הפרוטוקולים של זקני ציון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הפרוטוקולים של זקני ציון
כריכת המהדורה השניה של הספר
כריכת המהדורה השניה של הספר
המהדורה המצרית משנת 1976 לפרוטוקולים של זקני ציון
פאבל קרושבאנו, המפרסם הראשון של הפרוטוקולים של זקני ציון

הַפְּרוֹטוֹקוֹלִים שֶׁל זִקְנֵי צִיּוֹן הוא מסמך אנטישמי מזויף שעומד במרכזן של תאוריות קשר רבות הטוענות שהעם היהודי שולט בעולם. הוא ממסמכי התעמולה האנטישמית המפורסמים ביותר בעולם. מסמך זה זויף על ידי האוכרנה, המשטרה החשאית של רוסיה הצארית, והופץ לראשונה בעיתון רוסי בשם "זנאמיה" בשנת 1903, ומאוחר יותר שימש כצידוק לנאציזם ולשואה. עד היום גורמים אנטישמיים עושים בו שימוש רב במלחמתם כנגד היהודים ומדינת ישראל.[דרוש מקור] המסמך נחשב למסמך האנטישמי המשפיע ביותר בהיסטוריה.

מקור

הפרוטוקולים הם זיוף מעשה ידי האוכרנה, המשטרה החשאית שפעלה בשירות הצאר הרוסי, אשר עיבדה כ24 חיבורים, חלקם אנטישמים וחלקם נערכו לכדי חיבורים אנטישמים, הנדמים לפרוטוקולים של אגודת סתרים יהודית בשם "זקני ציון". המקור המרכזי לזיוף הוא חיבור סאטירי פרי עטו של מוריס ז'ולי בשם "דיאלוגים בגיהנום בין מקיאוולי ומונטסקייה", חיבור שתיאר בביקורת את שיטותיו של נפוליאון השלישי. בזמן פרסומו של המסמך נטען כי הוא פרוטוקול של ישיבה של אגודת "זקני ציון" שהתנהלה במהלך הקונגרס הציוני העולמי הראשון ובה פרטו את תוכניתם להשתלטות עולמית באמצעות כרסום ביסודות המוסר, חרחור מלחמה בין מדינות בנות ברית, תוך שימוש בבונים החופשיים ובממון שאינו שלהם.

הספר פורסם לראשונה בעיתון "זנאמיה" (הדגל), בעריכתו של פאבל א. קרושוואן, שנודע כאנטישמי מיליטנטי, בסנקט פטרבורג ב-1903.

ב-1921 הוכיח העיתונאי פיליפ גרייבס שהיה אז שליח הטיימס הלונדוני באיסטנבול, שהפרוטוקולים הועתקו מספרו של מוריס ז'ולי.

תוכנם של הפרוטוקולים

"הפרוטוקולים של זקני ציון" הוא מסמך בן כ-100 עמודים, המתאר תוכנית פעולה גלובלית הכוללת 24 פרקים, שכל אחד מהם מכונה "פרוטוקול". החיבורים (המקוריים) נכתבו בתקופה של כ-40 שנה (1864–1903). כל פרוטוקול כולל סעיפים ותת-סעיפים רבים, המתארים בפירוט תוכנית מעשית שמוכנה להוצאה לפועל.

להלן דוגמאות לחלק מסעיפי התוכנית. הציטוטים מהפרוטוקולים תורגמו מהמהדורה האנגלית (שתרגומה מהגרסה הרוסית מיוחס לוויקטור אמיל מרסדן[1]):

