קרב ויטוריה

קרב ויטוריה
Batalla de Vitoria

מערכה: מלחמת חצי האי
מלחמה: המלחמות הנפוליאוניות
תאריך	23 ביוני 1813
מקום	ויטוריה, ספרד
עילה	מתקפת הקואליציה על מרכז הכוחות הצרפתים.
תוצאה	ניצחון מכריע של הקואליציה האנטי-צרפתית השישית וניצחונה במלחמת חצי האי.
שינויים בטריטוריות	השבת צפון ספרד לידי שלטון הבורבונים מידי הקיסרות הצרפתית הראשונה.
הצדדים הלוחמים ממלכת ספרד ממלכת פורטוגל ספרד הבונפרטית מפקדים הדוכס מוולינגטון ז'וזף בונפרטה ז'אן-בטיסט ז'ורדאן כוחות 81,000 60,000 אבדות 5,158 (כולל הרוגים, שבויים ופצועים) 8,000 (כולל הרוגים, שבויים ופצועים)
(למפת ספרד מוגדלת)   מדריד ברצלונה בילבאו חיחון סרגוסה ואיאדוליד מאלגה קורדובה סביליה גרנדה פלמה מורסיה ויגו ולנסיה מרידה צרפת צרפת פורטוגל מרוקו אלג'יריה ויטוריה (למפת ספרד רגילה)   מדריד ברצלונה בילבאו חיחון סרגוסה ואיאדוליד מאלגה קורדובה סביליה גרנדה פלמה מורסיה ויגו ולנסיה מרידה צרפת צרפת פורטוגל מרוקו אלג'יריה ויטוריה (למפת חבל הבסקים רגילה)   בילבאו סן סבסטיאן מפרץ ביסקאיה צ. נווארה לה ריוחה קסטיליה ולאון קנטבריה ויטוריה (למפת חבל הבסקים מוגדלת)   בילבאו סן סבסטיאן מפרץ ביסקאיה צ. נווארה לה ריוחה קסטיליה ולאון קנטבריה ויטוריה

קרב ויטוריה (בספרדית: Batalla de Vitoria) היה קרב מרכזי במהלך מלחמת חצי האי (חלק מהמלחמות הנפוליאוניות) במסגרתו כוחות בריטים, ספרדים ופורטוגזים, תחת פיקודו של ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון, הביסו את צבא הקיסרות הצרפתית הראשונה (גרנד ארמה) תחת פיקודו של ז'וזף בונפרטה. הקרב התרחש ב-23 ביוני 1813, בעיר ויטוריה והביא לניצחון מכריע של הקואליציה האנטי-צרפתית השישית. הקרב הביא לנסיגת הכוחות הצרפתים מספרד צפונה, ולניצחון הסופי של הקואליציה במלחמת חצי האי.

רקע

ערך מורחב – מלחמת חצי האי

הכוחות הצרפתים הקימו את ממלכת ספרד הנפוליאונית בתור מדינת חסות של הקיסרות הצרפתית הראשונה עוד בשנת 1808. בתגובה, האימפריה הפורטוגזית והאימפריה הבריטית שהיו עוד קודם לכן חלק מהקואליציות האנטי-צרפתיות, קיבלו כעת תמיכה מצדם של תומכי ספרד הבורבונית ובהם מיליוני ספרדים, בעיקר איכרים ובני המעמד השלישי שהיוו את השלד ליציבות הממשל הספרדי. בנקודה זאת החלה בפועל מלחמת אזרחים בספרד שכללה התערבות של מעצמות צרפת ובריטניה בתוכה. המלחמה, אשר נודעה בתור מלחמת חצי האי, היוותה חלק מרכזי במלחמות הנפוליאוניות.

המערכה ב-1812

ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון החל את מסעו הצבאי בספרד, במסגרת מלחמת חצי האי, בשנת 1812, שנה לפני קרב ויטוריה, על ידי כיבוש שתי הערים בגבול פורטוגל שהיו המפתח להנעת הצרפתים אל מחוץ לספרד; סיודאד רודריגו ב-19 בינואר 1812 ובדאג'וז ב-6 באפריל 1812. במאי 1812 החל נפוליאון בונפרטה, קיסר הצרפתים, בהכנות לפלישתו הגורלית לרוסיה, והשאיר את אחיו ז'וזף בונפרטה בפיקוד סמלי על צבאות צרפת בספרד. נפוליאון ביצע טעות אסטרטגית בהערכה כי וולינגטון יישאר בעמדה הגנתית להמשך 1812. לאחר לכידתו של באדג'וז, וולינגטון החזיר את צבאו לסיודאד רודריגו והחל להתקדם צפון-מזרחה במעלה הכביש הראשי המוביל לסלמנקה, בורגוס וצפון-מזרח ספרד.

