פוסום זנב-טבעת מצוי

פוסום זנב-טבעת מצוי
	פוסום זנב-טבעת מצוי
מיון מדעי

פוסום זנב-טבעת מצוי או פוסום זנב-טבעת מזרחי (שם מדעי: Pseudocheirus peregrinus) הוא מין פוסום בינוני בסוג פוסום זנב-טבעת שחי במזרח אוסטרליה, והוא אחד ממיני הפוסום הנפוצים ביותר ביבשת. מין זה חי בבתי גידול מיוערים מגוונים, אך הסתגל גם לחיים בסביבה עירונית. הוא פעיל בשעות החשיכה, חי בקבוצות משפחתיות קטנות, וניזון מעלים של אקליפטוס ובאופן חריג גם מצואתו בדומה לארנבים. מצב שימורו נחשב ליציב, והוא מאוים על ידי שריפות בר וטריפה על ידי חתולים.

טקסונומיה ומיון

פוסום הטבעת המצוי שייך לסוג פוסום זנב-טבעת במשפחת הפוסומים הטבעתיים, והוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1785 על ידי חוקר הטבע ההולנדי פיטר בודרט (Pieter Boddaert). פירוש שמו המדעי הוא "יד כוזבת זרה", בהתייחס לשימוש הרב שהפוסום עושה בזנבו במהלך הטיפוס. בעבר, הסוג פוסום זנב-טבעת כלל את כל המינים במשפחה, וגם לאחר הקצאת סוגים נפרדים למינים עם תכונות פיזיות ייחודיות (הדאון הענק למשל), עדיין נותרו בסוג המינים של פוסום זנב-טבעת דק ופוסום זנב-טבעת מדומה שהועברו לסוג נפרד רק בתחילת המאה ה-20.

לאחר הקצאת הסוגים, פוסום הטבעת המצוי נחשב למשך זמן רב כטקסון מונוטיפי, עד שאחד מתת-המינים שלו שחי באזור גאוגרפי נפרד קיבל מעמד של מין עצמאי הקרוי פוסום זנב-טבעת מערבי. מעמדו של מין זה עדיין נתון במחלוקת. נכון לשנת 2015, לפוסום הטבעת המצוי 4 תת-מינים מוכרים:

P.p.pereginus - צפון ומזרח קווינסלנד.
P.p.pulcher - דרום-מזרח קווינסלנד עד מרכז ניו סאות' ויילס.
P.p.cookii - דרום ניו סאות' ויילס, ויקטוריה ואוסטרליה הדרומית.
P.p.convolutor - טסמניה ומצר בס.

אנטומיה ומראה

פוסום הטבעת המצוי בגודל קטן-בינוני בהשוואה לשאר בני המשפחה; הוא גדול ממרבית המינים בסוג פוסום טבעת דק, אך קטן ממיני פוסום הטבעת המדומה, מפוסום הסלע או מהפוסום הלמורי. מבנה גופו עגלגל, גמיש וגוצי, ראשו קטן וחרוטי וחוטמו מחודד וזקוף במקצת. אוזניו עגולות, רחבות וקצרות יחסית, אך עדיין ארוכות ביחס לסוגים מסוימים במשפחה. עיניו האדומות גדולות במיוחד ומותאמות לראיית לילה, לחייו נפוחות, וסביב אפו העגול זיפים ארוכים.

זנבו של הפוסום שרירי, דק וארוך, ובקצהו טבעת לפיתה המתפקדת כיד חמישית ואופיינית לבני משפחה זאת; כשהזנב אינו בשימוש, הוא מכורבל סביב עצמו. לפוסום טפרים מעוקלים וחדים וכריות הדבקה בכפות שמאפשרות לטפס בזריזות על צמרות העצים. בכף היד והרגל יש לו בהונות מנוגדות שתפקידן לשפר את האחיזה בענפים, ואחת האצבעות ברגליו סינדקטילית ובעלת שני טפרים זעירים המשמשים לסירוק הפרווה. אורך ראשו וגופו של פוסום הטבעת המצוי: 35-30 סנטימטרים; אורך זנבו: 36-29 סנטימטרים ומשקלו: 1.1-0.5 קילוגרם.

