נקבת השילוח
נִקְבַּת הַשִּׁלֹחַ, הידועה גם כנִקְבַּת חזקיהו, היא מנהרה מפולשת בירושלים, שדרכה הועברו מי מעיין הגיחון תחת בתי עיר דוד ממזרח למערב, לאורך יותר מחצי קילומטר. הנקבה, שנחצבה בימי חזקיהו המלך במאה השמינית או השביעית לפנה"ס, לפני כ-2,700 שנה, שוכנת בתחומי הגן הלאומי עיר דוד, וזכתה לכינוי "המפעל המרשים ביותר מבין מפעלי המים הקדומים בארץ".[1] ייחודה ההיסטורי של הנקבה הוא בהיותה הראשונה בתולדות ירושלים, שיצרה מקור מים בתוך החומות עבור תושבי העיר, דבר בעל חשיבות מכרעת בימי מלחמה.
בנקבה נתגלתה כתובת השילוח, המספקת פרטים אותנטיים על דרך חציבתה, והיא אחת הכתובות הבודדות בעברית ששרדו מתקופת בית ראשון. מקובל לייחס את חציבת הנקבה להכנותיו של חזקיהו המלך לקראת מצור צפוי של סנחריב מלך אשור, אולם במחקר הארכאולוגי קיימת מחלוקת לגבי תיארוך זה.[2]
רקע גאוגרפי
במשך דורות שימש מעיין הגיחון מקור המים העיקרי, וכמעט הבלעדי, של ירושלים. הוא נובע עד ימינו בנקודת גובה נמוכה באופן משמעותי ביחס לעיר – בתחתית נחל קדרון, בין עיר דוד והר הזיתים. המיקום הבעייתי לא אפשר בימי קדם את הכללתו של המעיין בתחומי העיר המבוצרת שממערב לו, שכן מבחינה אסטרטגית וטופוגרפית לא ניתן היה להציב את החומות במיקום נמוך כל כך. בימי שלום לא הייתה בכך בעיה, שכן יושבי העיר יכלו לצאת ולשאוב מים מהמעיין באין מפריע, אך בעת מצור, כששערי העיר נסגרו והאויב הקיף את החומות, נוצרה בעיה כפולה: מחד גיסא, תושבי העיר לא יכלו לגשת למקור המים, ומאידך גיסא האויב נהנה ממימיו באין מפריע.
היבוסים, ששלטו בירושלים בשלהי האלף ה-2 לפנה"ס, התמודדו עם הבעיה על ידי ביצור המעיין בנפרד, ויצירת גישה אליו מהעיר דרך מערכת מגדלים ומעברים תת-קרקעיים, כדוגמת פיר וורן. היה זה הפתרון היחיד האפשרי באותם ימים, שכן ירושלים שכנה באותה עת רק על שלוחת עיר דוד הצרה, שהוקפה משני עבריה בגאיות עמוקים: הקדרון ממזרח וגיא הטירופיאון ממערב. בהיעדר טכנולוגיית שאיבה לא הייתה אז כל דרך להעלות את המים לגובה העיר.
בשלהי תקופת בית ראשון כבר גדלה ירושלים והתפשטה אל מעבר לטירופיאון, אל "הגבעה המערבית", הכוללת את הר ציון, הרובע היהודי והרובע הארמני של ימינו. בעקבות הכללת הטירופיאון בתוך העיר היה בה גיא עמוק יותר מהקדרון לראשונה בתולדותיה. נקבת השילוח מנצלת עובדה טופוגרפית זו, בכך שהיא מזרימה את מי הגיחון ממזרח תחת בתי עיר דוד אל הטירופיאון שבלב העיר בכוח הכבידה בלבד.
תוואי הנקבה, תבניתה ואופן חציבתה
תוואי נקבת השילוח מפותל. אורך הנקבה הוא 533 מטרים, אף שהמרחק הקווי בין נקודת המוצא לנקודת הסיום הוא כ-320 מטרים בלבד. רוחבה הממוצע בין 70 ל-80 ס"מ, גובהה נע בין 1.1 ל-5 מטרים, ושיפועה מתון ביותר: הפרש הגבהים בין נקודת המוצא לנקודת הסיום הוא 33 ס"מ בלבד, כלומר, ממוצע השיפוע הוא כמעט אפסי (0.6 פרומיל),[3] דבר שכלל אינו פשוט בטכנולוגיות שעמדו לרשות החוצבים באותה עת.
הנקבה חצובה כולה בסלע גיר-דולומיט קשה וצפוף, המכונה 'מיזי אחמר' (בניגוד לאפיון שגוי שנעשה בשנים עברו, שעל פיו חלקה הדרומי של הנקבה חצוב בגיר אוורירי יותר ונוח לחציבה, המכונה 'מיזי יָהוּדי').[4] הארכאולוג בן המאה ה-19, האב לואי איג ונסאן, שחקר את הנקבה באופן יסודי, שיער כי חציבתם של כ-650 מטרים מעוקבים של הסלע ארכה כ-250 יום (קצת יותר משמונה חודשים).[5]
הנקבה נחצבה על ידי שתי קבוצות חוצבים, שיצאו זו לקראת זו משני צִדי עיר דוד, האחת מצפון-מזרח והשנייה מדרום-מערב. נקודת המפגש בין הקבוצות זוהתה בוודאות במחצית הדרך בקירוב, על פי תוואי הנקבה וסימני החציבה. בנקודה מדויקת זו מעל פני השטח הוצב שלט הדרכה עבור המטיילים בעיר דוד, ובו תקציר סיפורה של הנקבה שמתחת לרגליהם.
בעשרת המטרים האחרונים שלפני נקודה זו ואחריה ניכרת חציבה "פרועה" יחסית, בהשוואה לסיתות האלגנטי האופייני לשאר חלקי הנקבה. נראה כי לאחר שהחוצבים שמעו אלה את אלה, הם החלו לחצוב במהירות לקראת המפגש המיוחל, מבלי לתת דעתם לסדר ולצורה. בעת המפגש התברר גם כי רצפת הקטע הדרומי גבוהה ב-30 ס"מ מזו של הקטע הצפוני; דבר זה נלמד מסיתות הרצפה ותחתית הקירות בקטע זה, המאופיין בקווים גסים ולא אחידים, לעומת הגימור האיכותי של התקרה וראשי הקירות באותו מקום. נראה אפוא שהקבוצה הדרומית פילסה את הרצפה במהירות, כדי להתאימה לגובה הרצוי. תופעה נוספת המעידה על טעותם של החוצבים היא התרוממות גובה התקרה ליותר מחמישה מטרים לקראת סוף תוואי הנקבה. השערת החוקרים היא שהקבוצה הדרומית החלה לחצוב בנקודה גבוהה מדי, ולאחר שנפגשה עם הקבוצה הצפונית התבררה הטעות, והיא נאלצה להנמיך באופן משמעותי את רצפת הנקבה בחלק הזה.[6] הקושי בטענה זו הוא שאילו התקדמה הקבוצה הדרומית בנקודה כה גבוהה ביחס לקבוצה הצפונית, היא לא הייתה מצליחה כלל להיפגש עם הקבוצה השנייה, עקב הפרש המפלסים המשמעותי ביניהן.
