הקואליציה האנטי-צרפתית החמישית
 | ||||||||||||||
| מלחמה: המלחמות הנפוליאוניות | ||||||||||||||
| תאריכים | 10 באפריל 1809 – 14 באוקטובר 1809 (26 שבועות ו־6 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה לפני | הקואליציה האנטי-צרפתית הרביעית | |||||||||||||
| מלחמה אחרי | הקואליציה האנטי-צרפתית השישית | |||||||||||||
| מקום | מרכז אירופה, מזרח אירופה | |||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון צרפתי
| |||||||||||||
| ||||||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
הקואליציה האנטי-צרפתית החמישית[ב] הייתה קואליציה של מדינות שהתקיימה בשנת 1809 ופעלה נגד צרפת תחת נפוליאון. הקואליציה הורכבה מאוסטריה, בריטניה, פורטוגל וספרד. ממלכות סרדיניה וסיציליה גם הן היו חלק מהקואליציה, אף על פי שלא השתתפו כלל בלחימה. עיקר הלחימה היה כנגד אוסטריה במרכז אירופה בעוד שבריטניה, פורטוגל וספרד מרדו בשלטון הצרפתי באיבריה כחלק ממלחמת חצי האי. מלחמת הקואליציה החמישית נמשכה כשישה חודשים בלבד והיא חלק מהמלחמות הנפוליאוניות. צרפת נתמכה על ידי מדינות הבובה שלה אשר הקימה במלחמות הקואליציה הקודמות, כגון ממלכת איטליה הנפוליאונית, הקונפדרציה של הריין ודוכסות ורשה.
המלחמה החלה באפריל 1809 עם הפלישה האוסטרית לבוואריה, אחת מהמדינות המרכיבות את הקונפדרציה של הריין. סדרת קרבות התרחשה בין האוסטרים הפולשים לצרפתים במרכז אירופה, אך לאחר שבועיים נפוליאון הדף את האוסטרים חזרה לגבול. לאחר מכן נפוליאון צעד לווינה וכבש אותה במאי 1809, בפעם השנייה מזה ארבע שנים. הצרפתים ניסו לחצות את נהר הדנובה לעבר הכוחות האוסטרים תחת הארכידוכס קרל, דוכס טשן במאי 21, אך נדחקו חזרה בקרב אספרן-אסלינג. אותו קרב היה ההפסד הראשון של נפוליאון מזה עשור. הניסיון השני לחצות את הדנובה כחודש וקצת אחרי צלח ב-5–6 ביולי בקרב וגראם אשר בו הצרפתים הנחילו תבוסה מוחצת לצבא האוסטרי. כתוצאה מההפסד בוגראם, על האוסטרים היה לחתום על הסכם הפסקת האש של צניים (אנ'), מה שהוביל לחתימת חוזה שנברון באוקטובר 1809, אשר פירק את הקואליציה החמישית והמערכה הסתיימה בניצחון לצרפת.
אוסטריה ציפתה כי פרוסיה תתמוך בה כבעלת ברית קודמת, אולם פרוסיה בחרה להישאר נטרלית.[1]
רקע
משנת 1792 אירופה הייתה שרויה באי שקט הודות לפרוץ המהפכה הצרפתית ותחילת מלחמות המהפכה הצרפתית. מעצמות אירופה יצרו קואליציות כנגד צרפת המהפכנית, הן הובסו במלחמת הקואליציה הראשונה וגם בזו השנייה. בשנת 1799, הגנרל נפוליאון בונפרטה ביצע הפיכה ונטל את השלטון לעצמו. נפוליאון פתח במלחמות להפצת רעיונות המהפכה הצרפתית ולהגדלת כוחו ביבשת.[2] במאי 1803 בריטניה הכריזה מלחמה על צרפת יחד עם מדינות נוספות ופתחה את מלחמת הקואליציה השלישית, שהייתה למלחמה הראשונה מהמלחמות הנפוליאוניות.[3] תחילה הצרפתים תחת נפוליאון ניצחו בקרב אולם, הובסו ימית בקרב טרפלגר, ולבסוף נפוליאון ניצח כוח רוסי-אוסטרי בקרב אוסטרליץ. התבוסה באוסטרליץ הביאה לחתימת חוזה פרסבורג שסיים את מלחמת הקואליציה השלישית בניצחון לצרפת.[ג]
ב-9 באוקטובר 1806 פרוסיה הכריזה מלחמה על צרפת והצטרפה לקואליציה מחודשת. רוסיה, בריטניה ושוודיה נשארו אויבות של צרפת עוד מהקואליציה השלישית ופרוסיה הצטרפה אליהן, הפעם ליצירת הקואליציה הרביעית. ביולי 1806 רוסיה ופרוסיה חתמו על הסכם הגנה סודי כנגד צרפת.[4] הבריטים והשוודים מילאו תפקיד שולי בקואליציה הרביעית, ועיקר הלחימה היה כנגד פרוסיה, ולאחר מכן כנגד רוסיה. באוקטובר 1806 הצרפתים תחת נפוליאון הביסו קשות את הצבא הפרוסי בקרב ינה-אאורשטדט והחלו במרדף אחר הפרוסים הנסוגים. הצרפתים כבשו חלקים נרחבים מפרוסיה, ברלין נפלה אף היא (הבירה הפרוסית), עד שהגיעו לגבול עם רוסיה בפרוסיה המזרחית. על שטחיה של פרוסיה הכבושה נפוליאון הקים את דוכסות ורשה, שהייתה למדינת לווין צרפתית. ב-7 ו-8 בפברואר 1807, הגרנד ארמה תחת נפוליאון נלחם בקרב אילאו כנגד צבא האימפריה הרוסית. הקרב התקיים בתנאי קור כבד ושלג, עם אבדות כבדות לשני הצדדים, אך הוא נגמר ללא הכרעה. לאחר מכן נפוליאון מחץ את הצבא הרוסי בקרב פרידלנד, שלושה ימים לאחר הקרב רוסיה ביקשה הפסקת אש.[5] ביולי 1807 נחתמו חוזי טילזיט, חוזי טילזיט היה שמם של שני חוזים נפרדים שפירקו את הקואליציה האנטי-צרפתית הרביעית.[6] האחד נחתם ב-7 ביולי בין נפוליאון לאלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה, הוא קבע כי רוסיה תהיה לבעלת ברית של צרפת ותצטרף למערכת הקונטיננטלית. השני נחתם בין נפוליאון לפרוסיה ולמעשה כפה על פרוסיה להצטרף למערכת הקונטיננטלית.[7] מלחמת הקואליציה הרביעית הסתיימה בניצחון נוסף לנפוליאון.
כעת צרפת הייתה אחרי שורה ארוכה של ניצחונות, חוזה טילזיט הותיר אותה ככוח הדומיננטי במערב אירופה.[8] אוסטריה, על מנת להשיב שטחים שאיבדה במהלך מלחמת הקואליציה השלישית וכדי לשחרר מדינות גרמניות מהכיבוש הצרפתי, הכתה ראשונה ופתחה את מלחמת הקואליציה החמישית.[9]
עם תחילת המלחמה, נפוליאון התפאר ביומנו:[10][11][ד]
אוסטריה רוצה לחטוף סטירה; היא תקבל את זה, בשתי הלחיים. אם הקיסר פרנץ ינסה לבצע כל מהלך עוין, הוא במהרה יחדול למלוך.
— The Corsican: The Diary of Napoleon Bonaparte עמוד 245
הכנות אוסטריות ובוואריה
אוסטריה החלה לשקול את האפשרות של מלחמה בפברואר 1809, וההחלטה לצאת למלחמה התקבלה ב-8 בפברואר באותה שנה. ב-12 בפברואר הארכידוכס קרל, אחיו של פרנץ הראשון, קיסר אוסטריה, מונה להיות המפקד העליון של כל הכוחות ההבסבורגים, עם סמכות מלאה על כלל הצבא האוסטרי. ב-17 בפברואר הקיסר האוסטרי הורה על כינון שיטת הפרייקור, שיטה מסורתית לגיוס חיילים קלים.
