רבי יואל טייטלבוים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הניסוח ארוך, ספרותי, ולא אנציקלופדי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
שכתוב
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הניסוח ארוך, ספרותי, ולא אנציקלופדי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
האדמו"ר מסאטמר
רבי יואל טייטלבוים
הרבי מסאטמר בכינוס התאחדות הרבנים בניו יורק, ה'תשי"ח
הרבי מסאטמר בכינוס התאחדות הרבנים בניו יורק, ה'תשי"ח
הרבי מסאטמר בכינוס התאחדות הרבנים בניו יורק, ה'תשי"ח
לידה 13 בינואר 1887
י"ז בטבת ה'תרמ"ז
סיגט, אוסטרו-הונגריה
פטירה 19 באוגוסט 1979 (בגיל 92)
כ"ו באב תשל"ט
בית החולים מאונט סיני, מנהטן, ארצות הברית
מקום קבורה בית העלמין בעיירה קריית יואל, מונרו
מקום מגורים ברוקלין
מקום פעילות מרמורש וצפון טרנסילבניה
מדינת ניו יורק
תחומי עיסוק הלכה
התנגדות לציונות
חיבוריו ויואל משה, דברי יואל, על הגאולה ועל התמורה
בת זוג חוה לבית הורוביץ (תרס"ד – תרצ"ו)
אלטא לבית שפירא (תרצ"ז – תשל"ט)
אב רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים
אם חנה לבית אשכנזי
צאצאים חיה רייזל, רחל, אסתר
אדמו"ר מסאטמר ה־ראשון
תרס"ד – כ"ו באב ה'תשל"ט
גאב"ד העדה החרדית ה־רביעי
ז' בסיוון ה'תשי"ג – כ"ו באב תשל"ט
(26 שנים)

רבי יואל טייטלבוים (כונה "ר' יואליש", הונגרית: Teitelbaum "Jajlis" Joel ; י"ז בטבת תרמ"ז – כ"ו באב תשל"ט) היה האדמו"ר המייסד של חסידות סאטמר. כיהן כגאב"ד העדה החרדית בירושלים, וכמנהיג הרוחני של נטורי קרתא[1]. מחבר הספרים "ויואל משה" ו"דברי יואל" ועוד. הנהיג קו שמרני ונודע כמתנגד קיצוני ובלתי-מתפשר לציונות ותנועות המזרחי ואגודת ישראל. מילא תפקיד מרכזי בשיקום העולם החסידי בארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה.

ראשית חייו

נולד בסיגט, אז באוסטרו-הונגריה, בה'תרמ"ז, כצאצאם החמישי והאחרון לרבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים, האדמו"ר מסיגט, ולאמו חנה, בתו של רבי יואל אשכנזי מזלוטשוב[2][3]. הוא היה נצר לשושלת של רבנים שנודעו בשמרנותם ובהתנגדותם לתנועת ההשכלה, לנאולוגים, לציונות וגם לאורתודוקסים מתונים מהם[4].

עוד בהיותו פעוט נהג להקדיש זמן רב להיטהרות[דרושה הבהרה] ונקיות גופנית. וכך נהג גם בהמשך חייו[5]. כבר בילדותו נחשב למוכשר, ועוד בטרם חתונתו קיבל כתבי סמיכה משמונה רבנים, בהם רבי משה גרינוולד[6][7].

בשבט תרס"ד נשא הרבי את חוה, בתו של רבי אברהם חיים הורוביץ, הרבי מפלאנטש. לזוג נולדו שלוש בנות, שכולן נפטרו בחיי אביהן וללא צאצאים. הבכורה, אסתר, נפטרה בצעירותה בי"א באלול תרפ"א. רחל, שנישאה לבן דודה רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, האדמו"ר מסיגט, נפטרה בא' בניסן תרצ"א. חיה רייזל, שהתחתנה עם בן דודה הרב חנניה יום טוב ליפא מאייר-טייטלבוים מסעמיהאלי-סאסוב, נפטרה בי"ד בחשוון תשי"ד.[8]

אביו נפטר בכ"ט בשבט תרס"ד, ימים ספורים לאחר חתונתו. אחיו הבכור, רבי חיים צבי טייטלבוים, ירש את אביהם בתפקידיו: אדמו"ר, רבה של סיגט וראש הישיבה בה, למרות שמעט מחסידי סיגט העדיפו את רבי יואל[9]. הוא עבר לבית חותנו בעיר ראדומישל ויילקי בגליציה והיה סמוך על שולחנו ("קעסט") למעלה משנה[10]. בח' באלול תרס"ה עבר לגור בעיר סאטמר[11], שבה הקימו חסידיו בית-מדרש עבורו למרות גילו הצעיר[12], ובהדרגה התקבץ סביבו קהל תומכים מקומי קטן בנוסף לחסידיו הוותיקים[13]. יחסיו עם האדמו"ר המכהן בעיר, רבי ישכר בער לייפר, בנו של רבי מרדכי מנדבורנה, היו מתוחים[14].

רבנות

רבי יואל מסאטמר לפני השואה

בשנת תרע"א מונה רבי יואל לרבה של אורשיווא[15], וכיהן בה כחמש עשרה שנים, בראשית מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ד, עקב התקרבות צבא רוסיא למחוז, עבר לגור בסאטמר וניהל בה בית מדרש[16], עד לשנת תרפ"ב אז חזר רבי יואל לקהילתו באורשיווא[17], כרב צעיר, המשיך לנקוט בעמדות הנוקשות של אביו וסבו. בתר"פ היה בין המשתתפים בכינוס רבנים באוראדיה בו הוכרז איסור על כל מגע עם הציונים או עם המזרחי. בקיץ ה'תרפ"ב השתתף במועצה דומה בצ'ופ, בראשות האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש, שהוציאה קריאה נגד אגודת ישראל[18].

בתרפ"ב הוביל את הפרישה של חסידי סיגט בקלויזנבורג מהקהל האורתודוקסי המקומי, שרבו, הרב משה שמואל גלזנר, אהד את הציונות. המתפלגים הקימו קהילת סטטוס קוו, "עדת הספרדים קלויזנבורג", ותוך זמן קצר התמנה רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם לעמוד בראשה[19].

