כלכלת יוון העתיקה
| יוון העתיקה | ||
|---|---|---|
| תקופת המעבר | איונים • דורים • הפלישה הדורית • התקופה הגאומטרית |  |
| התקופה הארכאית | פוליס • הקולוניזציה היוונית • טיראניה • הומרוס • הסיודוס | |
| התקופה הקלאסית | מלחמת פרס–יוון • אתונה העתיקה • ספרטה • תבאי • התיאטרון ביוון העתיקה | |
| התקופה ההלניסטית | התרבות ההלניסטית • הממלכה הסלאוקית • מוקדון • מצרים • יוון • פונטוס • פרגמון • אפירוס | |
| היסטוריה צבאית | פלנקס • הופליט • הצבא הספרטני • הצבא המקדוני | |
| נושאי רוחב | אדריכלות • אמנות • דת • החברה • כלכלה • מטבח • תיאטרון • מיתולוגיה • מתמטיקה • פילוסופיה • ספורט • ספרות | |
| פורטל יוון העתיקה | ||
כלכלת יוון העתיקה התאפיינה בחשיבות הרבה של תחום החקלאות בכלכלה. בשל העובדה שאדמת יוון הייתה לא-פורייה, והיה קושי רב לגדל מזון, העיסוק בחקלאות היה עיסוק מרכזי בחיי היוונים הקדומים. החל מהמאה השישית לפנה"ס החל להתפתח המסחר ביוון העתיקה, ובהתאם החלו להתפתח מוצרי צריכה בהם ניתן לסחור.
המונח "כלכלה" כפי שהוא מוכר היום אינו מתאים לתיאור יוון העתיקה. המונח היווני העתיק אויקונומיה (οἰκονομία), המקביל ל"כלכלה", אינו מתייחס למונח כפי שהוא מובן היום, אלא לניהול משק הבית (אויקוס - οἶκος משמעו "בית" או "תנור"). ספרו של קסנופון הקרוי "כלכלה" ("אויקונומיקוס") מתייחס לניהול משק הבית והמשק החקלאי, ולא לכלכלת המדינה. ליוונים לא היו מונחים המתאימים לתאוריות של התפתחות סחר חליפין או של ייצור, אולם הפילוסופים היוונים אכן דנו, מנקודות מבטם, בהיבטים שונים של הכלכלה.
חקלאות
ערך מורחב – חקלאות יוון העתיקה
החקלאות היוותה הבסיס של כלכלת יוון העתיקה. הגידולים החקלאיים התבססו על "השילוש הים תיכוני": דגנים, שמן זית וענבים. בשל האדמה הלא פורייה (ביוונית: סטנוכוריה – στενοχωρία), גדל במהרה הביקוש על ההיצע, והיוונים נאלצו להקים מושבות באסיה הקטנה בה גידלו חיטה.
בחצרות הבתים גידלו התושבים עשבי תיבול, ירקות וזרעים שומניים (שומשום ופרג). בשל המחסור בקרקעות, לא גידלו היוונים בעלי חיים רבים. הכפריים גידלו בעיקר צאן ועזים. גידול הבקר היה נדיר ביותר. כוורות דבורים ייצרו דבש – המקור היחיד של סוכרוז ביוון העתיקה. העצים המועטים נוצלו הן לבנייה בתים ועגלות והן לבניית ספינות.
בשל כמות העבודה הרבה שנדרשה על מנת להפיק תוצרת חקלאית, 80% מאוכלוסיית יוון העתיקה עסקו בחקלאות. העבודה החקלאית התבססה על מחזור עונות השנה והשתנתה בעקבותיו – בסתיו מסקו זיתים וקטפו ענבים, בחורף זרעו, באביב קצרו דגנים וכרתו עצים.
בעת העתיקה, מרבית האדמות היו בבעלות האריסטוקרטיה. במהלך המאה השביעית לפנה"ס הגידול במספר התושבים, וההורשה של האדמות הובילה לחלוקתן בין היורשים (וקיטון בגודל השטחים החקלאיים) ולחיכוכים בין בעלי האדמות והצמיתים שהתקשו לפרנס את עצמם ולשלם לבעלי האדמות. באתונה המשבר הסתיים בעקבות הרפורמות של סולון שאסר על עבדות בשל אי תשלום חובות והגן על המעמדות הנמוכים. יצוין כי האחוזות של האריסטוקרטיה היוונית היו קטנות מהלטיפונדיות של האימפריה הרומית.
