ליקורגוס
ליקורגוס (ביוונית: Λυκοῦργος, בתעתיק: Lukoûrgos, חי 800 לפנה"ס-730 לפנה"ס לערך), היה המחוקק האגדי של ספרטה, שהקנה לה את משטרה הפוליטי הייחודי ושיטת חינוכה החמורה, האגוגה.
ליקורגוס נזכר בכתביהם של ההיסטוריונים הרודוטוס, קסנופון, אפלטון, פוליביוס ופלוטארכוס. לשאלה האם ליקורגוס היה דמות היסטורית אמיתית אין תשובה ברורה; עם זאת, היסטוריונים רבים מן העת העתיקה האמינו שהוא היה אחראי לרפורמות שנודעו ברובן בתור הרטרה הגדולה. היסטוריונים אלה מתארכים אותו במחצית הראשונה של המאה השביעית לפני הספירה.
חייו וזמנו
על פי חלק מן המקורות, ליקורגוס נולד כבן או אח לאנומוס לבית אאוריפוטית, נצר למלכות והעוצר של כרילוס, ויש אומרים לאובוטס. הוא יצא מספרטה כדי למנוע שמועות זדון כי בכוונתו לרצוח את אחיינו, יורש-העצר, ולהשתלט על המלוכה; ולקח חלק במסעות רחוקים לכרתים, מצרים ואיוניה. לאחר שובו נתגלע סכסוך בין המלוכה לעם, והוא יצא אל האורקל בדלפי, ומהם קיבל את השראתו לחוקה. ליקורגוס ראה לנכון להציג את הרפורמות כחוקים מידי האל אפולו; הוא אסר על כתיבת חוקיו, ועם סיומם, הוא גרם לאזרחים להתחייב בנדר ושבועה, לציית לחוקיו ללא שינויים. הוא עזב אז את ספרטה לדלפי, ויש אומרים ששם שם קץ לחייו.
במקורות עתיקים ששרדו מוזכר ליקורגוס לראשונה על ידי הסופר היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס), הטוען שהמחוקק השתייך לבית אגיס בספרטה, אחת משתי שושלות שעליהן התבססה שיטת המלוכה הכפולה בספרטה. על פי הרודוטוס, ”הספרטנים של ימיו טענו שהרפורמות של ליקורגוס קיבלו את השראתם מהמוסדות של כרתים”.[1]
ההיסטוריון קסנופון (Xenophon),[2] שכתב במחצית הראשונה של המאה ה-4 לפנה"ס, האמין למעשה שליקורגוס ייסד את המוסדות הספרטניים זמן קצר לאחר שפלשו הדורים ללקוניה והפכו את האכאים למעמד של צמיתים (הלוטים). באמצע המאה ה-4 לפנה"ס הייתה הסכמה כללית כי ליקורגוס השתייך לשושלת האאוריפוטית, והיה העוצר של אחיינו, המלך כרילוס. על סמך זאת תיארכו החוקרים את תקופתו למאה ה-9 לפנה"ס.
ליקורגוס מופיע גם אצל ההיסטוריון פלוטרכוס. על פי מקור זה, ליקורגוס ביקש שחוקיו לא יירשמו אלא יעברו מדור לדור. בכל זאת תקנותיו נשמרו במשך מאות שנים, והפכו את ספרטה לעיר שנחשבה לחזקה ביותר ביוון העתיקה מבחינה צבאית:
על ליקורגוס המחוקק, אין לאמר, בדרך כלל, שום דבר ברור, מאחר שמסורות שונות רווחות על מוצאו, טלטוליו ומותו, וכנגד הכל, על פעולתו כמחוקק וכמדינאי, ופחות מהכל שוות הן הדעות בעניין העידן שבו חי האיש...
בתארו את חיי ליקורגוס, שיבץ פלוטארכוס מסורות עממיות לגביו, והוא מתאר בין היתר את המסע של ליקורגוס לאיוניה, כרתים ומצרים, וטוען שליקורגוס היה זה אשר הביא את שירתו של הומרוס לספרטה.[3]
התיארוך של חוקת ליקורגוס משתנה ממקור למקור – כפי שמוצג גם אצל פלוטארכוס, בפתח הביוגרפיה – ולכן בלתי אפשרי לאחד בין המסורות השונות ולהחליט בביטחון על גרסה אחת. ההיסטוריון בנדיקט ניזה קבע את הזמן כמחצית השנייה של המאה ה-7 לפנה"ס.
תיאורים אלה שנויים במחלוקת. קיימות גרסאות שונות לשאלת זהותו של מייסד שיטת הממשל הספרטנית ואפלטון עצמו האמין כי חוקת ספרטה הייתה פרי התפתחות הדרגתית. חוקרים מודרניים הסיקו מן הסתירות הללו כי ליקורגוס היה דמות מיתולוגית, ולא אישיות אמיתית. הם מצביעים על כך שהיוונים נוטים לייחס את מקורם של מוסדות פוליטיים וחברתיים לכוחות האישיות של מייסד יחיד. בכל אופן, היסטוריונים רבים מאמינים כי היה קיים אדם בשם זה, וכי לו יש לייחס את הרפורמות הדרסטיות אשר מוּסדו בספרטה אחרי מרד ההלוטים במחצית השנייה של המאה ה-7 לפנה"ס. חוקרים אלה טוענים כי על מנת למנוע עוד הפיכה הלוטית, ייסד ליקורגוס את השיטה הצבאית הקהילתית, שהפכה את ספרטה לתופעה ייחודית בקרב ערי-המדינה של יוון.
