המלחמה האנגלו-צרפתית (1627–1629)
| מלחמה: מלחמות הדת בצרפת | ||||||||||
| תאריכים | 1627–1629 (כשנתיים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מערב החוף הצרפתי וצרפת החדשה | |||||||||
| תוצאה | ||||||||||
| ||||||||||
המלחמה האנגלו-צרפתית (בצרפתית: Guerre Franco-Anglaise) הייתה סכסוך צבאי בין ממלכת צרפת לממלכת אנגליה שהתרחש בין 1627 ל-1629. המלחמה כללה בעיקר פעולות בים.[3] מרכז הסכסוך היה המצור על לה רושל (1627–1628), שבו תמך הכתר האנגלי בהוגנוטים הצרפתים במאבקם נגד כוחות המלוכה הצרפתיים של לואי השלושה עשר, מלך צרפת. לה רושל הפכה למעוזם של ההוגנוטים הצרפתים, תחת שלטון עצמאי משלה. היא הייתה מרכז הכוח הימי ההוגנוטי ומרכז ההתנגדות החזק ביותר נגד השלטון המרכזי.[3] האנגלים גם פתחו במערכה נגד המושבה החדשה של צרפת בצפון אמריקה שהובילה לכיבוש קוויבק.[4]
רקע כללי
הסכסוך בא בעקבות כישלון הברית האנגלו-צרפתית משנת 1624, שבה ניסתה אנגליה למצוא בעלת ברית בצרפת נגד כוחו של בית הבסבורג. עם זאת, הפוליטיקה הצרפתית התפתחה אחרת כשהקרדינל רישלייה עלה לשלטון ב-1624. בשנת 1625, רישלייה השתמש בספינות מלחמה אנגליות כדי להביס את ההוגנוטים בהתאוששות האי רי (1625), מה שעורר זעם באנגליה.[5]
בשנת 1626 חתמה צרפת על הסכם שלום סודי עם ספרד, והתגלעו מחלוקות סביב ביתה של הנרייטה מריה. יתר על כן, צרפת החלה לבנות את הצי שלה, מה ששכנע את האנגלים שיש להתנגד לצרפת "מסיבות מדיניות".[5]
ביוני 1626, וולטר מונטגו נשלח לצרפת כדי ליצור קשר עם אצילים מתנגדים, וממרץ 1627 הוא החל לארגן מרד צרפתי. התוכנית הייתה לשלוח צי אנגלי כדי לעודד מרד, שכן מרד הוגנוטים חדש פרץ על ידי אנרי, דוכס רואה ואחיו בנז'מין, דוכס סוביז.[5]
המלחמה
משלחת איל דה רה
צ'ארלס הראשון שלח את ג'ורג' וילר, הדוכס הראשון מבקינגהאם האהוב עליו עם צי של 80 ספינות. ביוני 1627 ארגן בקינגהאם נחיתה באי הסמוך איל דה רה עם 6,000 איש על מנת לעזור להוגנוטים. למרות שהיה מעוז פרוטסטנטי, איל דה רה לא הצטרף ישירות למרד נגד המלך. באיל דה רה, האנגלים תחת בקינגהאם ניסו לכבוש את העיר המבוצרת סן מרטין דה רה, אך נהדפו לאחר שלושה חודשים. סירות צרפתיות מלוכניות קטנות הצליחו לתספק את סן-מרטין למרות המצור האנגלי. לבקינגהאם נגמר הכסף והתמיכה, וצבאו נחלש בגלל מחלות. לאחר התקפה אחרונה על סן מרטין הם נהדפו עם אבדות כבדות, ועזבו עם ספינותיהם.
משלחת לה רושל
אנגליה ניסתה לשלוח שני ציים נוספים כדי להקל על לה רושל. הצי הראשון, בראשותו של ויליאם פיילדינג, רוזן דנביג, עזב באפריל 1628, אך חזר ללא קרב לפורטסמות', שכן דנביג "אמר שאין לו אישור לסכן את ספינות המלך בקרב וחזר בבושת פנים לפורטסמות'".[6] צי שני, שאורגן על ידי בקינגהאם רגע לפני הירצחו, נשלח תחת האדמירל של הצי, הרוזן מלינדסי באוגוסט 1628,[6] והורכב מ-29 ספינות מלחמה ו-31 ספינות סוחר. בספטמבר 1628 ניסה הצי האנגלי להקל על העיר. לאחר שהפגיז עמדות צרפתיות וניסה לחדור את חומת הים לשווא, נאלץ הצי האנגלי לסגת. בעקבות הכישלון האחרון, נכנעה העיר ב-28 באוקטובר 1628.