התוכנית ההתחלתית של האוסטרים כללה שלושה צבאות עיקריים: הראשון יפלוש לצפון איטליה ושם ינסה לכבוש שטחים קודמים שהיו בבעלות אוסטריה, השני יתעמת עם דוכסות ורשה והצבא השלישי, שהיה הגדול ביותר, יפלוש לגרמניה דרך בוהמיה תחת הארכידוכס קרל, יביס את הצבא של גנרל דאבו ולאחר מכן יתבצר בדרום הריין. אותה תוכנית לא יצאה לפועל בסופו של דבר. ב-12–13 במרץ ניתנה סדרה חדשה של פקודות שהעבירו את הצבא האוסטרי הראשי דרומית לנהר הדנובה מבוהמיה. התוכנית החדשה הייתה לפלוש לבוואריה כאשר הצבא הראשי פועל מדרום לדנובה. המטרה הייתה להגיע לרגנסבורג לפני הצרפתים ולפצל את צבאם בחצי, מה שיאפשר לאוסטרים להתמודד עם כל חצי בנפרד. המניע לאותו שינוי בתוכניות אינו ברור, אך ייתכן שהיה עקב דאגה לביטחונה של וינה אם הצבא הראשי יצעד רחוק מדי לכיוון צפון-מערב ודיווחים על כך שהצרפתים החלו לרכז כוחות בבוואריה.[1]
אוסטריה מכה ראשונה
בתחילת 1809, רוב הצבא הצרפתי היה בספרד הודות למלחמת חצי האי.[12] נראה היה שנפוליאון יגבור על המרד, אולם מלחמת חצי האי הייתה רחוקה מלהסתיים. לנפוליאון היו שתי תוכניות לפעולות ראשוניות כנגד אוסטריה. אם האוסטרים יתקפו ראשונים, הצבא הצרפתי ירכז את קו נהר הלך אשר זורם דרומה מנהר הדנובה לעיר אאוגסבורג, והמפקדה של הצבא תהיה בעיר דונאוורת'. אם האוסטרים לא יפעלו כלל עד אמצע חודש אפריל, מפקדת הצבא תהיה מזרחה יותר, בעיר רגנסבורג.[13] אותן הוראות חלופיות עתידות לגרום בלבול בצבא הצרפתי עם הפלישה האוסטרית. האוסטרים פלשו מוקדם מן הצפוי: ב-10 באפריל 1809,[ה] כוחות אוסטרים תחת פיקודו הישיר של הארכידוכס קרל פלשו לממלכת בוואריה שהייתה אחת ממדינות הקונפדרציה של הריין, מדינה קליינטית של הקיסרות הצרפתית.[1] האוסטרים חצו את נהר האין, אחד מהיובלים העיקריים של נהר הדנובה שבאותו זמן סימן את הגבול בין שתי המדינות (אוסטריה ובוואריה). הכוחות האוסטרים קיוו כי על ידי פלישתם, הם יעניקו השראה למהפכה בקנה מידה גדול ברחבי הקונפדרציה של הריין כנגד שלטונו של נפוליאון. האוסטרים הכריזו "מלחמה לשחרור גרמני". אולם, תושבי הקונפדרציה שלפני כן הרוויחו מניצחונו של נפוליאון על אוסטריה התגייסו פעם נוספת לטובתו של נפוליאון.[14]
המרשל הצרפתי שהיה אחראי על ריכוז הכוחות של הצבא, לואי-אלכסנדר ברתייר, פירש לא נכון את הוראותיו של נפוליאון ובילבל את שתי סדרות ההוראות: הוא הורה לגנרל דאבו לצעוד עם הקורפוס שלו לעיר רגנסבורג, בעוד שאר הצבא יתבצר הרבה יותר מערבה, על הלך.[15] כעת יחידות הגרנד ארמה היו מפוזרים בחזית רחבה במצב מבולבל. ב-17 באפריל נפוליאון הגיע לחזית, הוא גילה לתדמהתו שצבאיו לא היו במקום בו הוא חשב שהם. עמדתו החשופה של הגנרל דאבו בעיר רגנסבורג הדאיגה את נפוליאון במיוחד. נפוליאון שלח מספר שליחים אל דאבו שיורו לו להביא את צבאו לגדה הדרומית של נהר הדנובה ולאחר מכן לצעוד דרום-מערבה ולהצטרף לשאר הצבא הצרפתי. השליחים הגיעו לדאבו רק ב-18 באפריל, והוא החל לנוע עם צבאו רק ב-19 באפריל. במהלך הלילה של 18 באפריל האוסטרים הצליחו לסכל הודעה שנשלחה לגנרל דאבו. הם פירשו את ההודעה בכך שדאבו ישהה ברגנסבורג במהלך 19 באפריל, על כן ארכידוכס קרל, שהיה בפיקוד על הכוחות האוסטרים החליט להזיז את כל צבאו צפון-מזרחה ואז שוב צפונה וינצל את עמדתו הפגיעה של דאבו ויתקוף. אולם צבאו של דאבו החל לנוע מרגנסבורג בבוקר של 19 באפריל, ורוב צבאו של דאבו חמק מהמלכודת.[1] דאבו וקרל נפגשו באותו יום בקרב טוגן-האוזן, דאבו ניצח את הקרב והאוסטרים תחת קרל נסגו בערב.[16] הניצחון של דאבו איפשר לו להצטרף לשאר הצבא הצרפתי.
למזלם של הצרפתים, האוסטרים התקדמו באופן איטי ולא יכלו לנוע במהירות רבה.[1] למעשה, הצלחתם היחידה של האוסטרים במסגרת הפלישה הייתה ב-16 באפריל בקרב לנדשט, בו הם הצליחו להביס חלק מהקורפוס הבווארי.[1] אך גם אותו קרב נגמר בניצחון צרפתי ותבוסה אוסטרית.[17] ב-20 באפריל התרחש קרב אבנסברג בין הגרנד ארמה תחת נפוליאון לצבא האוסטרי תחת ארכידוכס קרל ליד עיר אבנסברג שבממלכת בוואריה.[18][1] הקרב היה אסון בשביל האוסטרים והסתיים בניצחון צרפתי.[19] ההצלחה היחידה של האוסטרים הייתה כאשר חיל מצב הצרפתי קטן נכנע בעיר רגנסבורג.[1] ההפסד בקרב אבסנברג הכריח את הגנרל האוסטרי יוהאן פון הילר לקחת פיקוד על האגף השמאלי של הצבא ולנוס מזרחה חזרה לעיר לנדשט, שם יתפתח קרב נוסף. בינתיים ארכידוכס קרל והאגף הימני נשארו ללא תנועה בכפר אגמול. שיפוט לא נכון מצד נפוליאון המשיך ב-21 באפריל כשנפוליאון חשב שעיקר הצבא האוסטרי נסוג מזרחה בעוד שרק מספר קטן של גדודים נשארו באגמול. נפוליאון שלח את המרשל דאבו לאגמול כדי לסיים שם את העבודה עם הכוח האוסטרי הקטן שנשאר שם (שלמעשה היה עיקר הצבא האוסטרי) בעוד שעם עיקר הצבא הצרפתי נפוליאון פנה אחרי הגנרל הילר לעיר לנדשט. בלנדשט נפוליאון נלחם נגד הילר וצבאו בקרב לנדשט.[ו] נפוליאון ניצח את הקרב בלנדשט של 21 באפריל, אך לא הצליח לעצור את נסיגתו של הילר מזרחה.