האסכולה הסטואית
(הופנה מהדף סטואיות)
| פילוסופיה יוונית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| פילוסופיה קדם-סוקרטית |
|
| ||||
| פילוסופיה סוקרטית | סוקרטס | |||||
| אפלטון | פלאטוניזם • נאופלאטוניזם | |||||
| אריסטו | האסכולה הפריפטטית | |||||
| זרמים נוספים | ציניקנים • האסכולה הקירנאית • האסכולה האפיקוראית • האסכולה הסטואית • פירוניזם | |||||
האסכולה הסטואית (מלשון "סטואה" - אכסדרת עמודים), היא אסכולה פילוסופית יוונית-רומית, שמקורה ב"סטיו הססגוני" באתונה, שבו הורה מייסדה, זנון מקיטיון. האסכולה התקיימה ברציפות מסביבות 300 לפנה"ס ועד 260 לספירה. עיקר עיסוקה היה בחוזק האופי (הטוב) המתבטא במידות טובות ובחולשת האופי (הרוע). אסכולה זו השפיעה רבות על עולם המחשבה היווני ואף היהודי[1].
משפיעים
התחלת האסכולה הסטואית הושפעה רבות מתורת הרקליטוס, שחזה את כפיפות האדם לחוק הטבע ותיאר את התבונה כרוח של אש יוצרת השוכנת באדם וביקום גם יחד. הציניקנים הורישו לאסכולה את הקוסמופוליטיות, ואמונתם בשלטון העצמי של האדם הטוב תרמה ליצירת האתיקה הסטואית. מדמוקריטוס קיבלה האסכולה את הדטרמיניזם המכניסטי.
השפעה רבה על הסטואיקנים נודעה לדמותו של סוקרטס, שבחייו ובמותו היה מופת של תבונה ושליטה עצמית.
נראה שהתנגדותו הנחרצת של זנון לתורת אפיקורוס הייתה הגורם העיקרי לייסוד אסכולה משלו.
תקופות האסכולה
- תקופת הסטואה הקדומה (תחילת המאה ה-3 לפנה"ס עד אמצע המאה ה-2 לפנה"ס): פעלה באתונה בראשות זנון מקיטיון, קלאנתס וכריסיפוס מסולי. משנתם מחולקת ל-3 סוגיות עיקריות:
- לוגיקה: שבה נכללו תורת ההכרה, ההיגיון והרטוריקה. הלוגיקה היא החשובה ביותר. זנון ניסה לעמוד לראשונה על מבנה הלשון וייסד את תורת הלשון השיטתית. הוא עמד על המשמעות השונה של מילים בהקשר שונה, ומכאן תורת ההיגיון. לרטוריקה ניתנה פחות חשיבות מאשר אצל אריסטו, עקב ירידת כוחה בעולם ההלניסטי והתרחקותם של הסטואיקנים מהמשרות הציבוריות. לעומת זאת, פילוסופים כמו אריסטו ואפלטון, הדגישו את החשיבות של ביקוש האמת בצורה דיאלקטית, והבאתה בצורה ערוכה (רטורית).
- פיזיקה: שהקיפה את האונטולוגיה, הפיזיקה במובנה הצר, והתאולוגיה. הפיזיקה עסקה ביסודות העולם ובקיומם וטיבם של האלילים. לדעת חכמי תקופת הסטואה הקדומה תפקידה הראשון של הפילוסופיה הוא לראות את היסוד העיקרי שבעולם, זה אשר מהווה את עיקר המציאות, כלומר: היסוד המשמעותי והחשוב ביותר. יסוד זה הוא ההרמוניה, הסדר שביקום, שהיוונים כינו בשם "קוסמוס"
- אתיקה: בתחום האתיקה, שהיא עיקרה של אמונתם, האמינו הסטואיקנים כי תכלית האדם היא לחיות את חייו "במכוון לטבע", כלומר: לא נוטה לקיצוניות כזו או אחרת, אדם מיושב ומאוזן. התכונה העליונה של האדם היא התבונה, אשר היא בהכרח מוסרית (אמירה סוקרטית), שלה התשוקות מצייתות (אמירה אליטיסטית), כך שהאדם אינו מונע מדחפים רגעיים. כל זה יוצר את ה"אטרכסיה" - העדר הזעזוע, שהייתה תכונתם הנודעת ביותר של הסטואיקנים; כשאין אפשרות לנצח את הרע, מוטב לפרוש מהחיים בנפש שקטה ולקבל את המוות בשלווה. כחלק מתורת המידות עמדה תורתם המדינית, הגורסת כי כל בני האדם (אוניברסליים, אחדות המין האנושי) נושאים בתוכם ניצוץ של האש היוצר, והם בני האלקים, שהוא ההיגיון הצרוף, כלומר: לכל בני האדם יש דבר בסיסי המאחד אותם. המאמין ישאף לשרת את בני האדם למען הגשמת המדינה העולמית. הסטואיקן יפעל להקמת המדינה העולמית, שהיא בבואה של הטבע.