  • על פי תוכניתם של זקני ציון, כפי שהיא מתוארת בפרוטוקולים, ”כדי להסית את תאבי-השררה להשתמש בשלטון לרעה, סכסכנו בין כל הגורמים ובין כל הכוחות... חימשנו את כל הצדדים והפכנו את השררה למטרה נשאפת. הפכנו את המדינות לזירת-מאבק של השקפות ודעות נוגדות. ...תוך זמן קצר יהיו אי-סדר ופשיטת-רגל לתופעה כלל-עולמית.”[2]
  • הספר משתמש בתיאורים כגון: ”אנו הננו המקור לכל הטרור הבולעני עלי אדמות. בשירותינו פועלים אנשים מכל הדעות ומכל ההשקפות... את כולם רתמנו למטרה שלנו.”[3] בנוסף, ”מי יחשוד אי-פעם שכל העמים שהשתלטנו עליהם הובלו באף באמצעות תוכניות פוליטיות שאנו מתכננים מזה מאות בשנים ושאיש לא חשד בעצם קיומן?”[4]
  • אוכלוסיית העולם מכונה בפרוטוקולים בשם "בני-הבקר", ונטען כי הם ”...מאמינים כי מאזני החוקה שלהם מכווננים היטב וכי בסופו של דבר יגיעו לאיזון. אבל הצירים – השליטים על כס שלטונם – כלואים ומוקפים בנציגיהם הבוגדניים, השקועים בתאוות-השררה העצמית שלהם. דאגנו, באופן זה, לנתק בין השליטים לבין ההמונים, והפכנו את השליטים ואת ההמונים – כל אחד בנפרד – לחסרי כל משמעות. שכן, השליט וההמונים – באין קשר ביניהם - הם משוללי-כוח מכל וכל.”[2]
  • בפרוטוקולים קיימת התייחסות לערכים: ”על ידי שנחדיר באספסוף הבוחר תחושת חשיבות-עצמית, נשחית בקרבם את החשיבות של המשפחה ושל ערכה החינוכי ונסלק את האפשרות שאנשים יפתחו חשיבה עצמאית... האספסוף יורגל להקשיב רק לנו, משום שאנו נתגמל אותו על צייתנותו. בדרך זו ניצור כוח עצום ועיוור שלעולם לא יוכל לנוע בשום כיוון ללא הנחיה של סוכנינו שאותם הצבנו בראשי מדינותיהם, לשמש כמנהיגי האספסוף. האנשים ייכנעו למשטר זה משום שהם יידעו כי במנהיגים אלה תלויות פרנסתם, טובות-ההנאה שלהם, וכל יתר הסיפוקים שהם רודפים.”[5]. בנוסף, ”לנו - חיוני לחבל בכל אמונה, לעקור ממחשבתם של ההמונים את עצם הרעיון של אל אחד ואת עצם הרעיון של מציאות רוחנית, ובמקומם להציב חישובים אריתמטיים ושיקולים חומריים. וכדי שלא לתת להמונים שום זמן ושום הזדמנות למחשבה - עלינו להפנות את כל מחשבתם לכיוון התעשייה והמסחר. באופן זה תיבלענה כל המדינות במרדף אחר רווח כלכלי. בתוך מרוץ זה לא יבחין איש מיהו האויב המשותף לכולם.”[6]
  • בספר מתוארת גם תוכנית כלכלית: ”בקרוב נתחיל לייסד תאגידים ענקיים ומאגרים של עושר אדיר, שבהם יהיו תלויים אפילו האוצרות הגדולים של אוכלוסיית העולם, עד כדי כך שביום שבו נכריז על ההפיכה הפוליטית שלנו – הם יירדו לטמיון יחד עם האשראי של כל מדינות העולם.”[7] בנוסף, ”בעזרת כל האמצעים הנסתרים העומדים לרשותנו ובעזרת הזהב שכולו בידינו - אנו נחולל משבר כלכלי בינלאומי שמכוחו נוציא לרחובות המוני המונים של עובדים ביום אחד - בכל רחבי-אירופה. המונים אלה ישעטו אז מיד לבזוז את אלה שבהם הם קינאו מאז ומתמיד. ב'שלנו' הם לא ייגעו לרעה משום שאנו נקבע את מועד המתקפה וננקוט כל האמצעים כדי להגן על עצמנו ועל רכושנו.”[2]

מחברי הפרקים (רשימה חלקית)

הספר רוכז על ידי אנשי האוכרנה ממספר כתבים של כותבים אירופאים שונים שלא היה להם קשר למסמך הסופי.

אז'ן סי

כינויו של הסופר הצרפתי מארי-ז'וזף סי (Marie-Joseph Sue), מייסד הספרות הקלה ואבי הרומן בהמשכים, שזכה להיקרא בחייו "מלך הרומן העממי", משום היותו הסופר הנקרא ביותר בתקופתו בסיפורת הצרפתית.

הרמן גדשה (Hermann Goedsche)

גרמני אנטישמי שהיה מפרסם חיבורים ספרותיים בעיתון "נויה פרויסישה צייטונג" תחת שם העט "סר ג'ון רטקליף" (Sir John Retcliffe). בשנת 1868 הוא פרסם רומן מטיול דמיוני לפראג, ששמו היה "ביאריץ'".

גוּזָ'אנוּ דה מוּסוֹ 

סופר אנטישמי צרפתי שחיבר את הספר: "היהודי, היהדות, ויהוד העמים הנוצרים". בספר, הוא טוען שארגון "יהודי קבלי", שכרת ברית עם השטן, משתלט על העולם. סופרים צרפתיים נוספים שהעתיקו את ספרו והוסיפו "חידושים" משלהם: מונסיון מרן, האב שאבוטי, ואדואר דרימון.