כך או כך, רק לאחר חיבור שני חלקי הנקבה ופילוסם יחד נחצב קטע קצר אחרון, שחיבר את המערכת למערת הנביעה של המעיין, שאם לא כן היו המים שוטפים את החוצבים ומפריעים לעבודתם. הקבוצה הצפונית החלה אפוא את מלאכתה דרך תעלה קצרה, שנחצבה בתחתית בריכה כנענית סמוכה (חלק ממערכת 'פיר וורן'), ודרכה אף העבירו מעט מים במהלך החציבה, כדי לבחון את שיפוע הרצפה.[7]
אחת התעלומות הגדולות של חציבת נקבת השילוח היא בעיית האִוורור עבור החוצבים. בחציבת מנהרות בתקופות מאוחרות יותר מקובל היה לחצוב פירים אנכיים במרחקים קבועים מפני השטח אל המנהרה הנחצבת, שדרכם הוכנסו אור ואוויר והוצא חומר החציבה.[8] נקבת השילוח, לעומת זאת, נחצבה ללא פירים כאלה (מלבד אחד בחלק הדרומי), והחוקרים אינם יודעים כיצד נחצבה לאורך מאות מטרים, ללא אספקת אוויר, ותוך שימוש באמצעי תאורה הגוזלים חמצן.[9] ניכר, אפוא, כי חציבת נקבת השילוח הייתה פרויקט הנדסי מורכב מאין כמוהו, ולא פלא שהתרגשות החוצבים עם השלמתו הייתה רבה, ואף הונצחה בכתובת שהותירו אחריהם.
כתובת השילוח
ערך מורחב – כתובת השילוח
כתובת השילוח היא הכתובת ההיסטורית העברית הארוכה ביותר ששרדה מתקופת בית ראשון. היא התגלתה באקראי בשנת 1880 על הדופן הדרומית של נקבת השילוח, במרחק של כשישה מטרים מחיבורה לבריכת השילוח הביזנטית. הכתובת, הרשומה בכתב עברי קדום, מנציחה את רגע המפגש בין שתי קבוצות חוצבי הנקבה, והיא המקור הכתוב היחיד המלמד כי חציבתה נעשתה בידי שתי קבוצות, שהתקדמו בו זמנית זו כלפי זו. הכתובת נמצאה בנקבה על חציו התחתון של לוח אבן מסותת ומוחלק, אשר חלקו העליון ריק. על הקירות לאורך תוואי הנקבה נמצאו עוד שלושה לוחות דומים, אך הם נתגלו חלקים וריקים מתוכן. ייתכן כי החוצבים התכוונו לחרוט עליהם דבר מה, אך לא עשו כן בסופו של דבר.[10]
תוכן הכתובת מקוטע מעט עקב סדקים ושברים בלוח, והחוקרים הציעו מילות השלמה שונות לקטעים החסרים. בנוסח המצורף כאן מובאות הצעות ההשלמה בסוגריים רבועים, וכן נוסף ניקוד לצורך עזר בקריאת הכתובת, הכתובה בכתיב חסר, שבו מעטות אמות הקריאה, כמקובל בתקופת בית ראשון:[11]
[תמה] הנקִבה. וזה היה דבר הנקִבה. בעוד [מנִפים החֹצבִם את]
הגרזן אִש אל רעוֹ ובעוד שלש אמֹת להנק[ב, נשמ]ע קול אִש קֹ
רֵא אל רעוֹ כי היתָ זדה בצֻר מִיָּמִן ומ[שמ]אל. וביֹם ה
נקִבה הִכּוּ החֹצְבִם אִש לִקְרַת רעוֹ גרזן על [ג]רזן. וילכו
המים מן המוצא אל הברֵכה במאתים ואלף אמה, ומ[א]
ת אמה היה גֹבה הצֻר על ראש החֹצבִ[ם]
מן הכתובת עולה כי החוצבים עבדו עם גרזנים, וכי רק שלוש אמות (כמטר וחצי) הפרידו ביניהם ביום החציבה האחרון. כן מסתבר כי המשימה הושלמה לאחר שהחוצבים שמעו אלה את אלה, באמצעות "זדה" שהייתה בסלע. משמעות המילה "זדה" אינה ידועה, ורבים פירשו אותה על פי הקשרה כסדק קארסטי טבעי,[12] בעקבות מחקרים חדשים מוטל ספק על פירוש זה (ראו להלן, ושם גם פירוש אחר שהוצע למילה). הכתובת גם מוסרת את אורך הנקבה – 1,200 אמה – וכן את הגובה המקסימלי של סלע האם מעליה – מאה אמה.
הכתובת הוצבה הרחק מנקודת המפגש בין החוצבים שבעניינה היא עוסקת, במקום חשוך המאלץ את המבקשים לראותה לדשדש בתוך המים. החוקרים נחלקו מן הקצה אל הקצה בניסיון לפתור שאלה זו: האב ונסאן ראה היגיון רב במיקומה סמוך לפתח, במקום שמחד גיסא מוגן מפני השחתה או בליה, אך מאידך גיסא לא רחוק מדי מכדי למנוע מאנשים לראותה, וגרס כי "אין ספק שהראו אותה תמיד, כדי להנציח את מעשה החציבה המופלא של המנהרה הזאת".[13] דוד אוסישקין, לעומת זאת, טוען כי מיקום הכתובת מעיד שהיא לא נועדה להיקרא על ידי מבקרים כלל, וכי הוצבה לצורך החוצבים בלבד.[14] מחלוקת זו תלויה גם בשאלה מה היה אורכה המקורי של הנקבה (ראו להלן), ועל כן מה היה מרחק הכתובת מן הפתח ומן האור.
כך או כך, כתובת השילוח נעקרה ממקומה ב-1890, והיא מוצגת כיום במוזיאון הארכאולוגי של איסטנבול. במקום המשוער שבו עמדה בנקבת השילוח הוצב בשנת 2007 העתק מדויק שלה.
מחלוקות עיקריות בין החוקרים
מה היה אורך הנקבה?
מחלוקת נטושה בין החוקרים בדבר אורכה המקורי של הנקבה. הוויכוח נובע משני גורמים: האחד הוא כתובת השילוח, המעידה כי אורך הנקבה היה 1,200 אמה, והשני הוא ההנחה (המקובלת על הכול) כי בריכת השילוח המקורית ניצבה עשרות מטרים דרומית לבריכה המוכרת היום בשם זה, היא נקבת השילוח הביזנטית.
בממלכת יהודה (כבשאר המזרח הקדום) השתמשו בשני סוגי אמה – ארוכה וקצרה – שאורכן נע בין 40 לכ-50 ס"מ.[15] יש הטוענים כי הנקבה נמדדה באמה הארוכה, ולפיכך נחצבה לאורך יותר מ-600 מטרים, וכי חלקה האחרון נהרס;[16] אחרים טוענים כי היא נמדדה באמה הקצרה, דבר התואם את אורכה היום, ואת מיקומה של כתובת השילוח סמוך לפתח. החיבור בין הנקבה ובין הבריכה המרוחקת היה, לדעתם, באמצעות תעלה פתוחה בת כ-80 מטרים.[17]
מדוע הנקבה מפותלת?
קבוצות החוצבים שיצאו מהמעיין ומהבריכה לא פנו בקו ישר זו כלפי זו, כמתבקש לכאורה, אלא יצרו כל אחת פיתול גדול מאד (ראו שרטוט): הקבוצה הדרומית פנתה מזרחה בעיקול, ורק אז הסתובבה צפונה, ואילו הקבוצה הצפונית פנתה מערבה, ורק אז הסתובבה דרומה.[18] תוואי זה יצר כמובן עבודת חציבה רבה יותר, והאריך את זמן ביצוע הפרויקט.