קיימות גם מסורות הממקמות את ליקורגוס במאה ה-9 לפנה"ס. ההיסטוריון תוקידידס, שעליו מסתמך ההיסטוריון ג'ורג' גרוט מתארך את הרפורמות זמן קצר לפני 804 לפנה"ס. איסוקרטס ואפורוס מרחיקים עד 869 לפנה"ס. הכרונוגרפים חלוקים בין 821, 828 ו-834 לפנה"ס. על-פי המסורת של קסנופון, ליקורגוס היה בן זמנו של הרקלידס (Heraclides), כלומר בן המאה ה-10 לפנה"ס.[דרוש מקור]
הרפורמות
פלוטארכוס מצטט את ה"רטרה הגדולה", מה שהם מכנים כנבואה אשר קיבל ליקורגוס מן האורקל בדלפי, אשר שימשה בסיס לתיקונים במשטר בספרטה.[4] רוב החוקרים מסכימים כי יש דמיון ניכר בין ציטוט הרטרה על ידי פלוטארכוס לבין שורות אחדות שחיבר טירטאיוס (Tyrtaeus) בשיר שנשא את הכותרת "הסדר החוקי הטוב" (εὐνομία ביו'.) שם הוא מזכיר את תכני הנבואה מדלפוי, ומונה את שלושת הסדרים אליהם חילקה ספרטה את משטרה: המלכים, מועצת-הזקנים (גרוסיה) והעם, המיוצג באסיפה האזרחים.
לדבריו האורקל הנחתה אותו לפעולות הבאות: (לפי פלוטרכוס)
- לבנות מקדש לזאוס סילניה ולאתנה סילניה;
- לחלק את העם לפילאי ("שבטים") ואובאי ("כפרים");
- להקים מועצת-זקנים של שלושים איש, כולל שני המלכים (זקנים שגילם מעל שישים);
- לכנס מעת לעת את אספת האזרחים (ה'אפלה') ליד הנהר אורוטס.
חוקרים מודרנים קובעים שהרפורמה של ליקורגוס כללה גם רפורמה אגררית. להשלמת גופי הממשל מעבר לרטרה, כפשרה, הקים את מוסד האפורים, המפקחים, פקידים בכירים הנבחרים לשנה אחת, ממונים על אוצר המדינה, שופטים בפלילים וענייני מדינה, ממונים על הפיקוח של בני המעמדות הנמוכים, על חינוך הילדים והאימון הצבאי, אך בראש ובראשונה כמבקרים של המלכים. אחד האפורים הוא נותן השם לשנה.
ישנם חוקרים הטוענים כי מוסד זה של האפורים הוקם קודם להכנסת החוקה של ליקורגוס, ואחרים מייחסים אותו רק לתקופה מאוחרת יותר. הוויכוח על עניין זה התנהל כבר בעת העתיקה, ונמצא את שתי הגרסאות בנפרד אצל פלוטארכוס והרודוטס.[5] מייחסים לליקורגוס גם רפורמות אחרות, כמו: הכנסת מטבעות הברזל והחרמת מטבעות הזהב והכסף (ייחוס אנאכרוניסטי, שהרי מטבעות נטבעו ביוון רק מאוחר יותר); חיים משותפים של הנערים ופרחי-הצבא במגורים משותפים, במחנה; ארוחות משותפות בחדרי-אוכל משותפים במסגרת כיתה/קבוצה; המיליציה אחראית לאגוגה - חינוך ואימון הצעירים (כולל מניעת מזון, כדי ללמד אותם לגנוב, חינוך ללקיחת סיכונים);
לקריאה נוספת
- הרודוטוס, היסטוריה. תרגמו וכתבו מבואות בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ. פפירוס, בית ההוצאה - אוניברסיטת תל אביב, 1998.
- אריסטו, פוליטיקה. תרגם ח.י. רות. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תרצ"ו; הדפסה מחודשת - 1986.
- פלוטארכוס, חיי אישים - אנשי יוון. תרגם מיוונית והוסיף הערות: א"א הלוי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"א; הדפסה שנייה - תשמ"ו (1986).
- משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, ירושלים: 1984.
- Plato, Laws (trans. T.L. Pangle), New York: 1980.
- Xenophon, The Constitution Of Sparta (ed. M. Lipka), Berlin: 2002.
- Brill's New Pauly, Encyclopedia Of The Ancient World, Leiden: 2003.
- Meier, M., Aristokraten unt Damoden, Stuttgart, 1998.
- Szegedy-Maszak, A., Legends Of The Greeck Lawgivers ,Connecticut: 1974.
- Tigerstedt, E.N., The Legend Of Sparta In Classical Antiquity, Uppsala: 1974.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
24994631ליקורגוס