שארל אלכסנדר דה קאלון

שארל אלכסנדר דה קאלון (בצרפתית: Charles-Alexandre de Calonne;‏ 20 בינואר 1734 - 29 באוקטובר 1802), היה שר האוצר של צרפת בשנות ה-80 של המאה ה-18.

ביוגרפיה

קאלון נולד ב-20 בינואר 1734 בדוואי, ללואי דה קאלון, אשר עבד כעורך דין בבית המשפט בדוואי, ולאן הנרייט דה פרנקוויל. היו לו אחים נוספים, כמו מארי אן דה קאלון, ז'אק דה קאלון ומארי מדלן דה קאלון.

הוא הלך בדרכו של אביו, למד משפטים בפריז ולאחר מכן עבד כתובע ציבורי, פרקליט בממשלת המחוז של ארטואה. קאלון עבד מאוחר יותר בדוואי כתובע מבית המשפט של ארטואה, שם המשיך את הקריירה שלו כתובע הכללי, ולאחר מכן הוא הפך לאנטנדנט של מץ (1768) וליל (1774).

בשנת 1769 הוא התחתן עם מארי ז'וזפין מרק דה מונט-סן-פייר, בתו של מפקח פיננסי במשרד גביית המיסים של האוצר.

במהלך המשבר שקדם למהפכה הצרפתית, כששר אחר שר ניסו לשווא למלא את האוצר הריק והודחו בשל כישלון, מונה קאלון ב-3 בנובמבר 1783 לשר האוצר. הוא היה חייב את מעמדו לשארל גראבייה, רוזן ורז'ן, שהמשיך לתמוך בו במשך שלוש שנים וחצי; אך המלך לא היה נלהב כלפיו, ולפי השגריר האוסטרי, מעמדו הציבורי היה גרוע ביותר. קאלון היה נועז ביותר, ולא פחד להביע את דעתו בציבור.

בתקופתו, צרפת נקלעה למשבר כלכלי קשה. כדי לפתור את בעיותיה הכלכליות של צרפת, בשנת 1786 הציע קאלון רפורמה בענייני כספים: הוא ביקש להטיל מס על כל בעלי הקרקעות, וכדי לעודד את המסחר הציע לבטל מיסים עקיפים ומכסים פנימיים - מכסים שהוטלו על סחורות שהובלו ממחוז למחוז בתוך צרפת; עוד הציע קאלון להחרים מעט מרכוש הכנסייה ולייסד אספות נבחרים במחוזות המדינה, שבהן ישבו נציגים מכל המעמדות ויעסקו בענייני הציבור. הצעותיו של קאלון היו נועזות למדי בהתחשב במבנה המעמדות של החברה בצרפת, והן נדחו. בלחץ האצילים הדיח המלך לואי השישה עשר את קאלון מתפקידו ב-8 באפריל 1787 וגירש אותו ללורן.

למעשה, תוכנית הרפורמה הנועזת שלו, שבוצעה מאוחר יותר על ידי ז'אק נקר, הייתה עשויה להציל את המלוכה אם רק המלך היה נותן לה תמיכה רצינית. קאלון נסע זמן קצר לאחר מכן לאנגליה וניהל התכתבות פולמוסית עם נקר בנושאי כספים. ב-1789, כשעמדה להתכנס אספת המעמדות, הוא חזר לפלנדריה בתקווה לעמוד לבחירות; אך נאסר עליו להיכנס לצרפת. כנקמה הצטרף למפלגת המהגרים בקובלנץ וכתב עבורם. בדרך זו הוציא כמעט את כל ההון שאשתו, אלמנה עשירה, הביאה לנישואים. ב-1802, לאחר שעבר חזרה ללונדון, הוא קיבל אישור מנפוליאון בונפרטה לחזור לצרפת. הוא מת בפריז ב-29 באוקטובר 1802, חודש לאחר שחזר לארץ הולדתו.