החוקרים חלוקים בדבר הסיבה לפיתולים אלה. חלקם סוברים כי תוואי הנקבה נקבע באופן מקרי, ללא תכנון מראש, ואחרים חושבים שמדובר ברשלנות המהנדסים או החוצבים, שלא ידעו לנווט מתחת לפני השטח.[19] החוקר הצרפתי שארל קלרמון-גנו סבר כי המהנדסים יצרו את הפיתול הדרומי כדי לאגף את קברי בית דוד, ואת הפיתול הצפוני כדי למצוא בדרכם בארות או מקור מים חדש לעיר. ריימון וייל טען שהחוצבים נעזרו בהנחיית חבריהם מבחוץ לאחר שנקשו אלה לאלה בסלע, וכי הפיתולים נעשו מפני שהוטעו על ידי הדהוד או סדקים תת-קרקעיים. כן הוצע כי הפיתולים נועדו להתרחק מחציבה במסלע קשה, ולמצוא מסלע רך יותר.[20]
גאולוגים וארכאולוגים שונים סברו כי התוואי המפותל נוצר בעקבות התחקות חוצבי הנקבה אחר סדק קארסטי, ואולי אף אחר קילוח מים טבעי, שזרם ממעיין הגיחון עד מוצא הנקבה, וכך נתפרשה להם המילה "זדה" בכתובת השילוח, כאמור לעיל.[21] תאוריה זו התערערה בעקבות מחקר גאולוגי חדש, המוכיח כי חוצבי הנקבה איתרו לכל היותר חללים מקומיים וחיברו ביניהם.[22]
החוקרים רוני רייך ואלי שוקרון מסבירים את הפיתולים הרבים בתוואי הנקבה כסטייה מכוונת של החוצבים, במטרה להבטיח מפגש ביניהם: אילו חצבו בקו ישר, יכלו בקלות להחמיץ אלה את אלה, אולם חציבה של קבוצה אחת בניצב לרעותה מתחת לפני השטח יכולה להבטיח את המפגש המיוחל.[23] הרב יואל בן נון פירש על פי זה את המילה "זדה" שבכתובת השילוח, על פי לשון המקרא, כסטייה מכוונת (בדומה ל"זדון" בעברית המודרנית): ”וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה” (שמות כא, יד).[24]
באשר לפיתול הדרומי הגדול, שאינו קשור כלל לעבודה של שתי קבוצות חוצבים, מציעים רייך ושוקרון הסבר אחר ולפיו תכננו מהנדסי הנקבה בתחילה לחבר תעלה אחרת, המכונה "תעלה II הכנענית הקדומה", לבריכת השילוח. מדובר בתעלה החצובה ברובה בסלע, ואשר עוברת עד ימינו לאורך המצוק המזרחי של גבעת עיר דוד, ממעיין הגיחון ועד תחתית עיר דוד. מאחר שחלקה הדרומי יותר של התעלה פורץ לא פעם את מצוק הסלע ונחשף לעין כול, מציעים רייך ושוקרון שהמהנדסים החליטו כי קטע זה ייובש, ומי התעלה יוזרמו מערבה תחת בתי עיר דוד בחלקה התחתון של הנקבה. תוכנית זו נזנחה בסופו של דבר מסיבות שאינן ידועות, ורק אז יצאה תוכנית שתי הקבוצות לפועל. באופן זה מסבירים רייך ושוקרון את הפיתול הדרומי, אך אין בידיהם הסבר מניח את הדעת לזה הצפוני, למעט הצורך להבטיח מפגש בין הקבוצות.[25] כן מציעים השניים כי אופן התקדמות החוצבים היה על פי סדקים לא קארסטיים כי אם טקטוניים, שנראו על פני השטח, תוך שיתוף פעולה של "מכווינים" מלמעלה.
כל אחת מתאוריות אלו סובלת מקשיי היגיון והוכחה (ראו במראי המקום), ולמעשה קשה מאד לקבוע מהי הסיבה לפיתולים הגדולים. עם זאת, מקובל על רוב החוקרים כי הפיתולים הקטנים סביב נקודת המפגש של שתי הקבוצות הם כתוצאה מניסיונות החוצבים לאתר אלה את אלה מתחת לפני האדמה.[26]
תיארוך הנקבה
תיארוך מקראי
רוב החוקרים מייחסים את מפעל חציבת נקבת השילוח למלך חזקיהו, מאחרוני שושלת מלכי בית דוד, וזאת בשל התיאור המקראי בו מוזכר מפעל מים רב חשיבות: בשנת ג'רי"ג הצטרף חזקיהו למרד מסים נרחב נגד סנחריב מלך אשור. סנחריב מיהר לפעול נגד המורדים ויצא למלחמה בראש צבא של כ-200,000 איש. חזקיהו, שצפה את מסע המלחמה, הכין את ירושלים בירתו לקראת מצור ממושך. בספר דברי הימים מסופר כי המלך תיקן את כל פרצות החומה וביצר את העיר: ”וַיִּתְחַזַּק וַיִּבֶן אֶת כָּל הַחוֹמָה הַפְּרוּצָה, וַיַּעַל עַל הַמִּגְדָּלוֹת וְלַחוּצָה הַחוֹמָה אַחֶרֶת, וַיְחַזֵּק אֶת הַמִּלּוֹא עִיר דָּוִיד, וַיַּעַשׂ שֶׁלַח לָרֹב וּמָגִנִּים” (דברי הימים ב לב, ה). כדי להבטיח שצבא האויב לא ייהנה ממי מעיין הגיחון הנובע מחוץ לחומה, הורה חזקיהו לחסום את מוצאו, ולהעביר את מימיו פנימה לתוך העיר, כמתואר שם:
וַיִּוָּעַץ עִם שָׂרָיו וְגִבֹּרָיו לִסְתּוֹם אֶת מֵימֵי הָעֲיָנוֹת אֲשֶׁר מִחוּץ לָעִיר וַיַּעְזְרוּהוּ. וַיִּקָּבְצוּ עַם רָב וַיִּסְתְּמוּ אֶת כָּל הַמַּעְיָנוֹת וְאֶת הַנַּחַל הַשּׁוֹטֵף בְּתוֹךְ הָאָרֶץ לֵאמֹר: לָמָּה יָבוֹאוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר וּמָצְאוּ מַיִם רַבִּים?... יְחִזְקִיָּהוּ סָתַם אֶת מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה לְעִיר דָּוִיד, וַיַּצְלַח יְחִזְקִיָּהוּ בְּכָל מַעֲשֵׂהוּ.
מקור נוסף המתאר את מפעל המים של חזקיהו הוא ספר ישעיהו: ”וְאֵת בְּקִיעֵי עִיר דָּוִד רְאִיתֶם כִּי רָבּוּ, וַתְּקַבְּצוּ אֶת מֵי הַבְּרֵכָה הַתַּחְתּוֹנָה... וּמִקְוָה עֲשִׂיתֶם בֵּין הַחֹמֹתַיִם לְמֵי הַבְּרֵכָה הַיְשָׁנָה” (ישעיהו כב, ט-יא). הביטוי "בין החומותיים" מתאים לתיאור ירושלים בימי חזקיהו, אחרי התרחבות העיר מערבה: לירושלים היו אז שתי חומות זו בתוך זו, אחת קצרה שהקיפה את עיר דוד בלבד ואחת ארוכה שהקיפה את העיר כולה, כולל את גיא הטירופיאון.
עדות נוספת למפעל המים של חזקיהו מופיע בסיכום קורות המלך בספר מלכים: ”וְיֶתֶר דִּבְרֵי חִזְקִיָּהוּ וְכָל גְּבוּרָתוֹ, וַאֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַבְּרֵכָה וְאֶת הַתְּעָלָה, וַיָּבֵא אֶת הַמַּיִם הָעִירָה, הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה.” (מלכים ב כ, כ) על פי פסוק זה, אם אכן יש זהות בין התעלה ובין הנקבה,[27] הייתה הנקבה מפעל כה חשוב, עד כי הדבר צוין בספר ההיסטוריה הרשמי של מלכי יהודה. ספר בן סירא, שנכתב באמצע תקופת בית שני, מספר אף הוא על מפעלו של חזקיהו במילים: ”חזקיהו חיזק עירו בהטות אל תוכה מים, ויחצוב כנחושת צורים, ויחסום הרים מקווה” (בן סירא מח, כב, מהדורת סגל עמ' שלג).
