היקשרות
 |
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
| |
| בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת. |
היקשרות או חיבור אנושי הוא תהליך בו מתפתח קשר של קרבה ביחסים בין-אישיים. קשר זה מתרחש לרוב בין בני משפחה או חברים, אך יכול להתפתח גם בקרב קבוצות, כגון קבוצת ספורט, ובכל מצב בו אנשים שוהים זה עם זה זמן מסוים ביחד. היקשרות היא תהליך הדדי ואינטראקטיבי, בשונה מתהליך של היווצרות חיבה כלפי אדם אחר.
היקשרות מתייחסת לרוב לתהליך של התפתחות קשר קרוב בין בני זוג, חברים קרובים, או הורים וילדיהם. קשר זה מאופיין ברגשות כמו חיבה ויכולת לסמוך על זה על זה.
יש המתייחסים לשני סוגים של היקשרות, גברית ונשית: היקשרות גברית מתוארת כיצירת מערכות יחסים בין גברים דרך פעילויות משותפות, שלרוב לא כוללות נשים; והיקשרות נשית מתוארת כהיווצרות של יחסים אישיים קרובים בין נשים.[1]
היסטוריה
ההתייחסות למונח היקשרות החלה כבר במאה ה-4 לפנה"ס, כאשר הפילוסוף היווני אפלטון טען ב"סימפוזיון" כי האהבה מכוונת את ההיקשרות של החברה האנושית.
בשנות ה-1660 כתב הפילוסוף שפינוזה את ספרו "אתיקה של ההיקשרות האנושית או עוצמת הרגשות", בו טען כי המונח היקשרות מתייחס לחולשתו של האדם בפיקוח ובבדיקת רגשותיו.
היקשרות בין בני זוג
בהקשר ל"היקשרות זוגית" או "חיבור זוגי", המונח תואר לראשונה ב-1940, בהתייחס למערכת היחסים המונוגמית של ציפורים. ב-1979 הציגה הפסיכולוגית דורותי דנוב תאוריה המנסה לסווג שלושה סוגי היקשרות בין בני זוג: קשר אהבה בו שני בני הזוג חשים היקשרות זה לזה; קשר בו אחד מבני הזוג חווה כלפי השני תחושות מעורבות של תשוקה לצד מחשבות פולשניות, פחד מדחייה ותקווה; וקשר בו שני בני הזוג חווים תחושות מעורבות אלו.[2]
היקשרות בין הורים לילדיהם
ערך מורחב – תאוריית ההתקשרות
בהקשר ליחסי הורה-ילד, התפרסם לראשונה המונח ב-1958, על ידי הפסיכולוג הבריטי ג'ון בולבי; הוא פיתח את נושא יצירת הקשר בין אם לילד לכדי תאוריה מקיפה בשם תאוריית ההתקשרות, שמקובלת עד היום. הוא תיאר את ההיקשרות כקשר רגשי המבוסס על נטייה אוניברסלית על בני אדם להתחבר ולחפש קרבה לאדם אחר, כדי להרגיש בטוח כאשר אדם זה נוכח. בולבי ותלמידיו טענו כי קיימים מספר סוגי התקשרות בטוחה ולא-בטוחה של ילד להוריו. תאוריית ההתקשרות נחקרה לאורך השנים בניסויים ותצפיות רבים על בעלי חיים ובני אדם.[3]
היקשרות לבעלי חיים
גם ההיקשרות בין אדם לבעל חיים נחקרה לאורך השנים. היקשרות זו יכולה להתרחש כלפי חיות בית או חיות פרא, חיות מחמד או ציפורים מחוץ לחלון. ראשית העיסוק המחקרי בכך היה בסוף המאה ה-18, כאשר הקווייקרים הקימו בית מחסה לטיפול בנפגעי נפש ביורק, אנגליה, בו אפשרו למטופלים לטפל בבעלי חיים, דבר שתרם לשיקומם. ב-1870 טיפל מנתח צרפתי בפריז בחולים עם הפרעות נוירולוגיות באמצעות רכיבה על סוסים, דבר שהביא לשיפור שיווי המשקל שלהם ולהפחתה בסיכוייהם ללקות בדיכאון.[4]
במהלך 1820–1870 החלו משפחות מהמעמד הבינוני באמריקה לאפשר לילדיהם לגדל חיית מחמד. הנחת היסוד לנושא זה בחברה בתקופה זו נחשבת מוטה מגדרית: אנשים האמינו כי בנים הם בעלי נטייה מולדת לאלימות, והם יכולים לפתח אמפתיה וחמלה רק באמצעות גידול בעלי חיים והיקשרות אליהם,[5] הנחה שיש שהאמינו בה אפילו בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20, זמן רב לאחר שהעמדה כלפי גידול בעלי חיים הפכה לנייטרלית יותר מבחינת המגדר.[6]
ב-1980, צוות של מדענים באוניברסיטת פנסילבניה מצאו כי הקשר אדם-בעל חיים תורם להפחתת תסמינים פיזיולוגיים של דחק, כגון לחץ דם גבוה, דופק מואץ, עלייה בקצב הנשימה, חרדה ומתח נפשי.[4] מחקרים מאוחרים יותר מצאו לכך הסבר כאשר גילו עלייה ברמות האוקסיטוצין אצל בני אדם המגדלים בעל חיים (אוקסיטוצין משפיע על הפחתת מתח, קצב לב ופחד).[7]
נוירוביולוגיה
במחקרים נוירוביולוגים נמצא בקרב מגוון רחב של מינים, כי ההורמונים אוקסיטוצין ו-וזופרסין מעורבים בתהליך ההיקשרות, ובצורות אחרות של התנהגות פרו-חברתית והתנהגות רבייה. נמצא כי ההורמונים תורמים להיקשרות זוגית ולהתנהגות אימהית במחקרים על חיות מעבדה. בקרב בני אדם נמדדו רמות גבוהות של אוקסיטוצין ו-וזופרסין ששוחררו במהלך לידה והנקה, אירועים הקשורים להיקשרות אימהית. במוח מקושרת ההיקשרות עם פעילות מוגברת במערכת הלימבית (המעורבת בהתנהגויות הקשורות ללמידה, זיכרון ורגשות), ובהיפותלמוס (המקושר להתנהגויות רבייה ותגובות ללחץ). בהיפותלמוס נמצא צביר עצבים בשם מרכז פאראוונטריקולרי, המפריש הורמני אוקסיטוצין ו-וזופרסין.[8]
הערות שוליים
- ^ Bonding, The Free Dictionary
- ^ Tennov, Dorothy (1979). Love and Limerence. Maryland: Scarborough House
- ^ נופר ישי-קרין, התקשרות, באתר פסיכולוגיה עברית, 2003
- ^ 4.0 4.1 Latham Letter, 1995. Pet / Human Bond Shows Promise
- ^ Greir, Katharine C. (1997). Childhood Socialization and Companion Animals: United States, 1820-1870
- ^ Melson, Gail F., and Alan Fogel (1989). Children's Ideas about Animal Young and their Care: A Reassessment of Gender Differences in the Development of Nurturance
- ^ Dogs (and Cats) Can Love
- ^ Carter, C.S. (1998). Neuroendocrine perspectives on social attachment and love
| רגשות | |
|---|---|
| |
| מצב רוח • אפקט |
25071496היקשרות