מוצרי צריכה
מרבית מוצרי הצריכה שיוצרו ביוון העתיקה יוצרו לצרכים ביתיים – בדומה לכלכלת ימי הביניים. מרבית המוצרים יוצרו על ידי נשים או עבדים והמוצרים יוצרו בבתים עצמם ולא בבתי מלאכה. רק צביעת בדים, עבודות מתכת, קדרות ומוצרי עור ייוצרו על ידי אמנים בבתי מלאכה מיוחדים – ואלה היו תמיד גברים.
מרבית היצור בוצע על ידי משפחות. היו מקרים נדירים בהם נעשה היצור על ידי עבדים – כך לדוגמה מפעל יצור המגינים של ליסיאס העסיק 120 עבדים; אביו של דמוסתנס, שהיה יצרן חרבות העסיק 32 עבדים.
אמנים חופשיים קיבלו תשלום לכל עבודה עבורה שכרו אותם, שכן בתי המלאה לא יכלו להבטיח תעסוקה קבועה לאמנים. האמנים באתונה שעבדו עבור העיר קיבלו דרכמא אחת ליום – בלי קשר לסוג עבודתם. העבודה החלה לרוב עם הזריחה והסתיימה אחר הצהריים.
קדרות
עבודתו של הקדר כללה בחירת החמר, עיצוב כלי החרס, ייבושו ושריפתו באש, ולאחר מכן צביעתו. מרבית היצור נועד לשימוש ביתי (צלחות, מכלים ונרות שמן) או מסחר, מיעוט מהייצור נועד לצרכים דתיים או אמנותיים. טכניקות ייצור כלי חרס היו ידועות עוד מתקופת הברונזה, בה הומצאו, ככל הנראה האובניים. היוונים הקדמונים לא שיפרו את אופן ייצור כלי החרס.
הייחוד של כלי החרס היווניים היה באופן עיצובם – שני סגנונות עיצוב ייחודיים נוצרו ביוון העתיקה סגנון הדמות השחורה וסגנון הדמות האדומה. מקור סגנון הדמות השחורה, ככל הנראה בקדרים קורינתיים שהושפעו מחרשי ברזל סוריים. מרבית הקדרים ביוון העתיקה היו עבדים שעבדו בבתי מלאכה תחת פיקוח כמה אמנים, עליהם פיקח רב אמן.
עבודות מתכת
ביוון, בעת העתיקה, היו מרבצים רבים של מתכות. מכרות הכסף של לאוריום היו ידועות בכל העולם העתיקה. מכרות אלה הביאו להתפתחותה של אתונה במאה החמישית לפנה"ס כאשר האתונאים למדו לזקק את המתכת. מכרות אלה אפשרו כרייה לעומק רב בשל במבנה הקרקע שהביא לניקוז המים במכרות. בעת העתיקה לא היו טכניקות יעילות של ניקוז המים, ועל כן בהיעדר מבנה קרקע תואם לא ניתן היה לכרות מתחת לשכבת מי התהום.
בשל עומק המכרות (שעלה לעיתים על 100 מטרים), היו התנאים במכרות קשים ביותר. הכורה ירד אל המכרה שבידו מקוש ופטיש ברזל, והעבודה הייתה קשה ואיטית. מרבית הכורים היו עבדים – מרביתם הובאו מאזור הים השחור, תראקה ופאפלאגוניה.
