ממלכת צרפת (1791–1792)
| |||
.svg) | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | מונרכיה חוקתית | ||
| שפה נפוצה | צרפתית | ||
| עיר בירה |
פריז (והעיר הגדולה ביותר) | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | אימוץ החוקה הצרפתית של 1791 | ||
| תאריך | 3 בספטמבר 1791 | ||
| פירוק | ביטול המלוכה והקמת הרפובליקה הצרפתית הראשונה | ||
| תאריך | 21 בספטמבר 1792 | ||
| ישות קודמת |
 ממלכת צרפת | ||
| ישות יורשת |
 הרפובליקה הצרפתית הראשונה | ||
| שליטים בולטים | לואי השישה עשר, מלך צרפת | ||
.svg)
ממלכת צרפת הייתה מונרכיה חוקתית אשר הוקמה בעקבות המהפכה הצרפתית, ואשר בוטלה כעבור זמן קצר והחלפה ברפובליקה הצרפתית הראשונה.
| היסטוריה של צרפת | ||
|---|---|---|
| גאלים | גאליה • גאלים • גאליה נארבוננסיס • גאליה אקוויטניה • מלחמת גאליה • גאליה בלגיקה | |
| פרנקים | פרנקים • האימפריה הפרנקית • השושלת המרובינגית • השושלת הקרולינגית • האימפריה הקרולינגית • פרנקיה המערבית | |
| צרפת המלוכנית | ממלכת צרפת • צרפת בימי הביניים • צרפת בעת החדשה המוקדמת • המהפכה הצרפתית | |
| קיסרות צרפת | הרפובליקה הראשונה • הקיסרות הראשונה • הרסטורציה של ממלכת צרפת • המונרכיה של יולי • הרפובליקה השנייה • הקיסרות השנייה • הרפובליקה השלישית • צרפת של וישי | |
| צרפת אחרי מלחמת העולם השנייה | צרפת החופשית • הממשלה הזמנית • הרפובליקה הרביעית • הרפובליקה החמישית | |
פורטל צרפת 
| ||
רקע
מאז קיץ 1789, ניהל לואי השישה עשר – שהיה לכוד בסבך של אינטרסים מנוגדים – מדיניות מורכבת כלפי התקדמות המהפכה. הוא היה נכון להסדר חוקתי בכנות, לפי עמדת רוב ההיסטוריונים, אך הלחץ הגובר ייאש אותו. מארי אנטואנט עצמה הייתה קרובה לעמדת ארטואה הגולה ונטתה להגר בהזדמנות הראשונה. מירבו, יועצו הסודי, המליץ עוד בפברואר שעליו להימלט מפריז ומאחיזת החנק של אוכלוסייתה הרדיקלית, ולנהל משא ומתן בתנאים משופרים. ב-18 באפריל נקלעה המשפחה להפגנה סוערת, ומרגע זה תכנן לואי הימלטות. בני הזמן וחוקרים רבים סברו שרצה לצאת מחוץ לצרפת ולנסות לחזור בראש צבא, בסיוע אחי המלכה, הקיסר לאופולד השני; הוא עצמו טען, וחלק מההיסטוריונים מקבלים זאת, כי ביקש אך ורק מתווה מעין זה שמירבו הציע ועדיין האמין בפשרה ובמשא ומתן. מכל מקום, נוצר קשר חשאי עם גנרל בּוּיֶיה. התוכנית שנרקמה הייתה הימלטות בדרכון מזויף למונטמדי על גבול לוקסמבורג, שחיל-המצב שלה נחשב למהימן. המלך שקד בינתיים על ניסוח הצהרה מפורטת בה הוקיע את כל מה שנעשה בשמו מאז המצעד על ורסאי, האשים את האספה ואת היעקובינים בפשעים ובליבוי אנרכיה, והצהיר על עצמו ככלי-שרת מאונס בידם. בליל 20 ביוני חמקה המשפחה המלכותית מהטווילרי, אך בליל 21 ביוני הם זוהו בדרך ונעצרו בעיירה וארן והושבו לבירה למחרת. בניגוד להם הצליח אחי המלך, הדוכס מפרובנס, להימלט ולחבור לארטואה.