יעקב בראפמן

ערך מורחב – יאקוב בראפמן

יהודי שהמיר את דתו לנצרות לתועלת קידומו בקריירה, אך הרחיק לכת עד להפיכת מלשין של האוכרנה. בשנת 1866 הוא הגיש "עדות" לפקידים בכירים באוכרנה על מה שנקרא בפיו הקהל (=ארגון הקהילה-זה היה בסך הכל ועד שכל קהילה יהודית הורשתה להרכיב כדי לייצגה מול השלטונות, וגם נהנתה ממעט אוטונומיה. כך זה התקיים מאז ימי הביניים עד ל-1844, אז בוטל ארגון הקהילה ברוסיה, ואיתו כל שריד לאוטונומיה ליהודים). הוא גם כתב ספר ב-1869 בשם "הקהל". הספר מבוסס על פנקסים ורשומות רגילים של ארגון הקהילה של מינסק בין השנים 1789 עד 1828 בצירוף חומר דומה מערים אחרות. בראפמן דאג להוסיף דברי פרשנות שבמרכזם הטענה שארגון הקהילה נתן הוראות מדויקות לסוחרים היהודים כיצד לנשל את מתחריהם הנוצרים עד שלבסוף הם יוכלו להשתלט על רכושם.

ספרו של בראפמן הופץ בעותקים רבים והיה חומר "הדרכה" חובה לפקידי ממשלה, כדי שידעו כיצד להתמודד עם יהודים. הוא גם הופץ בעולם וגרם למונח "קהל" להפוך למונח נורא ותואר תמיד כ-"שם שרק גויים מעטים הורשו אי פעם לשמעו".

בראפמן הוציא ספר נוסף בשנת 1869, שב-1888 יצא במהדורה שנייה עם ספר "הקהל" בכרך אחד. הספר נקרא: "אגדות יהודיות, מקומיות וכלל עולמיות". הספר "גילה" ארגונים יהודיים בינלאומיים ידועים כאילו היו סודיים. בין הארגונים נמנו: כל ישראל חברים, חברת מפיצי השכלה ביהודי רוסיה, החברה לעידוד ההתיישבות בארץ ישראל, האגודה לסיוע לפליטים היהודים בלונדון, וכן חברה להדפסת מהדורות חדשות של כתבי יסוד יהודיים. כל אלה היו ארגונים ללא-מטרות רווח מפורסמים וידועים לציבור. עובדה זו לא הפריעה לבראפמן לטעון בספר שמדובר ברשת יהודית, כלל-עולמית, שנועדה להשתלט על העולם. כל ישראל חברים, על פי בראפמן, הייתה מרכז הרשת.

זמן קצר אחרי צאת ספריו של בראפמן, על "כל ישראל חברים" נאסר לפעול בתחומי רוסיה, ופעילות המותרת של "חברת מפיצי השכלה בקרב יהודי רוסיה" צומצמה משמעותית.

היפוליטוס לוטוסטאנסקי

כומר קתולי לשעבר שהודח מהכנסייה הקתולית לאחר שהואשם במגוון רחב של פשעים, כגון, מעילה ופגיעה בנשים. לאחר ההדחה, הוא הצטרף לכנסייה האורתודוקסית, והחל ללמוד באקדמיה דתית. בשנת 1876, בזמן לימודיו, הוא הוציא את ספרו הראשון שפירט כיצד היהודים משתמשים בדם נוצרי למטרות פולחן.

בהמשך הוא פרסם ספר אחד בשלושה כרכים שנקרא "התלמוד והיהודים". בספר תיאורים מזעזעים על עיקרי הדת היהודית כביכול, ובהשראה מבראפמן הוא תיאר כיצד הבונים החופשיים היא אגודת סתר הסרה למרותה של "כל ישראל חברים".

מילינגר

שמו המקורי של יהודי סרבי לפני שהתנצר ואימץ לעצמו את השמות: אוסמן-ביי ו-קיברידלי-זאדה. היה ידוע כנוכל בינלאומי שגורש כמעט מכל מקום שהשתקע בו, בשל פשעיו הרבים. אחרי הגירוש שלו מוונציה, החליט לפנות לאנטישמיות, והחל לפרסם בשווייץ כתבים שקריים על היהודים. זמן קצר אחר-כך, נאסר במילאנו, ובחקירותיו, חזר בו מכל השקרים שפרסם. זה לא מנע ממנו, אחרי השחרור, לפרסם עלילות חדשות ולמכור אותן בעצמו מדלת לדלת, החל מאתונה, דרך איסטנבול, ועד אלכסנדריה. כך המשיך לפרסם כתבים אנטישמיים, וכן את מעשי ההונאה שלו שגרמו לו להיאסר לעיתים קרובות, עד מותו ב-1898.