[1] בינתיים המרשל דאבו מצא את עצמו מתמודד עם שלושה קורפוסים אוסטרים שלמים תחת תחת פיקודו הישיר של ארכידוכס קרל. בלילה של 21 באפריל נפוליאון הבין את הטעות שלו בנוגע לצבאות של האוסטרים והפנה את עיקר צבאו צפונה לעבר הארכידוכס קרל בכפר אגמול. התוצאה הייתה קרב אגמול ב-22 באפריל 1809, בכפר אגמול בבוואריה.[20] נפוליאון קיווה כי יוכל להקיף את הצבא האוסטרי בין נהר הדנובה לכוחותיו של המרשל דאבו, אך נפוליאון לא ידע כי העיר רגנסבורג נפלה לאוסטרים מוקדם יותר[ז], ובכך הם יוכלו להשתמש בה כנתיב מילוט. הצרפתים תחת נפוליאון אכן ניצחו את קרב אגמול אך לא באופן מכריע שהרי הצבא האוסטרי ברח דרך רגנסבורג בבטחה יחסית. למחרת, ב-23 באפריל התקיים קרב רגנסבורג ברגנסבורג, הצרפתים תחת נפוליאון הצליחו לכבוש את העיר, אבל רק לאחר שרוב הצבא האוסטרי ברח.[21][1]
לאחר קרב רגנסבורג, האוסטרים נסוגו חזרה לאוסטריה. הקרב סיים את החזית הבווארית של המלחמה, דאבו ניצל מעמדתו החשופה והתחבר לשאר הצבא הצרפתי, והאוסטרים הובסו לפחות בארבעה קרבות שונים.[1] הצרפתים בהצלחה הדפו את הפלישה האוסטרית לבוואריה תוך שבועיים.[ח][22]
נסיגת הילר
הילר נפרד מעיקר הצבא האוסטרי עוד מקרב לנדשט ב-21 באפריל. נפוליאון הצליח להדוף את האוסטרים תחת הארכידוכס קרל חזרה לאוסטריה, אך האגף השמאלי בצבא של קרל תחת פיקודו של הילר היה בעמדה מסוכנת והמשיך להירדף על ידי החלק העיקרי של הצבא של נפוליאון. התנהלות הנסיגה של הילר לא הייתה עקבית, ולעיתים האופטימיות שלו כמעט הביאה אסון לצבא. בסופו של דבר הוא הצליח להימלט עם רוב צבאו ללא פגע. תחילה, הילר הביס כוח צרפתי קטן תחת ז'אן-בטיסט בסיאר ב-24 באפריל. לאחר הניצחון הזה הילר נודע לתבוסות של קרל בקרבות אגמול ורגנסבורג, ונסג לאחורי נהר האין, לתוך אוסטריה. במהלך השבועיים הבאים הילר נרדף על ידי נפוליאון ועיקר הצבא הצרפתי (שלפני מספר ימים הדף את קרל). הילר קיבל מספר פקודות לחצות את נהר הדנובה ולהצטרף לשאר הצבא האוסטרי תחת קרל, אך החמיץ מספר הזדמנויות למלא את אותן פקודות. ב-3 במאי (1809) הילר הובס קשות בקרב אבלסברג ואולץ שוב לסגת.[23] ב-6 במאי הוא האמין שיוכל לעמוד ולנצח בבלינדנמרקט, אך הובס שוב וחצה את הדנובה ב-8 במאי.
לפני שחצה את הדנובה, ניתק הילר חלק מחייליו מזרחה כדי להגן על וינה לפני שצעד אליה עם שאר צבאו. הוא הגיע לוינה לאחר תחילת המצור על העיר, אך לא היה ביכולתו למנוע את נפילתה.[1]
נפילת וינה
לאחר שהדף את האוסטרים חזרה לגבול, נפוליאון צעד לווינה, בירת האימפריה האוסטרית, והטיל עליה מצור ב-10 במאי 1809. תוך שלושה ימים, ב-13 במאי, העיר נפלה לנפוליאון בפעם השנייה.[ט][24]
החזית הפולנית
החזית הפולנית במלחמת הקואליציה החמישית הייתה מלחמה בפני עצמה הנקראת מלחמת אוסטריה-פולין. באותה מלחמה, כוחות אוסטריים נלחמו בכוחות פולנים וסקסונים בתמיכה מועטה של כוחות רוסיים.
האוסטרים הקצו מתוך צבאם כ-30,000-40,000 חיילים לחזית הפולנית. התוכנית האוסטרית באותה חזית הייתה לפלוש לדוכסות ורשה, לכבוש את ורשה (בירתה), להביס את צבא הדוכסות, לחלק מחדש את פולין, ולאחר מכן להצטרף לשאר הצבא האוסטרי באזור בוואריה.[י][1] ב־14 באפריל 1809, כוחות אוסטרים תחת פרדיננד קרל יוזף, ארכידוכס אוסטריה-אסטה פלשו לשטח של דוכסות ורשה, מדינת בובה ובעלת ברית שנפוליאון הקים. פרדיננד פיקד על 30,000 חיילים לערך בתחילת הפלישה, מולו ניצב כוח פולני קטן בהרבה של דוכסות ורשה תחת יוזף פוניאטובסקי שכלל 14,000 חיילם לערך.[25] פרדיננד פתח את הלחימה כשחצה את נהר הפיליצה ב-17 באפריל מדרום לורשה והתקדם לעברה. פוניאטובסקי התקדם לכפר ראזין, שם תכנן לעצור בניסיון להדוף את פרדיננד ולהגן על וורשה.[1] הם ניפגשו בכפר בקרב ראזין.
קרב ראזין
קרב ראזין התרחש ב-19 באפריל 1809, בין כוחותיו האוסטרים של פרדיננד קרל יוזף לכוחות פולנים מדוכסות ורשה תחת יוזף פוניאטובסקי בכפר ראזין שבדרום ורשה.[26][25] לאחר יום של לחימה הנה והנה, הנסיך פוניאטובסקי הורה לסגת למבצרים ליד ורשה והשאיר את העיר חסרת הגנה. בסופו של דבר, אבדות הפולנים היו גבוהות יותר והקרב הסתיים בניצחון אוסטרי.[26] לאחר הקרב, פרדיננד, מפקד הכוחות האוסטרים בפולין, עשה טעות קריטית. פרדיננד התעלם מחלק מהפקודות שקראו לו להשמיד את הצבא הפולני, ובמקום ניהל משא ומתן לכיבושה של ורשה בדרכי שלום. ב-21 באפריל 1809, המשא ומתן הושלם, והפולנים הורשו להוציא את כל מה שרצו ואת חפציהם מהעיר. הצבא עזב בשלום עם אספקתו. פרדיננד כבש עם צבאו את העיר ורשה ב-23 באפריל. אולם כיבוש ורשה היה לניצחון פירוס כיוון שפרדיננד הפנה את רוב צבאו לעיר כדי להחזיק אותה (על חשבון חזיתות אחרות).[27] פרדיננד ציפה שפרוסיה יתקבל את כיבושה של ורשה ותיכנס למלחמה לצד האוסטרים, אך הפרוסים נשארו בהחלטיות מחוץ למלחמה. האוסטרים נאלצו להשאיר חיל מצב גדול בוורשה והפולנים קיבלו זמן לארגן מחדש את צבאם.