הימלטות המלך, והצהרת הגינוי הקשה שהותיר מאחוריו, זעזעו לחלוטין את האספה: ”המנוסה לווארן הייתה נקודת המפנה הגדולה השנייה של המהפכה. כמו שבועת הכמורה, היא אנסה את כולם לבחור ברורות בשאלות שהרוב היו מעדיפים שלא להתייצב מולן”, כתב דויל. הצירים התלבט ארוכות ובחרו לשקר ולטעון שהשליט נחטף בידי אויבי המהפכה. העמדת פנים זו, שתוחזקה בדי עמל, שכנעה רק מעטים. כשלואי שב לפריז, הוא נותר ראש מדינה סמלי אך הושעה בפועל מכל סמכויותיו הביצועיות. אזכורו הושמט אף משבועת האמונים הצבאית. ב-24 בחודש הגישו הקורדליירים עצומה להדיחו, כשקהל של רבבות מלווה אותם. התביעות לחיסול הכתר ולהקמת רפובליקה עדיין היו מהוססות, אך לפני וארן מגמה כזו לא עלתה כמעט על הדעת. הארץ נשטפה בהיסטריה מגל שמועות על פלישה אוסטרית בגיבוי של מזימה אריסטוקרטית מתוך צרפת.[1]
ב-15 ביולי נודע ברבים שהאספה, שהייתה נחושה לשמר את העמדת הפנים, פטרה את המלך מכל אחריות למנוסתו והשיתה את האשמה על בוייה שנמלט. המון זועם התפרץ לאולם הכינוסים שלה וקרא לצירים היעקובינים להצטרף לקורדליירים בתביעה להדיחו. ז'ורז' דנטון והעיתונאי היעקוביני ז'אן-פייר בריסו ניסחו ביממה הבאה הצהרה פומבית שקבעה שלואי ויתר על הכס במעשה הבריחה, ואין להשיבו אלא אם העם יסכים.
השמרנים ראו בכך הגדשת הסאה. המועדון התכנס בערב 16 ביולי וניהל דיון סוער. רובספייר ואנשי שמאל אחרים גינו את ההצהרה וטענו כי שאלת הכתר אינה מעניינת את העם, אך לא היה די בכך. שלושת ה"טריומווירים", אויבם לה פאייט ואישים בולטים אחרים יצאו בסערה ועמם כמעט כל 200 הצירים. נותר רק קומץ שכלל את רובספייר ופטיון. הפורשים עקרו למנזר שעל שמו נקראו בהתאמה פֹייַאנְטים, הכריזו על עצמם כיעקובינים הלגיטימיים, וקראו למאות הסניפים בערי השדה להצטרף.[2]
בצהרי ה-17 ביולי הגיעו 50,000 פריזאים לשאן דה מארס, לטקס חתימה המוני על העצומה. דנטון, קאמי דמולן ואחרים נשאו נאומים. השלטונות הפייאנטיים היו נחושים לבלום מהומה שתערער את ההסדר החוקתי, שעמד להיות מושלם בקרוב. לאחר שההמון ערך לינץ' בשני אנשים, סופקה עילה לאכוף את חוקי החירום ולהכריז על משטר צבאי; לה פאייט הגיע בראש אנשי המשמר. לאחר שספגו אבנים ונשמעה אש, ירה המשמר למוות בכמה עשרות מפגינים וההמון נס על נפשו.
הפייאנטים ניצלו את המשטר הצבאי כדי למחוץ את הרדיקלים. המועדון הקורדליירי, "ידיד העם" ושאר בימותיהם נסגרו. דנטון ומארה נמלטו לאנגליה ובסך הכול נכלאו מאתיים פעילים. ב-7 באוגוסט הודיע ראש העיר הפייאנטי ביי שהסדר הציבורי הושב על כנו, ומצב החירום בוטל. עתה נפנה המרכז-ימין באספה, אנשי המלוכה הקונסטיטוציונית, לאשרר את החוקה. המלך גילה פשרנות, וב-30 ביולי אף כתב לאחיו הסורר ארטואה וביקשו לחזור לצרפת. לא הייתה שום התייחסות לארגון הכנסייתי החדש, ונותרה האפשרות שיבוטל בעתיד. לאמט ניסה להביא גם להכנסת וטו אבסולוטי, כזה שנדחה ב-1789, אך האספה שללה זאת כצעד רחוק מדי ימינה. המכוננת הכתה גם בקיצונים מהעבר השני של המתרס, וב-1 באוגוסט אושר לראשונה חוק שהשית מס כבד על מהגרים שלא ישובו תוך חודש.[3]
המרכז הפייאנטי קיווה שמהלכיו יגבשו שוב קונצנזוס פוליטי, אך התבדה במהרה. הימין הקיצוני, כ-290 צירים, עמד ממש כמו השמאל על כך שהמנוסה לא הייתה "חטיפה" אלא בריחה, והדגישו שהמלך הוקיע את החוקה במכתבו דאז. האצולה-לשעבר וחלקים גדולים מהכמורה התנכרו למהפכה והמונים היגרו, כולל 6,000 קצינים. מן העבר השני, רק מעטים מתוך תשע מאות סניפים של המועדון היעקוביני המקורי בפרובינציה הצטרפו לפייאנטים. היתר נותרו נאמנים לרובספייר, פטיון, בריסו ולסיעתם הקטנטנה, והפגינו חשדנות אם לא עוינות כלפי הפיוס המהיר עם המלך.[4]
