תאוריה ביקורתית
בסוציולוגיה ובפילוסופיה, מושג המהווה קיצור עבור המושגים תאוריה ביקורתית של החברה (Critical theory) או תאוריה חברתית ביקורתית (Critical sociology). במושג זה נעשה שימוש על ידי אסכולת פרנקפורט, הרשת החברתית והאינטלקטואלית שלהם, ואלה שהושפעו מהם באופן אינטלקטואלי, על מנת לתאר את עבודתם שלהם, המוכוונת לעבר שינוי חברתי רדיקלי, ולשם הבחנה מתאוריה מסורתית, כלומר תאוריה במובן הפוזיטיביסטי, המדעי, או התצפיתי הטהור. בספרות, בביקורת הספרות ובלימודי התרבות, תאוריה ביקורתית משמשת במובן אחר - תאוריה המשמשת לביקורת.
התאורטיקנים הביקורתיים הראשונים היו מרקסיסטיים, וייתכן שהם בחרו בשם תאוריה ביקורתית של החברה כדי להימנע מהמשמעויות הפוליטיות השנויות במחלוקת של המונח מרקסיזם. יחד עם זאת היו סיבות חשובות אחרות לבחירה בשם זה. ראשית, הם קשרו את עצמם במפורש לפילוסופיה הביקורתית של עמנואל קאנט, שבמסגרתה המונח ביקורת, ציין התבוננות פילוסופית במגבלות של טענות שנטענו עבור סוגים מסוימים של ידע, כמו גם קשר ישיר בין ביקורת שכזו והדגשת העצמאות המוסרית. בהקשר אינטלקטואלי, המוגדר באמצעות פוזיטיביזם דוגמטי וסיינטיזם מחד, וסוציאליזם מדעי דוגמטי מאידך, תאוריה ביקורתית התכוונה לשקם באמצעות גישה פילוסופית ביקורתית את האפשרות לשינוי מהפכני, אפשרות שבאותה התקופה נראתה להוגים מסוימים בדעיכה. שנית, בהקשר של אורתודוקסיה מרקסיסטית-לניניסטית ואורתודוקסיה סוציאל-דמוקרטית, המדגישה את המרקסיזם כסוג חדש של מדע פוזיטיבי, הוגים אלה קשרו את עצמם לאפיסטמולוגיה המשתמעת מעבודתו של קרל מרקס, שהציגה את עצמה כביקורת (כמו בחיבור של מרקס "הקפיטל: ביקורת של כלכלה פוליטית"), ברצונם להדגיש שמרקס ניסה ליצור ניתוח ביקורתי מסוג חדש המוכוון לעבר מיזוג בין תאוריה לבין עיסוק מהפכני ממשי, ולא לעבר סוג חדש של מדע פוזיטיבי. בשנות ה-60 של המאה ה-20 העלה יורגן האברמס את הדיון האפיסטמולוגי למדרגה חדשה בחיבורו "ידע ואינטרסים אנושיים", בכך שהוא זיהה את הידע הביקורתי כמבוסס על עקרונות של התבוננות עצמית ושחרור, השונים מעקרונותיהם של מדעי הטבע ומדעי האדם.
המושג תאוריה ביקורתית, במובן הסוציולוגי, הפילוסופי או במובן הלא ספרותי, מאגד כיום בצורה רופפת סוגים שונים של עבודות, כגון אלו של אסכולת פרנקפורט, מישל פוקו, פייר בורדייה, ושל התאוריה הפמיניסטית. המשותף לעבודות אלה הוא עניינן בביקורת על שליטה, באינטרס בשחרור, ובמיזוג בין ניתוח סוציולוגי-תרבותי, הסבר, ופירוש יחד עם ביקורת סוציולוגית-תרבותית.
תאוריה ביקורתית בלימודי תקשורת
התאוריות המרקסיסטיות מדגישות את זה שבתקופה המודרנית, קיימים אמצעי תקשורת רבים, אך רובם מרוכזים בידיים מצומצמות. על פי מחקרים ביקורתיים אמצעי תקשורת אלו מקדמים ערכים שמרניים, ועוסקים בקידום רעיונות התורמים לשימור הסדר הכלכלי הקיים. התקשורת משכנעת את מעמד הפועלים שהקפיטליזם טוב לו, וכך באמצעות נרמול הקפיטליזם היא בעצם פועלת למען האינטרס של מעמד בעלי ההון הנהנה מסדר כלכלי זה.
