נמרוד אשל
נמרוד אשל (27 ביולי 1925 - 15 בספטמבר 2015) היה מנהיג שביתת הימאים, 1951. רב חובל, מנהיג פועלים, מספר סיפורים, סופר ומתרגם. לוחם פלמ"ח ופלי"ם ופעיל במוסד לעלייה ב'.
שנים ראשונות
אשל נולד בעין חרוד ב-1925. אמו הייתה שלומית גולומב (1982-1904), אחותו של אליהו גולומב. אביו, יהושע אייזיק (אשל), היה בן למשפחה חקלאית ברוסיה, עלה לארץ ישראל ב-1913, היה חבר בגדוד העבודה, ממייסדי עין חרוד, ובעל השקפת עולם קומוניסטית. לימים היה יהושע אשל מפקד שירות האוויר של "ההגנה".
ילדותו ונעוריו של נמרוד אשל עברו עליו בשכונת בורוכוב בגבעתיים, אליה עברה המשפחה. למד בבית הספר המחוזי ע"ש רוזה כהן לילדי עובדים בגבעת השלושה, במחזור אחד עם רחבעם זאבי, רפי איתן וישעיהו גביש.
בשירות המדינה בדרך
.
לדבריו[1] נמשך עוד מילדות אל הים וקרא כל ספר על ים וימאות שנפל לידיו. בגיל 17 הצטרף לצי סוחר כנער סיפון וכעבור זמן קצר התגייס לפלוגה ד' של הפלמ"ח והגיע לפלי"ם, הפלוגה הימית של הפלמ"ח.
בפלמ"ח עסק בעיקר בפעילות העפלה כימאי על אוניות "ההגנה" שהעלו מעפילים מארצות אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה במסגרת המוסד לעלייה ב'. עסק גם בפעילות חינוכית לנוער שעל גבי האוניות ונפגש עם ניצולי השואה במחנה עקורים ליד מילאנו. בכ"ט בנובמבר 1947 שהה, יחד עם מלווים אחרים, על סיפון אוניית "החלוץ" (ששמה שונה ל"כ"ט בנובמבר") בשעה שגורשה למחנה מעצר בקפריסין. המלווים נשארו עם המעפילים, הכשירו אותם להגנה במחנות המעצר ועלו איתם ארצה עם הקמת המדינה[2].
במלחמת העצמאות שירת ב"גדוד הפשיטה" של חטיבת הנגב. לאחר השחרור הצטרף לצים כחובל.
מרד הימאים
ערך מורחב – שביתת הימאים (1951)
בנובמבר 1951 התכנס כינוס איגוד הימאים, שמנה כ-2,000 ימאים ואשל נבחר ליו"ר הכינוס. בכינוס נערכו בחירות דמוקרטיות לאיגוד ונבחרה רשימה לא מפלגתית בשם "נציגי כינוס הימאים" שהציגה תביעות לשיפור תנאי הימאים ששירתו ברובם על אוניות צים, שהייתה בשליטת ההסתדרות והממשלה, בשליטת מפא"י. ההסתדרות והממשלה סירבו להכיר בוועד הנבחר ומינו ועד אחר מטעמם. כתגובה פרצה שביתה, שהייתה הגדולה עד אז בארץ, בהנהגתו של אשל.
הימאים התבצרו על האוניות וסירבו להפעיל אותן, בעוד ההסתדרות והממשלה ניסו להפעילן על ידי שוברי שביתה, במקביל להתנגשויות אלימות מול הימאים השובתים שנערכו על ידי המשטרה ועל ידי אנשי פלוגות "הסדרן" של הפועל, בראשות מועצת פועלי חיפה. כאשר המרד לא נשבר, נשלחו מלשכת ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון צוי קריאה לשירות מילואים לאשל ולשאר מנהיגי המרד. למעשה היה זה צו שנועד כדי להרחיק את מנהיגי המרד (למרות שהם הצליחו להתחמק מפעם לפעם). אורך השירות הבלתי קצוב מראש נמשך כשנה. בתום השנה נחתם הסכם, שאחד הסעיפים בו היה "שלא תהיה נקמנות כנגד מנהיגי השביתה".
שירות ימי
למרות סעיף האי-נקמנות נמנעה מאשל עבודה ב"צים" ובמשך 13 שנה הפליג על אוניות חברה לשירות ימי עתיד על חוויותיו בתקופה זאת כתב בספר "הקברניט דאוטי נשלח לגמלאות". במסגרת זאת הוסמך גם לרב חובל.
