רוקוקו
 |
||
| יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. |
הרוקוקו הוא תנועה אמנותית וסגנונית מן המאה ה-18, שהשפיעה בתחומי אמנות רבים: ציור, פיסול, ארכיטקטורה, עיצוב פנים, ספרות, מוזיקה, אופנה ותיאטרון. הרוקוקו התפתח בתחילת המאה ה-18, כתגובת נגד להידור והחוקים הנוקשים של הבארוק. אמני הרוקוקו נקטו בגישה משחקית, עליזה, מצועצעת וחיננית, והרבו להשתמש בצבעי פסטל, עיצובים א-סימטריים, קימורים וזהב.
סגנון הרוקוקו מציג בפנינו את אורח חיי האצולה באירופה. ישנו שימוש ניכר בצבעים עדינים הבאים להאיר את הדמויות. בניגוד לדיוקנאות הבארוק, שהציגו דמויות נוקשות, קודרות ורשמיות, בציורי הרוקוקו הדמויות הן חינניות ועדינות, מביעות שמחה בדרך כלל וחיות חיי מותרות.
הציירים הצרפתיים אנטואן ואטו, פרנסואה בושה, וז'אן אונורה פרגונר מזוהים עם סגנון זה.
טכניקת הציור העיקרית בתקופת הרוקוקו היא טכניקת הפסטל.
הגדרה
המונח רוקוקו לקוח מהמילים הצרפתיות Rocaille ו-Coquille שפירושן "סלע וצדפה", על שם עיטורי הסלע המעובד והצדפה המאפיינים סגנון זה אשר ביחד עם צורות בעלות זרימה וא-סימטריה כגון צורות S ו-C, עלים, פרחים ועלווה מפותלת מהווים את המוטיבים העיקריים בסגנון.
הסברה היא שהשם רוקוקו ניתן על ידי תלמידיו של הצייר הנאו-קלאסי ז'אק-לואי דויד בתחילת המאה ה-19 כדי לתאר בנימה מסוימת של לעג את הסגנון של המשטר הישן (Ancien Régime). הכינוי לו זכה הסגנון בתקופתו היה "הטעם הציורי" (gout pittoresque) ושמו היה הסגנון המודרני (Style Moderne). בשם סטייל רוקאי (Style Rocaille) השתמשו באותה תקופה לתאר את עבודת הסלע המעובד במערות המלאכותיות (Groto) בוורסאי. שם נוסף לסגנון כיום הוא סגנון לואי ה-15.
רקע
הסגנון התפתח בצרפת בתחילת המאה ה-18 כתגובה לרשמיות והכבדות של סגנון הבארוק. תגובה זו באה כתוצאה ממספר שינויים שעברו על החברה והמלוכה באותם ימים. בסוף המאה ה-17 המלך לואי ה-14 - מלך השמש, היה חולה וזקן וקופתו הייתה דלילה כתוצאה מביזבוזיו הראוותנים להאדרת שמו וממלחמות. ארמון ורסאי אותו בנה סבל מדעיכה זמנית והאצולה שחויבה לגור בארמון וסביבתו התעייפה מאורח החיים הנוקשה והטקסי.
ב-1698 זימן לואי ה-14 את האדריכל שלו ז'ול הרדווי מנסאר (Jules Hardouin Mansart) ובפנים זועפות אמר לו שהעיצוב שהכין לגן החיות (Menagerie) בשאטו דה מרלי (נהרס) לא לרוחו "הנושאים רציניים מידי... צריכה להיות רוח נעורים בעיצובים האלה", אמר מלך השמש, אשר תחת ידו סגנון הבארוק הגיע לגדולה אך החל להתעייף ממנו בעצמו. הרצון לשינוי גרם לו למנות ב-1699 את החרט פייר לפוטרה (Pierre Lepautre) לתפקיד של מעצב המבנים המלכותי (Dessinateur des Batiments Du Roi).
באותה שנה ביקש לואי ה-14 מלפוטרה לעצב דקורציה לחדרים בגן החיות (Chateau de la Menagerie) בשאטו דה מרלי, לפוטרה תכנן את עיצוב הפנים של מספר חדרים כאשר הוא לוקח את השראתו מדוגמאות הערבסקות של אמן הבארוק ז'אן בריין (האב) (Jean Berain) אשר נהג לצייר דוגמאות מסולסלות ועשירות, אך כפי שהיה נהוג עד אז העושר הזה לא פרץ את גבולות המסגרת, לאפטור לקח את הדוגמאות הללו ופרץ עימם את גבולות המסגרת הישרה ונתן להן את החופש ליצור זרימה ותנועתיות א-סימטרית ובכך קרא תיגר על מגבלות הסימטריה. התוצאה היא סגנון מהפכני במראהו ותפיסתו. המלך כה התרשם עד שארגן אירוע במרלי כדי להציג את החדרים החדשים של לפוטרה ודרכו של הסגנון החדש משם לארמון ורסאי כדי 'לרכך' את האגפים הפרטיים בארמון הייתה קצרה – לפוטרה זרע את זרעי סגנון הרוקוקו.