בימיו האחרונים באורשיווא, בחודשים שאחרי הבחירות לפרלמנט הצ'כוסלובקי, הוביל עם רבי יוסף צבי דושינסקי את התנגדות רבני רומניה הקרפטית לניסיונו של האדמו"ר ממונקאטש להקים לשכה אורתודוקסית עצמאית בחבל, מחוץ לשליטת הארגון המקביל בברטיסלאבה[20].

בו' בשבט תרפ"ו, נפטר אחיו הבכור רבי חיים צבי, וראשי הקהל הציעו למנות תחתיו את רבי יואל, אך אלמנת רבי חיים צבי דרשה שיקותיאל יהודה, בנו בן הארבע-עשרה, יירש אותו לפי הנוהג[21]. הרב יקותיאל יהודה גרוס, אב"ד ברבשט, הובא על מנת לשמש כחונכו וכרבה של סיגט בפועל[22]. בשנת תר"ץ, עם נישואיו לרחל, בתו של רבי יואל (שנפטרה כשנה לאחר מכן) החל רבי יקותיאל הצעיר בן ה-18 לשמש כאב"ד ואף יצר מעגל חסידים משל עצמו, אך השפעתו כאדמו"ר לא חרגה מגבולות עירו. ולמעשה, למעט בתואר, הנהגת חסידות סיגט עברה לידיו של רבי יואל וחסידי סיגט החלו להישמע לו[23].

באדר תרפ"ו מונה רבי יואל לרבה של קרולי במקומו של הרב שאול בראך[24], וכיהן בה כשמונה שנים, עם עזיבתו את קרולי הוא ייעד את הרב שמואל גראס לכהן תחתיו, אולם הרב אברהם אביש הורוביץ זכה בתפקיד לבסוף. בין שני הרבנים התחולל עימות ממושך, שגרר אליו את הרב מסאטמר, שהסתייע על ידי הרב שאול בראך, מחד, ואת האדמו"רים מספינקא, ויז'ניץ ומונקאטש, שתמכו באחרון, מאידך[25].

בתרצ"ב ביקר רבי יואל בירושלים לצורך חנוכת בית תמחוי שהוקם לזכר בתו הבכורה[26], לאחר פטירתו של רבי יוסף חיים זוננפלד ביקשה סיעה באגודת ישראל בירושלים למנותו לרב של ועד העיר האשכנזי, אולם הזרם המרכזי במפלגה העדיף את רבי יוסף צבי דושינסקי שנבחר לתפקיד[27].

באדר תרצ"ד מונה רבי יואל לרבה של סאטמר, זאת לאחר שנים של מחלוקות, שהחלה כבר בתר"פ לאחר פטירת רבה של סאטמר רבי יהודה גרינוולד, אז עלה שמו של רבי יואל כמועמד להחליפו, ואולם הוא נתקל בהתנגדות רחבה, שבסופו מונה הרב אליעזר דוד גרינוולד, לרב העיר סאטמר, וכיהן בה עד א' בסיון תרפ"ח שאז נפטר, ורבי יואל היה שוב אחד המועמדים לרשתו, בתרפ"ט אושר מינויו של רבי יואל בהצבעה במועצה מיוחדת שכונסה על ידי ועד הקהילה, אך אל מול טענות המתנגדים הוחלט לקיים בחירות בקרב כלל חברי הקהילה והוא נבחר שוב, אך המתנגדים הוסיפו לטעון כי הבחירות הוטו ע"י זיופים והתחכמויות, ושני הצדדים הזעיקו לעזרתם רבנים, תבעו זה את זה לדין תורה והתלוננו בפני הרשויות האזרחיות. שני המחנות אף פרסמו קונטרסים שבהם פירטו את השתלשלות העניינים לפי גרסתם, התומכים הוציאו את הספר "מלחמת מצוה החדש"[28] והמתנגדים חיברו את "שפת אמת"[29][30], לאחר שרבים סירבו לקבל את רבי יואל, הקימו התומכים קהילה משלהם כדי שישמש בה כאב"ד, בתר"ץ נחתם הסכם פשרה, עם זאת, הוא נמנע מלעבור אליה בטרם הובטחה לו תמיכה מספקת במועצת הקהילה, ונותר בקרולי[31][32], ורק בתרצ"ד אז צברו תומכיו בסאטמר די כוח לטעמו[24], הוא התיישב בעיר באותה שנה (י"ב באדר)[31], אולם בחירתו לרבנות לא סיימה את העימות, יריביו בעיר האשימו את חסידיו של רבי יואל בהפעלת אלימות מסוימת כנגד מתנגדיהם[33].

הישיבה שבראשה עמד הייתה הגדולה ביותר בסאטמר, עם 334 תלמידים[34], במקורות החסידות אף נטען כי הישיבה מנתה לפחות 400 תלמידים וכי היא הייתה הגדולה בכל הונגריה ורומניה[35].

רבי יואל טייטלבוים קד בפני קרול השני, מלך רומניה בעת ביקורו של זה בסאטו מארה ב-ה'תרצ"ו.

בה' בשבט תרצ"ו התאלמן מאשתו הראשונה, הרבנית חוה[8], ובי"ג אלול תרצ"ז נישא בשנית לרבנית אלטא פייגא, בתו של רבי אביגדור שפירא מצ'נסטוכוב, שגילה היה מחצית מגילו. לא היו להם ילדים[36]. בתרצ"ט תיאר אותו כתב "הצופה" שביקר באזור כ"אדמו"ר ידוע... השפעתו פרושה על פני כל רוסיה הקארפאטית המשתייכת לרומניה. בכל המחוז הוא ממנה רבנים, שוחטים וגבאים"[37].