בעקבות ניצחון מכריע בקרב סלמנקה, ב-12 באוגוסט 1812, כבש וולינגטון את מדריד, בירת ספרד, והכריח את ממשל החסות הצרפתי תחת ז'וזף לסגת במהרה צפון-מזרחה עם צבאו. בספטמבר 1812, לאחר הפסד צבאי בכיבוש בורגוס נסג וולינגטון חזרה לעבר הגבול הספרדי-פורטוגזי, שם נותר בחורף 1812. התקווה הצרפתית הייתה שוולינגטון לא יוכל לחדש את ההתקפה למשך זמן מה, במהלכו יוכלו הצבאות הצרפתים ברחבי ספרד להשקיט לבסוף את התקוממויות האזרחים נגד השלטון הצרפתי. וולינגטון בילה את חורף 1812–1813 בארגון מחדש של כוחותיו והבאת מגויסים חדשים מבריטניה, בעיקר כוחות גרילה סקוטים ואירים.

המערכה ב-1813

וולינגטון תכנן בקפידה את מתקפת 1813 שלו נגד הצרפתים. במערך הצרפתי, המטה הכללי של ז'וזף, יעץ שאם וולינגטון יתקדם בשנת 1813, הוא ייאלץ להשתמש בנתיב הדרוך היטב מסיודאד רודריגו לסלמנקה, ואיאדוליד ובורגוס. הצרפתים נדרשו רק לחזור על האסטרטגיה שלהם בשנה הקודמת ולהחזיק בדרך זו כדי לעצור את התקדמותו של וולינגטון, כפי שהיה ב-1812. המרשל הצרפתי, ז'אן-בטיסט ז'ורדאן, חשד שוולינגטון לא ישתמש בכביש בורגוס אלא יעלה על התוכנית הצרפתית על ידי התקדמות מהגבול הצפון-מזרחי של פורטוגל סביב האגף הצפון-מערבי שלהם (דרך גליסיה).

ז'ורדאן היה כמעט לבדו בחשש מאפשרות זאת. המפקדים הצרפתים האחרים טענו כי הגאוגרפיה ההררית בצפון-מערב ספרד אינה מאפשרת מעבר צבא עם ארטילריה. בפועל ז'ורדאן צדק, ומעבר מצפון-מערב הייתה תוכניתו של וולינגטון. צבא כוחות בריטים, פורטוגזים וספרדיים של וולינגטון התאספו באזור שבין סיודאד רודריגו בצפון פורטוגל והחלו את התקדמותם במאי 1813, בעוד האגף הימני של המקדמה היה בתחילה בדרך לסלמנקה בשביל לשטות בצרפתים.

הקשיים של צבאות צרפת היו גדולים. נפוליאון סילק טיוטות של ותיקים מנוסים מהגדודים בספרד כדי לבנות מחדש את הצבא הצרפתי שנהרס במערכה הרוסית. חלקים נרחבים מהצבא נאבקו בהתקוממויות אזרחים בנווארה בצפון-מזרח ספרד. כמו במהלך כל מלחמת חצי האי, המפקדים הצרפתים לא הצליחו להשיג מידע מהימן על תנועותיו של וולינגטון או אפילו לתקשר ביעילות זה עם זה, עקב פעולות הגרילה הספרדית הכוללת, ואילו וולינגטון קיבל ​​היטב את הידע הנדרש על תנועות הצרפתים על ידי אותן הגרילות.