- בתקופה האמצעית של הסטואה (מחצית המאה השנייה לפנה"ס עד המאה הראשונה לפנה"ס), היו שינויים תרבותיים. הנציגים העיקריים, פנאיטיוס ופוסידוניוס, קירבו את תורתם לתורת אפלטון, והצטרפו להוגי הדעות שהחלו לפרש את המיתולוגיה והדת בצורה אלגורית. הרעיונות של מדינה קוסמופוליטית התאימו לצורכי האימפריה הרומית.
- בתקופה המאוחרת (מהמאה הראשונה לספירה) התפתחה במיוחד הגות הסטואה ברומא. היצירות הגדולות של תקופה אחרונה זו, להבדיל משתי התקופות הקודמות, מוכרות לנו היטב. אין אלה עוד יצירותיהם של ראשי האסכולות היווניות, אלא של סנקה (3 לפנה"ס–65 לספירה), איש החצר של רומא האימפריאלית שהיה מורהו הפרטי של נירון ושר בממשלתו, של מוסוניוס רופוס (25–80 לספירה) שלימד את התורה הסטואית ברומא ונרדף על ידי נירון, של אפיקטטוס (בערך 55–135 לספירה), עבד משוחרר שדבריו הועברו לנו באופן מהימן על ידי תלמידיו, ובעיקר על ידי אריאנוס, מחברם של שני ספרים ששרדו במרוצת הזמן, "השיחות" ו"המדריך", ולבסוף של הקיסר מרקוס אורליוס (121–180). במסה "על שלוות הנפש" כותב סנקה: "מי שמפחד מן המוות לא למד מעולם את תפקיד האדם. אך מי שאומר לעצמו שגורלו כבר נקבע מן הרגע הראשון שהוא בא לעולם, ינהל את חייו ביתר שלווה... מי שכך מכין את עצמו, ומי שכך מצפה לאסונו, דבר לא ידהימו". לדעת אפיקטטוס אין הצדקה לפחד מן המוות. המוות הוא מעבר ממצב אחד למצב אחר בחיק הקוסמוס. היות שהיקום הוא נצחי והיות שנועדנו לשכון בו לנצח, לעולם אין אנו חדלים מלהתקיים. ומרקוס אורליוס אומר: "מי שמפחד מן המוות, מפחד להעמיד במבחן חוסר כל תחושה. אך אם אין כבר תחושה לא תרגיש כל רע". בתקופה זו לא הרבו לעסוק בבעיות עיוניות ומדעיות והתמסרו לשאלות מוסר והתנהגות אנושית. תורת סטואה הפכה לתורה פוליטית, המתמקדת בחינוך. האזרח צריך להיות מוסרי ופטריוט. הם טענו כי דווקא אימפריה שנוצרה בכוח הברזל יש לה המחויבות ליצור עולם אוניברסלי אחד. כל החוקים תלויים בחוקי הטבע, ודבר זה מקנה להם את תוקפם. הנצרות והגנוסיס קלטו את הצד המיסטי של תורת הסטואה, וכתוצאה מכך במאה ה-17 הייתה פריחה מחודשת של תורת הסטואה בעיקר באירופה המערבית. בתורת הסטואה היה יסוד מונותאיסטי ומוסרי, ועקב כך הייתה נפוצה בקרב יהודים. שתי דמויות יהודיות שהושפעו מאסכולה זו היו פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו.
קישורים חיצוניים
- ג'יימס א' אורמסון (עורך), בן עמי שרפשטיין (עורך המהדורה העברית), תורת הסטואה, בספר "פילוסופיה" באתר מט"ח
הערות שוליים
- ^ ראו ערך פילון האלכסנדרוני.
האסכולה הסטואית23222201