הסגנון שהפך לצו האופנה החל להופיע באגפים רבים בארמון ורסאי ואמני התקופה כולל אדריכל המלך ז'ול הרדווי מנסאר החלו לעצב בסגנון זה, שני אמנים בולטים היו ז'אן בריין (הבן) ובשלב מאוחר יותר אדריכל הרג'נט ג'יל מרי אופנורד (Gilles-Marie Oppenordt) שלמד באיטליה מגיל צעיר ומיחסים לו את החדרת מוטיב הצדפה (הלקוח מהבארוק האיטלקי) לסגנון. כך התפתח לאיטו סגנון מעבר בשם רג'נסי (1710-1725) (Regence) שהיה לראשיתו של סגנון הרוקוקו.
סגנון המעבר רג'נסי
הרג'נסי (על שם הרג'נט-הדוכס פיליפ דה אורלאן) המשיך את המגמה של עידון וזרימה תוך כדי כך שהכבדות והעומס של הבארוק נשארים מאחור, מסכות גרוטסקיות חמורות סבר שאפיינו את הבארוק הפכו מחויכות, עיצוב הפנים החל להיות נקי ואינטימי יותר ואת התאטרליות והפיסוליות של הבארוק החליפו עיטורים מעוגלים ורכים מודגשים בזהב על רקע צבעים פסטלים ביחד עם מוטיבים מהטבע המשולבים בהרמוניה. את השיש והברונזה המוזהבת החליפו פנלים מעץ, לוחות לכה ובדים.
עם מותו של לואי ה-14 החלה האצולה לעזוב את ארמון ורסאי ולנוע בעקבות הרג'נט (העוצר) לפריז שם הם בנו את בתי האחוזה העירוניים שלהם שזכו לכינוי הוטל פרטיקוליה (Hôtel Particulier), בתים אלו יועדו לחיי נועם ואירוח שסגנון הבארוק היקר והרשמי לא התאים לזה כלל ועל כן בתים אלו שימשו קרקע פורייה להתפתחות סגנון הרוקוקו.
ריהוט בתקופת הרוקוקו
הריהוט בתקופה זו נעשה מעוגל וקליל יותר עם דגש על נוחות ופונקציונליות. בשיאו של הבארוק הצרפתי הרהיטים היו עשויים מכסף יצוק וכתוצאה ממשבר כלכלי הם הותכו ולכן לא נותר להם כיום זכר, את רהיטי הכסף החליפו רהיטי עץ מצופים בפליז, שריון צב, שנהב ואם-הפנינה ועם התקדמות הסגנון והטכנולוגיה החלו להשתמש בפורנירים מעצים משובחים משובצים בעיטורי פרקטרי ומעוטרים בעושר בברונזה מוזהבת (Ormolu). ב-1708 הציג לראשונה האבניסט אנדרה שארל בול (Andre Charles Bulle) בטרניון בוורסאי בפני המלך לואי ה-14 את הקומודה בעלת שתי המגירות שתהפוך לאחד מפרטי הריהוט הפופולריים בסגנון הרוקוקו.
בסגנון הרוקוקו כמו בעיצוב הפנים גם הריהוט נעשה מעוגל (bombe) ובעל מידות "נורמליות", רהיטי התקופה היו שילוב של עיצוב מעודן ומוקפד ופונקצינליות. בייצור הרהיטים לקחו חלק מספר רב של אמנים שתחת ידיהם הריהוט הגיע לשיא של כל הזמנים הן באיכות והן בעיצוב, פרזולי הברונזה לא נותרו כעיטורים בלבד אלה השתלבו בצורת הרהיט ובמוטיבים שמופיעים בפורניר וביחד יצרו הרמוניה ויזואלית. לריהוט התקופה היה חלק מכריע במראה והתפתחות הסגנון.
הרוקוקו במלוא תפארתו
כתוצאה מהתפתחות מואצת של הסגנון הדקורטיבי והאמנויות - מה שהחל כתגובה לבארוק הפך בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-18 לסגנון מאופיין ומגובש – סגנון הרוקוקו. המאפיינים של הסגנון היו צורות קונכייה וצדפה ביחד עם צורות בעלות זרימה וא-סימטריות כגון צורות S ו-C, עבודת שבכה, מוטיבים אסייתים, עלים, פרחים ועלווה מפותלת מעוטרים בזהב ברקע של צבעי פסטל ועץ אדמדם.