ההגעה לויטוריה

פעולות מקדימות

צבאו של וולינגטון נתמך על ידי האוכלוסייה הספרדית המקומית, שאיפשרה לתמוך בהתקדמות על פני האזור ההררי הצחיח בצפון-מערב ספרד. עם התקדמותו של וולינגטון, בסיס האספקה ​​של צבאו הועבר מליסבון שבפורטוגל לסנטנדר שבצפון-מערב ספרד. קשיים לוגיסטיים דרך המדינה הנגועה עקב הגרילה מנעו את ריכוז הכוחות הצרפתים תחת ז'וזף. מכיוון שמדריד כבר לא הייתה בחזקתו, שיגר ז'וזף שתי שיירות פרשים ועלייהם אוצרות זהב לעבר ויטוריה ומשם לצפון-מזרח ספרד בכדי להשיג את תמיכת התושבים הספרדים. שיירות אלה הגיעו לויטוריה ושם נאלץ ז'וזף להתעמת עם צבאו של וולינגטון. ב-30 במאי 1813 חצו בריגדות בריטיות את נהר האסלה והצטרפו למרכז הכוח תחת וולינגטון שחצו את נהר דורו. צבאו של וולינגטון, המאוחד כעת, פנה מזרחה והחל בצעדה מאחורי האגף הימני הצרפתי, ונלחם, ב-18 ביוני 1813, בקרב סן מילן ואסמה נגד הגנרל רייל. שלושה צבאות צרפתים; צבא הדרום, צבא המרכז וצבא פורטוגל התרכזו בויטוריה, שם המתינו להגעת הכוחות של צבא הצפון בכדי לתקוף נגד הקואליציה בויטוריה.

ויטוריה שוכנת בקצה המזרחי של מישור מלבני המשתרע ממזרח למערב לה. הדרך הראשית לצרפת פונה צפונה-מזרחית למישור. הדרך למדריד עוברת מדרום-מערב למישור. נהר הזדוררה זורם לאורך הגבול הצפוני של המישור ממקום מוצאו למרגלות הרי הפירנאים המקיפים את המישור. גדות הנהר היו תלולות וגבוהות במקומות רבים מה שהקשה על הגישה מצדו האחד של הנהר לשני, ויצר לגונות רחבות ועמוקות. כמה גשרים חצו את זדוררה. הצבא הצרפתי שהתאסף בויטוריה מ-20 ביוני 1813 סבל ממגבלות משמעותיות. חייליו היו ספוגים ברוח הלחימה, באימונים ובניסיון של צבאות צרפת באותה תקופה, אך חסרה לה פיקוד מרכזי חזק. שלושה צבאות צרפתיים נפרדים נכחו בויטוריה; צבאות שפעלו במשך שנים באזורים שונים בספרד, תחת מפקדים שהכירו רק העברת פקודות לעבר ז'וזף בונפרטה. בעוד שראש המטה של צבאו של ז'וזף, מרשל ז'ורדאן, היה חייל צרפתי בולט, הוא לא פיקד ברוב החזיתות ברחבי חצי האי האיברי ועקב כך היה מחסור בסמכות.

בלילה של 18 ביוני 1813, צבאו של וולינגטון לן לאורך הכביש הצפון-מערבי לדרום-מזרח בין ממבליגה לאספיחו, כ-20 קילומטרים ממערב לויטוריה, בעוד שלוש הדיוויזיות תחת הגנרל הצרפתי, רייל, מפקד צבא פורטוגל לן ליד העיירה סלינס דה אנאנה, כמה קילומטרים משם. שאר צבאו של ז'וזף שכב דרומה יותר, וצעד לעבר ויטוריה. רק בזמן הזה ז'וזף והמרשל ז'ורדאן, החליטו סופית כי יש לעמוד ולהגן על המערכה במישור ויטוריה. ההחלטה הושפעה מהצורך להגן על שיירות הפרשים שהיו עמוסות באוצרות הכתר הספרדי. רייל נצטווה לסגת במעט וליצור מערך לבלימת התקדמותו וולינגטון תוך כדי כך, כדי לאפשר לחייליו של ז'וזף לחצות את נהר באיה ולהגיע לויטוריה ולשחרר את הפרשים בעיר לפני שהיא תיפול לידי צבאו של וולינגטון.