המשך הלחימה
המהלך הבא של פרדיננד היה לחצות את נהר הוויסלה בגורה, מדרום לוורשה. באותו זמן עיקר הצבא האוסטרי של פרדיננד נמצא היה בגדה המזרחית של הנהר. עבודה להקים גשר החלה, וחטיבה אחת מהצבא האוסטרי תחת הגנרל מור (Mohr) הועברה בנפרד מעבר לנהר והקיפה את הכוחות הפולנים בגדה המערבית של הוויסלה ב-24 באפריל. מור היה במצב מסוכן מאוד, הוא ניצב מול 14,000 חיילים פולנים תחת פוניאטובסקי עם 5,000 חיילים שלו בלבד, ובלי גשר לגדה המזרחית של הוויסלה לברוח דרכו. בלילה שבין 25-24 באפריל, פוניאטובסקי הוביל את חצי מכוחותיו להילחם בגנרל מור, והם נלחמו ב-25 באפריל בשני קרבות קטנים בראדזימין[י"א] ובגרוכוב. הפולנים ניצחו בראדיזמין והחטיבה של הגנרל מור סבלה מ-400 נפגעים ונאלצה לסגת חזרה לגורה.[28] כעת, פרדיננד החליט להעביר את כל צבאו מעבר לוויסלה, לגדה המערבית. החטיבה של מור הועברה זמנית פעם נוספת לגדה המערבית של הוויסלה, והעבודה על הקמת גשר נמשכה. קבוצת חיילים קטנה נשארה בגדה המזרחית של הנהר כדי לבנות ראש גשר. פוניאטובסקי, ראש הכוחות הפולנים שהיו בגדה המערבית של הנהר, החליט על מהלך אמיץ. במקום לנסות להביס את הצבא של פרדיננד סביב לוורשה, הוא פלש לגליציה המזרחית שהייתה חלק מהאימפריה האוסטרית עצמה. ההתקפה האמיצה של פוניאטובסקי החלה עם מתקפה על ראש הגשר של הצבא האוסטרי בגורה ב-3 במאי 1809. אותה מתקפה נגמרה בניצחון פולני ברור, והכוחות האוסטרים נלכדו בגדה המערבית של הוויסלה בזמן שהפולנים המשיכו בפלישה למזרח גליציה. ב-6 במאי הם הגיעו ללובלין ומשם התקדמו דרומה לנהר הסן. ב-18 במאי, סנדומייז' נפלה לכוח פולני אחרי מצור קצר, וב-20 במאי נפלה זמושץ'. לאחר הצלחות אלו החליט פוניאטובסקי לעצור את התקדמותו על נהר הסן ולראות כיצד האירועים יתפתחו.
בזמן שהפולנים זכו להצלחה בגליציה, האוסטרים תחת פרדיננד קרל יוזף היו מעורבים במשלחת חסרת-טעם לעבר טורון, בצפון-מערב ורשה. הגנרל מור נשלח בנפרד מהצבא הפולני לעבר טורון, הוא חווה הצלחה ראשונית בין 15-14 ביוני וניסה להטיל מצור על העיר אך נקרא חזרה לעיקר הצבא הפולני כשהגיעו אליו חדשות על הפלישה הפולנית למזרח גליציה. פרדיננד ניסה לשקם את המצב על ידי הובלת רוב הפיקוד שלו דרומה לעבר עיקר הצבא הפולני. פרדיננד תכנן לכבוש מחדש את טורון ומשם צבאו יתפצל לשני גדות הוויסלה. כשהאוסטרים החלו לנוע דרומה, חיילים פולנים חדשים הופיעו בצפון המערכה ובלילה שבין 2-1 ביוני, האוסטרים נאלצו לנטוש את ורשה.
ב-3 ביוני, האימפריה הרוסית הצטרפה למלחמת אוסטריה-פולין לצד הפולנים והצרפתים כשכוחות רוסיים חצו את הגבול לגליציה. רוסיה הייתה בעלת ברית רשמית של צרפת מאז שהובסה במלחמת הקואליציה הרביעית וחתמה עם צרפת על חוזה טילזיט אשר חייב אותה לתמוך בצרפת בזמן מלחמה נגד אוסטריה. לאחר הפלישה האוסטרית לדוכסות ורשה, רוסיה הצטרפה למלחמה בעל כורחה, וב-3 ביוני 1809, הצבא הרוסי תחת הגנרל סרגיי גוליצין פלש לגליציה שבאוסטריה. גוליצין התקדם באיטיות ככל האפשר, עם הוראות להימנע מכל עימות גדול או מיותר עם האוסטרים. הכוחות הרוסיים והאוסטרים עדיין החשיבו אחד את השני כבן ברית דה פקטו והמפקדים של שני הצבאות חלקו ביניהם מידע מודיעיני. בנוסף, גוליצין קיבל הוראות לעזור לכוחות הפולנים קצת ככל האפשר.[29][30][31] היו התנגשויות זעירות בין חיילים רוסים ואוסטרים עם אבדות מינימליות בלבד.
בתחילת יוני, עיקר המבצעים בחזית הפולנית התרכזו בעיר סנדומייז'. פרדיננד וחצי מכוחותיו האוסטרים שהו מחוץ לעיר, לצפונה. רוב כוחותיו הפולנים של פוניאטובסקי היו בתוך העיר, או דרומית לה, בין נהרות הוויסלה והסן, שזורמים קרוב אחד לשני באותה נקודה. פרדיננד במהרה נאלץ לשנות את תוכניתו לחציית הוויסלה מצפון לסנדומייז' ובמקום החליט לנסות לכבוש את העיר על ידי חציית הוויסלה כנגד לזרם ועימות עם הפולנים בין הוויסלה והסן. פוניאטובסקי נסג לעבר הסן, ותפס עמדה בגורזיצה (Gorzyce, בערך באמצע של השטח בין הסן והוויסילה). ב-11 ביוני, התרחש באזור שבין נהרות הסן והוויסלה קרב קטן בין המשמר המאסף של הצבא האוסטרי והצבא הפולני שהתגונן. הקרב הסתיים בתיקו, אולם הפולנים נאלצו לסגת לגדה המזרחית של נהר הסן. אחת הסיבות לכך היא התנהגותם המאכזבת של הכוחות הרוסים שהתקדמו באיטיות באופן מכוון וסירבו לעזור לפולנים.
הגעת הרוסים סיימה את השלב הרציני ביותר של המלחמה בפולין. פרדיננד, מפקד הכוחות האוסטרים בפולין, לא רצה להכעיס אותם, ולכן לא יכל לחצות את נהר הסן ולתקוף את פוניאטובסקי. מאותו שלב, רק לחימה מצומצמת התרחשה בחזית הפולנית עד שהסכמי הכניעה בצניים וחוזה שנברון סיימו את מלחמת הקואליציה החמישית.[32]
קרב אספרן-אסלינג
ערך מורחב – קרב אספרן-אסלינג
באמצע חודש מאי נפוליאון התמודד עם בעיה רצינית. לאחר שכבש את וינה, ידע כי הארכידוכס קרל והצבא האוסטרי חיכו לו מעבר לנהר הדנובה ליד וינה, אך לא היה בטוח בכך, ולא ידע אם תוכנית האוסטרים תהיה להילחם או לסגת. ניסיון מוקדם לחצות את הדנובה ב-13 במאי בצפון וינה כשל, נפוליאון נאלץ לחפש נתיב חלופי כדי לחצות את הנהר.[1] נפוליאון בחר את הנתיב למזרח וינה דרך העיר עצמה. הקרב התרחש ב-21 ו-22 במאי 1809 בתחומי שני הכפרים אספרן ואסלינג במזרח וינה.[33] ב-19 במאי, החיילים הצרפתים הראשונים חצו את הדנובה לתוך האי לובאו, אי גדול בצד הצפוני של הדנובה.[י"ב] הארכידוכס קרל לא התנגד כאשר הצרפתים החלו לחצות את הדנובה, למעשה כוונתו הייתה לחכות שכוח צרפתי גדול מספיק יחצה את הנהר ואז לתקוף, לפני ששאר הצבא הצרפתי יוכל לבוא לעזור.[34] הוא ראה בכך הזדמנות לנצח ניצחון מוגבל כנגד חלק מהצבא הצרפתי.[1] אגפם השמאלי של הצרפתים היה בכפר אספרן תחת הגנרל מסנה בעוד הימני בכפר אסלינג תחת מרשל לאן. שתי העמדות חוברו על ידי קו חיל פרשים שהשתרע ברחבי מישור שידוע כ"מרכפלד".