מלחמת העולם השנייה

בשנת ת"ש חזרו סאטמר ומרבית טרנסילבניה לשליטת ההונגרים בעקבות תכתיב וינה. בשנים הראשונות של המלחמה, הגיעו פליטים יהודים רבים מארצות הכיבוש הנאצי להונגריה, והאדמו"ר מסאטמר נטל חלק פעיל בסיוע להם. בין השאר הורה על שיכון פליטים בישיבתו וקליטתם בקהילה, ואף העמיד צוות שעסק בהשגת מסמכים מזויפים עבורם[38]. בה'תש"ד כבשה גרמניה את הונגריה, והוקם גטו בסאטמר. האדמ"ר הוסתר על ידי חסידיו בבונקר. ועוד באותו היום, הועבר עם אשתו ומלווים נוספים על ידי קצין הונגרי תמורת תשלום לקלויזנבורג באמבולנס, במטרה להבריח משם את הגבול לרומניה. אך המשימה נכשלה והנוסעים שיצאו מהרכב סמוך לעיר בשעת לילה נעצרו על ידי הז'נדרמריה המקומית, והם הושמו בגטו המקומי[39].

הוברח ברכבת קסטנר כאשר מלוויו של האדמו"ר הביאו עמם מלאי של מזון כשר ואשתו דאגה לבשל לו. כשראשי הקבוצה הורו לבעלי הזקן להתגלח מחשש שהשומרים יתעללו בהם, הותר לו לכרוך צעיף סביב פניו כאילו הוא סובל מכאב שיניים, וכך הסתיר את זקנו[40].

בליל כ"ב בכסלו ה'תש"ה הגיעה הרכבת שהובילה אותם לפאתי קרויצלינגן שבשווייץ הנייטרלית[41]. חסידי סאטמר חוגגים מדי שנה את כ"א בכסלו כ"יום ההצלה" של האדמו"ר. עוד בטרם הגיעו לשווייץ נשכרה עבורו חוילה בז'נבה על ידי המזכיר הראשון בקונסוליית אל סלוודור בעיר, היהודי ג'ורג' מנטלו (אנ'). הלה דאג לסדר לו אשרת כניסה ולהוציאו מההסגר בקו[42].

ארצות הברית

קברם של הרבי והרבנית בקריית יואל

בסוף ה'תש"ה יצא רבי יואל משווייץ לנמל טרנטו, בדרכו לארץ ישראל, והגיע לחיפה באוניית "ויל ד'אורן"[43]בתחילת ה'תש"ו[44]. לאחר ששהה כשנה בארץ יצא לארצות הברית והגיע לנמל ניו יורק בראש השנה תש"ז[45]. למרות שבתחילה תכנן את שהייתו כזמנית במטרה לגייס תרומות, בלחץ רבנים מקומיים נשאר להנהיג את הציבור בארצות הברית. הוא לווה בידי כ-70 חסידים שהתיישבו עמו ברובע ויליאמסבורג שבברוקלין, שם כונן מחדש את חצרו; קבוצה זו הייתה הגרעין המייסד של 'קהל יטב לב דסאטמאר' (Congregation Yetev Lev D'Satmar)[46], שנוסד בחול המועד פסח תש"ח והתאגד באותה שנה כמלכ"ר דת, בתקנון שהתקבל בניסן תשי"ב נקבע כי רבי יואל הוא בעל הסמכות הרוחנית העליונה על כל חברי הקהילה[47].

בהתאם לדעתו כי "נשתכחה תורת הבעל שם טוב", התאפיינו חסידיו כהתארגנות של אנשים ההולכים בדרכו האידיאולוגית ומחזיקים מוסדות לצורכי הקהילה, ולא חסידות, שבה העיקר הוא עצם ההתקשרות לאדמו"ר העומד בראש, האנתרופולוג ג'רום ר. מינץ מאוניברסיטת אינדיאנה ציין כי היה שכלתן יחסית ועודד ספקנות ויושרה, הוא השתבח פעם כי בעוד ש"חסידים בחצרות אחרות שיראו את רבם אוכל בשר חזיר יְתרצו כי זה היה בעצם בשר אַיִל, החסידים שלי יצעקו עליי 'שייגעץ'!"[48], כמו כן, נטה לזלזל בסיפורי מופתים שאינם מוסמכים. גדלותו בתורה ועבודה, סגפנותו, תרומותיו הגדולות לצדקה והכריזמה שניחן בה הביאו להערצה כנה כלפיו בקרב חסידיו[49].

בשנת ה'תשי"א נבחר לכהן בתפקיד הסמלי של נשיא העדה החרדית בירושלים[50], אף כי התגורר בחוץ לארץ, תוך סיכום שיבקר בארץ ישראל אחת לשלוש שנים, אך למעשה הוא לא מימש את ההסכם במלואו אך ביקר בארץ ארבע פעמים, בשנת תשי"ב[51], תשט"ו[52], תשי"ט, ותשכ"ה. לאחר פטירת רבי זליג ראובן בנגיס ב-ה'תשי"ג, מונה רבי יואל גם לשמש בתפקיד הגאב"ד, בו נשאר עד לפטירתו, אולם בפועל בתקופה זו הנהיגו את "העדה" הראב"דים שלה. ב-ה'תשט"ו הקים רבי יואל את התאחדות הרבנים בארצות הברית ובקנדה, שגם בראשה עמד.

בערב שבת פרשת שקלים תשכ"ח לקה בשבץ שהותיר אותו משותק חלקית ולקוי בתפקודו. ומאז מיעט להופיע בציבור. אשתו הרבנית אלטא פייגא נעשתה לכוח העיקרי מאחורי הקלעים בחסידות, כשהיא מסתייעת בגבאי הראשי אפרים יוסף דב אשכנזי. כשלצדם גם הגבאי עזריאל גליק והרב נתן יוסף מייזלס, שמילא את מקום האדמו"ר כראש הישיבה ומונה לדוברו הרשמי. הרבנית והגבאים ניהלו למעשה את הקהילה עד לפטירתו[53]. סאטמר המשיכה להתרחב, ולאחר מספר ניסיונות כושלים הוקם לחבריה שיכון נפרד בשם קריית יואל במונרו ב-ה'תשל"ד. השכונה קיבלה מעמד של עיירה עצמאית ב-ה'תשל"ז. כעבור כשנתיים, מספר שבועות לפני פטירתו, הושלמה שם בניית בית מפואר עבורו, אך הוא לא התגורר בו מעולם[54].