מסע המלחמה של סנחריב נחל הצלחה כבירה בדיכוי המרד, וערים פיניקיות רבות נפלו בידו, כמו גם ערים רבות בארץ ישראל. חזקיהו נכנע, שילם את מסיו, ואף הוסיף פיצוי כספי כבד, אך סנחריב התעקש להחריב את ירושלים ולהעניש את מלכהּ.[28] במסעו זה נכשל סנחריב, וצבאו ניגף באופן נסי, כפי שחזה הנביא ישעיהו: ”כֹּה אָמַר ה' אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר: לֹא יָבֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ... וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ” (מלכים ב יט, לב). למרות הצלת ירושלים אמרו חז"ל כי סתימת מעיין הגיחון היא חטא מסויים, כמתואר במשנה: ”שישה דברים עשה חזקיה המלך, על שלושה הודו לו ועל שלושה לא הודו לו... סתם מי גיחון העליון ולא הודו לו” (משנה מסכת פסחים ד, י).[29]
כאמור, במקרא מוזכרת המילה "תעלה" (אשר בדרך כלל מציינת זרימה במקום פתוח) ולא נקבה, ולמעשה לא מצוין כלל כיצד העביר חזקיהו את מי הגיחון ממוצא המעיין אל הבריכה. הפסוקים מלמדים רק כי חזקיהו סתם את מוצא המעיין ו"יישר" את מימיו מערבה. עם זאת, לא ניתן להעלות על הדעת כל דרך אחרת להעברת המים בכוח הכבידה מן הקדרון לטירופיאון, אלא באמצעות נקבה חצובה מתחת לבתי העיר, בעומק סלע האם. כל תעלה פתוחה חייבת הייתה להקיף את גבעת עיר דוד לאורך המצוק המזרחי והדרומי, מחוץ לחומת העיר שעברה שם.[30] לפיכך, קיומה של נקבה עתיקה בתוואי מדויק ממוצא מעיין הגיחון אל בריכה ממערב לעיר דוד תואם את התיאור המקראי ומאפשר לזהותה כמפעל המים של חזקיהו.
תיארוך אפיגרפי
בדיקה אפיגרפית של כתובת השילוח, שהסתמכה על השוואת סגנון האותיות ולשון הכתובת לטקסטים אחרים בני התקופה, איששה את הסברה שהיא נכתבה על ידי יהודים בזמן שלטונו של חזקיהו. למרות זאת, מאמר שהתפרסם בכתב העת Biblical Archeologist בשנת 1996 הטיל ספק בתיארוך האפיגרפי של כתובת השילוח.[31] בהסתמך על בדיקה של מאפייני הכתובת טענו מחברי המאמר כי הנקבה נחצבה כ-500 שנה אחרי חזקיהו, בתקופה ההלניסטית, ולפיכך יש לתארך את הנקבה לתקופה זו. את הטקסט המקראי הם טענו כי יש לייחס ככל הנראה למפעל מים אחר, שסיפק מים ממעיין הגיחון לירושלים דרך מערכת מנהרות ופיר.
תיארוך על פי השוואת ממצאים
בנקבת השילוח לא נתגלו כל ממצאים ארכאלוגיים מתקופות קדומות, בדמות חרסים או מטבעות. הדבר מובן, בהתחשב בכך שמדובר במפעל מים, שאיש לא אמור להלך בו לאחר התקנתו, וכן בשל זרימת המים, שבוודאי שטפו כל דבר שהושאר במקום, אם היה כזה. עם זאת, אופי חציבת הנקבה ניכר לעין בדפנותיה, ומעיד על סוג כלי העבודה שהיה בידי החוצבים ועל שיטת עבודתם. חציבה זו דומה מאד למפעלי מים מתקופת בית ראשון, כמו בגבעון, מגידו ואחרים, דבר המסייע לתארך את הנקבה לתקופה זו על פי הטכנולוגיה הדומה.[32] יתרה מזו, חפירות שהתבצעו בשנת 2011 בפתח הצפוני של נקבת השילוח מצאו שכבת מילוי ובה חרסים המתוארכים בין סוף המאה ה-9 לראשית המאה ה-8 לפנה"ס. שכבת המילוי חסמה את הכניסה לנקבה. לאור זאת, קיים קושי לקשור את חציבת הנקבה לחזקיהו, אשר חי בסוף המאה ה-8 לפנה"ס[33].
תיארוך רדיומטרי
בשנת 2003 נערכה לראשונה בדיקת תיארוך רדיומטרי בנקבת השילוח, במטרה לתארך את חציבתה באופן המדויק ביותר לתקופה היסטורית מוגדרת. הבדיקה שנערכה בידי חוקרים מהאוניברסיטה העברית ומאוניברסיטת רדינג שבאנגליה, מבוססת על מדידת דעיכה של איזוטופים רדיואקטיביים, דבר המשמש מעין שעון לקביעת גיל. החוקרים בדקו שני מרכיבים שונים בנקבה, שאינם תלויים זה בזה, כדי להצליב את התוצאות ולהגיע לתארוך המדויק ביותר: הבדיקה הראשונה הייתה תיארוך של האיזוטופ פחמן 14, המאפשרת תיארוך מדויק של חומר אורגני. במקרה זה, נבדקו חלקי צמחים שעורבבו בטיח שעל דפנות הנקבה ורצפתה למניעת חלחול. הבדיקה השנייה התייחסה לנטיפים שנוצרו בנקבה לאחר חציבתה, וזאת באמצעות מדידת קצב הדעיכה של האיזוטופ אורניום 234 בנטיפים (בדומה לתיארוך אורניום-תוריום). שתי הבדיקות העלו כי הנקבה נחצבה בוודאות בין 800 ל-600 לפנה"ס, כלומר בתקופה המכילה את ימי שלטון חזקיהו.[34]
אם כן, השוואה בין כל שיטות התיארוך מצביעה, אפוא, על מחלוקת לגבי מועד חציבת נקבת השילוח. על כך נוספים גם טיעונים נוספים המטילים ספק לגבי הקשר בין חזקיהו והנקבה. הארכאולוג דוד אוסישקין, למשל, טוען כי הנקבה אכן נחצבה על ידי חזקיהו, אך לא כהכנה למצור, אלא כחלק מאספקת המים להשקיית 'גן המלך' שבמורדות עיר דוד.[35] יהושע עציון, הגורס כי שיטת התארוך הכללית בארץ שגויה מיסודה, דוחה מכל וכל את ייחוס הנקבה לחזקיהו, וטוען כי פעולתו ההיסטורית של חזקיהו לקראת המצור התקיימה במערב העיר, באזור בריכת ממילא ובריכת חזקיהו של ימינו, המתוארכות על פי שאר החוקרים לתקופת בית שני.[36] אחרים[37] הגורסים אף הם כי שיטת התיארוך הכללית בארץ שגויה מיסודה, טוענים כי תעלת השילוח היא היא נקבת חזקיהו, ואילו נקבה זו היא מפעולתו של נחמיה.
