איל ניגוח ימי
איל הניגוח היה כלי הנשק העיקרי של אוניות המלחמה הים-תיכוניות בעת העתיקה, מהמאה התשיעית ועד שלהי המאה הראשונה לפנה"ס. האיל היה חלק מגוף האונייה, ובלט מקצה השדרית בגובה קו המים לערך. באמצעותו ניתן היה לנגח ולהטביע את אוניית האויב או לשתק את תנועתה. הוא נקרא ביוונית 'אֶמְבּוֹלוֹס' (ἔμβολος) ובלטינית 'רוֹסְטְרוּם נָאוִויס' (rostrum navis). בתלמוד הוא נזכר בשם 'אילָא דספינתא'.[1]
קודם המצאת איל הניגוח מילאה אוניית המלחמה העתיקה הים-תיכונית שני תפקידים. הראשון והקדום בהם היה הובלת לוחמים מחוף אחד לשני, כשהלחימה עצמה נערכת ביבשה; מאמצע האלף השני לפנה"ס לערך היה הקרב הימי מעין גרסה "רטובה" של הלחימה ביבשה: האונייה שימשה משטח צף, עליו נלחמו חיילים בקרב פנים-אל-פנים כביבשה. הופעת איל הניגוח במאה ה-9 לפנה"ס לערך חוללה מהפכה של ממש בלוחמה הימית: איל הניגוח הפך את האונייה עצמה לכלי נשק, שמטרתו להטביע את אוניית האויב על אנשיה או לשתק את תנועתה כך שלא תוכל ליטול חלק פעיל בקרב. יש המשווים את חשיבות המצאתו של איל הניגוח להעלאת התותח על סיפוני אוניות במאה ה-16 לספירה.
איל הניגוח הביא לשינויים מפליגים במבנה אוניית המלחמה העתיקה. כדי לנגח ביעילות, נדרשה הספינה להיות מהירה ובעלת כושר תמרון, תכונות המושפעות במידה רבה על ידי עוצמת כוח ההנעה שלה, כלומר על ידי מספר החותרים. הבעיה, כיצד להגדיל את מספר החותרים מבלי להגדיל במידה ניכרת את ממדי האונייה, על מנת לא להחלישה ולערער את יציבותה, מצאה את פתרונה בדמותה של הדו-חתרית וזמן קצר אחר-כך של התלת-חתרית, מלכת הזירה הימית בתקופה הקלאסית.
תור הזהב של לוחמת הניגוח בים היה במאות ה-5 וה-4 לפנה"ס, והיא הובאה לביטוייה הנעלה ביותר בעיקר בידיהם של ציי אתונה, רודוס וקרתגו. הופעת אוניות הענק הרב-חתריות בתקופה ההלניסטית העלתה את חשיבות לוחמת הסיפונים וירי כלי הקלע ודחקה במעט את תמרוני הניגוח אך לא העבירה אותם מן העולם. איל הניגוח הלך ואיבד בהדרגה את חשיבותו רק לאחר קרב אקטיום (31 לפנה"ס), כשהים התיכון הפך ל"אגם רומאי" ולא נותרו עוד אויבים ימיים ראויים לשם להתמודד עימם בקרבות סדורים.
ניסיון להחיות את לוחמת הניגוח נעשה במאה ה-19, במלחמת האזרחים האמריקאית ובקרב ליסה, אך הוא היה בלתי יעיל ועל כן קצר-ימים.