הקרב החל ב-2:30 בצהריים, 21 במאי באספרן. ההתקפות הראשוניות היו מצד האוסטרים על אספרן, אך הן לא היו מתואמות כראוי ונכשלו. התקפות מאוחרות יותר צלחו והאוסטרים השתלטו על החלק המערבי של אספרן. לעומת זאת, הצרפתים דחו בהצלחה את ההתקפות האוסטריות על אסלינג במהלך היום. לחימה המשיכה ב-3 בלילה, 22 במאי, ותוך ארבע שעות הצרפתים כבשו את אספרן בחזרה. במהלך 21 במאי, הגשרים על הדנובה נהיו ליותר ויותר מסוכנים הודות לזרם החזק של הנהר. למרות זאת, הצרפתים המשיכו לחצות את הגשרים לאורך כל היום והלילה. לנפוליאון היו 71,000 חיילים נוספים בצד השני של הדנובה, אך גם איתם גודל צבאו היה קטן מזה של האוסטרים. נפוליאון תכנן לפתוח במתקפת נגד ב-22 במאי, המתקפה התחילה בצורה טובה יחסית, אך הגשרים שעל הדנובה ניזוקו מתקיפות הארטילריה האוסטריות, מה שקטע את הצרפתים מקבלת תגבורת והעברת אספקה חיונית.[1]
ב-9 בבוקר ב-22 במאי, הגשר של הצרפתים נשבר שוב. כשעה מאוחר יותר ארכידוכס קרל פתח במתקפה מסיבית והשתלט שוב על אספרן, בפעם האחרונה, אך התקשה באסלינג. לאחר כמה שעות האוסטרים חזרו וכבשו את כל אסלינג למעט אסם אחד שהוגן בתקיפות. נפוליאון הורה למשמר הקיסרי תחת המרשל ז'אן ראפ לתמוך בנסיגה מאותו אסם, אולם ראפ הפר את הוראותיו של נפוליאון והוביל התקפה שגירשה את האוסטרים מאסלינג. מאוחר יותר ראפ שובח על ידי נפוליאון הודות לאותה התקפה.[35][36] למרות זאת, נפוליאון הבין כי צבאו במרכפלד לא יוכל להתנגד עוד לאוסטרים והורה על נסיגה. נפוליאון העביר את הפיקוד לז'אן לאן שמאוחר יותר נפגע מכדור תותח ונפצע אנושות.
ניצחון טקטי אוסטרי
הצרפתים נסוגו חזרה לאי לובאו במהלך הלילה של 22 במאי והקרב הסתיים בניצחון טקטי לאוסטרים.[37] אולם, אין זה היה ניצחון מכריע והאבדות של שני הצדדים היו כמעט שוות. למעשה, אבדות האוסטרים היו אפילו גבוהות יותר. אבדות האוסטרים נאמדות על 23,000 חיילים פצועים, שבויים, מתים או נעדרים, בעוד אבדות הצרפתים נאמדות על 20,000 חיילים.[38][39] קרל הדף את הצרפתים אך כשל בלהחריב את צבאם ונראה שלא היה ניסיון גדול מצד האוסטרים לתקוף את הצרפתים בלובאו. קרב אספרן-אסלינג היה ההפסד הברור הראשון של נפוליאון בשדה הקרב מזה עשור, מאז שכשל צבאית במצור על עכו. החדשות על תבוסת נפוליאון במהרה התפשטו ברחבי אירופה ועוררו התלהבות בקרב אויביו. למרות אלו הצבא של נפוליאון התאושש במהרה, וחזר להכות שנית תוך חודשיים בקרב וגראם.
במהלך הקרב נפוליאון איבד את אחד מחברים הקרובים ומרשל מצטיין, המרשל לאן. לאן נפגע מכדור תותח שפגע ברגלו, לא הרבה אחרי שהפיקוד על החיילים הועבר אליו על ידי נפוליאון. הוא במהרה הובהל למנתחו האישי של נפוליאון, המנתח קטע את אחת מרגליו הפצועות, אך לשווא. תוך תשעה ימים מהפגיעה, לאן מת מפצעיו ב-31 במאי 1809. מותו היה מכה מוחצת בשביל נפוליאון, שבכה בגלוי.[י"ג] בנוסף ללאן, הגנרל סנט הילר גם הוא מת מפצעיו שקיבל במהלך הקרב כשרגלו נתלשה על ידי כדור תותח.
וגראם
לאחר שהפסיד טקטית בקרב אספרן-אסלינג ונסג עם צבאו חזרה לאי לובאו, במהלך השבועות הבאים נפוליאון וידא כי ניסיונו הנוסף לחצות את הדנובה יהיה מוצלח. זה כלל מספר תחומי פעילות עיקריים. אחד הוא הפיכת האי לובאו לתוך מחנה צבאי, שיהיה מבוצר בחוזקה ויתמוך בהתקפה סופית. אחד אחר היה לקרוא לתגבורת כמה שיותר גדולה ולרכז כמה שיותר חיילים בקרבת וינה כדי שישתתפו בניסיון השני לחצות את הנהר. הגנרל ברנדוט היה בדרכו עם קורפוס סקסוני והגיע בזמן להשתתף בקרב כולו; אז'ן דה בוארנה, בנו המאומץ של נפוליאון, היה בדרכו עם צבא איטליה הנפוליאוני וגם הוא הספיק להשתתף בכל הקרב. כוחות נוספים של הגנרל מרמון וכוחות בווארים של הגנרל ורדה גם הם היו בדרכם והגיעו בזמן להשתתף ביום השני של הקרב. בסוף חודש יוני של 1809, האי לובאו הפך למחנה צבאי ראוי, מלא בכל סוג של אספקה. בתחילת הקרב, לנפוליאון היה צבא של 123,000 חיל רגלים ועוד 25,000 חיל פרשים. כמעט שווה לצבא האוסטרי מבחינת כלי נשק וחיל רגלים, אך עם יתרון משמעותי בחיל הפרשים.[13] כשהגיעו תגבורות במהלך הקרב, גודל הצבא הצרפתי עמד על 172,000 איש.[40] הצבא חולק למספר יחידות: המשמר הקיסרי, הקורפוס השני תחת אודינו, הקורפוס השלישי תחת דאבו, הקורפוס הרביעי תחת מסנה, הקורפוס התשיעי תחת ברנדוט וצבא איטליה תחת אז'ן דה בוארנה.[13]
בניגוד לנפוליאון, קרל לא היה יכול להסתמך על מספר גדול של תגבורות.[13] בשנת 1809 היו לאוסטרים שני צבאות עיקריים בפעולה, אחד תחת ארכידוכס פרדיננד שפלש לדוכסות ורשה בחזית הפולנית, והאחד תחת יוהאן, ארכידוכס אוסטריה שפלש לאיטליה. שתי הפלישות נכשלו, אולם פרדיננד עוכב מאוד בגליציה על ידי כוחות האימפריה הרוסית, שהייתה בעלת ברית רשמית של נפוליאון. לכן ארכידוכס קרל ציפה רק לצבא של יוהאן בלבד שיגיע כתגבורת. אך גם הוא התעכב מאוד, וכשסוף סוף החל לנוע לעבר קרל, הוא היה איטי כל כך שהגיע רק בסיום הקרב. כוחותיהם של אז'ן דה בוארנה והגנרל מרמון הספיקו להגיע לטובת נפוליאון במהלך הקרב, אם כי היו צריכים לצעוד מרחק רב יותר מזה של יוהאן, ארכידוכס אוסטריה.[1] הקרב התרחש ב-5 ו-6 ביולי 1809,[41] במרכפלד, מישור רחב ידיים בצפון-מזרח וינה, בין האי לובאו לכפר וגראם.[42][13]
הדוכס הגדול קרל הציב את חייליו במערך בצורת V: האגף השמאלי על מתלול בגדה הצפונית של הדנובה, האגף הימני בין הכפר וגראם לנהר, ובתווך מפקדתו, שניצבה בווגראם.[43][44] מאגר התחמושת של האוסטרים היה מספר קילומטרים צפונה מווגראם, בגרוס-אנגרסדורף (Gross-Engersdorf).[45] בבוקר של 5 ביולי, כוחות האוסטרים עמדו על 120,000 חיל רגלים, 15,000 חיל פרשים וכמעט 400 תותחים.[13] הצבא האוסטרי נפרס כשבראש משמר קדמי בפיקוד ארמנד פון נורדמן, הקורפוס הראשון תחת היינריך פון בלגארדה, הקורפוס השני תחת הנסיך פרידריך, הקורפוס השלישי תחת יוהאן קולווראט, הקורפוס הרביעי תחת אורסיני-רוזנברג,[46] הקורפוס השישי תחת פון קלינאו והעתודה בפיקוד הנסיך ליכטנשטיין.[13]