אחד הספרים העיקריים שלו היה: "כיבוש העולם על ידי היהודים". כמו קודמיו, בראפמן ולוטוסטאנסקי, הוא סימן את "כל ישראל חברים" כ-"מקור הרוע". הוא תיאר בספר תיאור דמיוני ויצירתי על הארגון שהוא:

"כח שלטון נעלם וערטילאי, הלוכד את כל העולם ברשת סמויה של זהב ופלדה, בעודו מתגנב באפילה כשבידו האחת פגיון, ובידו השנייה דינמיט"

ציטוטים נוספים מהספר:

"בעולם שאין בו יהודים, לא תהיינה שכיחות המלחמות, כי איש לא ישסה אומה ברעותה; תחדלנה שנאת המעמדות והמהפכות, כי הקפיטליסטים יהיו 'בני הלאום' שלעולם לא ינצלו שום איש; הסוציאליסטים ודומיהם ישובו מדרכם הנלוזה; תור הזהב ייפתח בפנינו, יתגשם חזון הקדמה"

הוא גם נתן "פתרון מעשי":

"גרשו את היהודים בקריאת התלהבות! יחי עקרון הלאומים והגזעים! הלאה הנוכרים הלא-קרואים!"

הוא גם נתן הצעה לאן לגרש: "לאפריקה".

כבר בשנת 1875 הוא הוציא את המהדורה השביעית של הספר.

התהוות עיקר הפרוטוקולים

המקור הצרפתי

שער הספר הגרמני 'הפרוטוקולים של זקני ציון

בשנת 1856 הוציא הסופר הצרפתי אז'ן סי את ספרו "מסתרי העם" (Les Mystères du peuple). בפרק האחרון של ספר זה הוא שילב בין שתי עלילות ספריו הקודמים, וכך, רודולף, הגיבור בספרו "מסתרי פאריס" (Les Mystères de Paris), מופיע וחושף איגרת שנשלחה לרודין, הגיבור הישועי המרושע מספרו "היהודי הנודד" (Le Juif errant). היה זה מסמך שתיאר מזימה של הישועים כנגד האנושות בכוונה להשתלט על העולם. בשנת 1864, כתב עורך דין צרפתי בשם מוריס ז'ולי ספר מאותה סוגה נגד שלטון העריצות של נפוליאון השלישי. הספר נקרא "דיאלוגים בגיהנום בין מקיאוולי ומונטסקייה". בדיאלוגים הדמיוניים בין השניים שוטח מקיאוולי את משנתו כיצד מלך אמור להתנהג, תיאור גרוטסקי וביקורתי שהוויה ביקורת סמויה על שלטונו של נפוליאון השלישי. הספר נאסר להפצה על ידי נפוליאון השלישי, וז'ולי נאסר.

הגלגול הגרמני-"נאום הרב"

אחד מפרקיו של ביאריץ' היה: "בבית העלמין היהודי בפראג ומועצת הנציגים של שנים עשר שבטי ישראל" (The Jewish Cemetery in Prague and the Council of Representatives of the Twelve Tribes of Israel). הוא סיפר אודות קנוניה סודית של 13 רבנים אשר פעם במאה שנים, נפגשים בבית הקברות היהודי העתיק בפראג בסוכות כדי לתכנן כיצד להשתלט על העולם. 13 הרבנים מייצגים את 12 שבטי ישראל ועוד אחד שמייצג את "האומללים והדחויים", והם מתאספים סביב דמותו של יעקב המועלת באוב, ונקרא בפיהם "בן-הבליעל" וכן "עגל הזהב" (והם נקראים בפיהו "בני עגל הזהב"). במפגש מתוארת "חלוקת עבודה" של כל אחד, וכיצד הוא ישתלט על העולם:

הנציגים נשבעים להתמיד בנאמנות בהשתלטות, כך שלמפגש הבא, ב-1968, יבואו נכדיהם כשליטי העולם. לבסוף, קם ה-"לוי", שהוא יושב ראש הוועד, ומכריז: "הבה נחזור על שבועתנו, בני עגל הזהב, ונתפזר בכל ארצות תבל!", ואז דמותו של "יעקב" הופכת ללהבה כחולה גדולה. באותו רגע, כל שלושה עשר הנציגים זורקים אבן ללהבה, וזו הופכת לעגל זהב ענקי. כך הכינוס בא לסיומו והנציגים מתפזרים, אך הם לא ידעו ששני אנשים היו עדים למעשה: משכיל גרמני, ויהודי מתבולל. השניים נזדעזעו מהאירוע ונשבעו להילחם בקנוניה היהודית.

כדי לתאר את הפגישה החשאית, גדשה שאל קטעים אחדים אודות פרשיית מחרוזת הפנינים מן הספר Joseph Balsamo של אלכסנדר דיומא, ואילו הדיאלוגים של מקיאוולי ומונטסקייה שימשו אותו לתיאור סיכום המפגש.