מכרות נוספים ביוון העתיקה הם:
מסחר
סחר ימי
עוד בתקופות הקדומות יותר של יוון העתיקה לא הספיקה החקלאות לקיים את האוכלוסייה המקומית, והיה צורך בסחר יבשתי וימי על מנת לספק מזון לתושבי יוון. קירניקה, מצרים, איטליה וסיציליה וכן אזורי הים השחור סיפקו חיטה ליוון. אתונה וקורינתוס היוו את תחנות הביניים של סחר החיטה עם שאר ערי יוון. מוצרים מיוביאם נוספים היו פפירוס, תבלינים, בדים, וכן עץ עבור בניית ספינות. ערי יוון יצאו יין יווני, כלי חרס ושמן זית. אתונה ייצאה שיש שנכרה בפנטליקון וכן כסף ממכרות הכסף (בין כחומר גלם ובין כמטבעות).
ההיסטוריון דניאל ג'ו העריך כי מחצית מהעושר של יוון העתיקה מקורו ברווחי המסחר. איאן מוריס העריך כי הסחר הלך וגדל וכי הסחר במאה הרביעית לפני הספירה הכפיל את עצמו חמש פעמים והיווה 20% מהסחר במאה הראשונה לפנה"ס.
הסוחרים הימיים היווניים נקראו אמפורוי (ἕμποροι) והם הורשו לסחור בתמורה לתשלום מכס (או מס על המטען). עד המאה החמישית לפנה"ס, בפיראוס - נמלה העיקרי של אתונה המס היה בשיעור של 1%. במאה החמישית עלה המס ל-2% ולאחר מכן לסכום קבוע של 33 כיכרות (לדברי אנדוקידס). בשנת 413 עלה המס לשיעור של 5% מכל הסחורות שעברו בנמליה (לדברי תוכידידס). יצוין כי אין מדובר במכסי מגן אלא באמצעי להגדלת הקופה הציבורית.
הגידול במסחר הביא ליצירת כלים פיננסיים חדשים - הסוחרים נהגו ללוות כסף בתמורה לרווחים עתידיים (סחר באופציות). הלוואה מקובלת במאה הרביעית באתונה הייתה הלווה של 2,000 דרכמאות למשך זמן קבוע (מסע אחד שארך מספר שבועות או חודשים) בריבית גבוהה (בין 12% ל-100%). חוזי ההלוואה נוסחו בכתב - בניגוד להלוואות בין חברים (ארנוי) שנעשו בעל פה.
הסחר ביוון העתיקה היה חופשי - והערים שלטו רק בסחר בחיטה על מנת לוודא שלא יהיה מחסור.
ספינות טרופות שהתגלו בים התיכון מסייעות להיסטוריונים להעריך את התפתחות והיקף המסחר. מהמאה השמינית לפנה"ס התגלו רק שתי ספינות שטבעו. מהמאה הרביעית לפנה"ס התגלו, לעומת זאת, 46 ספינות, דבר המעיד על הגידול הרב במסחר. כמו כן ניתן לראות כי הנפח של הספינות אף הוא גדל, ועל כן היסטוריונים משערים כי בתקופה זו גדל הסחר הימי פי 30.
מסחר קמעונאי
המידע על המסחר הקמעונאי ביוון העתיקה מוגבל ביותר. חקלאים ואמנים לעיתים מכרו את מרכולתם בערים. הסוחרים הקמעוניים נקראו קאפלוי (κάπηλοι) והיו מאוגדים בגילדות. היו קיימות גילדות של סוחרי דגים, שמן זית וירקות. נשים נהגו למכור בושם או סרטים.
בשוקי יוון נדרש בעל הדוכן לשלם עבור הרשות להקיו. מעמדם של הסוחרים בחברה היה נמוך, ורבים סברו כי הם מרמים את לקוחותיהם. הערים ביוון העתיקה בדקו דרך קבע את המשקולות של הסוחרים כדי למנוע מקרים של מרמה. בנוסף לסוחרים הקמעונאיים, נהגו רבים למכור את ה"עודפים" של התוצרת הביתית שלהם - בעיקר ירקות, שמן זית ומיני מאפה.
מיסוי
מיסוי ישיר לא היה מקובל ביוון העתיקה. האיספורה (εἰσφορά) היה מס שהוטל על העשירים ביותר - אולם מס זה נגבה לעיתים נדירות בהם היה מחסור חמור במזומנים - היינו בעיקר בעתות מלחמה. בעתות שלום, לעיתים נדרשו העשירים לשלם "מעשרות" למדינה - ולתמוך בפעילות של ערי המדינה כגון, בניית תיאטרון, גימנסיון, ספינה או מימון פסטיבל. בערים מילטוס וטאוס היו תקופות בהם הוטלו מסים קבועים על האזרחים.
