אנג'לו לוי-ביאנקיני

אנג'לו לוי בינקיני

אנג'לו לוי-ביאנקיני (באיטלקית: Angelo Levi Bianchini) ‏ (4 בפברואר 1877 - 20 באוגוסט 1920), היה יהודי איטלקי. שירת כרב חובל בצי המלכותי האיטלקי. היה חבר בוועד הצירים ופעל לקידום ענייני היישוב היהודי בארץ ישראל בתחילת השלטון הבריטי בה, בשנים 1918 - 1920. נרצח בדרעא שבגבול עבר הירדן-סוריה בעת שפעל בשליחות ממשלת איטליה.

אנג'לו לוי-ביאנקיני נולד בוונציה בשנת 1877, למיקֵלֶאנג'לו לוי ואנריקטה ביאנקיני, בן שני מתוך ארבעה בנים. הוא כלל גם את שם משפחת אמו בשם משפחתו, כדי להבדילו משאר המשפחות שנשאו את השם "לוי". משפחתו הייתה קשורה לתנועה לאיחוד איטליה אך דבקה גם ביהדות, בדומה לרבים מבני יהדות איטליה.

בצי המלכותי האיטלקי

בשנת 1890, בגיל 13, התקבל לאקדמיה המלכותית לימאות (Regia Accademia Navale) בליבורנו. ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1894, היה בין החניכים המצטיינים וקבל דרגת "Guardiamarina" - דרגת הקצונה השנייה (מקבילה לסגן). הוא צורף לצי המלכותי האיטלקי. בשנים 1895-96 הפליג באונית מלחמה וקבל דרגת Sottotenente di vascello (מקבילה לסרן) - הדרגה השנייה או השלישית אחרי הקברניט. הגיע לדרגת Tenente di Vascello, המקביל לאלוף-משנה.

בשנת 1905 היה בפיומה ותרם לבניית מתקני לחימה ימיים. בשנת 1907 עבר למפקדת הימייה האיטלקית. בשנים 1908-9 שרת על אוניית המלחמה "קלטיק" (Celtic) של ארצות הברית, שפעלה בשליחות הצלה בעת רעידת אדמה בסיציליה ובקלבריה וזכה להוקרה על פעולתו. בשנת 1911 עבר להדרכה ופיקד על אוניה להכשרת חובלים "סרדיניה". משם עבר ללחימה מול לוב וקבל פיקוד על טרפדת. בשנת 1912 הגיע לים האדום בספינת מלחמה חמושה בתותחים לשם סיום הלחימה באפריקה. בשנת 1913-14 עבר להוראה באקדמיה המלכותית לימאות בליבורנו.

השתתף בקרבות במחסום אוטרנטו, ונטל חלק בהתמודדות בין הצי האיטלקי לבין הצי של האימפריה האוסטרו-הונגרית במלחמת העולם הראשונה. בשנת 1915 נמנה עם הספינות שפעלו כ"ציידי טורפדות" בצפון הים האדריאטי ופיקד על המשחתת "פוצ'יליארי" (Fucielieri). אדמירל טהון דה רוול העניק לו מדליה של כסף על הפעילות שלו בימים 3–5 מאי 1916 בצפון הים האדריאטי.

פעולה נוספת הנזקפת לזכותו הייתה ב-12 ביוני 1916 בעת פיקודו על הפוצ'יליארי, שנכללה בכוח שבו עוד שתי משחתות ושתי טרפדות, שנשלח לתקוף בסיס בעיר פורץ', שממנו יצאו המטוסים הימיים האוסטרים שתקפו את ונציה וערים אחרות בחוף הים האדריאטי. הכוח איתר את מיקומו המדויק של הבסיס, והתפתח קרב ארטילרי בין הספינות האיטלקיות ועמדות ההגנה האוסטריות, שבמהלכו נגרמו נזקים כבדים לבסיס האוסטרי. גם בצד האיטלקי היו אבדות ומעשי גבורה. המתקפה האיטלקית זכתה להצלחה זמנית כי המתקפות האוסטריות התחדשו לאחר זמן מה אבל כעת מיקום הבסיס היה ידוע, הוא הותקף מדי פעם על ידי הכוחות האיטלקים ועוצמת התקיפות האוסטריות נחלשה..

לאחר מכן מונה למשנה מפקד אניית מלחמה חמושה בתותחים כבדים מסוג דרדנוט בשם Andrea Doria. בשנת 1917 הוצב במשרד החוץ האיטלקי ובשנים 1918-19 היה בשליחות בארץ ישראל.