הפרווה של פוסום הטבעת המצוי צפופה, קצרה וזיפית. צבעה עשוי להשתנות מאזור לאזור, ונע בין חום-אפרפר לאפור כהה, אפור-כחלחל או כסוף בחלק העליון, בעוד שהגפיים, חלק מהמותניים ובסיס הזנב בצבע חום בהיר, אדמדם או אפילו כתום-תפוז. הצד התחתון הכולל את הגחון, החזה, המפשעה ורוב המותניים, בצבע לבן בוהק או קרם-שמנת, וסביב הצוואר יש לעיתים קרובות סינר לבן רחב שמגיע עד לצידי הגולגולת. הזנב בצבע חום-שוקולד כהה עד שחרחר, ושלישו התחתון בצבע לבן בוהק או ורוד ומשמש כסימן היכר של המין.

ראשו של הפוסום בצבע חום-אפרפר או כתמתם, ולעיתים קרובות, הצללים השחרחרים שעל הפנים מתרחבים לעבר שאר הראש. החרטום בהיר בדרך כלל, וסביב העיניים יש טבעות אדמדמות וסימונים לבנים קלים. הלחיים והסנטר לבנים, והאוזניים החומות מוקפות לרוב בבסיסן בכתמי פרווה בהירים בצבע לבן בוהק או שמנת. בגופו של פוסום הטבעת המצוי מספר חלקי גוף חשופים בצבע ורוד בהיר או סגלגל: האף, החוטם, פנים האוזניים וכפות היד והרגל.

תפוצה וסביבת מחיה

פוסום הטבעת המצוי אנדמי לאוסטרליה; טווח התפוצה שלו נרחב למדי ומשתרע מחצי האי כף יורק בקווינסלנד, לאורך מזרח ניו סאות' ויילס, טריטוריית הבירה האוסטרלית וויקטוריה וכלה בדרום-מזרח אוסטרליה הדרומית. הוא מצוי גם באי טסמניה, באי מריה, במספר איים במצר בס (אי המלך, האי פלינדרס והאי כף-בארן) ובאי פרייזר, והובא על ידי האדם לאי הקנגורו. התפוצה הגאוגרפית היא לאורך הרי החיץ הגדול. במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 אוכלוסיית הפוסום חוותה ירידה משמעותית במספרים, אולם מאז היא התאוששה.

בית הגידול של הפוסום המצוי מגוון, וכולל יערות גשם ממוזגים וטרופיים בשפלות ובהרים, יערות אקליפטוס צפופים, יערות סקלרופילים, בתה צפופה באזורי החוף ומטעים, והוא אף הסתגל לחיים בסביבה עירונית. למרות זאת, פוסום הטבעת המצוי אינו נחשב למטרד כמו הפוסום האוסטרלי המצוי, הנזקים שלו לגינות מינימליים והוא אינו מקנן בבתים. הגיוון בבית הגידול של המין נובע מיכולתו לאכול מגוון מיני צמחים, אך הוא נוטה להימנע מבתי גידול יבשים.

צפיפות האוכלוסייה של הפוסום המצוי משתנה מאוד ונעה בין 4 ל-34 פרטים לדונם, כשהצפיפות הגבוהה ביותר מתרחשת ביערות אקליפטוס עם שכבה צפופה של שיחים. בבתי גידול סבוכים כאלה, הפוסומים נוטים להישאר בחופה הנמוכה (5-2 מטר מהקרקע), אך בבתי גידול פתוחים הם מרחיבים את אזור הפעילות שלהם עד לאמצע העץ במטרה להיות מוגנים מטורפים.

אקולוגיה

התנהגות, פעילות ומערכת חברתית

פוסום הטבעת המצוי הוא יונק פעיל לילה שחי מרבית הזמן על העצים. הוא מסתייע רבות בזנבו כיד חמישית בתנועה על ענפים ויורד לאדמה לעיתים רחוקות (בעיקר כדי לעבור לעץ מרוחק). הפוסום בונה לעצמו עד חמישה קינים כדוריים מקליפות עצים, זרדים ושרכים, בדרך כלל בתוך סבך עלים נמוך או בהצטלבות גזעים. גודלו של כל קן 25–30 סנטימטרים ויש לו חור כניסה בצד אחד בקוטר 8–10 סנטימטרים. הפוסום מבלה את שעות היום בשינה בתוך קינו המוגן, ויוצא לפעילות עם רדת החשיכה. בדרך כלל, שיחור המזון מתרחש במחצית הראשונה של הלילה ולפני עלות השחר, כששאר הזמן מוקדש לטיפוח ולאינטראקציות חברתיות. הפוסומים מתקשרים ביניהם באמצעות קולות צורמים וחותמי ריח.