ב-29 באוגוסט נפתחו הבחירות לאספה המחוקקת החדשה. ב-3 בספטמבר נחתם נוסח החוקה, וב-13 אשררו המלך. ב-15 הוכרזה חנינה כללית, לגולים הרדיקלים ולמהגרים הימניים גם יחד, ורבים מהראשונים שבו. ב-30 פוזרה המכוננת, שנתיים וחודשיים לאחר שנוסדה ואחרי ששינתה את צרפת מהמסד עד הטפחות. מנהיגי הפייאנטים היו בטוחים שהמהפכה נסתיימה.[3]
היסטוריה
עליית הז'ירונדינים
745 הצירים שנבחרו לאספה המחוקקת היו ברובם פוליטיקאים טריים, כמעט כולם בני המעמד השלישי-לשעבר. רק 136 בחרו להצטרף ליעקובינים, לעומת 264 שחברו לפייאנטים (כמקדם, לא הייתה זו חלוקה נוקשה והיו מעברים). בתווך ניצב מחנה העצמאים, "המישור". למרות הבכורה הפייאנטית באספה, היעקובינים הוכיחו במהרה את גודל כוחם בציבור. בבחירות ליורשו של ביי בראשות עיריית פריז ב-13 בנובמבר ניצח פטיון את לה פאייט, שפרש מפיקוד על המשמר. המועדון הקטן התנהל באווירה פתוחה ודינמית, והחל למשוך אליו חזרה פייאנטים שכמהו להשפעה. בריסו, נואם כריזמטי, סחף את הצירים כשהציע ב-20 באוקטובר להחרים את רכוש המהגרים ולהרשיעם בבגידה. הוא גם רמז לפעולה צבאית נגד פטרוניהם. אבל ב-11 נחסם החוק בווטו של המלך, שסיים חמישה חודשי תיאום בינו לאספה והצית מחדש את הסלידה והחשד כלפיו.[5]
בהמרצת בריסו, ביקשה המחוקקת מלואי לאיים במלחמה על הנסיכים-הבוחרים של טריר ומיינץ אם לא יסלקו את ארטואה ופרובנס משטחם. הרעיון של פתיחת עימות שיגרור את הקיסר לאופולד להגן על בני-חסותו קסם למלך; הוא חיבר מכתבים סודיים לקיסר ולמלך פרוסיה בבקשה להכריז מלחמה על צרפת ולמגר את המהפכה. במהרה הסתבר שלעימות מזוין היו תומכים רבים: כשם שבריסו וציריו היו משוכנעים שהמערכה תאחד את האומה ותאלץ את המלך להבהיר לאיזה צד הוא משתייך, כך היה לה פאייט צמא השלטון בטוח שהשתתפות כמצביא תזניק את מעמדו הפוליטי ויארגן מחדש את הצבא המתפורר. גם רובספייר התנגד למעשי איבה, ובראשית דצמבר פתח בסדרת נאומים נגד בריסו במועדון היעקוביני שהשיקה יריבות מרה בין שניהם.[6] תומכי בריסו היו ברובם בעלי רכוש מבוססים מחבל ז'ירונד והאזורים הסמוכים – ממנו נבע כינויים "ז'ירונדינים". הם היו בעלי נטיות ליברליות והאמינו בהליכים סדורים. הסיעה שנגדם התאפיינה בפופוליזם סמכותני, ששילב פנייה להמונים העניים עם נחישות לקדם את מטרות המהפכה גם לעומת התנגדות מחוגים נרחבים ומהאליטות המתונות. ג'ונתן ישראל, שניסה לאבחן את ההבדלים הבסיסיים ביניהם, כתב שאם הז'ירונדינים עיגנו את הרצון הכללי בהליכים קונקרטיים של בחירות וייצוג ממסדי, הפופוליסטים אחזו בפרשנות נוקשה יותר לרעיון האמנה החברתית, לפיה יחס כזה הפקיר את החלשים והבורים לשכבות המבוססות והשלטון היה צריך לפעול למען מה שראה כאינטרס האמיתי של הכלל.[7]
בעוד שבריסו הציג את המלחמה כמסע צלב שיבצר את המהפכה ויניע את עמי אירופה המדוכאים להתקומם, רובספייר התריע מתבוסה אפשרית וממיטוט הישגיהם. גם אנשי הטריומווירים הפייאנטים, בעיקר ברנאב, ניסו להניא את ההתדרדרדות מתוך חששות דומים. אבל שילוב הכוחות שביקשו להרוויח ממלחמה היה חזק ממתנגדיה. ב-14 בדצמבר שיגר המלך אולטימטום לנסיכים-הבוחרים, לסלק את המהגרים או שיפלוש לשטחם. האגף הרדיקלי התעורר מעוד סיבות. מחסור במזון והתייקרויות, שנבעו בחלקן ממרד העבדים בהאיטי, גרר מהומות וערכם של הליבר והאסינייאטים צנח חדות. השמועות על מזימות ופלישות רווחו דיין כדי לשכנע את האיכרים לצאת למסעות משיסה.[6]
מלחמה
לאכזבת רבים בצרפת, הנסיכים נכנעו לאולטימטום והורו למהגרים לעזוב. אבל תשלובת האינטרסים החזקה בעד מלחמה ניצלה כשהקיסר לאופולד הזהיר אותם מפגיעה בנסיכויות. בריסו התסיס את המחוקקת, בעוד רובספייר מוחה נואשות. ברנאב, שבחל בסירוב הזוג המלכותי לשמוע לעצותיו נגד המלחמה, פרש ב-5 בינואר 1792. ב-25 נתבע לואי לדרוש מאחי רעייתו לחדול מתוקפנות, וענה שכבר עשה כן לבד.