רייל מילא אחר פקודה זו, ואיפשר לשתי בריגדות לחצות את נהר זדוררה, לפני שנע לאחור להקים את מערך הבלימה. בלילה של 19 ביוני 1813, הבריגדות של וולינגטון חנו לאורך נהר באיה. ז'ורדאן לא היה בטוח מה וולינגטון מתכנן למערכה בויטוריה. דיווחים על פעילות מכיוון הצפון והמערב לא יכלו לשלול את הסיכוי להתקפה על ויטוריה מאזורים אלו. עם ההחלטה להתייצב סביב ויטוריה, ז'וזף וז'ורדאן שמו את אמונם בהגעתו של הגנרל קלוזל, מפקד צבא הצפון, אשר לאחר שקיבל את זימונו של ז'וזף להצטרף לצבאו בבורגוס, החל מצעיד את צבאו מדרום-מערב פמפלונה עם אספקה ​שם אוכל נשק וכוח אדם, בסך הכל כ-12,000 איש. בעוד קלוזל לא היה מודע לכך שז'וזף וצבאו נאלצו לסגת ראשית במעלה כביש בורגוס לעבר ויטוריה, הכשלים הלוגיסטים ובעיות התקשורת החשילו את ההתקדמות הצרפתית פעם נוספת. השאלה הייתה האם קלוזל יגיע בזמן לקרב מול וולינגטון, ובמקרה זה האם כוחותיו הנוספים יכולים בהחלט להטות את הכף לטובת ז'וזף.

הסדר הצרפתים

כאשר הצבא הצרפתי צעד אל מישור ויטוריה הוא תפס עמדות הגנה מאחורי נהר זדוררה. צבא הדרום (אשר כלל 22,000 רגלים, 4,000 פרשים ו-50 תותחים), התמקם במרחק הגדול ביותר מויטוריה בגדה המערבית מכל שאר הכוחות הצרפתים והפכו ליעד הבלתי נמנע לתקיפות הפתיחה של וולינגטון. בפינה הדרומית-מערבית של מישור ויטוריה, כבשה בריגדה צרפתית אחת, מרנסין, את הכפר סובייאנה והשיגה שליטה בגובה הגבעות שמדרום לכפר. 3 דיוויזיות נוספות של צבא הדרום יצרו מערך לאורך הגבעות מדרום לצפון מאחורי הזרוע המערבית על נהר הזדוררה, כל דיוויזיה עם סוללה של ארטילריה שהוצבה לחזית שלה. בחלק האחורי הימני של הבריגדות הללו, מחלקת ויטאלה הסדירה שליטה על גבעה מקומית ועלייה הוצבו 3 סוללות שדה. מבין שלוש דיוויזיות הפרשים של צבא הדרום, הפרשים הקלים היו באריניז (מדרום לויטוריה).

צבא המרכז, 9,000 רגלים, 1,000 פרשים ו-14 אקדחים, התייצבו על הגבהים ממערב לכפר גומצ'ה, מאחורי צבא הדרום ובמרכז מישור ויטוריה. הקונטינגנט הספרדי (חיל רגלים מלכותי של מלך ספרד הבונפרטית) תחת פיקודו של ז'וזף היה הרחק מאחור, צפונית-מזרחית לויטוריה. הפרשים של צבא המרכז, היו מקדימה לויטוריה עם הפנים לנהר זדוררה, איפה שבגדה השנייה אל מולם היו הכוחות של וולינגטון. צבא פורטוגל, (אשר מנה 11,000 רגלים, 1,200 פרשים ו-42 תותחים), הוצב עם חלק ניכר מחיל הרגלים שלו, בין שלוש גבעות, על כל אחת הייתה סוללת ארטילריה ואלו הוצבו כ-4 קילומטרים מקדימה לצבא הדרום. הפרשים של צבא פורטוגל שכבו לאורך הזרוע הצפונית של גדת נהר הזדוררה. 25 מהתותחים של צבא פורטוגל היו בשמירת התותחנים שתחזקו אותם בתוך ויטוריה עם עתודת צבא המרכז.

הסדר הבריטים

ז'וזף וז'ורדאן התכוונו לערוך ביקורת על עמדות צרפתיות ב-20 ביוני 1813 ולקבל החלטה סופית באשר להפעלתם לקראת הקרב. היה מעט זמן כשצבאו של וולינגטון שכב בסמוך, 6 קילומטרים מערבית לנהר זדוררה. המגבלה על חופש התנועה של ז'וזף הייתה הצטברות עצומה של נשק, אוצרות ומשמכים של הממשלה בויטוריה. שיירה גדולה יצאה לעבר גבול צרפת ב-19 ביוני 1813, ובכל זאת הותירה רכוש רב שהיה נדרש להעבירו מויטוריה בשביל לאפשר פינוי של האזור. ז'ורדאן חלה ב-20 ביוני 1813 והביקורת נדחתה ליום שלמחרת; דחייה קטלנית. החשש המתמשך של ז'ורדאן היה כי וולינגטון התכוון להתקדם על בילבאו ולתקוף את צבאות צרפת בויטוריה מצפון.

