דב נוי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דב נוי
תמונה זו מוצגת במכלול בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

דב נוי (נוימן) (20 באוקטובר 1920 - 29 בספטמבר 2013) היה פרופסור לספרות ופולקלור אשר התמחה בחקר הספרות העממית. חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל (2002) ופרס ישראל לחקר הספרות (2004).

ביוגרפיה

נוי נולד בקולומיאה שבגליציה, פולין (בימינו חלק מאוקראינה) למשפחה ציונית. אחיו הצעיר מאיר נוי היה לימים מלחין ומוזיקולוג ישראלי. למד בחדר, בילדותו קיבל חינוך עברי מפי המשורר שמשון מלצר, ולאחר מכן למד בגימנסיה פולנית. הוא שאף ללמוד רפואה, אולם כשראה את האנטישמיות ששררה אז בלבוב, החליט ב-1938 ללמוד בארץ ישראל ועלה אליה (בני משפחתו, פרט לו ולאחיו, נספו בשואה). הוא למד באוניברסיטה העברית תלמוד, תולדות עם ישראל ומקרא. בשנים 1941–1945, בעת מלחמת העולם השנייה, שירת בצבא הבריטי בחיל ההנדסה המלכותי. לאחר מכן עשה תואר שני באוניברסיטה העברית, וב-1947 שימש כמורה במחנות המעצר בקפריסין והפעיל שם גם פעולות תרבות. בשנים 1949–1952 ערך ביחד עם שמשון מלצר את השבועון "דבר לילדים",[1] וכן היה חבר מערכת "דבר". בשנים 1952–1954 למד פולקלור, ספרות השוואתית ואנתרופולוגיה באוניברסיטת ייל ובאוניברסיטת אינדיאנה, בעזרת מלגה מטעם ממשלת ארצות הברית.[2] עבודת הדוקטור שלו באוניברסיטת אינדיאנה, בהנחיית סטית תומפסון (אנ'), עסקה בספרות התלמודית ("Motif-Index of Talmudic-Midrashic Literature").

לאחר שובו לישראל ב-1954, החל ללמד בחוג לספרות עברית ובחוג ליידיש באוניברסיטה העברית ולאחר מכן גם באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטאות אחרות בישראל ובחו"ל, בעיקר בנושאי אגדות, סיפורי עם ופולקלור עממי. כמו כן, הרצה ברדיו בנושאי מחקריו.[3] במקביל, החל לאסוף ולתעד סיפורי עם ומסורות שהביאו אתם העולים החדשים מכל העדות, הן אלה שבאו מאירופה והן אלה שהגיעו ממדינות ערב. הוא הקים לשם כך בחיפה ב-1955 את "ארכיון הסיפור העממי בישראל" (אסע"י) (המצוי כיום באוניברסיטת חיפה; ב-2011 נקרא על שמו[4]), שבו מתועדים כיום קרוב ל-24,000 סיפורים. הוא ניהל בעיר במשך שנים רבות את המוזיאון לאתנולוגיה ולפולקלור וכן הקים באוניברסיטה העברית את "המרכז לחקר הפולקלור", כדי לתעד מסורות ומנהגים של העולים וותיקי הארץ.

נוי כתב וערך כ-60 ספרים, שעוסקים בחקר סיפורי העם בעולם היהודי והלא-יהודי ובעדות ישראל השונות, כולל להבדיל אגדות וסיפורים מהתלמוד והמדרש. מחקריו הקנו לו שם עולמי בחקר הפולקלור והספרות העממית, והוא נחשב אחד מבכירי חוקרי סיפורי העם היהודיים והעבריים.

בנישואיו השניים היה נשוי לד"ר תמר נוי לבית יזרעאלי עד פטירתה בקיץ 1997, ואב לשלושה בנים: יזהר, עמוס, חוקר פולקלור כמו אביו, עיתונאי ואיש היי-טק בעברו, וחיים, פרופסור בחוג ללימודי תיירות במכללה האקדמית אשקלון.[5] הוא נפטר בשנת 2013.[6]

ספריו

ספר יובל לכבודו

לקריאה נוספת

  • גלית חזן-רוקם, "בין אחדות לריבוי: דב נוי כחוקר הספרות העממית באגדת חז"ל", הספרות 30/31 (1981), 192-184.
  • 'Noy, Dov,' in: Who's Who in Israel and Jewish Personalities from All Over the World, 1985, p. 244.
  • Galit Hasan-Rokem, 'Textualizing the Tales of the People of the Book: Folk Narrative Anthologies and National Identity in Modern Israel,' Prooftexts 19,1 (1999) 71-82. (הופיע גם בתוך: The Anthology in Jewish Literature (2004), 324-334)

ביבליוגרפיה של כתביו:

  • עדנה היכל, 'רשימת כתבי דב נוי בחקר הפולקלור והאגדה התלמודית-המדרשית', בתוך: מחקרים באגדה ובפולקלור יהודי (תשמ"ג), עמ' יא–ל.
  • עדנה היכל, 'כתבי דב נוי בחקר הפולקלור והאגדה התלמודית-המדרשית (רשימה שנייה)', מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי יג–יד (תשנ"א–תשנב), 11–18.

קישורים חיצוניים

מפרי עטו:

הערות שוליים

  1. ^ בקייטנות לילדי עולים, דבר, 11 באוגוסט 1950; אנשים ומעשים, דבר, 9 באוקטובר 1951.
  2. ^ אנשים ומוסדות, דבר, 24 ביולי 1952; דב נוי מעורכי דבר לילדים זכה בסטיפנדה, דבר, 23 בנובמבר 1952.
  3. ^ פינת המאזין, דבר, 1 ביולי 1955.
  4. ^ שירי לב-ארי, ארכיון הסיפור העממי ייקרא ע"ש דב נוי, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2011.
  5. ^ עליו ראו: חיים נוי באתר האגודה האנתרופולוגית הישראלית
  6. ^ מודעת אבל
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25687256דב נוי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=דב_נוי&oldid=2265740"