המענה האוסטרי היה חריף ותקיף. כשהוקרא באספה התחוללה מהומה. הבריסוטינים החשדנים תבעו את פיטורי שר החוץ לסארט באשמת פציפיזם. לואי ניסה לתמרן פוליטית, אבל נכנע ב-10 במרץ ומינה ממשלה בריסוטינית. שר המלחמה החדש, דוּמוּרייה, היה תוקפני מקודמו. הידיעות על גיוס בנחלות הבסבורג דחפו את צרפת מעבר לקצה. ב-20 באפריל, מול אספה מחוקקת מריעה ולנוכח התגשמות תקוותיו, הכריז לואי השישה-עשר מלחמה על אחיינו, הקיסר החדש פרנץ. מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה נפתחה. התלהבות שטפה את הארץ: שיר מיליטריסטי שחובר על ידי רוז'ה דה ליל הכריז על כוונת הצרפתים להרוות את השדות בדם. דה לאמט התייאש והתנדב לצבא. רק אדריאן דופור נותר כטריומוויר הפייאנטי האחרון.[8]
ב-28 באפריל צרפת פלשה לארצות השפלה. הפער בין הרטוריקה המתלהמת למציאות נחשף בשורת מפלות. הז'ירונדינים הטילו את האשמה על המלך ועל הגנרלים האצילים-לשעבר וטענו לקנוניה עצומה. לואי הבחין בהזדמנות להפוך את שיווי-המשקל הפוליטי. שר הפנים רולאן שיגר מכתב חריף למלך ב-10 ביוני; המלך הנזעם ניצלו כאמתלה כדי לפטר את מועצתו הבריסוטינית ב-13: דומורייה, שהותר בתפקידו, העדיף להתפטר ב-15 ולצאת לחזית. לואי עבר שוב להישען על הפייאנטים ומינה שרים חדשים מתומכיהם. ב-16 שיגר לה פאייט איגרת מהחזית בה האשים את היעקובינים בכל תלאות השעה ובירך את השליט. הפייאנטים באספה התעשתו משיתוקם וניצחו בהצבעה על פרסומה. היעקובינים, שגם הלחץ מימין לא הביאם להשלמה בין רובספייר לבריסו, ראו בכך אישור לאמונתם שלה פאייט מתכנן הפיכה.[9]
הז'ירונדינים נדחקו שוב לברית עם הרדיקלים בפריז כשתכננו הפגנה להשבת שריהם. הפופוליסטים דוגמת רובספייר התנגדו – דווקא הבריסוטינים, שסלדו מפוליטיקה של ההמון, קידמו אותה. ב-20 ביוני יצא אספסוף אל הטווילרי והמשמר לא התעמת עמם. הם שאגו שהם נציגי העם, עניים מכדי לרכוש מכנסיים אופנתיים ולכן "חסרי אברקיים", או סנקילוטים, והשם התקבע ככינויים של ההמונים המרוששים והקיצוניים בפריז שהפילו בשעתו את הבסטיליה ועמדו לשחק תפקיד חשוב עוד יותר. הם איימו על לואי בפניו במשך שעות, אך הוא נותר קר רוח ולא עשה שום ויתור. מרחבי צרפת זרמו הודעות גינוי על ההתפרעות.[10]
ה-10 באוגוסט
ערך מורחב – הפיכת ה-10 באוגוסט 1792
ב-28 ביוני הגיע לה פאייט לפריז מהחזית ונשא נאום קשה באספה בקריאה להשיב את שלטון החוק ולפזר את היעקובינים, ואף פנה גלויות אל המשמר הלאומי. אם קודם היו יכולים אויביו רק להאשימו בתכנון הפיכה, עתה נראה הדבר ודאי. פניותיו נענו ריקם, והוא שב לפיקודו לאחר שהוקע כבוגד. התעמולה על קנוניות אריסטוקרטיות ובוגדנות המלך המריצה את היעקובינים בערי השדה להגדיל מאוד את היחידות ששיגרו לחגיגות ה-14 ביולי. ב-11 ביולי הכריזה המחוקקת, לנוכח האיום הצבאי, כי "המולדת בסכנה" (La Patrie en danger) והחילה מצב חירום. אושר לכל גוף שהוא לגייס מתנדבים ולשלחם לחזית לצד הצבא הסדיר, מה שפתח את המשמר הלאומי לכל, ללא סף ההכנסה ששימר אותו בעבר ככח של הבורגנות האמידה.