בריגדת חי"ר מצבא פורטוגל, שנתמכה על ידי בריגדה נוספת, נשלחה במעלה הכביש הצפוני לעבר מורגויה בכדי להעביר רכוש מויטוריה לצרפת. הכוחות הצרפתיים נעצרו על ידי כוח ספרדי בורבוני בפיקודו של מיגל דה אלבה ונסוגו חזרה. מפגש זה היווה אישור בשביל ז'ורדאן בנוגע לחשדו כי זה היה הכיוון האמיתי להתקפה של וולינגטון על ויטוריה והוא הורה על חלוקתו המחודשת של מערך הכוחות מריכוז פעילות בעיקול הדרומי אל ריכוז במערב. כשהגיעו לנהר באייס ב-20 ביוני 1813, חיילי וולינגטון נזקקו ליום שלם כדי להתאושש מהצעדה המפרכת מגבול פורטוגל. וולינגטון היה צריך גם להכין את הלך הרוח שלו להתקפה נגד הצרפתים. כוחותיו של תומאס גרהם נצטוו לכבוש את העיירה מורוגיה, באגף השמאלי הקיצוני של הצבא. הדיוויזיה השלישית והשביעית הבריטית חצתה את נהר באיה והתכוננה לצאת למתקפה העיקרית ממערב.

סדר הכוחות

צבא הקואליציה

הפיקוד העליון: ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון

פיקוד חיל ארטילריה: אלכסנדר דיקסון

הגזרה הימנית

פיקוד: רולנד היל, ויסקונט היל הראשון

• הדיוויזיה ה-2: ויליאם סטיוארט (10,834 איש)
• הדיוויזיה הפורטוגזית: פרנסיסקו דה סילבירה (5,287 איש)
• הדיוויזיה הספרדית: פבלו מורילו (4,551 איש)
• חיל פרשים (1,847 איש)
• ארטילריה: מחולקת בין הדיוויזיות וחיל הפרשים

הגזרה המרכזית הימנית

פיקוד: גלבריית' לאורי קול

• הדיוויזיה ה-4: גלבריית' לאורי קול (7,286 איש)
• הדיוויזיה הקלה: צ'ארלס אלטן (5,484 איש)
• חיל פרשים (4,417 איש)
• ארטילריה: אוגוסטוס סיימון פרייזר

הגזרה המרכזית השמאלית

פיקוד: ג'ורג' רמזי, הרוזן התשיעי מדלהוזי

• הדיוויזיה ה-3: תומאס פיקטון (7,455 איש)
• הדיוויזיה ה-7: ג'ורג' רמזי, הרוזן התשיעי מדלהוזי (7,297 איש)
• ארטילריה: ריצ'רד בוכנר

הגזרה השמאלית

פיקוד: תומאס גרהם, הברון הראשון לינדוץ'

• הדיוויזיה ה-1: קנט האוורד (4,854 איש)
• הדיוויזיה ה-5: ג'ון אוסוולד (6,725 איש)
• הבריגדות הפורטוגזיות העצמאיות (4,689 איש)
• הדיוויזיה הספרדית: פרנסיסקו דה לונגה (3,130 איש)
• חיל פרשים (1,451 איש)
• ארטילריה: מחולקת בין הדיוויזיות וחיל הפרשים

הצבא הצרפתי

הפיקוד העליון: ז'וזף בונפרטה, מלך ספרד

ראש המטה הכללי: ז'אן בפטיסט ז'ורדאן

צבא הדרום

פיקוד: הונור עזאן

• הדיוויזיה ה-1: ז'אן פרנסואה לבאל (4,844 איש)
• הדיוויזיה ה-3: אז'ן קשימיר-וילאט (5,874 איש)
• הדיוויזיה ה-4: ניקולא פרנסואה קונרוש (6,589 איש)
• הדיוויזיה ה-5 (2,927 איש)
• הדיוויזיה ה-6: אוגוסטין דארישאו (5,700 איש)
• דיוויזיית הפרשים ה-1: פייר בנויט-סו (1,502 איש)
• דיוויזיית הפרשים ה-2: ז'אק דלאיסטר דה טילי (1,929 איש)
• דיוויזיית הפרשים ה-3: אלכסנדרה ויקומט דיאגון (1,692 איש)
• כוח עזר (1,883 איש)