ב-5 במאי 1919 יצא מארץ ישראל בדרכו לאיטליה. באיטליה תכננו משרד הימיה ומשרד החוץ להחזירו לפעילות בצי, ולתת לו פיקוד על ספינה, שתפליג במזרח הים התיכון ובים השחור. ביוני 1919 התחלפה הממשלה באיטליה, ומימוש תוכנית זו נדחה. באמצע יולי יצא לוי-ביאנקיני להפלגה עם ספינתו "קואטית" (Coatit). הוא עגן באחדים מנמלי הים התיכון, ובהם פיראוס, איזמיר, רודוס, לימסול, לרנקה, תוך שהוא אוסף ידיעות על האזור. בספטמבר עבר דרך תעלת סואץ והפליג לג'דה, לשם ליווי האמיר אידריס (לימים מלך לוב) בדרכו למכה. הוא המשיך בליווי זה עד לחזרתו של האמיר אידריס לבנגזי. בנובמבר 1919 הסתיימה ההפלגה, ולוי-ביאנקיני מונה לעורך בטאון הימיה האיטלקית Rivista Marittima. בפברואר 1920 זכה לאות כבוד: Ufficiale della Corona d'Italia. באוגוסט 1920 נשלח שוב למזרח התיכון, שם נרצח.

במזרח התיכון

בשורה הראשונה, מימין לשמאל: זאב גלוסקין, אנג'לו לוי-ביאנקיני, ד"ר חיים ויצמן, ד"ר אידר, ד"ר יעקב טהון, 1918

לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה ביקשה איטליה לחזק את מעמדה בארץ ישראל, ובין השאר שלחה כוח בן 500 חיילים שלחם בשורותיו של גנרל אלנבי. בעקבות מתן הצהרת בלפור החליט משרד החוץ האיטלקי לצרף יהודים איטלקים אחדים לוועד הצירים, כדי שייצגו את האינטרסים של איטליה. למטרה זו נבחרו שני נציגים: קצין הרפואה ד"ר ג'אקומו הרטום ורב החובל אנג'לו לוי-ביאנקיני, שהחלו לפעול ב-1 ביולי 1918. השניים הוצגו כנציגי יהדות איטליה, אף שפעלו מטעם משרד החוץ, והם הונחו שלא ללבוש את מדיהם. לוי-ביאנקיני והרטום הצטרפו למשלחת רפואית אמריקאית שהייתה בדרכה לארץ ישראל. ב-13 באוגוסט הגיעו השניים, עם היחידה האמריקאית, לאלכסנדריה שבמצרים, שם נפגשו עם הנציב העליון הבריטי ועם הסולטאן פואד הראשון. משם המשיכו לארץ ישראל, בלוויית חיים ויצמן, שהגיע למצרים לקבל את פניהם. בתקופה זו המערכה על ארץ ישראל טרם הסתיימה, וחלקה הצפוני של הארץ היה בשליטת האימפריה העות'מאנית. הוא היה נספח צבאי ליד המנגנון הצבאי הבריטי שניהל אז את הארץ. ביאנקיני פעל, בין היתר, לשיבתם של 6,000 יהודים שגורשו על ידי הטורקים, סייר בערי הארץ, וזכה לאהדה ביישוב. בביקור שערך ויצמן ברומא ביקש ששליחותו של לוי-ביאנקיני בארץ ישראל תוארך עד פברואר 1919, ונענה בחיוב.

ב-30 בנובמבר 1918 חזר לרומא ומשם המשיך לפריז וללונדון, שם קיים מגעים עם ראשי הציונות.

באמצע פברואר 1919 חזר לארץ ישראל, לאחר שבדרכו אליה פקד את פליטי ארץ ישראל ששהו במצרים. הוא חשש מפרעות שיערכו הערבים, ושיכנע את רונלד סטורס, המושל הבריטי של ירושלים, לתגבר את כוחות הצבא בעיר.

לקראת התהלוכה המסורתית הערבית במסגרת חגיגות נבי מוסא, ב-11 באפריל, הפנה את תשומת לב הבריטים לאפשרות כי הערבים ייתנכלו ליהודים. הוא יצא במדי רב החובל לעיר העתיקה, כאשר משמרות בריטיים הגנו עליו. כך נמנעה הפגיעה ביהודים באותו שנה.

לוי-ביאנקיני המליץ שההסתדרות הציונית תחתור לכך שהמנדט על ארץ ישראל יינתן למדינות אחדות - בריטניה, ארצות הברית, צרפת ואיטליה - ולא לבריטניה לבדה, אך עמדתו לא התקבלה.

בוועידת סן רמו, שהתקיימה באפריל 1920, הפעיל השפעתו על חברי המשלחת האיטלקית, ובראשם ראש ממשלת איטליה, פרנצ'סקו ניטי, כדי שזו תתמוך ברעיון הציוני של הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. פעילות זו סייעה לקבלת ההחלטה בוועידה, לאמץ את הצהרת בלפור.