פעילות פוליטית
במהלך השביתה נפגש אשל עם המשורר יבי, שארגן לו פגישה עם חברת הלשכה הפוליטית של מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית), אסתר וילנסקה. אשל ווילנסקה המשיכו להפגש אך אשל חבר לסיעה השמאלית במפ"ם, בראשות משה סנה, ואל מק"י הגיע בעקבות פירוק הסיעה ב-1953. לדברי אשל:
מבחינתי, ההצטרפות (למק"י) הייתה צעד אידאולוגי, הקשור בפעילות ציבורית, ובמיוחד בפעילות למען העובדים, וגם מחויבות ארגונית. ידעתי שהארגון הקומוניסטי בעצם מנוגד לאופי האנרכיסטי שלי. אבל משהחלטתי, הייתי ממושמע. פעלתי בסניף ת"א ובסניף חיפה...בשנות עבודתי כימאי, הכרתי קומוניסטים רבים בארצות שונות, וקשרתי איתם קשרי ידידות. הייתי אוהד שרוף של ברית-המועצות. אבל גם באותן שנים לא סברתי, שכל החוכמה נמצאת בברית-המועצות או אצל סטלין. נוכח התופעות שהתרחשו ונחשפו בברית-המועצות, הגעתי למסקנה, ששינוי חברתי שאינו דמוקרטי אינו טוב... אני מקווה, שגם הקומוניסטים למדו מניסיונם.
— ראיון לתמר גוז'נסקי[3]
שנים לאחר שחזר אשל לישראל ועזב את מק"י התמנה למנהל אגף הספנות והנמלים במשרד התחבורה והיה יושב ראש הוועדה הבין משרדית לחינוך ימי.
משפחה
בתו של אשל תמי נשואה לשחקן יוסי פולק. נכדו יונתן פולק הוא מראשי הארגון אנרכיסטים נגד גדרות.
פעילות תרבותית
נמרוד אשל סיפר את סיפוריו, סיפורי פלי"ם, סיפורי מרד הימאים וסיפורי הפלגות, במסגרות שונות (בהן תוכניות האירוח של יוסי אלפי). הוא שיתף פעולה עם נתן זך בתרגום ספרי המסעות של ג'וזף קונרד. תרגומיו זכו להערכה אמנותית, בין היתר מאת המתרגם עמינדב דיקמן.
אשל היה חבר ועדה למונחי תחבורה ימית באקדמיה ללשון העברית[4] שפירסמה מילון למונחי ים וימאות.
כמו כן חיבר ספרים נוספים, שאת חלקם אף אייר בעצמו, וכתב מאמרים שפורסמו בבמות שמאל שונות.
הוא למד ולימד במכללה החברתית-כלכלית.
ספריו
- העפלה במאבק על הקמת המדינה: סיפור אישי, אגודת דור הפלמ"ח, 1980
- דרך אניה בלב ים: סיפורים, הוצאת ירון גולן, 1996
- הקברניט דאוטי נשלח לגמלאות, ספריית פועלים, 1991
- שביתת הימאים, עם עובד, 1994 [2]
- ג'וזף קונרד, סיפורי ים: השותף הסודי ועוד סיפורים, הוצאת כרמל, 2001
- ג'וזף קונרד, קו הצל, ספריית פועלים, 2001
- הנרי וואדסוורת' לונגפלו, שירת היואתה (אפוס אינדיאני), הוצאת שוקן, 2001 [3]
קישורים חיצוניים
- נמרוד אשל, באתר הפלמ"ח
- ראיון עם תמר גוז'נסקי באתר מק"י
- ראיון עם נעמי אלון
- מאמרים פרי עטו באתר הגדה השמאלית
- נמרוד אשל מספר סיפורי פלי"ם
- רשימת הפרסומים של נמרוד אשל, בקטלוג הספרייה הלאומית
- הספרים של נמרוד אשל, באתר "סימניה"
עופר אדרת, מת נמרוד אשל, מנהיג "שביתת הימאים" - השביתה הראשונה במדינת ישראל, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2015 
- קרב ימי: מפ"ם נגד מפא"י. פורסם בבלוג של ארכיון המדינה, 18 בנובמבר 2015
- ראיון של נמרוד אשל למודי שניר בערוץ היוטיוב של עמותת "תולדות ישראל" לתיעוד דור תש"ח, 17 בספטמבר 2015
ביאורים
הערות שוליים
24941342נמרוד אשל