צבא המרכז

פיקוד: ז'אן בפטיסט דרואט

• הדיוויזיה ה-1: ז'אן בארתלמי דרמאגנאק (4,472 איש)
• הדיוויזיה ה-2: לואי ויקטורין קסאז' (5,209 איש)
• דיוויזיית הפרשים ה-1: אן פרנסואה שארל-טריליד (1,038 איש)
• דיוויזיית הפרשים ה-2: אנטוני סילביין אבי (474 איש)
• כוח עזר (830 איש)

צבא פורטוגל

פיקוד: הונור שארל ריל

• הדיוויזיה ה-4: ז'אק תומאס סרוט (4,802 איש)
• הדיוויזיה ה-6: תומאס מיגנו דה למרטיניאר (6,711 איש)
• דיוויזיית הפרשים ה-1: ג'וליאן אוגוסטין ז'וזף מרמט (1,801 איש)
• דיוויזיית הפרשים ה-2: פייר פרנסואה שבייר בויאר (1,471 איש)
• כוח עזר (2,455 איש)

צבא המלך הספרדי

פיקוד: ז'וזף בונפרטה

• המשמר המלכותי: ניקולא פיליפ גויי (2,805 איש)
• חיילי המשמר הספרדים: חן קספלסיוס (2,833 איש)
• צבא הצפון
• סוללת ארטילריה אחת

הקרב

פעילות לילית

בשעה 1 בלילה, ב-21 ביוני 1813, חצו הכוחות הבריטים תחת ג'ורג' רמזי, הרוזן התשיעי מדלהוזי, את נהר זדוררה וכבשו את כפר אראנגויס, בתמיכת סוללת ארטילריה ובריגדת פרשים קלה. בשעה 3 לפנות בוקר יצאה השיירה הגדולה השנייה שנשאה את אוצרותיו של ז'וזף מויטוריה לבאיון, בליווי דיוויזיית מוקון, ובכך צמצמה את צבאו של האחרון בכ-4,000 איש (האחרים נותרו במערך). זמן קצר לאחר מכן, בסביבות השעה 5 לפנות בוקר, החלו ז'וזף וז'ורדאן בסיור שנדחה מהיום הקודם. הם החלו את הבדיקה שלהם לגבי מצב הכוחות בכפר ז'וזאו, 3 קילומטרים מערבית מויטוריה. ז'וזף וז'ורדאן התרשמו לטובה מהפוטנציאל ההגנתי בז'ואזו; עמדה על קרקע מורמת, מישור שדה אש טוב להצבת התותחים, עם צלע הר בעבר השמאלי ונהר זדוררה מימין. כל זאת בעוד המערך הצרפתי מאוים על ידי ההתקדמות הבריטית הממשמשת ובאה מכיוון בילבאו, שם הספיקו הכוחות לחצות לכפר אראנגויס ללא ידיעתם של הצרפתים.

המתקפה הבריטית

ז'וזף וז'ורדאן שקלו להעביר את הדיוויזיות שהוצבו קדימה חזרה אל התצפית בעיקול המערבי של נהר זדוררה, כאשר קיבלו אזהרה ממפקד צבא הדרום, כי חיילי וולינגטון נמצאים בתנועה. זה היה מאוחר מדי בכדי לבצע פנייה בשינוי המערך הצבאי. בסביבות השעה 8 בבוקר שלחו המוצבים של אוגדת מרנסין הממוקמים בגבעות פואבלה כי שתי שיירות בריטיים וספרדים חצו את נהר זדוררה בפואבלה. שיירה אחת, המורכבת מחייליו הספרדיים של מורילו, התרחבה בקנה מידה גבוה על פואבלה, והשנייה, המורכבת מהגוף הראשי של הדיוויזיה השנייה תחת רולנד היל, ויסקונט היל הראשון, התקדם במעלה הכביש הראשי של בורגוס לכיוון ויטוריה. איום האגף על גבהי פואבלה הדאיג מאוד את ז'ורדאן, שהורה לעזאן, מפקד צבא הדרום, לשלוח את כל דיוויזיית מרנסין לגבהים ולתמוך בו באוגדה נוספת. 5 סוללות הוזמנו לצאת לפעולה ממקום תיקונם בויטוריה לתמיכה בעזאן בשירותו של צבא פורטוגל.