בתחילת יולי נפוליאון החל להזיז את כוחותיו לתוך האי לובאו. הקורפוס הרביעי כבר היה על האי כחיל מצב תחת מסנה.[13] הקורפוס התשיעי של ברנדוט חצה ללובאו בלילה של 3 ביולי, וב-4 ביולי נפוליאון הורה על חצייתו של עיקר הצבא הצרפתי לתוך האי: חיל הפרשים תחת הגנרל לאסל, הקורפוס השלישי וחלק מהקורפוס השני, חצו ללובאו. אחריהם עקבו צבא איטליה, הפרשים הכבדים וצבא דלמטיה תחת מרמון ב-5 ביולי. בסביבות השעה 9:00 בערב של 4 ביולי, הכוחות הצרפתים הראשונים החלו לחצות לעברו השני של הדנובה מחלקו המזרחי של האי לובאו דרך שלושה גשרים, בעוד סערה כבדה משתוללת.[13][47][48] עד השעה 11:00 בלילה, לגנרל אודינו (הקורפוס השני) ולגנרל מסנה (הקורפוס הרביעי) לשניהם הייתה דריסת רגל מעבר לדנובה.[13]
הקרב
- ערך מורחב – קרב וגראם
ב-5 ביולי בערב, לאחר שהצרפתים חצו את האי לובאו והגיעו למרכפלד, שני הקורפוסים האוסטרים שהוצבו קרוב ביותר לדנובה נסוגו בכיוונים שונים ככל שהצרפתים התקדמו. למרות ההתקדמות הצרפתית המוצלחת הם התמודדו עם בעיה, הם נפגשו רק עם שני קורפוסים אוסטרים בעוד שלושה קורפוסים אחרים כמעט והיו בלתי נראים לצרפתים, רוב החיילים היו מחוץ לטווח הראייה הצרפתי מאחורי המתלול. הדאגה העיקרית של נפוליאון הייתה שהאוסטרים יסוגו בין לילה, מה שיכריח את הצרפתים לפתוח במרדף מפרך. נפוליאון החליט לתקוף כדי להדביק את האוסטרים במקומם ולגלות כמה גדול היה הכוח מולו התמודד. הצרפתים פתחו במתקפה בערב של 5 ביולי, המתקפה כללה ארבעה קורפוסים מהצבא הצרפתי: הקורפוסים של אז'ן, אודינו, ברנדוט, ודאבו. כל אחד תקף קורפוס אוסטרי אחר. כול ארבעת ההתקפות הנפרדות היו מתואמות שלא כראוי, האוסטרים הדפו אותן בהצלחה וכולן נכשלו.[13][49] הן נפוליאון הן קרל סופקו מהפעילות בערב, הצרפתים סוף סוף הבינו שארכידוכס קרל היה נוכח, והוא היה מוכן לעמוד ולהילחם. לעומת זאת, קרל הדף את הצרפתים בהצלחה ומבלי להשתמש בכל צבאו. נשארו לו מספר קורופוסים שלמים, והוא ציפה כי יוהאן יגיע לעזרתו מהמזרח, אך יוהאן לא הגיע בזמן.[49][13]
בבוקר של 6 ביולי, גם נפוליאון וגם קרל תכננו להתקיף את האגף השמאלי של יריבם, בהתאמה.[1] ההתקפה של האוסטרים הגיעה ראשונה. קרל שלח שני קורפוסים לנתק את הצרפתים מהנהר ולאגפם משמאל, תוך שהוא יוצר סכנה חמורה.[50] נפוליאון הגיב בכך שהזיז את הקורפוס של מסנה על פני שדה הקרב בחיפוי ארטילרי כבד. בכך בלם נפוליאון את המתקפה האוסטרית והציל את אגפו השמאלי. חולשת הצרפתים באגפם השמאלי קוזזה בכוחו של האגף הימני, שם הגנרל דאבו עם כ-40,000 חיילים ניצב מול 27,000 של הגנרל האוסטרי אורסיני-רוזנברג.[13] דאבו דחק את האוסטרים בקצב יציב.[1] בסביבות הצהריים נפוליאון החליט לשלוח את הגנרל מקדונלד להתקפה סופית על מרכז המערך האוסטרי. 8,000 חיילים שוגרו במערך של מרובע חלול.[51][1] ההתקפה הסתיימה בכישלון יקר לצרפתים. אותו ריבוע היה חשוף לאש ארטילריה מרוכזת וספג לאבדות כבדות. מבין 8,000 החיילים נותרו במהרה ל-1,500.[52] על אף שההתקפה לא השיגה את מטרותיה העיקריות, היא הצליחה להחליש את האוסטרים.
בסביבות 2:00 בצהריים מרכז הכוח האוסטרי בכפר וגראם נחלש הודות לצורך לשלוח תגבורת לאגפם השמאלי, תחת הגנרל רוזנברג, שלא החזיק מעמד כנגד דאבו.[51] זה איפשר לגנרל הצרפתי אודינו לכבוש את הכפר וגראם ולפצל את הכוחות האוסטרים לשניים. לאחר מכן, נודע לארכידוכס קרל כי כוחות התגבורת של יוהאן אליהם ציפה לא יגיעו בזמן לקרב. על כן קרל הורה על נסיגה בשעה 2:30 בצהריים.[1] האוסטרים המפוצלים נסוגו באופן מסודר יחסית, הצבא העיקרי מערבה והאגף השמאלי המפוצל צפונה. בשעה 5:00 בצהריים יוהאן, ארכידוכס אוסטריה הגיע עם הצבא שלו אך זה היה כשהאוסטרים כבר היו בנסיגה, והגעתו לא יכלה להשפיע על תוצאות הקרב.[51]
תוצאות וגראם
קרב וגראם הסתיים בניצחון ברור לצרפתים.[53][1] היה זה הקרב הגדול ביותר שהתרחש על אדמת אירופה עד אותה עת, והשתתפו בו מעל ל-300,000 חיילים. וגראם נחשב לקרב המכריע שהביא לפירוק הקואליציה האנטי-צרפתית החמישית, ופיצה על התבוסה הצרפתית באספרן-אסלינג. הניצחון של נפוליאון היה מכריע אך יקר. אף כי המספרים אינם ודאיים, נהוג להעריך כי אבדות הצרפתים עמדו על כ-37,500 מתים, פצועים, שבויים או נעדרים. אבדות האוסטרים היו דומות עם כ-41,250 לערך.[50][13]
יום לאחר הקרב, נפוליאון לא ידע לאן נסוגו האוסטרים. הצבא הצרפתי היה תשוש מכדי לנהל מרדף בערב 7 ביולי, והקיסר שלח גששים כדי לאתר את האויב.[13] קרל הצליח לסגת צפונה לבוהמיה, לעבר העיר צניים. יומיים לאחר קרב וגראם, נפוליאון הורה לרדוף אחר האוסטרים ולמגרם כליל.
קרב צניים
לאחר הקרב בווגראם, נפוליאון איבד כל קשר עם הצבא האוסטרי הנסוג. היו שלושה מסלולים אפשריים שהאוסטרים יכלו לסגת לאורכם: הראשון לעיר הורן שבצפון אוסטריה ולאחר מכן לפראג, השני לעבר העיר צניים (זנוימו) והשלישי צפונה דרך הכביש לעיר ברנו.[54] המסלול הנבחר לנסיגת האוסטרים היה צפון-מערבית לעיר צניים. הגנרל שנשלח למסלול הנכון (צניים) היה הגנרל אנדרה מסנה. אולם הוא נבלם ב-9 ביולי על ידי חיל המאסף האוסטרי בקרב הולאברון. באותו יום, ב-9 ביולי, הגנרל הצרפתי אוגוסט דה מרמון שנשלח למסלול לעבר העיר ברנו, פנה מערבה לעבר העיר לה (Laa) שם נערך קרב עם האוסטרים. מרמון הבין כי עיקר הצבא האוסטרי נמצא מערבה יותר בעיר צניים.[1] ב-10 ביולי מרמון הגיע לצניים עם הקורפוס ה-11 בפיקודו, שהורכב מ-10,000 חיילים צרפתים ובווארים. הכוחות התנגשו ב-10 ביולי בקרב צניים.[55]
לאחר שהצרפתים הדביקו את האוסטרים בעיר צניים ב-10 ביולי, האוסטרים הציעו הפסקת אש, וקרל ונפוליאון פתחו בשיחות. דה מרמון סירב לקבל את הפסקת האש, ותקף בראש צבאו, כשהוא סבור שמולו ניצב רק חיל מאסף. לאחר הצלחה ראשונית הבין כי עיקר הכח האוסטרי ניצב מולו, וניצחונותיו בתחילה נבעו ממזל.[1] הודות ליתרון המספרי הרב של האוסטרים, הגנרל מסנה נאלץ לבוא לעזרתו של מרמון. למחרת, ב-11 ביולי, מסנה ונפוליאון הצטרפו לקרב. מסנה תקף את האוסטרים מהדרום, ונפוליאון הצטרף למרמון.[1] עם הזמן הצרפתים התקדמו בקרב, אך באיטיות.