הנוסח הרוסי

ספרו של הרמן גדשה "ביאריץ", תורגם לרוסית בשנת 1872 ובשנת 1891 החל מתפרסם ברבים רק הפרק אודות קנוניית הרבנים לכאורה, וכל זאת בסיוע סוכנים של המשטרה החשאית הרוסית (שביניהם מטווי גולובינסקי וסרגיי נילוס), שמצאו את סיפור הקנוניה כמועיל מאוד במאבקם כנגד הכוחות הליברלים שמאסו במשטר. הם לא ידעו ככל הנראה, שמדובר בפרק מרומאן גרמני אנטישמי שהושפע מסאטירה חברתית כנגד המשטר הצרפתי, ושינו את הקטע הכתוב כדי להציג מזימה יהודית דווקא. יש לומר, שהצאר ניקולאי השני האמין בתחילה באמיתות הקטע, אך לאחר חקירה של המשטרה החשאית ידע שמדובר בהבלים, ואמנם לא נתן ידו בהפצת המעשה, אך לא הטיל איסור מוחלט בנידון. הנוסח הסופי של מעשה הזיוף הוצג בשנת 1895 והחל מופץ באופן רשמי משנת 1897, אך רק בשנת 1905 הגיע לידי הציבור כשהוא צובר פופולריות חסרת תקדים, בעקבות הקמת הפרלמנט הרוסי וניצחון הליברלים. הסופר הרוסי, סרגיי נילוס מילא תפקיד מרכזי בפרשת הזיוף, כאשר קבע שהפרוטוקולים הם למעשה חלק נסתר בעבודת הסיכום הגלויה של הקונגרס הציוני שהתכנס בבזל, קרי הפרק ה-18 והאחרון שנשמר בסודיות בין היהודים.

פרסום נרחב

עוד ב-1881, הופיע הפרק של גדשה "בבית העלמין בפראג" בעיתון הצרפתי "לה-קונטאמפורן", בגרסה 'מציאותית'. העיתון דאג להוריד את הקטעים הלא מציאותיים, ושכלל את הפרק לכדי נאום אחד שנשא רב ראשי גדול בכינוס חשאי. מעתה ואילך, דבק בו הכינוי "נאום הרב" שם שבו הוא ידוע עד היום. הנאום, כביכול, עמד להתפרסם בדו"ח של דיפלומט אנגלי המסכם את האירועים הפוליטיים בעשר השנים שקדמו לפרסומו. גדשה, כאמור, חתם בשם העט "סר ג'והן רדקליף" -ולכן העיתון קבע שזה שם של דיפלומט אנגלי ('סר' הוא תואר אצולה באנגליה). בחלק מהגרסאות שבאו אחרי העיתון-השם הזה אף יוחס לרב הנואם.

ב-1901 פורסם הנאום בצ'כיה תחת השם: "נאום של רב על הגויים". הצנזורה החרימה את כל העותקים באשמת הסתה, אך ציר אנטישמי, ברייכסטאג בווינה, בשם בז'נובסקי, עקף את האיסור על ידי שאילתה שהקנתה לו חסינות. הוא קרא את כל הנאום, ושני עיתונים פרסמו אותו: "מיכל ואך אאוגף (="מיכל, התעוררי!")", ו-"וינר דויטשה צייטונג", וכך הופץ ללא הפרעה.

ב-1906 הפרוטוקולים הופיעו כקונטרס בחרקוב. "דויטש-סוציאלה בלטר", העיתון המקומי, טען במאמר מערכת, ש-"נשק רב עצמה זה" תוצרת גרמניה, יעזור לרוסיה להשתחרר אחת ולתמיד מ-"אויבו בנפש"-היהודים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר הקומוניסטית ברוסיה, זרמו לגרמניה בכלל ולברלין בפרט עשרות אלפי גולים רוסים, בני אצולה ומלוכנים שנמלטו מפני רדיפות הקומוניסטים. עבור קבוצה זו הייתה מהפכת אוקטובר חלק ממזימה יהודית. בין הגולים היה גם פיודור וינברג, קצין לשעבר בצבא הצאר, שהוציא בברלין עיתון בשם "פריזיב". בעיתון זה פרסם קטעים מן הפרוטוקולים של זקני ציון בגרמנית כטיעון בעד הצעתו שיש להשמיד את כל היהודים. באווירה ששלטה אז בגרמניה, בעיקר בקרב החיילים המשוחררים והימין, היוו הפרוטוקולים הסבר סביר לתבוסתה הבלתי-מתקבלת-על-הדעת של גרמניה ותדלקו את "אגדת תקיעת הסכין בגב". וינברג הביא את הספר המלא של הפרוטוקולים לדפוס בגרמניה ומכר מיד 100,000 עותקים. הספר תורגם לאנגלית וראה אור בהוצאה שמומנה על ידי הנרי פורד. אחד המושפעים העיקריים מהפרוטוקולים היה האידאולוג הנאצי אלפרד רוזנברג, שהשפיע על תפיסת עולמו של אדולף היטלר[8]. עד 1933 נמכרו בגרמניה יותר משלושים מהדורות של הספר והוא נפוץ במאות-אלפי עותקים.