שם הנקבה
'שילוח' הוא כינוי תנ"כי, המופיע לראשונה אצל הנביא ישעיהו, בן דורו של חזקיהו. הנביא גער בעם ובישר על עונשו ”יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט” (ישעיהו ח, ו).[38] שם זה ביטא ככל הנראה את פעולת שליחת המים ממעיין הגיחון אל בריכת האגירה בתחתית עיר דוד, או שהוא קשור לסוג חקלאות השלחין באזור, שהושתתה על תעלות השקיה (ראו ספר יחזקאל, פרק ל"א, פסוקים ד'-ה').
נראה כי השם דבק כבר אז בבריכת האגירה, שנקראה 'בריכת השילוח', כמופיע אצל נחמיה במסע הלילי שערך בירושלים לאחר שיבת ציון: ”וְאֵת שַׁעַר הָעַיִן הֶחֱזִיק שַׁלּוּן בֶּן כָּל חֹזֶה... וְאֵת חוֹמַת בְּרֵכַת הַשֶּׁלַח לְגַן הַמֶּלֶךְ וְעַד הַמַּעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעִיר דָּוִיד.” (נחמיה ג, טו). ההקשר הגאוגרפי, הכולל את גן המלך ומדרגות היורדות לעיר דוד, מחזק את ההשערה כי מדובר בבריכה ששכנה בתחתית עיר דוד. נחמיה אף תיאר את מהלך מסעו באותו אזור: ”וָאֶעֱבֹר אֶל שַׁעַר הָעַיִן וְאֶל בְּרֵכַת הַמֶּלֶךְ” (נחמיה ב, יג). ניתן אפוא אולי לזהות בין בריכת השילוח ובין בריכת המלך, בהנחה שזו הייתה מוכרת כמפעל של חזקיהו.[39]
המילה 'שילוח' התגלגלה לערבית, וזהו מקור שמו של הכפר סילואן, השוכן באזור במאות השנים האחרונות. בשל כך, כאשר הקימו יהודי תימן את יישובם בתחומי הכפר הערבי בשלהי המאה ה-19, הם בחרו לכנותו 'כפר השילוח'.
הנקבה לאורך התקופות
תקופת בית שני
נקבת השילוח הייתה ידועה עד סוף תקופת בית ראשון. לעומת זאת, היהודים ששבו לירושלים לאחר גלות בבל זיהו אמנם את בריכת השילוח (כמוכח בספר נחמיה פרק ג', ט"ו), אך לא ידעו על קיומה של הנקבה, שכן לא קישרו בין מעיין הגיחון ובין שפך הנקבה, וסברו כי מדובר בשני מעיינות שונים. יוסף בן מתתיהו, למשל, עשה שימוש רב במונח "מעיין השילוח", למשל: ”הגיא הנקרא בשם 'עמק עושי הגבינה' (טירופיאון)... משתרע עד השילוח. בשם זה אנו קוראים למעיין מים מתוקים חזק” (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ה', פרק ד', סעיף א). מקור נוסף, המעיד כי יושבי ירושלים ראו בשפך הנקבה מעיין שכבה, מובא בתוספתא (מסכת ערכין, פרק ב, הלכה ו'), בה מספר רבן שמעון בן גמליאל: ”שילוח היה מוציא מים בכאיסָר (נובע מעט מים), אמרו: נרחיבנו כדי שירבו מימיו. והרחיבוהו ונתמעטו מימיו. וסתמוהו וחזר לתחילתו.”
היו אף שסברו כי הגיחון לא היה ידוע כלל, לאחר שהוסתר בשלהי תקופת הבית הראשון בידי חזקיהו, ולכן שמו לא מוזכר כלל בימי בית שני, ואף את מצוות ניסוך המים עשו בשילוח ולא בו (משנה, מסכת סוכה פרק ד מ"ט).[40][41] טענה זו הופרכה, לאחר שהקשת מעל גרם המדרגות היורד אל המעיין זוהתה כקשת רומית מקורית, וכן מתחת לגרם המדרגות נחשף מקווה טהרה מתקופת בית שני. ייתכן כי ברבות השנים מילא סחף את נחל קדרון ומקום המעיין נשכח. משנתגלה שוב, (ככל הנראה בתקופה הממלוכית), הוא שכן עמוק מתחת לפני השטח, וניתן היה להגיע אליו רק דרך גרם המדרגות החיצוני, הקיים עד היום.
התקופה הרומית והביזנטית
בתקופת איליה קפיטולינה נבנתה בריכת ניקוז חדשה וקרובה יותר למוצא המים מבריכת השילוח הקדומה, דבר שקיצר את מהלך זרימת המים בכ-80 מטרים, אך עדיין לא חשף את קיומה של הנקבה. מאחר שהחוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי אורכה המקורי של המנהרה, לא ברור אם הבריכה הרסה כ-80 מטרים מהנקבה עצמה, או שמא הנקבה הסתיימה מלכתחילה בנקודה זו, ורק תעלה פתוחה היא זו שהובילה את המים עד בריכת השילוח הקדומה. כך או כך, הבריכה החדשה מוזכרת בכתביו של הנוסע מבורדו, שביקר בירושלים בשנת 333. הנוסע האלמוני תיאר בריכה מרובעת, מוקפת באכסדרת עמודים היקפית (פריסטיל), וכן בריכה גדולה נוספת ששכנה בסמוך (אולי הכוונה לבריכת השילוח הקדומה). שרידי בריכה המתאימים לתיאור זה נחשפו בחפירות של הארכאולוגים הרמן גותה ופרדריק ג'ונס בליס ב-1882.[41] עם זאת, הזיהוי אינו ודאי, וייתכן כי בריכה זו היא מהתקופה הביזנטית.
בתקופה הביזנטית עדיין לא נתגלה החיבור שבין בריכת השילוח ומעיין הגיחון, והכול עדיין סברו ששפך הנקבה הוא המעיין עצמו. אב הכנסייה הירונימוס, למשל, כתב על "מעיין השילוח" ואף איבחן אותו כבעל מקורות מסתוריים: ”מעיין השילוח נובע בקול רם דרך חללים וסדקים בסלע הקשה” (הירונימוס לישעיהו ה, ו).[42] נראה כי זהו מקורה של אגדה ירושלמית מימי הביניים, שעל פיה מי הגיחון עולים מתוך לוע של דרקון.[43] למרות זאת, ואולי בשל כך, נחשבו מי השילוח בתקופה זו כ"קדושים" ומיוחדים לנוצרים, בהסתמך על סיפור שעל פיה שלח אותו האיש אדם עיוור שריפא, לרחוץ דווקא שם. בשל סיפור זה הקימה הקיסרית הביזנטית אאודוקיה כנסייה ליד הבריכה הרומית, שאליה היו המאמינים יכולים לצאת ולטבול. הבריכה והכנסייה מוזכרות בכתבי אנטונינוס מפיאצ'נצה, שביקר בירושלים בין השנים 560–570 לערך. ממבנה הבריכה הביזנטית השתמרו שברי עמודים וקירות, המצויים בקצה נקבת השילוח (בתוך "בריכת השילוח" של ימינו).
ימי הביניים
ישנו מעט מאד מידע על אזור עיר דוד מאז הכיבוש הערבי של ארץ ישראל בשנת 640 ועד העת החדשה. נראה כי האזור לא היה מיושב כל כך, עד שננטש לגמרי במאה ה-11, לאחר ששליטי העיר הפאטימים שיפצו את חומות ירושלים והותירו את גבעת עיר דוד מחוץ להן. במהלך אותן מאות שנים (אולי בתקופה הממלוכית) התגלה מוצא מעיין הגיחון, אך איש לא ידע עדיין על נקבת השילוח.[44] הסיבה לכך הייתה הצטברות חול ומפולות אבנים, שהתגלגלו פנימה ונסחפו בזרם, ואשר לא אפשרו לאיש להיכנס לעומקה של הנקבה או לחצות אותה.