קודם להירצחו נבחר על ידי ההנהלה הציונית בירושלים למנהל מחלקת העלייה, אך לא הספיק למלא תפקיד זה.

בשהותו בארץ ישראל מילא לוי-ביאנקיני תפקיד כפול: נציג מטעם משרד החוץ האיטלקי וחבר בוועד הצירים. הוא הצליח לשמור על נאמנות לאינטרסים האיטלקיים ולחיים ויצמן. הוא פעל לקידום אינטרסים מדיניים ומסחריים של איטליה, בנוסף לפעולתו למען היישוב היהודי בארץ ישראל. כפל התפקידים יצר לעיתים קושי, משום שלפעולות מסוימות למען העניין הציוני נדרש אישור של משרד החוץ האיטלקי, שלו היו אינטרסים משלו. דוגמה ברורה לקונפליקט זה מופיעה בדבריו של לורד קרזון, סגן שר החוץ הבריטי, במאי 1919, במענה לבקשה להסדיר פגישה של לוי-ביאנקיני עם האמיר פייסל: "אף על פי שאין לנו התנגדות שביאנקיני יבקר אצל פייסל בתור ציוני, הרי שביקורו בתור קצין איטלקי, אמנם באישורה הלא רשמי של ממשלת איטליה, עשוי לגרום לאי הבנות חמורות עם הצרפתים". חיים ויצמן התייחס לכך באוטוביוגרפיה שלו, בכותבו: "הממשלה האיטלקית שלחה אלינו את המפקד לוי ביאנקיני, שנתגלה אחר כך כעובד נאמן ביותר, שהשתתף עמנו בלב שלם בכל צידי עבודתנו בארץ ישראל; אבל עד מהרה נתקבל הרושם, שמסירותו הייתה מיוסדת על נטייה איטלקית יותר מאשר ארץ-ישראלית".

הרצח

באוגוסט 1920 יצא בשליחות ממשלתו למזרח התיכון, ועבר במצרים ובארץ ישראל, ומשם המשיך לסוריה, שם התקיימו מהומות נגד שלטון המנדט הצרפתי. הוא נרצח ב-20 באוגוסט 1920 בדרעא שבגבול עבר הירדן-סוריה. על הנסיבות שהביאו לרציחתו יש גרסאות אחדות:

• מניע פלילי של שוד, גרסה הנתמכת על ידי מקום מציאת שרידי גופתו והעדר החגורה שאחסנה מטבעות יקרות.
• מניע לאומני, לוי-ביאנקיני נחשב בטעות לצרפתי ונרצח עם נציגים אחדים של השלטון הצרפתי, שעמם שהה.
• יעקב יערי-פולסקין, במאמרו "מחזיתות זרים לחזית עמו" סבור כי ערבי ניסה להצילו אך לוי-ביאנקיני נרצח כתגמול על מות ערבי אחר שנפגע בהתנפלות על חיילים צרפתיים ונפל בשבים.

עיתון "הארץ" מ-1 ביולי 1921 מספר כי הגנרל נירו הבריטי ערך ביקור נימוסין בדרעא למרות רצח ביאנקיני. בידיעה הוא מוסיף בסוגריים - סימן קריאה.

לאחר השתדלויות רבות, בהן של חיים ויצמן יצא אחיו, קולונל אכילה לוי-ביאנקיני, לדמשק. משם המשיך בליווי חיילים איטלקים לדרעא. שם גילה את שרידיו של אנג'לו לוי-ביאנקיני. שנה לאחר מותו, ב-21 אוגוסט 1921, הוא הובא לקבורה בטורינו שבאיטליה. ליד המצבה הוקם קיר זיכרון לזכרו.

הנצחת זכרו

בירושלים הונצח זכרו של אנג'לו לוי-ביאנקיני ברחוב הנושא את שמו, רחוב המקשר בין הרחובות שמאי והלל, בקרבת "בית הכנסת כמנהג בני רומא" (Tempio Italiano) - בית הכנסת של יהדות איטליה בירושלים.

לקריאה נוספת

• יעקב יערי-פולסקין, "מחזיתות זרים לחזית עמו" בספר חולמים ומגשימים, הוצאת מזרחי, 1967, עמודים 140-145.

• ,Sergio Minerbi, Angelo Levi-Bianchini e la sua opera nel Levante, 1918-1920, Fondazione Sally Mayer, Scuola superiore di Studi Ebraici ,Milano, 1967

קישורים חיצוניים

• יצחק מינרבי, ‏אנג'לו לוי ביאנקיני ופעילותו במזרח (1918-1920), הציונות א', 1970
• דוד תדהר (עורך), "אנג'לו לוי-ביאנקיני", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 124

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25448436אנג'לו לוי-ביאנקיני