הערעור על אמיתות הפרוטוקולים

אף על פי שבמקומות שונים בתבל ישנם גורמים הסבורים שהפרוטוקולים אמיתיים, הרי כבר בשנת 1920 התחקה העיתונאי וההיסטוריון היהודי לוסיאן וולף (Lucien Wolf) אחר מקורות החיבור. בשנת 1921 הוכיח העיתונאי הבריטי פיליפ גרייבס שמדובר בזיוף, ואיתר את הגנבה הספרותית מספרו הנשכח של מוריס ז'ולי, שעותק שלו התגלה בספרייה הבריטית. כך פסק גם בית משפט בברן ב-19 במאי 1935, כאשר אסר את הדפסת הפרוטוקולים בשווייץ. בית המשפט החל לדון בכך ב-19 באוקטובר 1934, אך חודשיים טרם לכן, כבר גזר בית משפט אחר בדרום אפריקה קנס על מפיצי עותקים של הפרוטוקולים. המאבק המשפטי עודנו נמשך, ובשנת 1993 לדוגמה, במסגרת תביעת דיבה הקשורה לארגון הקיצוני "פמיאט", פסק אף בית דין מחוזי במוסקבה כי הפרוטוקולים מזויפים.

במחקרים שנערכו בעשורים האחרונים נטען כי אחד האמצעים בהם זויף המסמך כך שייראה כאילו נכתב על ידי יהודים, הוא שיבוץ ביטויים מעולם התוכן היהודי לאורך הטקסט המקורי[9][10]. כך, למשל, על פי עדויות מספר מומחים במשפט שנערך בשווייץ, שהשוו בין הפרוטוקולים לבין נוסח ספרו המקורי של מוריס ז'ולי, נמצא כי בכל קטע שהועתק בו דיבר ז'ולי על מדיניות נפוליאון, הוחלפו מילים אלו ב"יהודים" על ידי הרוסים שזייפו את המסמך[9]. גם ייחוסו של המסמך במילות ההקדמה לספר, לדיונים שקיימו היהודים בקונגרס הציוני הראשון בראשות תיאודור הרצל בבזל 1897, נסתר על ידי עדים במשפט שהעידו כי ראו את המסמך מספר שנים לפני כן, וכך גם השופט במשפט בשווייץ קבע שהוא זוייף לפני כן[9]. כותרת המסמך המקורית, "דיאלוגים בין מקיאוולי ומונטסקייה", הוחלפה על ידי סרגיי נילוס במילים "הפרוטוקולים של חכמי ציון" או "זקני ציון", כדי לייחסה לראשי היהודים[10][11]. דוגמה נוספת היא ההתייחסויות אל אוכלוסיית העולם והבורגנות, כפי שכונו בדיאלוגים שכתב ז'ולי, והחלפתן על ידי הרוסים בביטוי "הגויים", כדי שייוחס ליהודים[10].

תגובת תומכי הפרוטוקולים לערעורים

באופן אירוני, תומכי אמיתות הפרוטוקולים ראו בניסיונות הרבים להוכיח את העובדה שהם מזויפים-הוכחה לאמיתותם.

הגדול והגרוע שבתומכי אמיתות הפרוטוקולים היה אדולף היטלר. הוא פירט את דעתו עליהם בספרו הידוע, מלחמתי (מיין קמפף) (עמודים 77–80):

כמה שקיומו של עם זה מושתת על שקריות מתמשכת, מתגלה בצורה שאין דומה לה, בפרוטוקולים של זקני ציון, השנואים כל כך על היהודים. "הם מבוססים על זיוף!", טוען ברבים שוב ושוב ה-"פרנקפורטר צייטונג" (העיתון של פרנקפורט), זו ההוכחה הטובה ביותר לאמיתותם! בהדרגה הוא (היהודי) משתלב בכלכלה, לא כיצרן, כי אם אך ורק כמתווך. הוא מתחיל כמלווה, כתמיד תמורת ריבית קצוצה ולמעשה הוא זה שהנהיג בדרך זו את הריבית בכלל. את עסקי המסחר והכספים, הוא רואה כזכות יתר אישית, ומנצל אותה בלא כל התחשבות. עסקי הכספים והמסחר אכן עברו לשליטתו הבלעדית. וכעת, מתחיל היהודי לחשוף את תכונותיו האמיתיות. בחנופה מגעילה הוא מזדנב אחרי הממשלות, משקיע את כספו ומבטיח לעצמו, תמיד בדרך זו, כתב זכויות לעשוק מחדש את קרבנותיו. נוצר איפוא מצב, שלכל שליט היה "יהודי חצר" משלו-כפי שנקראו המפלצות הללו שהציקו לעם עד כדי יאוש, ועם זאת, דאגו לשעשועיו הבלתי פוסקים של הנסיך