בכ' בסיון תשל"ח הקים את ארגון "קרן הצלה" התומך במוסדות החינוך בארץ ישראל שאינם מתוקצבים על ידי המדינה.

בכ"ו באב תשל"ט לפנות בוקר, חש ברע ופונה לבית החולים מאונט סיני שבמנהטן, שם נפטר בשעה שמונה בבוקר לאחר שלקה בהתקף לב. בהלווייתו, שנערכה בו ביום, השתתפו כמאה אלף איש[2][55].

לאחר תהליך בחירה ממושך, ירש את תפקידו כאדמו"ר חסידות סאטמר, אחיינו רבי משה טייטלבוים.

הרב אלעזר מנחם מן שך נשא עליו הספד בחודש אלול ה' תשל"ט: "הננו מספידים גברא רבא שקשה לתארהו, אדם גדול בענקים... חסר לנו לעתיד אדם גדול כזה... אין לנו מי שיאמר את דבר ה' האמיתי בתקיפות... אזל גברא דמסתפינא מיניה, הוא היחיד אשר פחדו ממנו"[56][57].

השקפותיו

כרוז נגד השתתפות בבחירות לכנסת השלישית ב-ה'תשט"ו, בחתימת האדמו"ר מסאטמר וחברי בד"ץ העדה החרדית.

רבי יואל טייטלבוים היה מן החריפים שבמתנגדי הציונות והציונות הדתית. ראה בציונים את הגורמים המפריעים לחיות חיי שלום עם הערבים בארץ ובעולם[58], הוא טען שהשואה באה כעונש משמים על הרצון והפעולות לכונן שלטון יהודי[59]. מאחר שלדבריו מעשה זה הוא איסור חמור של העברה על שלוש השבועות[60] שהשביע הקב"ה את עם ישראל.

את נימוקיו להתנגדותו לציונות ומדינת ישראל פרש בספרו "ויואל משה", שיצא לאור בשנת תש"ך. הבסיס לטענותיו הוא כי לדעתו הקמת והחזקת שלטון יהודי לפני ביאת המשיח הינה עבירה חמורה של דחיקת קץ הגלות, וכך כתב שם:

כי מעשה דחיקת הקץ לפני זמנו רע ומר יותר מכל העבירות, ואפילו החמורה שבחמורות שבכל התורה כולה... ועל כל פנים מי שחושב שאפשר להתעצם ולצאת מן הגלות בעצמנו ובידינו הוא, הוא נגד האמונה בהשם יתברך ובתורתו הקדושה בתכלית. (ספר ויואל משה, מאמר שלש שבועות, סימן מ"ה)

הוא מסיק גם בספרו כי אסור להשתתף בבחירות לכנסת, לדעתו ההשתתפות בבחירות הינה הודאה והסכמה לקיומה של השלטון, ובהתייחסותו לבחירות כתב כך:

ובמר נפשי אבקש, אל נא אחי תרעו לילך אל הבחירות הטמאות האלו... וכל ההולכים אל הבחירות, ונבחרים באי - כחם להשתף על ידם באותה הכנסת הטמאה, הנה המה מודים בעבודה זרה זו... ונעשה הכל שותפות אל אבי אבות הטומאה של כל אבות הנזיקין למיניהם. (ספר ויואל משה, שם, סימן קמ"א וסימן קפ"ה)

בספרו זה הוא גם קובע כי אסור לדבר בעברית המודרנית, שאותה הגדיר כשפה שבדו רשעים מלבם, בטענה שהשפה לדעתו הינה סילוף של לשון הקודש, וכל שינוי של אות, ניקוד או מבטא, גובלת באיסור[61], זאת ועוד שלטענתו יש בשפה דברי מינות[62], ועצם השימוש בה מהוה הסכמה לרעיון הציונות[63], וכך אמר:

איסור גמור הוא לדבר בשפת עברית, כי בזה הרי הוא נמשך אחר מעשי המינות והאפיקורסים מהרסי ומחריבי הדת, והרי הוא מודה בכך במינות ובאפיקורסות, ומודה בעבודה זרה, וכופר בכל התורה כולה. וזהו אמת וברור להלכה לאמתה של תורה. (ספר דברי יואל, חלק ד, עמוד צב)

לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים הוא חיבר קונטרס בשם "על הגאולה ועל התמורה", בו הוא תוקף בחריפות את ממשלת ישראל וצה"ל על פעולותיהם במלחמה. לדעתו היציאה למלחמה הייתה אסורה על פי ההלכה, ומי שכפה זאת על על החיילים נחשב לרוצח[64].

כמו כן הייתה דעתו כי ניצחון מדינת ישראל במלחמה אינו נחשב לנס, והניצחון על הערבים היה בדרך הטבע וצפוי מראש מאחר שאינם בני מלחמה[65]. הוא אסר ללכת לכותל המערבי ששוחרר במלחמה בטענה שזה מחזק את הציונים ופעולותיהם[66].   התבטא באופן אישי וחריף נגד רבנים שתמכו בתנועה הציונית, במיוחד נגד הרב אברהם יצחק הכהן קוק[67].

בספריו הוא יוצא גם נגד מהלכי  אגודת ישראל בארץ ישראל, אשר לדעתו אינם הולכים בדרך מקימי ומייסדי אגודת ישראל[68]. כמו כן הוא כותב שגם החינוך העצמאי שהוקם על ידם יש בו קלקולים עצומים[69], וכן הוא יוצא בחריפות נגד הכרזת הכנסיה הגדולה הרביעית של אגודת ישראל אשר קראה ליהודים לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה, וכותב שזה דברי מינות ואפיקורסות[70].