למרות ניסיונות המלך לפייס את הציבור, הגיעו עתירות מערים רבות שתבעו לשפטו באשמת בגידה. הבריסוטינים, שהסיתו נגד לואי מזה חודשים, נמלאו חרדה מהצלחתם ולו מחשש הדחה באמצע מלחמה. כמה מהם נכנסו למשא-ומתן חשאי עמו. באמצע יולי האשים דומורייה את לה פאייט בפריסת כוחות שהפקירה את הדרך לפריז, ובאסיפה נתבע להדיחו. ב-20 ביולי החליט דנטון להתעלם מהחוק שאסר על אזרחים "בלתי-פעילים" להשתתף, ועודד את הציבור לנכוח במועצה ברובע תיאטר פראנסז בראשותו. דוגמתו חוקתה, וב-25 המחוקקת נכנעה והתירה זאת: כל האסיפות הפוליטיות בפריז עברו למצב של כינוס מתמיד, בלי להתפזר, והוקם מטה לתיאום בין הרבעים. הצעד נועד להיטיב גיוס מתנדבים, אבל בפועל אפשר רדיקליזציה וגיוס של ההמון. באותו יום ממש חתם המפקד העליון של בעלות הברית, הדוכס מברונסוויק, על הצהרה שנועדה לזרוע אימה בצרפתים והודיע שהוא רואה בכל תושבי פריז אחראים אישית לבטיחותם של לואי ומארי אנטואנט, ושהעיר תישא ב”נקמה שתיזכר לעד... ותושמד כליל” אם ייפגעו. היא שכנעה את אחרוני המהססים באמיתות כל השמועות על מזימה חובקת-כל בראשות המלך. האמת הייתה מורכבת יותר: אף כי לואי ציפה שהפלישה תשפר את מצבו, התיאום בינו לבעלות הברית היה לקוי ביותר והוא לא שלט בשני אחיו הסוררים. בכל אופן, המעט שנותר ממעמדו התמוטט כליל. ב-3 באוגוסט הגיש פטיון, בשם ארבעים-ושבעה רבעים, תביעה להדיח את המלך ולהעמידו למשפט. הגוף היחיד שיהיה מוסמך לדון אותו, הוסיף, היה ועידה (קוֹנְבֶנְט) לאומית חדשה שתורכב בבחירות כלליות עם ייצוג רחב יותר לעם. כמו כן, מאחר שהמלוכה הקונסטיטוציונית כשלה, הקונבנט היה צריך להכין חוקה אחרת.[11]
המהירות שבה התקדמו המאורעות הותירה את השחקנים העיקריים חסרי אונים. לרובספייר לא הייתה כמעט השפעה על מה שהתרחש בשבועות הקרובים, בעוד הז'ירונדינים מתרוצצים בניסיון למצוא שיווי-משקל חדש שישמר את המלוכה. מי שתפסו את הבכורה היו מארגני השטח, בעיקר כמה אסיפות רבעים בגדה השמאלית ובמיוחד מועדון הקורדליירים של דנטון, שגייסו לצדם את המוני המתנדבים מהפרובינציה ואת האספסוף הסנקילוטי. ב-8 באוגוסט הפילו הפייאנטים הצעה לשפוט את לה פאייט. לאחר שבוע של סירוב לפעול נגד המלך, המחוקקת איבדה את שאריות מהימנותה בעיני הרדיקלים. דנטון ושותפיו הכריעו לפעול.[12]
בליל 9 באוגוסט נאספו אל האוטל דה ויל נציגים מעשרים-ושמונה רבעים שנענו לקושרים, בגיבוי של המון תומך. הם הדיחו את הקומונה הפריזאית (למעט פטיון המהסס) הקיימת. מפקד המשמר הלאומי מונדה (צר') נרצח ובמקומו התמנה אנטואן סנטר (צר'). במשך הלילה עמלו הקושרים בקדחתנות להשליט מרותם על העיר. עם שחר עמדו לרשות הקומונה החדשה 25,000 איש שצעדו אל הארמון.