בניגוד למינים רבים במשפחתו, פוסום הטבעת המצוי הוא יונק חברתי שחי לרוב בקבוצות קטנות המורכבות מזכר, 3-2 נקבות בוגרות, צאציהן הצעירים וצאצאיהן המתבגרים מעונת ההמלטות הקודמת. הקבוצות המשפחתיות הללו חיות בטריטוריה קבועה שמסומנת בעיקר על ידי הזכר, והן בונות מספר קינים סביב אזור המחיה המשותף. הקבוצה נקשרת לטריטוריה ומגרשת ממנה פולשים, ובניסוי שבו נלקחה קבוצה כזו למקום אחר היא לא התרבתה במשך שנתיים לאחר מכן. המבנה המשפחתי המלוכד תורם להישרדות הגורים לאחר שהם הופכים לעצמאיים. הטורפים העיקריים של פוסום הטבעת המצוי הם ינשוף חזק, כוח התחרה ופיתון השטיחים, ועליהם נוספו כלבים, חתולים ושועלים אדומים שהובאו ליבשת על ידי האדם.

תזונה

פוסום הטבעת המצוי ניזון ממגוון רחב של צמחים ממשפחת ההדסיים (בייחוד מיני האקליפטוס), כולל העלווה, הפרחים, הניצנים והפירות. אוכלוסיות מסוימות ניזונות גם מברוש האורן, משיטה, משרף עצים ומצוף. הפוסום מסוגל לסלק את הרעלנים מהפנולים והטאנינים שנמצאים בעלי האקליפטוס, והדבר מקל עליו למצוא את מזונו ומאפשר לו לחיות בבתי גידול מגוונים.

קצב חילוף החומרים הנמוך של המין, מפצה על תכולת האנרגיה הנמוכה שמתקבלת מעלי האקליפטוס. הפוסום נוטה לאכול את העלווה הצעירה של הצמחים בשל היותה עשירה בחנקן לעומת עלווה בוגרת, אך מאידך החלבון המתקבל מהם נמוך יותר בגלל כמויות גבוהות של טאנינים. דפוסי הרבייה של הפוסום מושפעים מזמינות מקורות המזון; נמצא, שעונת ההמלטות חופפת במקרים רבים לפריחה של עץ התה, ובכך מתאפשר לגורים לעזוב את הכיס בתקופה שבה יש שפע במזון צמחי רך. בזמן האכילה, הטוחנות החדות של הפוסום פורשות את העלים וחותכות אותם לפיסות זעירות. המעי של הפוסום מפריד בין החלקיקים הדקים לבין הגסים, כשהאחרונים נשארים במעי העיוור עד 70 שעות לכל היותר שבהן הם מתעכלים חלקית על דפנות התאים והציטופלזמה.

פוסום הטבעת המצוי נבדל מאוכלי אקליפטוס דוגמת הקואלה או הדאון הענק בהיותו קופרופג שניזון גם מצואתו. מאחר שעלי האקליפטוס קשים לעיכול וערכם התזונתי נמוך, הפוסום מפצה על כך באמצעות עיכול מחודש של המזון שאליו התווספו חומרים מזינים נוספים לאחר שהייתם במערכת העיכול; הפוסום מייצר שני סוגי צואה: קשה שמופרשת בשעות הפעילות ואינה נאכלת, ורכה שמופרשת במהלך שעות המנוחה ונאכלת מיידית. כתוצאה מכך, הפוסום מסוגל למקסם את החלבונים ממזונו הצמחי. תכונה זאת אופיינית בעיקר למשפחות בסדרת הארנבאים (ארנביים ופיקות).

רבייה ומחזור חיים

הפוסום המצוי מתרבה בין אפריל לדצמבר (תלוי באזור) והפוסומית ממליטה עד פעמיים בשנה: עונת ההמלטות הראשונה מתרחשת ממאי עד יולי ועונת ההמלטות השנייה בין אוקטובר לנובמבר. לאחר תקופת היריון קצרה שנמשכת 14–26 ימים, הפוסומית ממליטה בין צאצא אחד לשישה כשהממוצע הוא תאומים; מכיוון שרק 2 פטמות פעילות מתוך ארבע הפטמות שבכיס, שני הצאצאים הראשונים שמצליחים להגיע לכיס ולמצוא אותם שורדים ואילו השאר מתים בדרך כלל. הגורים שוהים בכיס בחודשים הראשונים לחייהם.