כשהיו כאלה שנתלו באמרות חסידיות שונות, התבטא בחריפות כנגד אלו החושבים שהם מבינים את עומק תורת החסידות ודרכיה, וכנגד חצרות חסידיות שנסחפו לציונות[71], והתבטא בצורה חריפה כנגדם כי "נשתכחה תורת הבעל שם טוב":

דרך הבעש"ט הק' נשתכח לגמרי מהדור, וכל מי שרוצה ליטול את השם להנאתו ולטובתו אומר זה דרך הבעש"ט כחפצו ורצונו. וחסרי תבונה מתחשבים עם סיפורי מעשיות שרובם ככולם שקרים וכזבים ומשתנים מפה אל פה בשינויים מן הקצה אל הקצה, ואם אלו השקרים נכתבו אח"כ בספר סוברים שהיא ספר תורה... (ספר ויואל משה, מאמר שלש שבועות, סי' קפ"ה)

הדברים באו גם כתגובה לטענה כי המלחמה בציונות נוגדת את שיטת הבעש"ט והרבי מברדיטשוב שיש ללמד זכות על רשעים. פרשנויות שונות ניתנו לדבריו. רבי יצחק מאיר מורגנשטרן פירש כי פשוט שהכוונה היא שהתכוין להסביר שתורת החסידות מושגת רק לאחר עמל ויגיעה, וצריך לחפשה כי אינה מצויה לכל נפש[72].

אי הצטרפותו לאיסור הצבעה בבחירות לעיריה הביאה לביקורת עליו מגורמים אנונימיים שיצאו בכרוז "רבינו סר מהדרך"[73]. כאשר אנשי נטורי קרתא הוסיפו בתוך מכתבו שגם הבחירות לעיריות אסורות, אילץ אותם להדפיס שוב את הנוסח המקורי מבלי שיוזכר שם שגם הבחירות לעיריות אסורות[74]. אחרי מלחמת ששת הימים, כשנטורי קרתא שיתפו פעולה עם ערבים, אמר שאינם "נטורי קרתא" אלא "מחריבי קרתא"[75] לאחר מספר שנים הורחקו מהקהילה חברים שהשתתפו בהפגנה יחד עם אנשי פת"ח[76].

שיטתו ההלכתית

רבי יואל הנהיג קו הלכתי שמרני והתנגד גם לשינויים שאינם סותרים את המקורות ההלכתיים המקובלים. צבי יהונתן קפלן הצביע על ספרו המרכזי "ויואל משה", כהמשך ישיר לכך: הוא ביסס איסור גורף על פי דברי אגדה שבתלמוד על שלוש השבועות[77]. הוא נודע בהתנגדותו העזה לחידושים כמעט מעצם היותם, שלל מכונות אוטומטיות לבדיקת כתיבת סת"ם, יצא נגד מעליות שבת וסירב אפילו לראות מכונה לייצור תפילין, את גישתו סיכם במילים: ”הוא בכלל מה שהשריש לנו מרן החת"ם סופר – חדש אסור מן התורה, וכמה אלפים שנה נבדקו הסת"ם על ידי אדם ולמה נבקש חדשות”[78].

במבוא לספרו שו"ת דברי יואל, נקב המוציא לאור אפרים יוסף אשכנזי בשמותיהם של הנודע ביהודה, החת"ם סופר, הדברי חיים והמהר"ם שיק, כספרים אשר עליהם נסמך ביותר בכתיבת פסיקותיו, "וכל דבריהם היו אצלו תורה שלימה", בנוסף ציין כי הרבי נגש לדון בדברי הדברי חיים ביראת הכבוד ובהערצה יוצאת מן הכלל, ואף מתייגע בתשובותיו ליישב דבריו[79].

בהלכות מקוואות החמיר בכמה חומרות כדי לצאת את שיטת הדברי חיים[80]. פסק כדעת הדברי חיים בניגוד לדעת החתם סופר בעניין שינוי נוסח התפילה מאשכנז לספרד[81], החמיר בעניין שקיעת החמה כשיטת רבינו תם[82].

נחלק על כמה מפסיקותיו של רבי משה פיינשטיין בענינים שונים. ביניהם, בנושא מחיצת עזרת הנשים בבית הכנסת[83], ובעניין הזרעה מלאכותית[84].

בהלכות שמיטה יצא בתוקף נגד ההיתר מכירה[85]. סבר לאסור גם יבול נוכרי, מכיון שבעלי השדות כפופים לשלטון יהודי ולכן יש לפי דעתו להחשיב את הקרקעות כבבעלות יהודית שדיני שמיטה חלים עליה. עם זאת ביטל את דעתו בעניין זה בפני דעת פוסקים אחרים ולא הורה בציבור על איסור ביבול נוכרי, ואומנם בשהותו בישראל בשנת שמיטה, הוא עצמו נמנע מלאכול מיבול נוכרי ואף נמנע מלשתות חלב של פרות שאכלו תוצרת שביעית[86].

ספריו

  • ויואל משה - משנתו על הציונות, מצוות יישוב ארץ ישראל ושפת העברית
  • שו"ת דברי יואל - ב' חלקים
  • דברי יואל - מכתבים, 2 כרכים, תש"מ-תשמ"א
  • דברי יואל על התורה - ט' חלקים
  • דברי יואל על המועדים - י' כרכים
  • חידושי תורה (חידושי מהר"י ט"ב)
  • טיב לבב על התורה - ג' כרכים
  • על הגאולה ועל התמורה - בעקבות ניצחון מדינת ישראל במלחמת ששת הימים.
  • אגדות מהרי"ט - ביאורים על אגדות הש"ס
  • תהלות יואל - על תהלים
  • דברי יואל על פרקי אבות
  • דברות קודש מהר"י ט"ב - על ימי השובבי"ם - ה' כרכים
  • אגרות מהרי"ט - ב' כרכים
  • קונטרס שלש תשובות - בענין אתרוגי א"י בשנת השמיטה

בנוסף הוציאו חסידיו מדברי תורתו, שיחותיו והדרכותיו בין היתר בספרים זכר צדיק לברכה (5 חלקים) וניצוצי תומר.