תאוריה ביקורתית אחת היא תאוריית ההגמוניה. לפי גישה זו, התקשורת שהיא אמצעי חיברות, היא חלק ממנגנוני המדינה המדכאים, אשר מצליחים לכפות את האידאולוגיה של המעמד השליט – ההגמון, ללא שימוש בכוח, על ההמון. ההמון מאמץ את סמלי הסטטוס, את האידאולוגיה והסגנון החיים מרצונו. ניתוח התקשורת מגישה זו מתמקד בטקסט ובייחוד באופן הטמעת המסרים בתוכו.
תאוריה ביקורתית נוספת היא התאוריה הכלכלית פוליטית. לפי תאוריה זו, למוסדות הכלכליים והפוליטיים אינטרס זהה והוא לשמור על הסדר החברתי הקיים. בהקשר של תקשורת, ההנחה היא שהעוצמה הכלכלית קובעת אילו דעות יושמעו בתקשורת. למשל, ישנן עדויות לכך שבשבועות האחרונים למחאת קיץ 2011 העיתונות הישראלית סיקרה אותה פחות ובאופן פחות אוהד בשל לחץ שהפעילו בעלי ארגוני התקשורת על עובדיהם. גישה זו נוטה לנתח את מבנה הבעלות והסדרים מוסדיים נוספים שמאפיינים את אמצעי התקשורת.
תאוריה ביקורתית שלישית שדנה בתקשורת היא אסכולת פרנקפורט. בהקשר של תקשורת אסכולה זו מדברת על "תודעה כוזבת" שאמצעי תקשורת יוצרים בקרב הציבור. האסכולה טוענת שתרבות ההמונים מספקת את הנאותיו המיידיות של הפרט, וכך מסיחה את דעתו מההבדלים החומריים בינו לבין המעמד השליט. היא יוצרת תודעה של שפע רב, וכך אנשים בעצם לא שמים לב לבעיה הקיימת. התקשורת מדברת על בעיות חיצוניות מחוץ למדינה, או מראה תוכניות שבהן גם החלשים ביותר בחברה מצליחים, וכך נוצרת מחשבה שכולם יכולים להצליח, ואין צורך לפנות למהפכה שמרקס חזה, בגלל מסרים שהטמיעה התקשורת.
אישים בולטים בתאוריה ביקורתית
ביקורת
הוגים רבים מבקרים את התיאוריה הביקורתית בכך שהתיאוריה תוקפת כביכול בעיות שיש בחברה, אולם אינה מציעה פתרון, דרך לשפר את המצב, או פעולה פוליטית לשינוי הקיים (התקפה זו מבוססת בין השאר על ה"הסירוב הגדול" של מרקוזה). כלומר התיאוריה גורמת לאדם להרגיש כלפי החברה שהוא מדוכא על ידה אבל לא נותנת לאדם אמצעים לשנות את המצב ולא מבקשת מהחברה להשתנות (אלא פשוט מציינת שהיא רעה לאינדבדואל). בכך התיאוריה פשוט מציינת את הקיים בחברה ותוקפת אותם ללא שום הצעה שאמורה להועיל או לשפר את הקיים ואת החברה. לכן המבקרים טוענים שהתיאוריה היא פשוט הסתכלות שלילית על החברה והמציאות הקיימת.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Adorno, T. W. (2005). The culture industry: Selected essays on mass culture. Routledge.
- Gramsci, A. (1971). Hegemony. na.
- Tenenboim-Weinblatt, K. (2014). Producing Protest News: An Inquiry into Journalists’ Narratives. The International Journal of Press/Politics, 19(4), 410–429
קישורים חיצוניים
- תאוריה ביקורתית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "תיאוריה ביקורתית", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות
32762497תאוריה ביקורתית