השפעת הפרוטוקולים

"הפרוטוקולים של זקני ציון" עטיפת המהדורה הסורית

מאז פורסמו בלשון הרוסית, תורגמו כתבים אלה לשפות רבות. מיד עם סיום מלחמת העולם הראשונה ראו גרמנים רבים את תבוסתה של ארצם כמזימה קומוניסטית בהשראת היהודים. הנאצים עודדו את הפצת הפרוטוקולים ברבים, עד שאלה השפיעו רבות על העמקת האיבה לעם היהודי ועל מתן הכשר לרצח עם, שהתחולל כמעט באין מפריע במהלך מלחמת העולם השנייה. עם הקמת מדינת ישראל, החלו שליטים ערביים לטעון בהשראת הפרוטוקולים, שהיהודים זוממים להקים על אדמות המוסלמים ממלכה בכל רחבי המזרח התיכון. בארצות ערב נוהגות מדי פעם תחנות השידור המקומיות להפיק סדרות טלוויזיה המבוססות על הפרוטוקולים. במדינות רבות בעולם, כולל בארצות הברית, הממלכה המאוחדת וצרפת, ניתן לרכוש באופן חופשי עותקים של הספר.

היחס לפרוטוקולים במזרח הרחוק

עמוד ראשי
ראו גם – אנטישמיות ביפן

במזרח אסיה, כמו ביפן ובאינדונזיה מתייחסים לפרוטוקולים כמקור המלמד על הדרכים האפשריות להשגת כוח. בזמן מלחמת העולם השנייה היפנים שקראו את הספר החלו להעריץ את היהודים, ובחלק מהמקרים הביעו עמדה כי על יפן לחבור ל"סוס המנצח" של היהודים ולהשתלט יחד עמם על העולם. אונו מסאמי, כומר נוצרי מאוסקה, נסמך על הפרוטוקולים של זקני ציון, ופרסם ספרים שהפכו לרבי מכר כמו "אם תבין את היהודים תבין מה קורה בעולם" או "אם תבין את היהודים תבין מה קורה ביפן".[דרוש מקור]

מצדדים בעולם המערבי

ב-8 במאי 1920, פרסם ה"טיימס" הלונדוני מאמר שדן בכובד ראש בפרוטוקולים, שתרגומם לאנגלית יצא באותה שנה, וקורא לחקירה מקיפה באשר לאמינותם ולסכנה המאיימת על האנושות אם יימצאו נכונים. העובדה שעיתון כה מכובד נתן להם במה, אישרה את אמיתותם בעיני ההמונים וקידמה את הפצתם. עם זאת, כאשר כתב העיתון עצמו הוכיח כי מדובר בזיוף, חזר בו הטיימס ב-18 באוגוסט 1921 בכותרות מאירות עיניים.

הנרי פורד, שהיה ידוע בדעותיו האנטישמיות, הזמין את התרגום הראשון של הפרוטוקולים של זקני ציון לאנגלית. הוא הפיץ למעלה ממיליון עותקים של הפרוטוקולים של זקני ציון, בשבע עשרה שפות שונות. עיתון שהיה בבעלותו פרסם קטעים מהפרוטוקלים במשך שמונה שנים, וכן מאמרים המשקפים את דעתו האישית של פורד לגבי היהודים, תחת הכותרת "היהודי הבינלאומי", שיותר מאוחר הפכו לספר בשם זה. פורד אף השתמש בסוכנויות המכירות של החברה שלו כדי להפיץ אותם לקונים ומבקרים. גם לאחר שהתברר כי מדובר בזיוף, לא חזר בו וטען שאף אם הפרוטוקולים כשלעצמם מזויפים, הם עדיין משקפים את כוונות היהודים ואת שיטותיהם.

הפרוטוקולים בארצות ערב

בתחילת המאה ה-20 הופיעו תרגומים ראשונים לערבית של הפרוטוקולים, הראשונים שבהם בארץ ישראל ומצרים על ידי ערבים-נוצרים. החיבור תורגם לראשונה לערבית על ידי כומר מרוני, והודפס במצרים כבר בשלהי שנת 1925, אך זכה לתפוצה גוברת בשנות ה-30.[12] בהמשך הפרוטוקולים תורגמו ויצאו לאור במהדורות רבות נוספות בערבית, יותר מאשר בכל שפה אחרת, והפיצו את תיאורית הקונספירציה ברחבי העולם הערבי. בשנת 1958 נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר המליץ על הפרוטוקולים כראיה היסטורית אמינה לכוונותיהם של היהודים[13]. הפרוטוקולים שימשו כדי לתדלק שנאה הן כנגד ישראל והן כנגד יהודי ארצות ערב שבתקופה זאת נתקלו באפליה ואלימות גוברת שהביאה לבריחתם מארצות אלו.