לואי החליט להימלט ולבקש מקלט באספה המחוקקת, שרק 300 מציריה נותרו. היתר לא הופיעו, בין אם מפחד ההפיכה או מנחישות לא להעניק לה לגיטימציה בכך שהצעותיה יועברו בפורום מתפקד. אלה שנותרו נמנו כמעט כולם עם היעקובינים, וההצעות שנדחו מזה שבוע וחצי יכלו עתה להיענות ברוב מוחץ. רק הבריסוטיני וֶרְניוֹ (צר') מנע במאמץ את ביטול המלוכה. לואי נאסר ונשלח למצודת ההיכל. בטווילרי, פתח המשמר השווייצרי האישי באש על המתגודדים והתחולל קרב. כאלף בני-אדם מתו ב-10 באוגוסט, כמה מאות מהפכנים ושש-מאות שווייצרים שנקרעו לגזרים על ידי ההמון לאחר שנכנעו.[13]
טבח ספטמבר
שידוד המערכות שהתרחש בריק השלטוני החדש היה מהיר. הקומונה החדשה כרתה ברית עם היעקובינים הפופוליסטים של רובספייר ושותפיו: המפה הפוליטית זזה שמאלה באחת, וז'אן-פול מארה הפך מאיש שוליים למנהיג בכיר. בריסו והז'ירונדינים התמצבו לפתע כסמן הפשרני. שרידי המחוקקת הפכה למכשיר צייתני. ב-10 באוגוסט הוקם "הוועד המבצע הזמני" (צר') שתפקד כרשות מבצעת בעוד שלואי הושעה. באותו ערב נבחר דנטון לשר המשפטים, בהכרה בהשפעתו. המחוקקת הסכימה ביום ההפיכה שהחוקה תישמר, למעט תפקידי המלך, עד שתוכל להיבחר ועידה לאומית שתבחן חדשה.[14] הכנות לבחירות נפתחו על אף מצב החירום, כללי "האזרח הפעיל" הוקלו וציבור הבוחרים גדל מ-4.3 ל-5.5 מיליון לפחות.[15]
המשטר החדש מיהר ליישם את כל מה שהמתונים באספה והמלך מנעו ממנו בשנה האחרונה: חוקים נוקשים נגד כמרים סרבנים, מהגרים והחשודים בסיוע להם עברו במהירות יחד עם תקנות חירום. לה פאייט המזועזע ניסה ב-15 באוגוסט לערוך הפיכה צבאית מסדאן. צבאו סירב והוא ערק לאוסטרים ב-17. שותפו דופור נמלט מהבירה ויצא לגלות. כמו קודמיהם, הפייאנטים נדחקו הצדה והפכו לאויבים כשהמהפכה הקצינה. ב-17 הוקמו בתי-דין מיוחדים לטיפול בחשודים בבגידה.[14]
ב-19 פלש ברונסוויק לצרפת והתקדם במהירות. חולשת ההתנגדות ליבתה שוב את החשש מקנוניה של בוגדים בעורף. האספה הורתה על חיפוש נשק בכל בית בפריז ב-30 באוגוסט ואלפים הושלכו לכלא על סמך חשדות קלושים. רבים היו משוכנעים שלא ניתן להניח לסנקילוטים לצאת לחזית ולהפקיר את פריז לבגידה מבפנים. עוד לפני ורדן, שר הפנים הז'ירונדיני רולאן קבע ש"כל צעד מניעתי יאה בשעת חירום", ודנטון הצהיר ש"לולא הבוגדים, היינו מנצחים במהירות." הלך רוח זה היה נפוץ עד כדי כך שהיסטוריונים גימדו את חשיבות ההסתה בעיתונות הרדיקלית למה שהתרחש אחר כך.