לקריאה נוספת

ביוגרפיות
  • שלמה יעקב גלבמן, מושיען של ישראל: תולדות רבינו הקדוש מסאטמאר, עשרה כרכים, קריית יואל תשמ"ח-תשע"ט.
  • יוסף שיינברגר, עולמות שחרבו, ירושלים תשמ"א
  • אלימלך עוזר בודק, ספר תפארת יואל (ארבעה חלקים), ניו יורק, 1993
  • אברהם פוקס, האדמו"ר מסאטמר, ירושלים תש"מ
  • אהרן סורסקי, מרביצי תורה מעולם החסידות, חלק ח, בני ברק, תשמ"ט, עמ' רנג-רעד
  • מנחם קרן-קרץ, ר' יואל טייטלבוים - הרבי מסטמר (1979-1887): ביוגרפיה, עבודת דוקטור, תל אביב, תשע"ג 2013
  • מנחם קרן-קרץ, הברחת וגם ירשת - תגובותיהם של ר' יואל טייטלבוים - הרבי מסאטמר - ושל חסידיו לביקורת על התנהלותו בתקופת השואה ולאחריה, דפים לחקר השואה, מאסף, כ"ח. 2015
  • אביר הרועים, על יחסיו עם רבני ואדמו"רי ארצות הברית, מכון "מושיען של ישראל", תשע"ד
  • מנחם קרן-קרץ, הקנאי. הרבי מסאטמר - רבי יואל טייטלבוים. מרכז זלמן שזר, ירושלים תש"פ.
  • נפלאות מהרי"ט, עובדות וסיפורים [אודות]... מהר"י ט"ב זצוק"ל. ביידיש. יצא לאור על ידי "תלמידים פון כ"ק מרן אדמו"ר זצוק"ל", קריית יואל ה'תשמ"ב
  • שמואל אהרן חנניא טענענבוים, ספר ימי מלך , קיצור דברי הימים לתולדות... אדמו"ר... רבי יואל טייטלבוים... לפי סדר הימים והשנים, החל מיום לידתו... עד יום הסתלקותו. תשפ"ב.


על הגותו
  • יצחק קראוס, שלוש השבועות כיסוד למשנתו האנטי-ציונית של ר' יואל טייטלבוים, בולטימור, 1990
  • דוד סורוצקין, "בנין ארץ של מטה וחורבן ארץ של מעלה: הרבי מסטמר והאסכולה האורתודוקסית הרדיקאלית", בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), ארץ-ישראל בהגות היהודית במאה העשרים, יד בן צבי, 2004
  • יצחק קראוס, "יהדות וציונות – שניים שלא ילכו יחדיו, משנתו הרדיקלית של ר' יואל טייטלבוים – האדמו"ר מסאטמר", בתוך: יוסף גורני ושלום רצבי (עורכים), הציונות: מאסף לתולדות התנועה הציונית והישוב היהודי בארץ ישראל, גיליון כב, אוניברסיטת תל אביב, 2000, עמ' 30–67
  • עודד שכטר, לשונם הטמא שקראוהו עברית, כתב העת "מטעם", חוברת 2, אפריל 2005
  • חנוך בן פזי, "על האנטי-אוניברסליות של "הרעיון הציוני" – נקודת המבט הסאטמרית של הרב יואל טייטלבוים", החינוך וסביבו כ"ט (2007), עמ' 291–304