חידושים בתקופת הרוקוקו
תקופה זו אופיינה בחידושים מדעיים שתרמו גם לאמנות, לראשונה פותח במפעל הפורצלן מייסן בגרמניה (1710) פורצלן אירופאי וכמו כן בשנות הארבעים של המאה ה-18 החלו להופיע דוגמאות פירחוניות בשיבוצי הפורנירים שזכו לשם מרקטרי (Marquetry) פיתוח זה שנחשב למהפכני תרם רבות להתפתחות הסגנון שהיה מבוסס על מוטיבים מהטבע. בנוסף מראות, ברונזה מוזהבת, שעונים וטכניקות שונות בתחום הריהוט והאמנות הדקורטיבית פותחו ושופרו והביאו אותה לשיא שלא ידעה קודם. כל האלמנטים שיצרו את הדקורציה של החדר שולבו בהרמוניה כדי ליצור יופי עילאי הנעים לעין.
כבר במאה ה-16 החלו לייבא מהמזרח הרחוק לאירופה פורצלן, לוחות לכה (Laquer) ומשי, הדוגמאות שכונו שינוזרי (Chinoiserie) עם עיטורים ונושאים אסייתים נהפכו לאחד ממאפיני סגנון הרוקוקו ובאו לידי ביטוי בעיקר בריהוט וכלי פורצלן. מוטיבים אלו הוסיפו לסגנון נופך אקזוטי והייצור שלהם באופן מקומי התפתח מאוד.
אמני רוקוקו חשובים
אמנים חשובים בתקופת הרוקוקו שתרמו להתפתחות הסגנון הם ג'וסט-אורל מיסונייה (Juste-Aurele Meissonier), ניקולה פינו, (Nicolas Pineu) ג'יל מרי אופנורד (Gilles-Marie Oppenordt) וגבריאל ג'רמיין בופראן (Gabriel Germain Boffrand) אשר הוטל דה סוביס (Hotel de Soubis) אותו עיצב נחשב לאחד משיאי הסגנון בצרפת.
סגנון הרוקוקו בציור
הסגנון שבר את כללי הסדר הקלאסי והוא שיקף את חיי האצולה באותה תקופה אשר פרקה עול וחיפשה את חיי הנועם והמותרות חסרי הדאגות, ציירי התקופה ביטאו היטב את הלך רוח זה, הראשון לבטא זאת בציוריו היה אנטואן ואטו הצרפתי, מראשוני ציירי הרוקוקו אשר פיתח סגנון בשם Fête galante. הצבעים הכהים של הבארוק התחלפו בצבעים בהירים ופסטלים והנושאים הדתיים והמלוכניים התחלפו בנושאים חילוניים של חיי האצולה ונושאים הלקוחים מהמיתולוגיה, מפגשים חברתיים אינטימיים בסלונים פריזאים וונוס מוקפת בקופידונים קטנים בטואלט שלה, אלה ונושאים "רכים" אחרים אפיינו את הציור והפיסול בתקופת הרוקוקו. גדול ציירי התקופה היה פרנסואה בושה (Francois Boucher) שביחד עם תלמידו ז'אן הונורה פרגונרד (Jean-Honore Fragonard) ואמנים נוספים כמו צ'ארלס ג'וזף נטוואר (Charles Joseph Natoire), ז'אן בפטיסט גראוז (Jean-Baptiste Greuze), ז'אק שרליאר (Jacques Charlier), קרל אנדרה ואן לו (Carle Andrea Van Loo) ולואי מישל ואן לו (Louis-michel Van Loo) היו מחשובי אמני התקופה.
אדריכלות הרוקוקו
הסגנון התבטא בעיקר בעיצוב פנים הבית; דקורציה, פנלים, ציורים, רהיטים, מראות, כלי פורצלן, כלי כסף, נברשות, כלי ברונזה, פסלים ועוד, אך בתחום האדריכלות הרוקוקו השפיע פחות ולרוב הבתים אשר תכולתם הייתה בסגנון הרוקוקו הארכיטקטורה שלהם נותרה כשהייתה בתקופות קודמות. למרות זאת ישנם מספר דוגמאות מרשימות של אדריכלות רוקוקו כגון ארמון סוליטוד בשטוטגרט (Solitude Palace), הבזיליקה במנזר אוטובוירן, בוואריה (Ottobeuren Basilica), ארמון סאנס סווסי (Sanssouci) בפוטסדאם, גרמניה, ובית הקיץ של לואי ה-15 – טירת מורזון בנורמנדי.