לאחר יומיים של לחימה חסרת תועלת עם נזקים דומים לשני הצדדים, בסביבות השעה 7:00 בערב, נפוליאון הגיע עם הבשורה על הפסקת אש והורה למרמון לסיים את הקרב. כך נחתמה ב-12 ביולי הפסקת האש של צניים (Armistice of Znaim). אותה הפסקת אש למעשה סיימה כל פעילות צבאית נוספת של אוסטריה וצרפת במלחמת הקואליציה החמישית. הארכידוכס קרל, המפקד העליון של כלל הצבא האוסטרי, התפטר ב-23 ביולי 1809, ולעולם לא שב עוד לפיקוד.[13]
חוזה שנברון ופירוק הקואליציה
לאחר שהאוסטרים הובסו בקרבות וגראם וצניים, המגעים לעבר הסכם שלום החלו. חוזה שנברון נחתם בין צרפת לאוסטריה בארמון שנברון ב-14 באוקטובר 1809.[י"ד] החוזה הביא לסיומה הרשמי של מלחמת הקואליציה החמישית בניצחון לצרפת והיה קשוח במיוחד כלפי אוסטריה, שאיבדה שטחים נרחבים ואת גישתה לים. לאחר חתימת החוזה אוסטריה וצרפת נהיו לבעלות ברית לזמן קצר.[56]
מתוך תנאי החוזה היו:
- על אוסטריה לשלם פיצויי מלחמה של כמעט 85 מיליון פרנקים לצרפת.
- על אוסטריה לנתק את יחסיה הדיפלומטיים והמסחריים עם בריטניה ולהצטרף למערכת הקונטיננטלית.[57][58]
- על אוסטריה להגביל את צבאה לצבא קטן מ-150,000 חיילים.[58]
- על אוסטריה לוותר על שטחים נרחבים ביותר, שחלקם יימסרו למדינות הבובה של צרפת, לרוסיה, או לצרפת עצמה.[58]
הודות לוויתור הרב של השטחים, שבסך הכול שווים ל-83,000 קמ"ר, אוסטריה למעשה איבדה כ-3.5 מיליון מתושביה, כחמישית מכלל אוכלוסייתה.[58] אוסטריה ויתרה על כול השטחים הקרואטיים שהחזיקה דרום-מערבית לנהר הסאווה, מה שסופח לקיסרות הצרפתית והפך למחוזות האילריים, מחוזות אוטונומיים בתוך האימפריה הצרפתית.[59] המחוזות האילריים קטעו את גבולה של אוסטריה עם איטליה וקטעו את גישתה לים התיכון.
מארי לואיז
לאחר שהאוסטרים הובסו והקואליציה החמישית פורקה, נפוליאון נישא בשנת 1810 כחלק מנישואים פוליטיים למארי לואיז, דוכסית פארמה, שהייתה בתו של הקיסר פרנץ הראשון של אוסטריה. הנישואים חיזקו את הקשר בין שתי האימפריות. נפוליאון חיפש קיסרית חדשה שתוכל להעניק לו יורש זכר, מה שאשתו הראשונה, ז'וזפין, לא יכלה לעשות. בנוסף לחיפוש אחר יורש, נפוליאון חיפש לגיטימציה לאימפריה שלו בכך שנישא לחברה באחת מבתי המלוכה המובילים באירופה, בית הבסבורג. מארי לואיז, בעודה בת 19, הסכימה להינשא לנפוליאון ובסופו של דבר העניקה לו בן זכר, שלימים יהיה נודע כנפוליאון השני.
נפוליאון בשיאו
כעת, לאחר חתימת חוזה שנברון והניצחון הצרפתי בקואליציה החמישית, הקיסרות הצרפתית הייתה בשיאה. בשנים 1810–1811 לא נוצרה קואליציה אנטי-צרפתית נוספת ונפוליאון יכול היה להתרכז במלחמת חצי האי שכבר זמן רב התרחשה וגבתה מחיר כבד ומשאבים רבים מהצרפתים.[1] אולם, מלחמת הקואליציה החמישית הייתה הניצחון האחרון של נפוליאון במלחמה כלשהי. הצרפתים נסוגו מחצי האי האיברי והפסידו באותה מלחמה, ובשנת 1812 הגיעה נקודת המפנה במלחמות הנפוליאוניות, והיא הפלישה הצרפתית לרוסיה אשר הובילה ליצירת הקואליציה האנטי-צרפתית השישית שבסופה נפוליאון הובס והוגלה לאי אלבה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- Franco-Austrian War of 1809 (War of the Fifth Coalition) ו-Battle of Wagram, באתר History of War
- Napoleonic Wars, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- The Austrian War, 1809, באתר PBS
ביאורים
- ^ האימפריה הרוסית הייתה בעלת ברית של צרפת מאז הפסדה במלחמת הקואליציה הרביעית עם חתימת חוזה טילזיט
- ^ לעיתים ידועה גם בשמות:
- מלחמת צרפת-אוסטריה של 1809.
- הקמפיין של 1809.
- המלחמה האוסטרית.
- ^ בפועל, המלחמה של הקואליציה השלישית הסתיימה עם הפלישה הצרפתית לממלכת נאפולי והכיבוש של הממלכה.
- ^ בתרגום הרשמי לאנגלית: "Austria wants to get slapped; she shall have it, on both cheeks. If the Emperor Francis attempts any hostile move, he will soon have ceased to reign."
- ^ על פי מקורות אחרים, הפלישה לבוואריה החלה כבר ב-8 באפריל.
- ^ קרב לנדשט למעשה היה שני קרבות, האחד ב-16 באפריל והשני ב-21 באפריל. ראו בוויקיפדיה האנגלית
- ^ העיר נפלה במהלך קרב אבנסברג, כשאותו חיל מצב צרפתי קטן נכנע לאוסטרים.
- ^ הפלישה החלה ב-10 באפריל (1809), ב-23–24 באפריל האוסטרים נסוגו לאחר קרב רגנסבורג.
- ^ הפעם הראשונה הייתה ב-13 בנובמבר 1805, במלחמת הקואליציה השלישית.
- ^ החלק האחרון ננטש אחרי שהאוסטרים נהדפו בפלישה לבוואריה חזרה לאוסטריה.
- ^ הקרב בראדיזמין מכונה קרב ראדיזמין. ראו בוויקיפדיה האנגלית
- ^ בשנת 1809 נהר הדנובה היה שונה מאוד מהנהר המתועל של היום. מזרחית לווינה הנהר עבר במספר ערוצים, ויצר איים רבים, חלקם היו משמעותיים מאוד לקרב.
- ^ נפוליאון כתב לאלמנתו של לאן: "איבדתי את הגנרל הדגול ביותר בצבא שלי, בן לוויה שלי לנשק במשך שש עשרה שנים, וחברי הטוב ביותר."
- ^ לעיתים ידוע כ"חוזה וינה".