דנטון נשא ב-2 בספטמבר את נאומו המפורסם ביותר, ”תעוזה, תעוזה שוב, תעוזה תמיד!” וקרא לרבבות מתנדבים לצאת לחזית ולבלום את האויב בגופם. בערך בשתיים אחר הצהריים טבח המון זועם תשעה-עשר כמרים סרבנים שנשלחו לכלא. מרגע זה התרחשו מעשי הרג במהירות. עד ה-7 בספטמבר, לפחות 1,200 איש הומתו בפריז, וקרוב ל-250 מחוצה לה. דנטון, רובספייר וגם חלק מהז'ירונדינים מיהרו להגן על צדקת טביחות ספטמבר, אף אם הזדעזו מהאלימות. שתי הסיעות בתוך המועדון היעקוביני האשימו זו את זו באחריות. אבל המדיניות הרשמית, שקודמה על ידי רולאן, הייתה הטלת איפול. רק כמה אלפים בודדים מהמוני המתנדבים והסנקילוטים נטלו חלק במאורעות ואלו היו ספונטניים יותר מאשר מבצע מדוקדק המוכוון מלמעלה, כתב דונלד ג'י. סאת'רלנד, אבל הציבור השמרני יותר השתכנע שהקיצונים בשלטון איבדו כל רסן. זה הרתיע את מתנגדי הקומונה והשמאל בטווח הקצר, אך הרס את מעט האמון בממשל והסיר כל חסם לאלימות מצדם, כפי שהתגלה בעתיד. גם בריסו ותומכיו היו סבורים שיריביהם עשויים לרצחם בבוא השעה והיו נחושים להתנגד. מכל מקום, כשהם רגועים לגבי שליטתם בעורף, נפנו המוני הסנקילוטים והחיילים-המתנדבים לצאת לקרב. במקביל, בין ה-2 ל-6 בספטמבר, התנהלו הבחירות הארציות לגוף שיירש את האספה המחוקקת. בגלל התנאים הקשים רק רבע מהזכאים הטילו קולם.[16]
הקונבנט החדש נאסף לראשונה ב-20 בספטמבר 1792. ייצוג המעמדות-לשעבר של הכמורה והאצולה היה כמעט אפסי. 200 מבין 749 הצירים היו חברי המחוקקת שנבחרו מחדש, ועוד 83 היו אנשי המכוננת שהתמודדו שוב. לאחר מפלת הפייאנטים, התעצבה מפה פוליטית אחרת. בערך 160 חברים התקבצו סביב בריסו, רולאן וכמה אחרים במעגל רופף של ליברלים מתונים. משמאל, היעקובינים הפופוליסטים והרדיקלים הפריזאים התאחדו פחות או יותר לסיעה בת כ-200 איש שפעלה במשותף. אנשיה ישבו בשורות העליונות של הוועידה, ומשום כך כונו "ההר" (La Montagne, ומכאן שמם מוֹנְטַנְיַארְדִים). דנטון, רובספייר ומארה תפקדו כמעט כמעין טריומווירט חדש בקרבם. בתווך ניצב כמקדם "המישור" של העצמאים. לצד ניהול המלחמה וניסוח חוקה, שאלת המלך עמדה מולם. כל התכתובת שניהל בחשאי נמצאה בטווילרי. הוועידה והציבור היו משוכנעים בצורך להדיחו, אם כי חששו מברונסוויק.[17]
בשחר אותו יום, מוגרו הפולשים בקרב ואלמי. לצד ריבוי המתנדבים, עריקת הקצינים פתחה את השורות לקידום מפקדים מוכשרים, והארטילריה נותרה הטובה באירופה. הצבא הצרפתי היה חזק משנראה. הקונבנט נמלא ביטחון. ב-21 בחודש ביטלו הצירים בהצבעה פה אחד את המלוכה וקמה רפובליקה.[18] אבל שאלת לואי טרם הוכרעה. בריסו ועמיתיו העדיפו להמתין, אך "ההר" היו נחושים לבסס את הרפובליקה על ידי הוצאתו להורג. המתיחות בין שני האגפים הקצינה עם טביחות ספטמבר וחילופי האשמות חריפים נערכו בעיתונות.[19]
לאחר מכן
