דוד אידר
מונטגיו דוד אִידֶר (באנגלית: Montague David Eder; 12 באוגוסט 1865 – 30 במרץ 1936) היה פסיכואנליטיקאי, רופא, מנהיג ציוני, איש רוח וסופר יהודי-בריטי.
רקע
אידר נולד בלונדון למשפחה יהודית מתבוללת. הוא היה תלמיד של זיגמונד פרויד, ומראשוני הפסיכואנליטיקאים בבריטניה.
לימודים והכשרה רפואית
דוד אידר למד רפואה בבית החולים סנט ברתולומאו (St. Bartholomew's Hospital) בלונדון. עם סיום לימודיו הוא יצא למסע ברחבי ארצות הברית ומשם המשיך דרומה ליבשת דרום אמריקה. בבוליביה הוא התנדב לשמש כרופא מנתח בצבא הבוליבאני.[1]
בשנת 1900 חזר אידר ללונדון והחל לעסוק ברפואה כרופא כללי. במהלך מלחמת העולם הראשונה הצטרף אידר לצבא הבריטי ושימש כרופא במסגרת חיל הרפואה. במסגרת זו הוא הוצב באי מלטה כרופא אחראי על היחידה הפסיכו-נוירולוגית בבית החולים הצבאי. עבודה זו הובילה את אידר לכתוב בשנת 1917 את הספר War-Shock, The Psycho-neuroses in War: Psychology and Treatment, העוסק בסימפטומים הפסיכולוגיים והנוירולוגיים מהם סבלו חיילים בהם טיפל.[2]
פסיכואנליטיקן
החל משנת 1910 החל אידר לגלות עניין בתורת הפסיכואנליזה שבתקופה זו החלה להתפתח באירופה. הוא תרגם עבודות של קרל יונג לאנגלית ובהם הספר "התאוריה של הפסיכואנליזה" (The Theory of Psychoanalysis) ועבודות של זיגמונד פרויד ובהם "על החלומות" (On Dreams). משהתגבשה דעתו וגדלה מומחיותו העדיף אידר את הגישה הפרוידיאנית על גישתו של יונג. .[3]
הוא פרסם מספר מאמרים על פסיכואנליזה ורכש שם כמומחה בתחום שבתקופה זו נחשב לחדשני ביותר בעולם הרפואה.
בשנת 1932 הוא נבחר לתפקיד נשיא המחלקה הרפואית של בחברה הבריטית לפסיכואנליזה, ובאותה שנה פרסם את עבודתו "טיפול בחולה הסובל מנוירוזה" (The Management of the Nervous Patient). בעבודה זו הציג אידר את הדרך לשילוב טכניקות של פסיכואנליזה בטכניקות איבחון המשמשות ברפואה כללית.[4]
באותה שנה הציג אידר את התאוריה של המיתוס של הקידמה (Myth of Progress) במאמר בכתב העת היוקרתי British Journal of Medical Psychology. הוא הציג את הטענה כי בעוד התרבות האנושית צועדת קדימה בזכות תגליות מדעיות הבאות לידי ביטוי בטכנולוגיה והתקדמות במחשבה החברתית-פוליטית, האדם מגלה כי קידמה זו אינה מיטיבה עמו ותוצאה אחת של הקידמה היא אומללות של הפרט, המרגיש כי הוא מאבד שליטה ויכולת להבין את סביבתו.[5]
פעיל ציוני
עוד במהלך עבודתו באנגליה נחשף אידר לרעיונות הסוציאליזם שהיו פופולריים באנגליה ואף הם היו "ייבוא" חדשני מארצות אירופה. הוא הצטרף לאגודה הפביאנית (Fabian Society) שהייתה בזמנו הגוף הסוציאליסטי המוביל באנגליה.
כפעיל ציוני הוא נמנה עם חברי ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית שבראשה עמד דודנו ישראל זנגוויל, לצד נחמן סירקין. אישים אלו צידדו במציאת טריטוריה להגשמת הציונות, וזאת בניגוד לאנשי רוח אחרים שראו בציונות תנועת התחדשות רעיונית. זנגוויל ואידר צידדו בהגשמת הציונות במסגרת תוכנית אוגנדה. בקונגרס הציוני השביעי פרשו הטריטוריאליסטים מן ההסתדרות הציונית והקימו את ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית (יט"א). מטעמה יצא אידר בשליחות מטעמם ללוב במטרה לבדוק את האפשרות להתיישבות יהודים שם, שליחות שהעלתה חרס.