בראשית המאה ה-17 (לפני שנת 1620) חצה לראשונה נזיר בשם יוליוס את נקבת השילוח מראשיתה ועד סופה. כמה שנים לאחר מכן ניסה חוקר אירופי בשם וינהואן לחצות את הנקבה, אך לא הצליח מסיבות רבות: הנר שלו כבה, התקרה הייתה נמוכה והכל היה "רטוב ומלוכלך מאד".[43] בשנת 1674 חצו שני נזירים פרנציסקנים את הנקבה ודיווחו כי היא מלאה באבנים, שנפלו וחסמו את רוב המעבר. לא ידוע על כל ניסיון לחצות את הנקבה במהלך המאה ה-18, אך ב-1817 עשה זאת כומר קתולי בשם דה-מזיר. מקור בן התקופה מספר על האירוע המסעיר:
"הוא נכנס לנקבה שעה שחלה הפסקה בזרימת המים, והוא עבר בה תוך אלף סכנות, עד שיצא בצד השני. כשראו בני המקום מישהו יוצא לפתע מהמערה, והוא כולו רטוב ומכוסה קורי עכביש, חשבוהו לרוח רעה האחראית להפסקת זרימתם של מי המעיין. לאחר שנרגעו מתדהמתם, תפסו את דה-מזיר המסכן והתחילו להכות בו באבנים ובמקלות. למזלו, התחילו שוב המים לזרום באותו רגע, והוא ניצל."
— מובא אצל נתן שור, "מסע אל תוך הנקבה", עמ' 18
מקור אחר שדיווח על האירוע מספר כי דה-מזיר נשאר בפנים במשך 24 שעות עד שהעז לצאת, מפחד הערבים שבחוץ.[43]
העת החדשה
רק במאה ה-19 החלה חקירה יסודית של הנקבה, ובמהלכה התגלתה כתובת השילוח, והתגבש זיהויה עם פעולות המלך חזקיהו לקראת המצור האשורי. בתקופת המנדט הייתה הנקבה מוכרת וידועה, ואף נחקרה ונבדקה כמה וכמה פעמים. עד מלחמת ששת הימים לא יכלו יהודים וישראלים לבקר בנקבה, שהייתה תחת שלטון ירדן, אך לאחר איחוד ירושלים הוסדרה הכניסה גם לקהל זה. הדבר עורר אז התרגשות רבה, ורבים פקדו את המקום, בעיקר תלמידי בתי ספר במסגרת הטיול השנתי. מטיילים רבים דיווחו כי מפלס המים בנקבה עלה לפתע בבת אחת, עד כי כמעט וטבעו. בעקבות האירועים החוזרים והנשנים החלה להישמע הטענה כי מדובר בהתנכלות של ערבים מקומיים תושבי הכפר סילואן, שסתמו לכאורה באבנים את פתח יציאת הנקבה, כדי להטביע את מי שבתוכה.[45] בדיעבד הסתבר כי לטענה אין כל שחר; הסיבה לעלייה הפתאומית במפלס המים הייתה בשל היותו של הגיחון מעיין פועם, אשר ספיקתו אינה סדירה. עובדה זו מופיעה בכתביהם של רובינסון, וורן, האב ונסאן וכמעט כל חוקרי הנקבה במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. כך או כך, שינויים הידרולוגיים במערך העירוני של ירושלים (ואפשר שאף תזוזות טקטוניות), השפיעו על מצב האקוויפר, ובעקבות כך הפך הגיחון בהדרגה למעיין שכבה רגיל, בעל ספיקה רציפה.[46]
בשנת 2002 הציפו מי ביוב גולמי את מעיין הגיחון, ובעקבות כך את נקבת השילוח, דבר שהביא לסגירתה המיידית לביקורי קהל. במשך שבועות ארוכים שופצו כמה וכמה צינורות ביוב דולפים בקרבת מקום, ואפילו כמה צינורות בעיר העתיקה, אך ללא הועיל. רק בעקבות מחקר הידורולוגי מעמיק בשכבת האקוויפר המקומית, הסתבר כי המקור להצפה הוא תיקון רשלני שנעשה בקו ביוב ראשי ליד מוזיאון רוקפלר, כחצי שנה קודם לכן. במשך זמן זה זיהם הביוב את האקוויפר מתחת לכל העיר העתיקה, עד שהגיע למעיין הגיחון. הצינור הדולף תוקן, נקבת השילוח נוקתה היטב, ואחרי 129 יום שבהם הייתה סגורה נפתחה שוב לקהל לכבוד חג הסוכות תשס"ג.[47]
בחורף של שנת 2002 התמוטט חלק מן המדרון המזרחי של עיר דוד, בעקבות שכבת שלג גדולה, וגרם נזק רב לרכוש. החברה לפיתוח מזרח ירושלים החליטה לתמוך את המדרון באמצעות קיר בטון, שיוצמד לקרקע בעזרת עוגני ברזל. מקדחת בורג, שהופעלה לצורך הצמדת העוגנים לסלע, חדרה באלכסון לתוך חלל נקבת השילוח, חוררה את הדופן השמאלית, ואף המשיכה וחוררה את הדופן הימנית. הקדיחה הופסקה מיד, אך הנזק כבר נעשה, ובסופו של דבר נבנה קיר הבטון ללא עיגון בנקודה מסוימת זו. הקדיחה נראית לעין במרחק של כ-150 מטרים פנימה משפך הנקבה לבריכת השילוח (ראו תמונה).
המחקר הארכאולוגי
בדיקתה המדעית של נקבת השילוח החלה בשנת 1838, כאשר החוקר האמריקאי אדוארד רובינסון ערך בה סקר ארכאולוגי ראשון, והלך בה מראשיתה ועד סופה.[48] היה זה לאחר ששמע מן המקומיים כי יש קשר בין מעיין הגיחון ל"מעיין השילוח", אך לא עמד על טיבו, ולא הבין כי מדובר במקור מים אחד בלבד, זאת על פי דבריו: "התחלנו לזחול קדימה, בתקווה להגיע בהקדם לנקודה שהגענו אליה מן המעיין השני."[49][50] רובינסון רשם תיאור מפורט של עלילותיו בחקר הנקבה. בין היתר סיפר כי כ-800 רגל (כ-245 מטרים) לאחר הכניסה הייתה התקרה כה נמוכה, עד שנאלץ להשתטח ולהמשיך בזחילה על מרפקיו על קרקע מלאה בחול לאורך מטרים רבים.[50]
בהמשך נבדקה הנקבה על ידי טיטוס טובלר ואחריו על ידי שארל קלרמון-גנו, אך הראשון שמדד את אורכה היה צ'ארלס וורן בשנת 1866. את המדידה הוא עשה במאמץ רב "תוך כדי שחייה, כשזרם חזק עובר על פניו ועפרונו והנר בפיו, כדי שידיו יהיו משוחררות לאחוז בנייר, שעליו התוכנית ובמצפן שמחוץ למים."[51]
בשלהי המאה ה-19 נחקרה הנקבה ונבדקה בידי כמה חוקרים, אך רק בשנים 1909–1911 זכתה למחקר מקיף ביותר, בידי משלחת פארקר והאב לואי ונסאן. לראשונה בתולדותיה הוטו מי הנקבה לתעלה פתוחה והיא יובשה כדי שאפשר יהיה לבדוק ולמדוד באופן המדויק ביותר.[52] הפעם הבאה שהנקבה יובשה הייתה כמעט מאה שנה אחר כך, בינואר 2007, על ידי פרופ' רוני רייך ועמיתו אלי שוקרון, לצורך שיפוץ ומחקר.[53]
חברי משלחת החפירה עמלו על ניקוי הנקבה מבוץ ולכלוך שנאגרו בתוכה במשך אלפי שנים. באופן אירוני, המלאכה נעשתה בידי שתי קבוצות שהתקדמו זו לקראת זו, בדומה לחציבת הנקבה בימי קדם, כעולה מתיאורו של האב ונסאן:
"יום בהיר אחד החלה קבוצה לנקות את הפתח של המנהרה עד קרקעיתה המקורית, וגובה המנהרה גדל לפתע במטר אחד... במהרה החלו לעסוק במשימה זו גם מן הצד השני... וניתן היה לדמיין בנקל איזו עבודה קשה הייתה חציבתה של מנהרה זו... משימתם (של המנקים) הייתה לחפור בתוך גוש הבוץ, שבמקומות מסוימים התקשה כמו מלט, מן ההשקעות של אבן וגיר במים העומדים. מאחורי אלה הייתה שרשרת ארוכה של עובדים... והם העבירו את הסלים והדליים מלאי הבוץ אחורנית אל עבר הפתח. הייתה תחרות רבה בין שתי הקבוצות... באשר למי ניקה יותר בזמן המשמרת."