ב-12 באוקטובר גורש בריסו מהיעקובינים ורולאן סולק כעבור חודש. המועדון נשלט מאז על ידי רובספייר. זירת העימות בין שני המחנות עברה לרצפת הוועידה.[20] הז'ירונדינים ייצגו דביקות בהליכים פורמליים ובייצוגיות, ביקשו להבטיח בחוקה החדשה רשות מחוקקת חזקה ומבצעת מוגבלת, ורוב ציריהם היו מן הפרובינציה המתונה (מקור שמם היה בחבל ז'ירונד) שהפער בינה לבין הקנאות בפריז רק הלך וגדל. הם מחו תדירות על האופן בו נטלו על עצמם הסנקילוטים של הבירה את הובלת המהפכה. לעומתם, המונטניארדים דגלו בתפישה מופשטת של הרצון הכללי, דרשו רשות מבצעת חזקה שתיטול לעצמה את האחריות לקבוע מהו האינטרס הציבורי הכולל – הדמוקרטיה הליברלית של מתנגדיהם הייתה מוטה, בראייתם, לטובת העשירים המשכילים שהיה להם פנאי להשתתף אקטיבית בהליך הפוליטי – ונשענו על ההמון הפריזאי. את תביעת הז'ירונדינים להתחשבות במחוזות ולשלטון מבוזר הציגו כחתירה מסוכנת תחת אחדות הרפובליקה, מה שכינו פדרליזם.[21]
מדיניות המלחמה שהוביל בריסו צברה תנופה. באוקטובר פלש הצבא שוב לארצות השפלה וניצח. אף על פי שמארה ורובספייר הוסיפו להתנגד לתוקפנות, הוועידה נסחפה באופוריה. מועדונים רדיקליים בחוץ לארץ, שחלק מנציגיהם כבר ישבו בפריז, הגישו עצומות לסייע להם להקים משטר חופשי בארצותיהם. ב-19 בנובמבר הכריז הקונבנט כי "האומה הצרפתית תושיט עזרה באחווה לכל העמים הנאבקים על חירותם". ב-15 בדצמבר נקבע שבכל שטח שייכבש יבוטלו זכויות-היתר המעמדיות ויוחל משטר מן הדגם המהפכני. ההצהרה העניקה משנה מרץ לאויבי הרפובליקה בחוץ לארץ.[22]
רובספייר קבע בנאום קשה ב-3 בדצמבר שהמלך כבר הורשע בידי העם, ואפילו העמדתו על דוכן הנאשמים תהיה בגדר נסיגה לאחור מסוכנת. אבל באותו היום גברה הצעתו של פטיון, שהלך ונעשה ז'ירונדיני: המלך אמנם היה חסין תחת חוקת 1791, אך מעמדו פקע ולכן ניתן היה להתחיל במשפט שיתנהל לא מול בית-דין אלא בפני הוועידה, כנציגת העם. ב-11 בדצמבר נפתח ההליך נגד "לואי קאפה", כפי שכונה עכשיו.[23] הבריסוטינים החלו בקידום יוזמה להכריע את גורלו במשאל עם ביודעם שהמלך היה אהוד יותר בפרובינציה. אך לבסוף, כתב ישראל, חלק גדול מהצירים הז'ירונדינים הסכימו לחשש המובלע של יריביהם שמשאל יוכיח את עוצמתם של הכוחות השמרניים שהובסו. מאבק נוסף התנהל סביב האפשרות להוצאה להורג. בריסו, תומאס פיין וקונדורסה התנגדו לעונש מוות באמרם שזה יהיה לגיטימי רק לאחר שיאושר בחוקה חדשה. לבסוף, גם בכך גברו המונטניארדים.[21] ב-15 בינואר 1793 הרשיע הקונבנט את לואי בקשירת קשר נגד האומה. משאל העם נדחה, כשיותר מרבע מהז'ירונדינים מתנגדים. ב-16 בחודש אשרר הרוב הוצאה מיידית להורג. בקשת חנינה נדחתה ב-18. ב-21 נערף ראשו של לואי השישה-עשר בגיליוטינה, ושפיכת דמו זעזעה את אירופה כולה וגם חלק גדול מהצרפתים.[24]
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ דויל, עמ' 153-157.
- ^ ישראל, עמ' 174-179.
- ^ 3.0 3.1 דויל, עמ' 154-156.
- ^ ישראל, עמ' 208-209.
- ^ ישראל, עמ' 209-211.
- ^ 6.0 6.1 ישראל, עמ' 239-241.
- ^ ישראל, Revolutionary Ideas, עמ' 406-408.
- ^ דויל, עמ' 177-180.
- ^ דויל, עמ' 185-187.
- ^ ישראל, עמ' 246-247.
- ^ דויל, עמ' 182-186.
- ^ ישראל, עמ' 253-257.
- ^ דויל, עמ' 187-190.
- ^ 14.0 14.1 דויל, עמ' 190-191.
- ^ Melvin Edelstein, The French Revolution and the Birth of Electoral Democracy, Routledge, 2015. עמ' 193.
- ^ דויל, עמ' 193-196; סאת'רלנד, עמ' 142-143.
- ^ דויל, עמ' 193-194.
- ^ דויל, עמ' 192.
- ^ דויל, עמ' 197.
- ^ ישראל, עמ' 282-283.
- ^ 21.0 21.1 ישראל, עמ' 406-409.
- ^ דויל, עמ' 199-200.
- ^ דויל, עמ' 194-195.
- ^ דויל, עמ' 196.