השפעות נשיות
הסגנון הוא בעל אופי נשי ומעודן ולא במקרה, מי שנתן את הטון באמנויות באותה תקופה היו נשים, בצרפת הייתה זאת פילגשו של המלך מאדאם פומפדור ונשות האצולה שאירחו בסלוניהם באופן קבוע וזכו לכינוי סלונייר (Saloniere), באוסטריה הייתה זו הקיסרית מריה תרזה (Maria Theresa of Austria), באנגליה המלכה אן (Queen Ann of Great Britan) וברוסיה היו אלה הצאריות אליזבת פטרובנה (Elizabeth Petrovna) וקתרין השנייה (Catherine the Great).
פטרוני הסגנון
בתקופת הרוקוקו כמו בתקופות שקדמו לה לא היה מעמד ביניים ומי שנתן את חסותו לאמנות היו אנשי המלוכה והאצולה מאחר שהם היו בעלי הממון, שניים מפטרוניו העיקריים של סגנון זה היו המלך לואי ה-15 שפרס באופן אישי את חסותו על מפעל הפורצלן וינצ'נז (Vincennes) שלימים הפך למפעל סוורה (Sevres) ופילגשו מאדאם דה פומפדור (Madame De Pompadour) אשר במשך 19 שנותיה כפילגשו של המלך היא בנתה, שכרה, ריהטה ועיצבה ארמונות רבים כמו הוטל דוורו (Hotel d'Evreux) הידוע כיום כארמון הנשיאות הצרפתי - ארמון האליזה (Le palais de l'Elysée), בנוסף היא הזמינה יצירות וחפצי אמנות רבים מאמני התקופה כמו הצייר פרנסואה בושה והאבניסט ז'אן פרנסואה אובה ולא חדלה לעשות כן עד מותה ב-1764, תקופה אשר גם סימלה את דעיכת הסגנון.
התפשטות הרוקוקו מחוץ לצרפת
הרוקוקו היה פופולרי לא רק בצרפת אלא גם בשאר ארצות אירופה מפורטוגל בדרום מערב ועד ארמונות סיינט פטרסבורג בצפון מזרח, הסגנון היה פופולרי במיוחד בארצות דוברות גרמנית (אומן בולט אשר ייצר שם היה פרנסואה דה קווילי François de Cuvilliés הפלמי) ובערים שונות ברחבי איטליה שבהן הסגנון קיבל גוון שונה עם אינטרפרטציה מקומית, חשוב לציין שהסגנון בארצות אלו היה קישוטי גרידא, שלא כמו בצרפת ששם הוא היה תוצאה של סיבות חברתיות ופוליטיות והיה נתון לביקורת, על כן סגנון הרוקוקו בארצות אלו היה אקסטרווגנדי ולא השאיר זכר כמעט למגבלות הסימטריה שהרוקוקו הצרפתי עוד שמר עליהן.
באנגליה הסגנון זכה לפופולריות מעטה והופיע בעיקר בכלי כסף, פורצלן וריהוט. תומאס צ'יפנדייל היה אמן בולט בארצו אשר עיצב ריהוט בסגנון המלכה אן שהיה הסגנון המקביל לרוקוקו בבריטניה.
עלייתו ונפילתו של הרוקוקו
הסיבות שהעלו את סגנון הרוקוקו לגדולתו כמו נועזותו, קלילותו ופריצת גבולותיה של הסימטריה הקלאסית הם גם שהביאו לנפילתו. לסגנון קמו מבקרים רבים שטענו שהסגנון דקדנטי, גחמני וריקני וקורא תיגר על התרבות הקלאסית והסדר והמוסר אותו ייצגה, מהמבקרים החריפים של הסגנון היה האמן שארל ניקולה קושאן (Cahrles-Nicholas Cochin) שאת ביקורתו הטיח באמנים כמו ניקולה פינו אשר טען שעיצוביו הם ריקניים וחסרי תועלת.
אך מי שהביא את בשורת השינוי היו תלמידים של האקדמיה הצרפתית לאמנויות ברומא שבתחילת שנות ה-60 של המאה ה-18 החלו לחזור חזרה לצרפת עם חינוך קלאסי שהושפע מתגליות חדשות בחפירות רומי העתיקה והם החלו לעצב את סלוני האוונגרד בפריס בסגנון שזכה לכינוי "הטעם היווני" (Gout Grec) למרבה האירוניה בין החוזרים מרומא היה מי שמונה להיות ראש מבני המלוכה הצרפתים אבאל פרנסואה פוואסון (Abel-François Poisson) שהיה לא אחר מאחיה של מאדאם דה פומפדור ואשר קיבל תפקיד זה בזכותה, מותה ב-1764 הותיר את הסגנון ללא פטרונו החשוב ביותר.