— "ירושלים של מטה", עמ' 42
לא ידוע כמה זמן הייתה הנקבה יבשה, אך קיים תיאור מרגש של האב ונסאן על היום שבו הורה על הטיית המים בחזרה למקומם:
"ביום 11 באוקטובר 1910 הפנינו את המים... אל תוך המנהרה... בתוך דקות אחדות המים מילאו את כל השקעים ברצפה. זרם המים עבר בהדרגה דרך המנהרה אל עבר בריכת השילוח. קולות התשואה ורעש החוגגים יהדהדו עוד זמן רב באוזניי, כמו הד של התשואות הנלהבות עוד יותר באותו היום, לפני הרבה מאד שנים, כאשר שתי קבוצות החוצבים נפגשו."
— "ירושלים של מטה", עמ' 51
עד עצם היום הזה נחשב מחקרו של האב ונסאן בנקבת השילוח למחקר החשוב והשלם ביותר אודותיה. אורך הנקבה כפי שנמדד על ידו – 533.10 מ' – נתקבל מאז על רוב החוקרים כאורכה המקורי המדויק.[54][55]
בימי שלטון ירדן במזרח ירושלים חקרה את הנקבה הארכאולוגית קתלין קניון, ולאחר מלחמת ששת הימים היא נבדקה שוב בידי ארכאולוגים ישראלים שונים, בהם דוד אוסישקין, יגאל שילה, והגאולוג דן גיל.
נקבת השילוח בתרבות ובאמנות
נקבת השילוח היוותה השראה במלחמת העצמאות למבצע אספקת מים לירושלים, בעקבות המצור הערבי והרס צינור המים לעיר. חברת מקורות הניחה צינור מים חלופי שהוליך מים מאזור חולדה לתחנת שאיבה בשער הגיא, ומשם לירושלים. מאות מתנדבים גויסו למבצע, ובתום 28 ימי עבודה מאומצת ביום ובלילה זרמו מים לירושלים. עקב הדמיון בין מפעל מים זה למפעל המים הקדום של חזקיהו, העניק לו דוד בן-גוריון את השם "מבצע השילוח". בחודשי פעולתו נקרא הצינור בשם 'קו השילוח'.
ב-2009 ביקר הזמר קובי אוז בנקבת השילוח, והרושם הרב שהותיר בו המקום הביאו לפרסם שיר בשם "נקבת השילוח". בשיר זה מתאר אוז מסע חיפוש והיטהרות נפשי במי הנקבה. בין היתר כתב:
"בדרך לנקבת השילוח
רוצה לטבול במים חיים
נושם אוויר מימי המלכים
זוחל במחילותייך לנקבת השילוח...
אולי נפשי תמצא מנוחה
כאן במחילותייך ירושלים
אולי אני אגיח ואמצא מלוכה?
נוגע אני שיכור מקור
כשאצא בחוץ האם אהיה טהור?
האם יצאתי מלך או חמור?"[56]
באופן אירוני, בקליפ שצילם אוז לשיר[57] הוא נראה משוטט במקומות שונים בירושלים, כמו בתעלות קדומות בעיר דוד, ואפילו בגשר המיתרים, אך לא בנקבת השילוח. בקליפ, שאורכו כמעט 4 דקות וחצי, נראים מי הנקבה למשך שלוש שניות בלבד.
גלריית תמונות
|
ראו גם
לקריאה נוספת
- משה הקר, "הספקת מים בירושלים בימי קדם", בתוך: ספר ירושלים, תל אביב: תשט"ז, עמ' 191–218.
- רות עמירן, "הספקת המים לירושלים", קדמוניות, 1–2, ירושלים: תשכ"ח, עמ' 13–18.
- נתן שור, "מסע אל תוך הנקבה", עתמול, כרך ד, 5 (25), ירושלים: 1979, עמ' 18–20.
- יגאל שילה, "מפעלי מים תת-קרקעיים בתקופת הברזל", בתוך: האדריכלות בארץ ישראל בימי קדם, ירושלים: תשמ"ז, עמ' 242.
- אלון דה-גרוט, "מפעלי המים בירושלים בימי בית ראשון", בתוך: עידן, 15, ירושלים: תשנ"א, עמ' 66.
- דוד אוסישקין, מפעלי המים של ירושלים בימי חזקיהו, קתדרה 70, ינואר 1994, עמ' 28-3 (גרסה טקסטואלית באתר סנונית)
- אשר גרוסברג, מעיין השילוח בימי הבית השני ומקומה של מצבת הורדוס, קתדרה 75, אפריל 1994, עמ' 188-179
- דוד אוסישקין, מפעלי המים של ירושלים בימי חזקיהו – תשובה, קתדרה 75, אפריל 1995, עמ' 187-185
- עמיחי מזר, האם נחצבה נקבת חזקיהו לשווא?, קתדרה 78, דצמבר 1995, עמ' 188-187
- דוד אוסישקין, שתי גישות בחקר הארכאולוגיה של ארץ-ישראל, קתדרה 78, דצמבר 1995, עמ' 189-188
- רוני רייך, "אור בקצה המנהרה", עתמול, כ"ד, 4, ירושלים: 1999, עמ' 19–21.
- עמיחי מזר, "הספקת המים ומפעלי המים בימי בית ראשון", ספר ירושלים – תקופת המקרא, ירושלים: 2000, עמ' 214–232.
- רוני רייך ואלי שוקרון, "נקבת השילוח: הערות והארות בדבר חציבתה", בתוך מחקרי עיר דוד, 2, ירושלים: תשס"ז, עמ' 13–161.
- גבריאל ברקאי, "הערות על מפעלי אספקת המים הקדומים של ירושלים", בתוך: מחקרי עיר דוד, 2 תשס"ז, עמ' 83–102.
- האב לואי ונסאן ורוני רייך (מתרגם ומהדיר), ירושלים של מטה, מכון מגלי"ם, ירושלים: 2008, עמ' 40–51, 76–78.
- מחקרי יהודה ושומרון קובץ י"ז, הוצאת מחקר ופיתוח אריאל, 2008 (על השינויים ההידרולוגיים במעיין הגיחון).
- רונית בן-עמי עמיאל, ההידרולוגיה של מעיין הגיחון, עבודת גמר, המחלקה לגאוגרפיה האוניברסיטה העברית בירושלים, דצמבר 2006 (העבודה נמצאת בספריית עיר דוד ובספריית הר הצופים).