בריגדת הפרשים הקלה על הגדה הצפונית של נהר זדוררה דיווחה כי שיירה מרכזית של כוחות בריטיים מתקדמת דרומה לעבר מעבר הנהר בטרס פואנטס. באגף השמאלי הצרפתי הגיעו כוחותיו הספרדיים של מורילו לפסגת גבעות פואבלה, שם נאבקו נגד המוצבים הצרפתים שהיו חמושים ב-3 תותחים. לפני שפשטו הבריטים על הפסגה, היל הכין מחדש את כוחותיו של מורילו עם רגימנט חי"ר ה-71 של לוחמי גרילה סקוטים מההיילנדס ופלוגות האור של חטיבת ווקר. לאט לאט הצרפתים, שהיו תחילה במוטת כוח עם עמדתם בגובה הגבעות, נסוגו חזרה במעלה הגבעות עקב נחיתותם לעומת המיומנות הסקוטית בפעילות גרילה. בינתיים, וולינגטון הכין את ההתקפה המתוכננת שלו במקום אחר בשדה הקרב, מכיוון שהשיירה השמאלית של דלהוזי, שנעה עוד בלילה מעבר לנהר אל כפר אראנגויס, איבדה את הקשר עם הפיקוד המרכזי של וולינגטון עקב בעיות לוגיסטיות ולא ניתן לצאת במתקפה ולהסתמך על חיפוי מצידה.

כוחות בריטים הורכבו סביב העיירה ננקלארס (על גדת הנהר), בהמתנה להתפתחות האירועים וקבלת הוראות. בעוד שעזאן ראה את התקדמותו של מורילו במעלה פואבלה כפעולה הנבלמת בידי הצרפתים, ז'ורדאן הוטרד במידה ניכרת מהמתקפה, כשהוא מנקודת מבט הפוכה לעזאן ושוקל את אפשרות ההתקדמות לעבר הזרוע הצפונית של נהר זדוררה ולהפוך אותה לחזית. וולינגטון תקף את הצרפתים בגלי כוחות שעברו לעבר הצד הצרפתי של הנהר. בכל התקפה היה צורך לחלק את הכוחות ככה של הצבאות הצרפתיים יועסקו יחדיו. ז'וזף עקב אחר דרישותיו של ז'ורדאן לפיהם יש להחזיר את גבהות פואבלה. בריגדת החי"ר "קסניה" הצרפתית הועברה לכפר ברוסטקויטה בקצה המזרחי של הגבהות ואילו בריגדת החי"ר "וילאטה" נקראה לגבעות דרך כפר זומלו, ממערב לגבעות, בכדי לעצור את ההתקפה הבריטית-ספרדית. היל התקדם כעת במעלה הכביש הראשי של בורגוס, הוא שלח את הרגימנטים החמישים וה-92 של הבריגדה של גרהם לתמוך בגרילת ההיילנדס, בעוד שאר הבריגדה תקפה את הכוחות הצרפתים שנעו בכדי לתמוך בצרפתים של פסגות הגבעות.

עמדתם של ה-71 והכוחות הספרדיים בגבהי פואבלה אוימה על ידי התקפה מצד דיוויזיית וילאטה. קולונל קמרון, שפיקד כעת על כל 3 הגדודים הבריטיים, ה-50, ה-71 וה-92, בגובה, דרש מאנשיו להתייצב, מחוץ לטווח הראייה, עד שהצרפתים יהיו במרחק של 30 מטרים. הכוחות הבריטיים קמו והעבירו מטח אש ששלח את אנשיו של וילאטה ממהרים חזרה אל צלע ההר. אנשי וילאטה התגבשו מחדש להתקפה נוספת, אך לא הצליחו להנחיל תבוסה לכוחות הבריטים. בזמן שהמתקפות הללו התרחשו, התצורות האחרות של צבא וולינגטון החלו סוף סוף להתקדם. דיוויזיית האור ובריגדת ההוסרים, בהנחיית וולינגטון עצמו, צעדו במעלה נהר הזדוררה מעיירת נקנלארס, התגבשו לכדי מערך התקפי, והסתתרו מהצרפתים בצד הרחוק של הנהר על גדות השיחים העבים, מוכנים לקראת התקפה.