משלחת צרפת החדשה
כוח אנגלי בראשות דייוויד קירק פתח במערכה נגד צרפת החדשה בשנת 1628 היעד שלהם היה המושבה הצרפתית קוויבק בפיקודו של סמואל דה שמפלן. הכוח הפליג במעלה נהר סנט לורנס וכבש את טדוסק וקאפ טורמנטה. קירק השמיד מיד את ההתיישבויות הצרפתיות ולאחר מכן חסם את סנט לורנס. האנגלים הצליחו לכבוש שיירת אספקה לצרפת החדשה, ופגעו קשות ביכולתה של המושבה להתנגד להתקפה. חורף אילץ את האחים קירק לחזור לאנגליה, שם המלך צ'ארלס הראשון, כששמע על ההצלחות, הגדיל את מספר אוניות הצי של קירק על מנת לחזור באביב. שמפלן, שתושביו היו על סף רעב, קיווה שיגיע צי סיוע. הצי יורט ונלכד על ידי האנגלים בדרכם במעלה הנהר לקוויבק. קירק, שהיה מודע כעת לתנאים הנואשים בקוויבק, דרש את כניעתה; בלית ברירה, נכנע שמפלן ב-19 ביולי 1629.[4] האנגלים כבשו את המושבה ומינו את קירק כמושל.
השלום
עם שלום אלס באפריל 1629, שקבע ויתורים להוגנוטים המובסים, הצעד הראשון של רישלייה היה לסיים את מעשי האיבה עם אנגליה כדי לנסות לשבור את הכיתור ההבסבורגי של צרפת.[2] אנגליה וצרפת יכלו אפוא לשאת ולתת על שלום בהסכם סוסה שלא העניק יתרונות לאף צד, והסתכם במעט יותר מאשר חזרה ל"סטטוס קוו אנטה בלום".[1]
בכל הנוגע לצרפת החדשה, חלק גדול מהצד הזה של הסכסוך התרחב לאחר חתימת הסכם סוסה. בשנת 1632 הסכים צ'ארלס הראשון להחזיר את האדמות בתמורה לכך שלואי השלושה עשר יסכים לשלם את הנדוניה של אשתו של צ'ארלס. תנאים אלה נחתמו בחוק עם הסכם סן-ז'רמן-אן-לה. האדמות בקוויבק ובאקדיה הוחזרו לחברה הצרפתית של מאה שותפים.[4]
הסכם שלום נחתם גם עם ספרד בשנת 1630 - התנתקותה של אנגליה מענייני אירופה הרתיעה את הכוחות הפרוטסטנטיים ביבשת. באנגליה נמשך הסכסוך הפנימי בין המלוכה לפרלמנט, מה שהוביל למלחמות האזרחים האנגליות של שנות ה-40 של המאה ה-17. מאידך, צרפת המשיכה להתחזק, והצי שלה הפך לגדול עוד יותר מזה של אנגליה עד 1630.[3]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Alexander, Michael van Cleave (1975). Charles I's Lord Treasurer: Sir Richard Weston, Earl of Portland (1577 - 1635). MacMillan. p. 133. ISBN 9780333183021.
- ^ 2.0 2.1 Grimm, Harold John (1965). The Reformation Era, 1500-1650: With a Revised and Expanded Bibliography. Macmillan. p. 517.
- ^ 3.0 3.1 3.2 Warfare at sea, 1500-1650: maritime conflicts and the transformation of Europe by Glete J Staff, Jan Glete Routledge, 2002 מסת"ב 0-203-02456-7 p.178 Jan Glete, Warfare at Sea, 1500-1650: Maritime Conflicts and the Transformation of Europe, Routledge, 2000. (באנגלית)
- ^ 4.0 4.1 4.2 "KIRKE, SIR DAVID, adventurer, trader, colonizer, leader of the expedition that captured Quebec in 1629, and later governor of Newfoundland", Dictionary of Canadian Biography Online
- ^ 5.0 5.1 5.2 Historical dictionary of Stuart England, 1603-1689 by Ronald H. Fritze p.203 Ronald H. Fritze, William B. Robison, William Robison, Historical Dictionary of Stuart England, 1603-1689, Greenwood Publishing Group, 1996. (באנגלית)
- ^ 6.0 6.1 An apprenticeship in arms by Roger Burrow Manning p.119
המלחמה האנגלו-צרפתית (1627–1629)36093547Q4065200