לאחר מלחמת העולם הראשונה היה אידר חבר ההנהלה הציונית בירושלים ובלונדון ויושב ראש ההסתדרות הציונית בבריטניה, ופעל רבות לקליטת ראשוני העלייה השלישית. אידר היה חבר בוועד הצירים אשר הוקם בעקבות הצהרת בלפור, ופעל בין השנים 1918–1921 בראשותו של חיים ויצמן. מטרותיו העיקריות היו הנחת יסוד יציב לבניית בית יהודי בארץ ישראל, ודאגה הן ליהודי הארץ והן לקשר שבין ההסתדרות הציונית והיישוב העברי לבין השלטונות הבריטים בארץ-ישראל. קשריו של אידר בארץ מולדתו הפכו אותו לאיש קשר אידיאלי בין שני הצדדים, והוא תרם רבות לפתרון סכסוכים בין הנהגת היישוב לשלטונות המנדט. בתפקיד זה ראה בו ויצמן עוזר ובעל ברית נאמן. אידר שימש כממלא מקומו של ויצמן במשלחת הציונית של 1918.
אידר היה חבר באגודה למען ירושלים, אשר נוסדה על ידי סר רונלד סטורס, המושל הצבאי הבריטי של ירושלים.
פעילות התנועה הציונית הובילה לעליה במתיחות בארץ ישראל, אשר לובתה בעקבות אירועי מלחמת העולם הראשונה. אנשי "השומר" והגדודים העבריים אשר השתקעו בירושלים, הובילו להחלטה על הקמת ועד הגנה. ראשי הוועד, זאב ז'בוטינסקי, פנחס רוטנברג ודוד אידר (נציג ועד הצירים) פנו אל השלטונות הצבאיים הבריטיים בתביעה לציידם בנשק. סירוב הבריטים הביא את ז'בוטינסקי להכין תוכנית פעולה, שהתבססה בעיקר על הגנה מחוץ לחומות העיר העתיקה.
במקביל לכך, ועל מנת לקדם את פני הרעה, הקימו אידר וז'בוטינסקי "משרד מודיעין" ליד ועד הצירים, בראשותו של ליובה שניאורסון, חבר ניל"י. משרד זה לא האריך ימים, בשל סירובו של ראש ועד הצירים, מנחם אוסישקין, לשתף פעולה עם איש ניל"י.
אידר שירת בוועד הצירים, ובהנהלה הציונית, עד לשנת 1928, אז פרש במטרה להמשיך בקריירה הרפואית.
אשתו של דוד, אידית אידר, התוודעה לציונות בגיל ארבעים, לאחר שנחשפה לרעיון על ידי פעילות בעלה. הייתה מחנכת, פסיכולוגית ופעילה בוויצו.
אידר נפטר באנגליה בשנת 1936 ונקבר בלונדון. על שמו רחוב בשכונת רמת בגין בחיפה.[6]
לקריאה נוספת
- יעקב יערי-פולסקין, חיים בשליחות העם, בתוך: חולמים ומגשימים, תל אביב: הוצאת מ. מזרחי, 1967, עמודים 128-132
קישורים חיצוניים
- דוד תדהר (עורך), "ד"ר מונטגיו דוד אידר", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1338
- טריטוריאליזם באתר תנועת העבודה הישראלית
- יחידות מודיעין ציוניות
- ועד ההגנה
- האזכרה לד"ר אידר בירושלים: "סמל האמונה באדם", "אחד מל"ו צדיקי הציונות, דבר, 1 באפריל 1936
- ליאו הרמן, עם ד"ר ד. אידר, דבר, 8 באפריל 1936
- ברל לוקר, השתקן (ליום השנה למות ד"ר מ. ד. אידר, דבר, 4 באפריל 1937
- לזכר חלוץ, דבר, 4 באפריל 1937
- ג'. ס. מידלטון (אנ'), דויד אידר, מחלוצי הדור (מכתב מלונדון), דבר, 22 ביוני 1945
הערות שוליים
- ^ International Journal of Psychoanalysis
- ^ Journal of Mental Science
- ^ International Dictionary of Psychoanalysis
- ^ 'The Management of the Nervous Patient.' The Medical Forum, 1932, vol. I, p. 18.
- ^ 'The Myth of Progress.' The British Journal of Medical Psychology, 1932, Vol. XII, p. 1.
- ^ אמציה פלד, רחוב אידר, בתוך "מדריך רחובות חיפה", באתר האינטרנט של עיריית חיפה
25286583דוד אידר