מלחמות הקודש של דלפי
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: אי דיוקים.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: אי דיוקים. |
מלחמות הקודש של דלפי הן שמן של שלוש מלחמות שנערכו ביוון העתיקה, על אדמת פוקיס, חבל ארץ במרכז יוון, בין החברות השונות באגודה הדתית של דלפי. המלחמות פרצו כתוצאה של הפרות הסכמים דתיים בתוך האגודה, ומאבקי כוח ושליטה על המקומות הקדושים בדלפי: האורקל מדלפי, שהיה האורקל החשוב ביותר ביוון הקלאסית, והמקדשים הפאן הלנים של דמטר ואפולו.
רקע
סביב מקדש דמטר באנתלה וסביב מקדש אפולו בדלפי התפתחה אגודה דתית (האמפיקטיונה) של שבטים יוונים שונים, שדאגו לצורכי שני המקדשים. האגודה האנהתלית-דלפתית כללה עוד מימיה הקדומים לפחות 12 שבטים שונים, בין השאר שבטים תסאלים, בויאוטים, דורים, יוניים, לוקרים, ופוקים. האגודה נשלטת על ידי מועצה שהורכבה מהנציגים השונים של החברות בה.
כל החברות באגודה היו מחויבות בשבועה למספר חוקים: איסור לחלל את המקדש, איסור להחריב עיר שחברה באגודה, איסור לנתק את מקורות המים של העיר (אפילו בעת מלחמה), איסור גביית מכס מן העולים לרגל למקדש דלפי ואיסור להילחם בימי החג של אפולו בדלפי. כאשר אחת החברות הייתה מפירה אחת מהחוקים, שאר החברות בברית היו מחויבות להתאחד ולערוך מלחמת קודש נגד העיר הפושעת ולהחריבה.
למעשה רק כאשר החברה שהפרה את הברית הייתה חלשה, ננקטו נגדה צעדים, חברות חזקות באגודה התחמקו מהעונש ואף לפעמים סירבו בגלוי למלא אחר ההחלטות של האמפיקטיונה.
מלחמת הקודש הראשונה
מלחמת הקודש הראשונה (595 לפנה"ס - 585 לפנה"ס) נערכה כנגד הפוליס קריסה, ששכנה במישור שלרגלי דלפוי. את המלחמה יזמו התסלים, בטענה כי בני קריסה התעללו בעולי הרגל למקש וסחטו מהם כספים[1]. הפוליס סיקיון תמכה בתסלים על רקע סכסוך קודם עם אנשי קריסה, וגם אתונה, ביוזמת סולון, הצטרפה ללחימה. בראש הכוח האתונאי עמד אלקמאיון.
קריסה, שהייתה מבוצרת למדי, שלטה על הכניסה למקדש בדלפי מכיוון מפרץ קורינתיה. אנשי קריסה ניצלו את המיקום האסטרטגי כדי לגבות מס מעולי הרגל, ולעיתים אף לשדוד אותם. בנוסף סיפחה לעצמה קריסה חלק מאדמות המקדש, שהיו מוקדשות לאל אפולו. התנהגות זו הביאה חלק מערי המדינה האחרות ביוון ליצור ברית צבאית במטרה להגן על הגישה למקדש. הברית הוקמה בסביבות 600 לפנה"ס. כששלחו החברות בברית שליחים למקדש בדלפי כדי לברר כיצד לנהוג בקריסה, הם נענו כי על הברית להכריז מלחמה כוללת על קריסה. תשובה זו של כוהני המקדש עשויה להעיד על האינטרס שהיה להם בהחלשת קריסה, ואולי אף בהריסתה.
בראש הכוח התוקף עמד הטיראן קלייסתנס מסיקיון, שהניצל את הכוח הצבאי הימי של הברית כדי לחסום את נמלי העיר, לפני שהטיל מצור כולל על חומותיה. בנוגע להמשך המערכה קיימות סברות שונות. המקור הקדום ביותר, ולפיכך האמין ביותר, הם כתביו של איש הרפואה תסאלוס. לפי עדות זו, שנכתבה במאה ה-5 לפנה"ס, התוקפים גילו דרך סודית לתעלות המים של קריסה, והרעילו את מי השתייה באמצעות פרח היחנון (באנגלית: Helleborus). המגנים נתקפו בשלשול עז, ולא יכלו להתמיד בהתנגדותם. לפי גרסה אחרת, שמופיעה אצל ההיסטוריון בן המאה ה-1 לספירה סקסטוס יוליוס פרונטינוס, לאחר שגילו את הכניסה לתעלות המים, התוקפים חסמו אותן וגרמו למחסור במי שתייה בעיר. לאחר כמה זמן הם איפשרו למים לזרום בחזרה לעיר, ואנשי קריסה, שהיו צמאים למדי, שתו בכמויות עצומות את המים שהורעלו ביחנון.
לפי המסורת, המצור על קריסה נמשך כ-10 שנים, והסתיים בהריסתה והשמדתה המוחלטת של העיר. אדמת העיר הוקדשה לאל, וחל איסור לעבד אותה[2].
מלחמת הקודש השנייה
בסביבות אמצע המאה החמישית לפנה"ס תפסו הפוקיים את המקדש בדלפי בכוח ובכך הפרו את המוסכמות הדתיות וחוקי האמפיקטיונה האנתהלית דלפתית. ספרטה התערבה ובשנת 449 לפנה"ס הדפה את הפולשים, והחזירה את המקדש לידי תושבי דלפי. שנה לאחר מכן החזיר פריקלס מאתונה את הפיקוח על המקדש לידי הפוקים.
מלחמת הקודש השלישית
מלחמת הקודש השלישית התרחשה גם היא בשל תפיסת המקדש בדלפי על ידי הפוקים בשנת 359 לפנה"ס. הפוקים נדרשו לשלם קנס על ידי מועצת האמפיקטיונה, והם סירבו לכך. פעולות אלה גרמו לחברות באגודה הדלפית, בראשותם של תבאי ותסליה, להכריז מלחמה על הפוקים בשנת 355 או 356 לפנה"ס.
במהלך המלחמה בזזו הפוקים את אוצר המקדש לצורכי המלחמה, והקימו צבא שכירים שמומן על ידיו. ידם של הפוקים הייתה כנראה על העליונה, תסליה נוצחה, וכוחה של תבאי נחלש. אולם, עם כניסת מוקדון אל המלחמה, בהנהגתו של פיליפוס השני, שונה מהלך המלחמה לרעתה של פוקיס, שכוחותיה נשחקו במאבק התמשך. בשנת 346 לפנה"ס הסתיימה המלחמה, הערים של הפוקיים פורקו לכפרים, חומותיהן נהרסו, הם חויבו להשיב בתשלומים את הכסף שלקחו מהמקדש ווגורשו סופית מן האמפיקטיונה האנתהלית דלפתית. המוקדונים ניצלו את ניצחונם, נכנסו לברית הדלפית ותפסו את מושביהם של הפוקים.
מלחמת הקודש השלישית הייתה הארוכה והקשה במלחמות הקודש וגם האחרונה בהן. השליטה על האגודה הדלפתית נחלשה וחשיבותה ירדה, המוקדונים ולאחריהם האיטולים שלטו באגודה ובמקדש בדלפי וחוקי האגודה נעשו חסרי משמעות.
הערות שוליים
- ^ תולדות יוון הקלאסית, מאת משה עמית. הוצאת מאגנס, 2001. עמ' 231.מסת"ב 965-223-513
- ^ תולדות יוון הקלאסית, מאת משה עמית, עמ' 232