בשל חלב האם הדליל שמכיל רמות שומן נמוכות, התפתחות הגורים איטית יחסית לפוסומים אחרים: רק בגיל 90–106 יום הם פוקחים את עיניהם לראשונה ומסוגלים להשמיע קולות ברורים. בגיל ארבעה חודשים הגורים עוזבים את הכיס ומטפסים על גב האם, אך ממשיכים לינוק ממנה עד הגיעם לגיל 6–7 חודשים. הרכב החלב משתנה בהתאם לגיל הגורים: מהרגע שהם מתחילים להתנסות במזון מוצק, ריכוז הפחמימות בחלב יורד וריכוז החלבונים והליפידים עולה. זמן הטיפול הארוך של האם בגורים, מאפשר להם ללמוד ממנה כיצד ללקט מזון, לטפס ולהתחמק מסכנות. הזכר עשוי להשתתף בגידול הצאצאים, ונצפו מקרים שבהם הוא נשא גורים על גבו או נשאר לשמור עליהם בקן כשהנקבה יצאה לחפש מזון. הגורים מגיעים לבגרות עד עונת הרבייה הראשונה לאחר לידם (בסביבות גיל שנה).

תוחלת החיים של פוסום הטבעת המצוי: בטבע עד 6 שנים, בשבי עד 8 שנים. עם זאת, רבים מהפוסומים אינם שורדים מעל 3 שנים, ומחצית מהצאצאים לא ישרדו את השנה הראשונה לחייהם. הסיבה לתוחלת החיים הקצרה נובעת מטורפיו הרבים של המין; באזורים רבים באוסטרליה, הפוסום חי בפרברים עירוניים וניצוד או נפצע לעיתים קרובות על ידי חתולים. בדרך כלל, פוסום שננשך על ידי חתול לא ישרוד, מבלי קשר לחומרת הנשיכה.

מצב

פוסום הטבעת המצוי מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור ללא חשש (LC), לאור תפוצתו הרחבה, אוכלוסייתו הגדולה והיציבה, התרחשותו במספר רב של אזורים מוגנים, העדר איומים משמעותיים, וגם כי לא צפויה ירידה במספריו בעתיד הקרוב. באזורים מסוימים עלולה להיות מדי פעם ירידה מקומית במספרי הפוסום כתוצאה ממשטרי אש לא הולמים, שריפות בר, צמצום בית גידול לחקלאות וטריפה על ידי חתולים, כלבים ושועלים. ההימצאות של הפוסום בסביבה עירונית, מובילה לעלייה בשכיחות של מוות מדריסה.

נדרשים מחקרים נוספים אודות הטקסונומיה של המין, וקביעת מעמדו המדויק של פוסום הטבעת המערבי.

לקריאה נוספת

Thomson, J. A., and W. H. Owen. "A field study of the Australian ringtail possum Pseudocheirus peregrinus (Marsupialia: Phalangeridae)." Ecological Monographs 34.1 (1964): 27-52.
Marsh, K. J., et al. "Differential susceptibility to Eucalyptus secondary compounds explains feeding by the common ringtail (Pseudocheirus peregrinus) and common brushtail possum (Trichosurus vulpecula)." Journal of Comparative Physiology B 173.1 (2003): 69-78.
Augee, M. L., Barbara Smith, and S. Rose. "Survival of wild and hand-reared ringtail possums (Pseudocheirus peregrinus) in bushland near Sydney." Wildlife Research 23.1 (1996): 99-108.
Pahl, L. I. "Feeding-Behavior and Diet of the Common Ringtail Possum, Pseudocheirus-Peregrinus, in Eucalyptus Woodlands and Leptospermum Thickets in Southern Victoria." Australian journal of zoology 35.5 (1987): 487-506.
Chilcott, M. J., and I. D. Hume. "Coprophagy and selective retention of fluid digesta: their role in the nutrition of the common ringtail possum, Pseudocheirus peregrinus." Australian Journal of Zoology 33.1 (1985): 1-15.