בין השנים 1760–1770 שלט סגנון בשם "סגנון המעבר" (Transitional Style), בסגנון זה היה ניתן להבחין במעבר בין הא-סימטרי לסימטרי; צורות מעוגלות החלו להתיישר והעיטורים הנטורליסטים התחלפו במוטיבים קלאסיים, הראשונים לאמץ את הסגנון הקלאסי היו אמני הברונזה על כן ניתן לראות בתקופה זו רהיטים רבים עם צורות ועיטורים בפורנירים מתקופת הרוקוקו אך עם עיטורי ברונזה בצורות קלאסיות. עד מותו של לואי ה-15 הסגנון הקלאסי התפתח לאיטו ורק אחרי מותו כאשר לואי ה-16 והמלכה האופנתית מרי אנטוונט עלו לשלטון ב-1774 הסגנון הפך להיות מאופיין ומגובש. בפרובינציות של צרפת סגנון הרוקוקו המשיך להתקיים עד 1780 ובארצות כמו איטליה וגרמניה הוא אף המשיך להתקיים עד הגל השני של הסגנון הנאו-קלאסי - האמפיר של נפולאון.
החייאת הרוקוקו במאה ה-19
סגנון הרוקוקו לא נעלם מאחר שהוא עתיד למצוא חן בעיניי הדורות הבאים וזכה להחיאות מרובות במהלך המאה ה-19 אותן החלו הבריטים ב-1830 בדמות הסגנון הוויקטוריאני ובמהרה התפשטו חזרה לצרפת תחת סגנון האימפריה השנייה ולמדינות אירופאיות שונות ואף לארצות הברית. במהלך תקופת ההחיאות הסגנון קיבל פירושים והשפעות שונות ובעזרת טכניקות של העידן התעשייתי והסרת חוקי הגילדות המגבילים של המאה ה-18 יוצרו מפרטי הריהוט הטובים של סגנון זה. לקראת סוף המאה ה-19 הנאו-רוקוקו זרע את זרעי תנועת הארט-נובו, ומאפיניו כמו שימוש במוטיבים מהטבע, נשיותו וזרימתו שימשו השראה ובסיס רעיוני לסגנון זה.
מאפיינים וצורות מהם מורכב סגנון הרוקוקו
- • קווים מעוגלים ומעוקלים באופן מתמשך
- • עיטורים מהטבע כגון עלים, צדפות, קונכיות, סלעים, ענפים ועוד.
- • א-סימטריות
- • עבודת סבכה
- • צורות וקווי זרימה בדמות האותיות S ו-C
- • עיבוד צורות מהטבע:
- עלווה מפותלת
- צדפות מחורצות
- גרלנדות פרחים
- תנועות להבה
- • מוטיבים אקזוטיים מהמזרח הקרוב והרחוק, בעיקר מסין
- • מגילות, כלי נגינה, כלי עבודה ומאפינים מעונות השנה
• מוטיבים מהחי, כגון סוגים שונים של ציפורים, עופות, דרקונים וכלבי ציד
קישורים חיצוניים
- רוקוקו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
| זרמים באמנות | ||
|---|---|---|
| אמנות העת העתיקה | יוון העתיקה • רומא העתיקה • מצרים העתיקה • הסהר הפורה | |
| אמנות ימי הביניים | אמנות מרובינגית • אמנות קרולינגית • אמנות רומנסקית • אמנות גותית • ביזנטיון | |
| הרנסאנס | מנייריזם | |
| אמנות מזרחית | אמנות סינית • אמנות יפנית | |
| אמנות העת החדשה | בארוק • רוקוקו | |
| אמנות מודרנית | נאו-קלאסיציזם • רומנטיציזם • פרה-רפאליטים • אר נובו • אר דקו • ריאליזם (אמנות) • פוינטיליזם • אימפרסיוניזם • פוסט-אימפרסיוניזם • נאו-אימפרסיוניזם | |
| אמנות המאה ה-20 וה-21 | אמנות מופשטת • קוביזם • אקספרסיוניזם • פוטוריזם • קונסטרוקטיביזם • סוריאליזם • אקספרסיוניזם מופשט • פוביזם • פופ ארט • אופ ארט • נאו-גאו • דאדא • אסתטיקת יחסים | |
34154851רוקוקו