מרבית הכנסות ערי המדינה נבעו ממיסים עקיפים - מסים הוטלו על בתים, עבדים, עדרי צאן ובקר, יין, חציר, והזכות לגבות מסים אלה הועברה לבעלי תפקידים מיוחדים - טלונאיי (τελῶναι). בטאוס ובאתונה לא הוטלו מסים עקיפים על האזרחים בשל המסים על מכרות הזהב ועל המסחר (בהתאמה).
מטבעות
מקורה של הטבעת המטבעות הייתה בלידי בשנת 600 לפנה"ס לערך. הטבעת המטבעות התפשטה בערי אסיה הקטנה, והגיע ליוון עצמה בשנת 550 לפנה"ס לערך - תחילה לערי החוף כמו אאגינה ואתונה. בתוך תקופה קצרה החלו כל ערי המדינה להטביע מטבעות. ראשית המטבעות נטבעו מאלקטרום (סגסוגת של זהב וכסף) ומאוחר יותר מכסף טהור. המכרות של גבעות פאנגאיון איפשרו לערים תרקיה ומקדון להטביע כמות גדולה של מטבעות. מכרות לאוריום אפשרו לאתונה להטביע את מטבעות הטטרדרכמא הידועים בצורתם - "מטבעות הינשוף" - שנחשבים כיום המטבעות הידועים ביותר של העולם העתיק. בסוף המאה החמישית לפנה"ס החלו להטביע מטבעות ברונזה ששווים היה נמוך יותר.
למטבעות בעולם העתיק היו מספר תפקידים - ראשית איפשרו מסחר בין הערים השונות. שנית הם אפשרו לערים לשכור לוחמים וכן לפצות את האזרחים. המטבעות השונים בכל עיר ועיר שימשו מקור הכנסה לכל עיר - שכן תמורת החלפת הכסף גבו הערים עמלות. תפקיד נוסף של המטבעות היה כאמצעי להובלת מתכות - בערים בהן היו המטבעות היוונים חסרות ערך, המתכת עצמה הייתה בעלת ערך, והותכה לשימושים אחרים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- ספרות בצרפתית:
- J. Andreau, R. Étienne, "Vingt ans de recherche sur l'archaïsme et la modernité des sociétés antiques", REA, 86 (1984), p. 37–64
- M. Austin & Pierre Vidal-Naquet, Économie et société en Grèce ancienne, Armand Colin, coll. "U2", 1972. מסת"ב 2-200-21196-1
- Anne-Marie Buttin, La Grèce classique, Belles Lettres, coll. "Guide Belles Lettres des civilisations", 2002. מסת"ב 2-251-41012-0
- Yvon Garlan, Guerre et économie en Grèce ancienne, La Découverte, 1999 (מסת"ב 2-7071-3097-4)
- Léopold Migeotte, L'Ëconomie des cités greques, Ellipses, coll. "Antiquité : une histoire", 2002. מסת"ב 2-7298-0849-3
- Claude Mossé, Le Travail en Grèce et à Rome, PUF, coll. "Que sais-je?", 1985 (re-issue)
- Claude Mossé, Annie Schnapp-Gourbeillon, Précis d'histoire grecque, Armand Colin, coll. "U", 2003 (2nd edition). מסת"ב 2-200-26562-X.
- כתביו של מוזס פינלי :
- The Ancient Economy, University of California Press, 1999 (1st edn. 1970). מסת"ב 0-520-21946-5
- Le Problème de la terre en Grèce ancienne, Mouton, 1975 מסת"ב 2-7132-0001-6
- Économie et société en Grèce ancienne, Seuil, coll. "Points Histoire", 1997 מסת"ב 2-02-014644-4
קישורים חיצוניים
| תרבות יוון העתיקה | |
|---|---|
|
22525500כלכלת יוון העתיקה