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הלפרין, רפאל בן יעקב, אנציקלופדיה לבית ישראל - טו, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  2. ^ 2.0 2.1 Rabbi Joel Teitelbaum Dies at 92, ניו יורק טיימס, 20 באוגוסט 1979 (נדרשת הרשמה).
  3. ^ Tzvi Rabinovicz, The Encyclopedia of Hasidism, Jason Aronson, 1996, עמ' 484 ,488.
  4. ^ David N. Myers. "Commanded War": Three Chapters in the "Military" History of Satmar Hasidism, Oxford University Press, on behalf of the American Academy of Religions, עמ' 9–11 (להלן: מאיירס).
  5. ^ Allan Nadler, The Riddle of Satmar, Jewish Ideas Daily, 17 בפברואר 2011.
  6. ^ צבי גרטנר ובצלאל קרלינסקי, אין תנאי בנישואין, בתוך: ישורון: חלק י, אדר תשס"ב, ירושלים. עמ' תשיח-תשיט, הערה 27, באתר היברובוקס
  7. ^ Moshe D. Sherman, Orthodox Judaism in America: A Biographical Dictionary and Sourcebook, Greenwood Press, 1996, עמ' 209.
  8. ^ 8.0 8.1 יואל טייטלבוים, ספר הדלקת נר חנוכה: עם מנהגי קודש וליקוטי דברי יואל, דמתה לתמר, 2003, עמ' 4.
  9. ^ שן, עמ' 372.
  10. ^ שלמה יעקב געלבמאן. מושיען של ישראל: תולדות רבינו הקדוש מסאטמאר, כרך תשיעי, קריית יואל, תשס"ח, עמ' 147.
  11. ^ בן ציון יאקאבאוויטש. ספר זכור ימות עולם - חלק 4, בני ברק, 1986. עמ' כ"ד.
  12. ^ Israel Rubin, Satmar: Two Generations of an Urban Island, P. Lang, 1997, עמ' 42.
  13. ^ על-פי העיתונאי דוד שן, שחקר את חצר סיגט עוד בשנות ה-ה'תר"ץ
  14. ^ יצחק יוסף כהן, חכמי טראנסילוואניה, ת״צ־תש״ד, מכון ירושלים, 1988 (להלן: כהן), עמ' 74.
  15. ^ יהודה אריה טסלר, ספר כנפי יונה, ירושלים 2007, עמ' 40; לייבוביץ, עמ' 64.
  16. ^ יצחק פרי, תולדות היהודים בטראנסילבניה במאה העשרים, הוצאת תרבות, 1995, עמ' 24.
  17. ^ מאיירס, עמ' 20.
  18. ^ מאיירס, עמ' 25-26.
  19. ^ בנימין בראון, "כחרבות בגוף האומה": התנגדותם של רבני מזרח אירופה לרעיון הקהילות הנפרדות, עמ' 223-224.
  20. ^ יהודה שפיגל, תולדות היהודים ברוסיה הקרפטית, תל אביב, 1997, עמ' 113-115.
  21. ^ שן, עמ' 377.
  22. ^ מנחם קרן-קרץ, החיים התרבותיים במחוז מרמורש (הונגריה, רומניה, צ'כוסלובקיה): ספרות, עיתונות והגות בין השנים 1874-1944, עבודת דוקטור, בר-אילן 2008, עמ' 56.
  23. ^ כהן, עמ' 72; יהודה שוורץ, חסידות טרנסילבניה בישראל, יד לקהילות טרנסילבניה, 1982, (להלן: שוורץ) עמ' 10.
  24. ^ 24.0 24.1 כהן, עמ' 110.
  25. ^ כהן, עמ' 30; מנחם קרן-קרץ, אבני הבליסטראות במלחמות האדמו"רים; ראו גם קונטרס "ברוך מתיר אסורים" העוסק בעניין.
  26. ^ רבי יואל טיטלבוים שליט"א יבוא לא"י, דואר היום, 24 ביולי 1932
  27. ^ ירושלים - קרע באגודת ישראל, דבר, 16 בספטמבר 1932
    רב ראשי שלישי, דבר, 15 בנובמבר 1932
  28. ^ כת היראים דק"ק ארטודוקסן (סטמר), מלחמת מצוה החדש, באתר היברובוקס.
  29. ^ עדת ישורון (סטמר), שפת אמת, באתר היברובוקס.
  30. ^ יצחק אלפסי, מאורות מעולם החסידות, כרמל, 1991, עמ' 331-332; קריית ספר: כרך 34, 1959, עמ' 501.
  31. ^ 31.0 31.1 מאיירס, עמ' 21-26.
  32. ^ אברהם פוקס, האדמו"ר מסאטמר, הוצאה עצמית, 1980, עמ' 70.
  33. ^ הרב טייטעלבוים'ס שטודענטען הרגענען מענטשען. טראנסילוואנישע יודישע צייטונג, 28 ביוני 1935.
  34. ^ אברהם עוגני, לקורות היהדות בטרנסלבניא, חלק 1, 1950, עמ' 106.
  35. ^ הקדמת המו"ל לשו"ת דברי יואל, עמוד כ"ה.
  36. ^ יוסף נפתלי וואגשאהל, שלושה עשר אורות לבית צאנז: חלק 3, אנטוורפן 2004, עמ' 209.
  37. ^ ש. ב., שבטי ישראל ברומניה, הצופה, 14 ביוני 1939
  38. ^ אסתר פרבשטיין, בסתר המדרגה: היהדות האורתודוקסית בהונגריה נוכח השואה, מוסד הרב קוק, 2013, עמ' 145–147, 127.
  39. ^ שוורץ, עמ' 45.
  40. ^ Ladislaus Löb, Dealing With Satan: A Survivor's Tale, Random House UK, 2008, עמ' 151-152.
  41. ^ Belah Guterman, Noʻomi Morgenshtern, The Wolfsberg Labor Camp Machzor, 5705 (1944), Yad Vashem, 2002, עמ' 74.
  42. ^ David Kranzler, The Man Who Stopped the Trains to Auschwitz, Syracuse University Press, 2000, עמ' 228.
  43. ^ ויל ד'אורן.
  44. ^ קבלת הגאולים בחיפה, הצופה, 3 בספטמבר 1945
  45. ^ מאיירס, עמ' 26.
  46. ^ Ronald I. Rubin. The Most Powerful Rabbis in New York. New York Magazine, 22-01-1979. עמ' 43.
  47. ^ פסק הדין של בית המשפט הגבוה במחוז קינגס, יטב לב דסאטמר נגד כהאן. 22 באוקטובר 2004.
  48. ^ Jerome R Mintz, Hasidic People: A Place in the New World, Harvard University Press, 1992, עמ' 39-41.
  49. ^ Jerome R Mintz, Hasidic People: A Place in the New World, Harvard University Press, 1992, עמ' 39-41.
  50. ^ ספר דברי יואל, מכתבים, חלק 2, ירושלים 1980, עמ' קע"ח.
  51. ^ צדיק בא לעיר, מעריב, 8 ביולי 1952