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 1.15 1.16 1.17 1.18 1.19 1.20 1.21 1.22 1.23 1.24 1.25 1.26 Franco-Austrian War of 1809 (War of the Fifth Coalition) באתר History of War.
- ^ Napoleonic Wars, Britannica (ארכיון)
- ^ The Third and Fourth Coalitions, 1803–07, Britannica (ארכיון)
- ^ The Russo-Prussian alliance, Britannica (ארכיון)
- ^ David G. Chandler, Jena 1806: Napoleon Destroys Prussia, (Osprey, 1993).
- ^ Treaties of Tilsit, Britannica (ארכיון)
- ^ Treaties of Tilsit, Britannica (ארכיון)
- ^ Treaties of Tilsit, Britannica (ארכיון)
- ^ The Austrian War, 1809, pbs.org (ארכיון)
- ^ The Austrian War, 1809, pbs.org (ארכיון)
- ^ The Corsican: The Virtual Diary of Napoleon Bonaparte (עמ' 245), books.google.co.il (ארכיון)
- ^ Blockade and the peninsular campaign, Britannica (ארכיון)
- ^ 13.00 13.01 13.02 13.03 13.04 13.05 13.06 13.07 13.08 13.09 13.10 13.11 13.12 13.13 13.14 13.15 Battle of Wagram, 5-6 July 1809 באתר historyofwar.
- ^ The Austrian War, 1809, pbs.org
- ^ David G. Chandler, The Campaigns of Napoleon, 1966, עמ' 678–679
- ^ Bodart, Gaston, 1867-, Militär-historisches Kriegs-Lexikon (1618-1905), 1908, עמ' 397
- ^ Bodart, Gaston, 1867, Militär-historisches Kriegs-Lexikon (1618-1905), 1908, עמ' 398
- ^ Bodart, Gaston, 1867-, Militär-historisches Kriegs-Lexikon (1618-1905), 1908, עמ' 398
- ^ Bodart, Gaston, 1867-, Militär-historisches Kriegs-Lexikon (1618-1905), 1908, עמ' 398
- ^ Bodart, Gaston, 1867-, Militär-historisches Kriegs-Lexikon (1618-1905), 1908, עמ' 399
- ^ Bodart, Gaston, Militär-historisches Kriegs-Lexikon (1618-1905, עמ' 400
- ^ The Austrian War, 1809, pbs.org
- ^ Bodart, Gaston, 1867-, Militär-historisches Kriegs-Lexikon (1618-1905), 1908, עמ' 401
- ^ The Austrian War, 1809, pbs.org (ארכיון)
- ^ 25.0 25.1 Campaign of 1809., napolun.com
- ^ 26.0 26.1 Bodart, Gaston, Militär-historisches Kriegs-Lexikon (1618-1905), 1908, עמ' 397
- ^ The Battle of Raszyn - 1809, voicemap.me (ארכיון)
- ^ Gill, John H., כרך 3, 1809: Thunder on the Danube - Napoleon's Defeat of the Habsburgs, Wagram and Znaim, London: Frontline Books, 2010, עמ' 23
- ^ Kamil Rosiak, W sto dziewięćdziesiąt lat po zgonie księcia Pepi..
- ^ Alexander Mikaberidze Non-Belligerent Belligerent Russia and the Franco-Austrian War of 1809, Cairn.Info
- ^ Gill, John H, כרך 3, 1809: Thunder on the Danube; Volume III: Wagram and Znaim, London: Frontline Books, 2010, עמ' 51-52
- ^ Franco-Austrian War of 1809 (War of the Fifth Coalition) - Poland, historyofwar.org
- ^ Bodart, Gaston, 1867-, Militär-historisches Kriegs-Lexikon (1618-1905), 1908, עמ' 405
- ^ Battle of Aspern-Essling Overview, thoughtco.com (ארכיון)
- ^ Uffindell, Andrew, reat Generals of the Napoleonic Wars, 2003, עמ' 179
- ^ Arnold, James R., Napoleon Conquers Austria: The 1809 Campaign for Vienna, 1995, עמ' 75
- ^ Bodart, Gaston, 1867-, Militär-historisches Kriegs-Lexikon (1618-1905), 1908, עמ' 405
- ^ Gill, John H., Napoleon and the Operational Art of War., 2016, עמ' 251
- ^ Aftermath, historyofwar.org
- ^ Gill, John H, 1809: Thunder on the Danube - Napoleon's Defeat of the Habsburgs, Vol. 3: Wagram and Znaim., 2010, עמ' 401
- ^ Bodart, Gaston, 1867-, Militär-historisches Kriegs-Lexikon (1618-1905), 1908, עמ' 409
- ^ Battle of Wagram, Britannica
- ^ %5D%20and%20the%20Danube . Battle of Wagram, napoleon-empire.net (%5D%20and%20the%20Danube . ארכיון)
- ^ Fisher & Fremont-Barnes, The Napoleonic Wars: The Rise and Fall of an Empire., 2004, עמ' 134
- ^ %20in%20Wagram.-,His%20ammunition%20park,-was%20a%20few Battle of Wagram, napoleon-empire.net (ארכיון)
- ^ Bowden & Tarbox, עמ' 130-131
- ^ Battle of Wagram, napoleon-empire.net
- ^ Return to the Marchfeld, napoleon.org (ארכיון)
- ^ 49.0 49.1 Battle of Wagram | European history | Britannica, www.britannica.com (באנגלית) (ארכיון)
- ^ 50.0 50.1 Battle of Wagram | European history | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
- ^ 51.0 51.1 51.2 Battle of Wagram, Napoleon & Empire (באנגלית) (ארכיון)
- ^ Etienne Jacques Joseph Alexandre Macdonald, Duke of Taranto, 1765-1840, www.historyofwar.org
- ^ Bodart, Gaston, 1867-, Militär-historisches Kriegs-Lexikon (1618-1905), 1908, עמ' 409
- ^ Battle of Znaim, 10-11 July 1809, www.historyofwar.org
- ^ Bodart, Gaston, 1867-, Militär-historisches Kriegs-Lexikon (1618-1905), 1908, עמ' 410
- ^ Treaty of Schönbrunn | Europe [1809 | Britannica], www.britannica.com (באנגלית)
- ^ Treaty of Schonbrunn, 14th October 1809, www.historyofwar.org
- ^ 58.0 58.1 58.2 58.3 Treaty of Schönbrunn | Europe [1809 | Britannica], www.britannica.com (באנגלית)
- ^ Illyrian Provinces | historical region, Europe | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
| קרבות במלחמות הנפוליאוניות (מחולקים לפי הקואליציות האנטי-צרפתיות) | ||
|---|---|---|
| ראשונה | קרב ורדן • קרב ואלמי • קרב ז'מפ • המלחמה בוואנדה • קרב נירווינדן • קרב פלרוס • קרב ההר השחור • קרב כף סנט וינסנט | |
| שנייה | קרב הפירמידות • קרב הנילוס • קרבות בארץ ישראל • קרבות איטליה • הקרב על שטוקכך • קרב קופנהגן • קרב הוהנלידן • קרב מרנגו | |
| שלישית | גרנד ארמה • קרב כף פיניסטרה • מערכת אולם • קרב טרפלגר • קרב אולם • קרב דורנשטיין • קרב אוסטרליץ | |
| רביעית | קרב ינה-אאורשטדט • מרד פולין הגדולה • קרב אילאו • המצור על דנציג • קרב היילסברג • קרב פרידלנד • קרב קופנהגן | |
| חמישית | קרב אבנסברג • קרב לנדסהוט • קרב אקמיהל • קרב אספרן-אסלינג • קרב וגראם | |
| שישית | קרב סלמנקה • הפלישה לרוסיה • (קרב סמולנסק • קרב בורודינו • קרב ברזינה) • המערכה בגרמניה • (קרב ליצן • קרב באוצן • קרב דרזדן • קרב לייפציג) • קרב ויטוריה • מערכת ששת הימים • קרב פריז | |
| שביעית | קרב קאטר ברה • קרב ליגני • קרב ווטרלו | |
38191419הקואליציה האנטי-צרפתית החמישית