בימינו בארצות ערב, בייחוד במצרים, סוריה והרשות הפלסטינית, הפרוטוקולים מופצים בעידוד השלטונות ואף נלמדים בבתי הספר ובמערכת החינוך. ארגוני טרור דוגמת חמאס וחזבאללה אף משתמשים בהם להצדיק את מאבקם להשמדת היהודים בישראל.[14]

סדרת טלוויזיה בשם "פרש בלי סוס", שעלילתה סבבה סביב הפרוטוקולים, שודרה בטלוויזיה המצרית ב-2002. בהתייחסו לאמינות הפרוטוקולים, אמר מפיק הסדרה והשחקן הראשי בה מוחמד סובחי: "בין אם ה'פרוטוקולים' אותנטיים או לא, הציונות קיימת ושולטת בעולם משחר ההיסטוריה. רוב נבואותיו של הספר התאמתו. זה טיפשי לפסול את האפשרות שהספר אמיתי, אפילו אם הסיכוי הוא אחד למיליון"[15].

השופטת לשעבר הדסה בן-עתו, מחברת הספר "השקר מסרב למות, מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון", טוענת כי לפרוטוקולים במדינות ערב ישנה השפעה מכרעת וגדולה ביחסם של הערבים לישראל. לתפיסתה, רובו של הציבור הערבי, אף האינטלקטואלים, מאמינים בעלילה זו, המכינה את הקרקע שוב להשמדת יהודים. מנגד היא טוענת שמדינת ישראל והיהודים בכללם מצויים במחדל בנושא הזה, וכמעט שלא פועלים כדי להפריך את העלילה. לדעתה, הם צריכים לפעול נגדה באופן נחוש יותר במאבק משפטי, פוליטי, ציבורי ופרסומי, בכל אמצעי אפשרי ברחבי העולם.

בתרבות

אמן הקומיקס היהודי-אמריקאי ויל אייזנר יצר בערוב ימיו תיאור קומיקס של ההיסטוריה של המסמך[16].

אומברטו אקו כתב את הרומן "בית העלמין של פראג" (אנ')[17] בעקבות התפתחות הפרוטוקולים.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Protocols of the meetings of the learned elders of Zion". translated" from the Russian text by Victor E. Marsden. London: Britons Publishing Society, 1925.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 פרוטוקול מס' 3
  3. ^ פרוטוקול מס' 9
  4. ^ פרוטוקול מס' 13
  5. ^ פרוטוקול מס' 10
  6. ^ פרוטוקול מס' 4
  7. ^ פרוטוקול מס' 6
  8. ^ אוטו פרידריך, לפני המבול, ברלין 1933-1918, ירושלים: הוצאת כרמל, 2010 עמ' 96-97
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 הדסה בן-עתו, "השקר מסרב למות, מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון", כנרת זמורה-ביתן דביר, 2006
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 נורמן כוהן, "הכשר לרצח עם: תולדות ה"פרוטוקולים של זקני-ציון"", תרגמה מירי אליאב-פלדון, תל אביב : עם עובד, 1972
  11. ^ אליעזר תיבון, ""הפרוטוקולים של זקני ציון" - מסמך כזב אנטישמי בשירות אויבי ישראל בימינו". 1984, המכון לחקר עמנו; דברי ד"ר מרים רייטר-צדק, עמ' 10-11
  12. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ד, יחידה 10, עמ' 356.
  13. ^ Bernard Lewis, The Jews of Islam, Princeton University Press, 1987, p. 186
  14. ^ "תעשיית השנאה": ערוץ אלאקצא של חמאס ממשיך בהסתה אנטישמית בוטה, העושה שימוש "בפרוטוקולים של זקני ציון" והקוראת להכחדת היהודים מעל פני האדמה. - מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם אלוף מאיר עמית, באתר מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם אלוף מאיר עמית, ‏4 במרץ 2009,
    רועי נחמיאס, הרשות מפיצה את הפרוטוקולים של זקני ציון, באתר ynet, 11 במאי 2005,
    עלילה: "הפרוטוקולים של זקני ציון", באתר מבט לתקשורת הפלסטינית,
    מרב יודילוביץ', סדרה המבוססת על הפרוטוקולים של זקני ציון תעלה במצרים, באתר ynet, 24 באוקטובר 2002,
    רועי נחמיאס, סוריה מציגה: הפרוטוקולים של זקני ציון 2005, באתר ynet, 1 במרץ 2005, דו"ח על מצב האנטישמיות בשנת 2020 של משרד התפוצות
  15. ^ ג'קי חוגי, שינאה ב- 30 פרקים, באתר nrg‏, 31 באוקטובר 2002
  16. ^ אלי אשד, פנטזיה של קונספירצית על: ויל אייזנר והפרוטוקולים של זקני ציון (פורסם במקור בעיתון הארץ).
  17. ^ בית העלמין של פראג, תרגם אריה אוריאל, כנרת זמורה ביתן, תשע"ג 2012.


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

הפרוטוקולים של זקני ציון36034950Q26193