  52. ^ מודעת רחוב לרגל הביקור בח' בתמוז תשט"ו, באתר הספרייה הלאומית.
  53. ^ מינץ, עמ' 85.
  54. ^ מינץ, עמ' 91.
  55. ^ יובל אליצור, 100 אלף ליוו את הרבי מסאטמר לקריית יואל, מעריב, 20 באוגוסט 1979
  56. ^ רא"מ שך, מכתבים ומאמרים[דרושה הבהרה]
  57. ^ חלק מהספד הרב שך י"ב אלול תשל"ט על הרבי מסאטמער זצ"ל
  58. ^ ויואל משה, מאמר שלש שבועות, פרק כ"ז.
  59. ^ שם, בהקדמתו, ובפרק כ"ז.
  60. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קי"א עמוד א'
  61. ^ ויואל משה, מאמר לשון הקודש, סימן כ"ד-כ"ו.
  62. ^ שם, שם, סימן כ"ג.
  63. ^ שם, שם, סימן כ"ט.
  64. ^ על הגאולה ועל התמורה, אות מ"ד.
  65. ^ שם, אות ז'.
  66. ^ שם, אות פ"ח.
  67. ^ שו"ת דברי יואל חו"מ סי' קל"א - קל"ב.
  68. ^ ויואל משה, מאמר שלש שבועות, סימן קמב והלאה.
  69. ^ ויואל משה, מאמר ישוב ארץ ישראל, סימן קלז.
  70. ^ ויואל משה, שם, סימן קמ.
  71. ^ ראה "משה רעיא מהימנא", פרק לח עמ' תתכה
  72. ^ ים החכמה תש"ע עמ' תקסח: בעומר והנה הא ודאי דלא כיוונו חלילה כל אלו הצדיקים להכניס יאוש בנשמות ישראל מדרך הבעש"ט הק' שלא יכבה נרו לעולם ועדף ואמנם כוונתם בלשון זה לומר דעיקר המכוון אינו כמי שמדמים העולם אלא עלינו למילף חיפוש מחיפוש ולבקש ולחפש מאוד בגנזיא דמלכא אחר עומק סודות ההשראה שגילה מרן הבעש"ט שהמה עיקר דרכו בקודש והאיר לארץ ולדרים עד ביאת משיה צדקנו בב"א וכוונת אלו הצדיקים באומרם 'נשתכחה', היינו לומר דברי חיפוש וע"ד ציון היא דורש אין לה מכלל דבעי דרישה והבן
  73. ^ עבודת דוקטורט - רפאל קדוש (בהנחייתה של ד"ר אצילה טלית-רייזנברגר) עמוד 23
  74. ^ "מי שם קץ למערכה?" עמוד 29, "שרשרת הדורות בתקופות הסוערות" חלק ד' עמוד 143, שם חלק ה' עמוד 11
  75. ^ דברי תורתו בסעודה שלישית פרשת נשא תשכ"ז.
  76. ^ חסידי סאטמר שהפגינו בניו יורק יחד עם ה"פתח" הורחקו ע"י הרבי, אך נטורי קרתא יצאו להגנתם, מעריב, 13 במרץ 1970
  77. ^ Zvi Jonathan Kaplan. Rabbi Joel Teitelbaum, Zionism, and Hungarian Ultra-Orthodoxy. Modern Judaism, Heft 24, No. 2 (May, 2004). S. 165–178
  78. ^ קדוש, עמ' 175-179.
  79. ^ הקדמת המו"ל לשו"ת דברי יואל, עמוד ל.
  80. ^ הקדמת המו"ל לשו"ת דברי יואל, עמוד ל.
  81. ^ אסיפות דברי יואל, עמ' י', תשובה ד'.
  82. ^ שו"ת דברי יואל, אורח חיים, סימן י"ח.
  83. ^ שו"ת דברי יואל, אורח חיים, סימן י.
  84. ^ שם, אבן העזר, סימן ק"ז-ק"י.
  85. ^ שו"ת דברי יואל, יורה דעה, סימן צ"ה-צ"ז.
  86. ^ הרב מנשה פילאפף, קונטרס דבר השמיטה, עמוד סז
חסידות סאטמר
אדמו"רי סאטמר רבי יואל טייטלבוים • רבי משה טייטלבוים • הרב אהרן טייטלבוים • הרב זלמן לייב טייטלבוים
הרב חיים יהושע הלברשטאם • הרב חיים צבי מייזליש
רבני החסידות רבי משה אריה פריינד • רבי ישראל חיים מנשה פרידמן • הרב שלום אליקים גציל ברקוביץ • הרב יקותיאל יהודה פיליף • הרב חיים דוד כץ • הרב שלמה יהודה וינברגר • הרב חיים יוסף דוד ווייס • הרב משה זאב זורגר • הרב שלמה יהודה הירש • הרב חיים צבי טייטלבוים (ירושלים)
ארגונים התאחדות הרבנים • קרן הצלה
ספרי האדמורי"ם דברי יואל • ויואל משה • על הגאולה ועל התמורה
שונות בני יואל • דער איד • דער בלאט • קרית יואל
רבני בד"ץ העדה החרדית
הגאב"דים רבי יוסף חיים זוננפלד (תר"פ-תרצ"ב) • רבי יוסף צבי דושינסקיא (תרצ"ב-תש"ח) • רבי זליג ראובן בנגיס (תש"ח-תשי"ג) • רבי יואל טייטלבוים (תשי"ג-תשל"ט) • רבי יצחק יעקב וייס (תשל"ט-תשמ"ט) • רבי משה אריה פריינד (תשמ"ט-תשנ"ו) • רבי ישראל משה דושינסקי (תשנ"ו-תשס"ג) • רבי יצחק טוביה וייס (תשס"ג-תשפ"ב)
הראב"דים רבי משה נחום ולנשטיין (תר"פ-תרפ"א) • רבי מרדכי לייב רובין (תרפ"ד-תרפ"ט) • רבי פנחס אפשטיין (תרפ"ט-תרח"צ) • רבי זליג ראובן בנגיס (תרח"צ-תש"ח) • רבי פנחס אפשטיין (תש"ח-תש"ל) • רבי דוד יונגרייז (תש"ל-תשל"ב) • רבי יצחק יעקב וייס (תשל"ב-תשל"ט) • רבי משה אריה פריינד (תשל"ט-תשמ"ט) • רבי ישראל משה דושינסקי (תשמ"ט-תשנ"ו) • רבי ישראל יעקב פישר (תשנ"ו-תשס"ג) • הרב משה שטרנבוך (מאז תשס"ג)
דייני הבד"ץ (בעבר) רבי נפתלי צבי שמרלר • רבי ירוחם פישל יהושע ברנשטיין • רבי יצחק פרנקל • רבי דב צבי קרלנשטיין • רבי שמחה בונם וורנר • רבי גרשון יהודה זילברמן • רבי ישראל יצחק רייזמן • רבי אליהו זלוטניק • רבי בנימין רבינוביץ (משכנות הרועים) • רבי אברהם דוד הורוביץ • רבי משה הלברשטאם • רבי מאיר ברנדסדורפר • רבי יעקב בלוי • רבי נפתלי הירצקא פרנקל
(בהווה) הרב אברהם יצחק אולמן • הרב יהושע רוזנברגר • הרב חיים אורי פריינד • הרב יעקב מנדל יורוביץ' • הרב יהודה פישר • הרב נתן קופשיץ • הרב שלמה יהודה הירש • הרב שמואל ברנדסדורפר • הרב שמעון יצחק שלזינגר • הרב אהרן ברנדסדורפר
הקודם:
- 		אדמו"רי סאטמר הבא:
הרב משה טייטלבוים
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=רבי_יואל_טייטלבוים&oldid=2673476#ספריו"