וולינגטון רק חיכה להגעת המאזן בחזית הצפונית עם המאבק של הדיוויזיה השביעית של לורד דלהוזי כדי להתחיל בהתקפה. בזמן שהבריגדה הראשונה של דלהוזי הייתה במקומה, החלק העיקרי של הדיוויזיה השביעית שלו איבד את דרכו במהלך צעדת הגישה מעל ההרים והיה עליו להמתין להגעת המערך החסר. איכר ספרדי ניגש לכמה קצינים בריטים מהכוחות של הדיוויזיה ה-7 שאיבדו את דרכם והודיע ​​להם שיש גשר בטרס פואנטס שאינו מוגן על ידי הצרפתים. הצעת האיכר להוביל את הבריטים לגשר התקבלה והחלה תנועה של הכוחות לעבר הגשר. זמן קצר לאחר מכן זומנו ההוסרים מהבריגדה ה-15 מעבר לגשר לתמיכה בכוחות הבריטים תחת דלהוזי. וולינגטון התחיל להיות מודאג, שכן עד הצהריים עדיין לא הגיעו השיירות המרכזיות שלו לתמוך בכוחותיו של דלהוזי. עם הגעתם הסופית של הכוחות בשעת אחר הצהריים, הצרפתים נסוגו מהגבהות ונלחצו לאזור סביב ויטוריה, כאשר כוחות הקואליציה נעו לעברם מהמרכז והאגפים השמאליים.

נפילת הצרפתים

הצרפתים היו כעת מאוימים משני האגפים והמרכז והחל דו-קרב ארטילרי בין 75 התותחים של בעלות הברית לבין 76 התותחים הצרפתים שהיו. האירוע הפך לקרב התותחנים הגדול ביותר במלחמה וכמות הארטילריה הגדולה ביותר שוולינגטון תפקד עליה עד קרב ווטרלו. עד השעה 16:00 וולינגטון התכונן למכה האחרונה נגד הכוחות הצרפתים. תחת לחץ ממושך שנמשך דקות ארוכות וכלל הפגזות ארטילריה לא נפסקות, הצרפתים סוף סוף נשברו בסופו של דבר ונסוגו לויטוריה. השיירה הצרפתית הנסוגה שהכילה את אוצרותיו של הכתר הספרדי, כללה חלק גדול מאוצרות 'חצרו של ז'וזף' והכילה 3,000 קרונות. לשיירה כה גדולה לא היה מנוס מכוחות בעלות הברית המשתוקקים לגזילתה, ובין השיירה הצרפתית היו קרונות שהגיעו זמן קצר קודם לכן מצרפת והכילו למעלה מ-5 מיליון פרנק מזהב.

ז'וזף עצמו כמעט נלכד בידי ההוסרים הבריטים ונאלץ להשאיר את כל חפציו האישיים מאחור בעת התרחשה הנסיגה של השיירה מויטוריה. כמות האוצרות העצומה הצילה את הצרפתים מהשמדה מוחלטת כאשר הביזה החלה על ידי שני הצדדים בקנה מידה עצום (וולינגטון עצמו הרוויח מהביזה 250,000 פרנקים) בעלות הברית איבדו כ-5,000 איש; הצרפתים איבדו כ-8,000, אך גם סכומי כסף עצומים, ציוד, עגלות, תותחי ארטילריה ואוצרות אחרים. הידיעה על התבוסה התפשטה ברחבי אירופה ואויביו הוותיקים של נפוליאון האימפריה האוסטרית, האימפריה הרוסית וממלכת פרוסיה לחצו כולם על נפוליאון במהלך המערכה בגרמניה של מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השישית. ויטוריה לא רק סימנה את סוף השאיפות הצרפתיות בספרד אלא את תחילת נפילתו של משטר נפוליאון. הקרב הביא לנפילתה המוחלטת של הממלכה הנפוליאונית הספרדית ולהסדר מחדש של בית בורבון בספרד תחת פרננדו השביעי, מלך ספרד.

אישים בולטים

• 
  ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון, מפקד כוחות הקואליציה בחצי האי האיברי.
• 
  מיגל דה אלבה, גנרל ספרדי, מנהיג ההתנגדות הספרדית לשלטון הצרפתי הנפוליאוני.
• 
  ז'וזף בונפרטה, אחיו הבכור של נפוליאון ומלך ממלכת ספרד הנפוליאונית בחסותו.
• 
  ז'אן-בטיסט ז'ורדאן, מרשל הקיסרות הראשונה וראש המטה הצבאי בספרד.

ראו גם

• ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון
• מלחמת חצי האי
• ממלכת ספרד הנפוליאונית

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרב ויטוריה בוויקישיתוף

• קרב ויטוריה, באתר היסטוריה של המלחמה
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
• קרב ויטוריה, באתר הערות אוקספורד

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30422748קרב ויטוריה