- Sneh, A., Weinberger, R. and Shalev. E. (2010). The 'why-how-when' of the Shilom Tunnel reevaluated. Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 359, 57-65.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: נקבת השילוח |
- מי חצב את נקבת השילוח בירושלים? מתוך כתב העת המקוון של סיינטיפיק אמריקן בעברית
- תמר נהרי, לאחר 4 חודשים: נפתחה מחדש נקבת השילוח, באתר וואלה!, 22 בספטמבר 2002
- נדב שרגאי, לראשונה אחרי 100 שנה: נקבת השילוח יובשה למחקר, באתר הארץ, 17 בינואר 2007
- התארוך המדעי אישר: נקבת השילוח נחצבה על ידי המלך חזקיהו, באתר "הידען", 11 בספטמבר 2003
- Radio-dating backs up biblical text - תיארוך הנקבה לימי חזקיהו על פי בדיקה רדיומטרית, 2003 (באנגלית)
עמוס פרומקין, אור חדש על נקבת השילוח, הרצאה באוניברסיטה העברית, 2012 (התחלה 8:25)
אלי שוקרון בנקבת השילוח, בארכיון הסרטונים של Associated Press, 2011- יואל בן נון, "לא יורה שם חץ - הברכה והתעלה: להבנת הביצור בעיר דוד ונקבת חזקיהו - המסלול, השיטה והכתובת", על אתר יא, טבת תשס"ג. (עמודים 29-43)
הערות שוליים
- ^ עמיחי מזר, "הספקת המים ומפעלי המים", עמ' 214
- ^ Frumkin, A., Shimron, A., and Rosenbaum, J., 2003, Radiometric dating of the Siloam Tunnel, Jerusalem. Nature, v. 425, p. 169-171 רייך, ר', שוקרון, א'. 2011. מבט חדש על תאריך חציבתה של נקבת השילוח, מחקרי עיר דוד ה-12, עמ' 69-52.
- ^ "הספקת המים ומפעלי המים", עמ' 16.
- ^ רונית בן-עמי עמיאל, עבודת גמר, סוף פרק 'הגאולוגיה של הרי ירושלים'.
- ^ "ירושלים של מטה", עמ' 51.
- ^ "ירושלים של מטה", עמ' 45–46.
- ^ זוהי תעלה IV, רייך ושוקרון, "נקבת השילוח: הערות והארות בדבר חציבתה", עמ' 150.
- ^ האמה התחתונה מתקופת בית שני, למשל.
- ^ עמיחי מזר, "הספקת המים ומפעלי המים", עמ' 218.
- ^ "הספקת המים ומפעלי המים", עמ' 24.
- ^ ראו על כך בערך כתיב עברי.
- ^ עמיחי מזר, "הספקת המים ומפעלי המים", עמ' 219.
- ^ "ירושלים של מטה", עמ' 48.
- ^ דוד אוסישקין, "מפעלי המים", עמ' 24.
- ^ א' שטרן, "מידות ומשקלות", ירושלים: תשכ"ג, טורים 848–852.
- ^ דוד אוסישקין, "מפעלי המים", עמ' 18 ו-25.
- ^ עמיחי מזר, "הספקת המים ומפעלי המים", עמ' 228.
- ^ תיאור מדוקדק של תוואי המנהרה מובא אצל האב ונסאן ב"ירושלים של מטה", עמ' 43–44.
- ^ פירוט המחלוקת ושמות החולקים מובא בספר "ירושלים של מטה", עמ' 47.
- ^ עמיחי מזר, "הספקת המים ומפעלי המים", עמ' 222.
- ^ עמיחי מזר, "הספקת המים ומפעלי המים", עמ' 224.
- ^ דוד אוסישקין, "מפעלי המים", עמ' 24.
- ^ רייך ושוקרון, "נקבת השילוח: הערות והארות בדבר חציבתה", עמ' 152.
- ^ הרב יואל בן נון, "ולא יורה עליו חץ", בתוך על אתר י"א, אלון שבות: תשס"ג, עמ' 37 ו-39.
- ^ רייך ושוקרון, "נקבת השילוח: הערות והארות בדבר חציבתה", עמ' 144–150.
- ^ "הספקת המים ומפעלי המים", עמ' 214.
- ^ בתנ"ך אין כל שימוש במונח "נקבה" לתיאור תעלת מים תת-קרקעית – וכפי הנראה גם בכתובת השילוח אין "נקבה" אלא כתיב חסר של נְקִיבָה.
- ^ יש הגורסים כי סנחריב קיבל את הפיצוי ושב לארצו מבלי להחריב את ירושלים, אך חזקיהו שב והכריז על מרד שני, זמן קצר לאחר כניעתו.
- ^ וראו גם סיפור המעשייה של החיד"א בעניין זה, "שם הגדולים" מערכת הגדולים ח, דף ל.
- ^ תעלה II הכנענית עוברת בתוואי זה, והיא אכן נועדה להשקות את השדות בנחל קדרון מחוץ לעיר.
- ^ התיארוך המדעי אישר: נקבת השילוח נחצבה על ידי המלך חזקיהו.
- ^ "האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל", כרך 2 (ירושלים), עמ' 625.
- ^ רייך, ר', שוקרון, א', מבט חדש על תאריך חציבתה של נקבת השילוח, מחקרי עיר דוד 12, עמ' 69-52
- ^ Richard Black, Scientists back Biblical tunnel, BBC, September 10th 2003BBC.
- ^ דוד אוסישקין, "מפעלי המים", עמ' 27.
- ^ יהושע עציון, "האם נקבת השילוח היא תעלת חזקיהו?", בתוך התנ"ך האבוד, תל אביב: 1992, עמ' 113–117.
- ^ דניאל משה לוי, מקרא וארכיאולוגיה, תשס"ח, עמוד 113-108.
- ^ הרד"ק ראה בכך משל: "והמשיל מלכות בית דוד למי השלוח ההולכים לאט, שהוא נחל קטן ומימיו הולכים בנחת."
- ^ דוד אוסישקין, "מפעלי המים", עמ' 26.
- ^ הרב יואל בן נון, "ולא יורה עליו חץ", עמ' 34
- ^ 41.0 41.1 דוד אוסישקין, "מפעלי המים", עמ' 18
- ^ מובא בירושלים של מטה, עמ' 41.
- ^ 43.0 43.1 43.2 נתן שור, "מסע אל תוך הנקבה", עמ' 18
- ^ עמיחי מזר, "הספקת המים ומפעלי המים", עמ' 216.
- ^ נקבת השילוח - מסיוטי הלילה הפרטיים שלי.
- ^ רונית בן-עמי עמיאל, עבודת גמר, פרק "פעימות מעיין הגיחון".
- ^ רונית בן-עמי עמיאל, עבודת גמר, פרק "אירוע זיהום המעיין".
- ^ ירושלים של מטה, עמ' 42.
- ^ ההדגשה לא במקור
- ^ 50.0 50.1 נתן שור, "מסע אל תוך הנקבה", עמ' 19
- ^ מובא אצל האב ונסאן, מזיכרונותיו של וורן ב"ירושלים של מטה", עמ' 42.
- ^ ירושלים של מטה, עמ' 43.
- ^ נדב שרגאי, לראשונה אחרי 100 שנה: נקבת השילוח יובשה למחקר, באתר הארץ, 17 בינואר 2007
- ^ דוד אוסישקין, "מפעלי המים", עמ' 14
- ^ עמיחי מזר, "הספקת המים ומפעלי המים", עמ' 216.
- ^ מילות השיר המלא
- ^ קליפ השיר ביוטיוב.
