קרב מרנגו
| מערכה: הקואליציה האנטי-צרפתית השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמות המהפכה הצרפתית | ||||||||||||||||||
| תאריך | 14 ביוני 1800 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אלסנדריה, פיימונטה, איטליה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
44°53′8″N 8°40′39″E / 44.88556°N 8.67750°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון צרפתי מכריע[1][2] | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב מרנגו הוא קרב שהתרחש ב-14 ביוני 1800 בין כוחות צרפתיים, תחת פיקודו של נפוליאון בונפרטה, ובין כוחות אוסטריים סמוך לעיר אלסנדריה, בפיימונטה שבאיטליה. לקראת סוף אותו יום התגברו הצרפתים על מתקפת הפתע של הגנרל מיכאל פון מלאס, גירשו את האוסטרים מאיטליה וחיזקו את מעמדו הפוליטי של בונפרטה בפריז כקונסול הראשון של צרפת בעקבות ההפיכה שלו בנובמבר הקודם.
מופתע מההתקדמות האוסטרית לעבר ג'נובה באמצע אפריל 1800, הוביל בונפרטה בחיפזון את צבאו דרך האלפים באמצע מאי והגיע למילאנו ב-2 ביוני. לאחר שניתקו את קו האספקה של מלאס על ידי חציית נהר הפו והביסו את פלדמרשל-לויטננט פטר קרל אוט פון באטורקץ במונטבלו ב-9 ביוני, סגרו הצרפתים על הצבא האוסטרי, שהסתבך באלסנדריה. בונפרטה הלך שולל על ידי סוכן כפול מקומי, שיגר כוחות גדולים לצפון ולדרום, אך האוסטרים פתחו במתקפת פתע ב-14 ביוני נגד הצבא הצרפתי הראשי, בפיקודו של הגנרל לואי-אלכסנדר ברתייה. תחילה נהדפו שתי ההתקפות שלהם מעבר לנחל פונטנונה ליד הכפר מרנגו, והגנרל ז'אן לאן חיזק את הימין הצרפתי. בונפרטה הבין את המצב האמיתי והוציא פקודות בשעה 11:00 בבוקר להחזיר את הדיוויזיה תחת ז'נרל דה דיוויזיה (GdD) לואי דסה בזמן שהוא הניע את העתודות שלו קדימה. בשמאל האוסטרי, הטור של אוט כבש את קסטל צ'ריולו, והמשמר הקדמי שלו נע דרומה כדי לתקוף את האגף של לאן. מלאס חידש את ההתקפה העיקרית, והאוסטרים הבריעו את העמדה הצרפתית המרכזית. בשעה 14:30, הצרפתים נסוגו, ודרגונים אוסטרים תפסו את חוות מרנגו. בונפרטה הגיע עד אז עם העתודה, אבל חייליו של ברתייה החלו לסגת לעבר שורות הגפנים הראשיות. ביודעו שדסה מתקרב, בונפרטה היה מודאג מטור של חיילי אוט שצעד מצפון ולכן הוא פרס את חיל הרגלים של המשמר הקונסולרי שלו כדי לעכב זאת. לאחר מכן נסוגו הצרפתים בהתמדה מזרחה לכיוון סן ג'וליאנו וקיו כשהאוסטרים כוננו טור בעקבותיהם, כאשר אוט התקדם גם בגזרה הצפונית. הגעתו של דסה בסביבות השעה 17:30 יצבה את העמדה הצרפתית, שכן רגימנט חיל הרגלים הקל התשיעי עיכב את ההתקדמות האוסטרית במורד הכביש הראשי ושאר הצבא שיפר עמדות מצפון לקשינה גרוסה. כשהגיעו הכוחות האוסטרים הרודפים, שילוב של אש מוסקטים ואש ארטילריה הסתיר את מתקפת הפתע של חיל הפרשים של ז'נרל דה בריגדה (GdB) פרנסואה אטיין דה קלרמן, שהדף את המרדף האוסטרי לנסיגה לא מסודרת בחזרה לאלסנדריה, עם כ-14,000 הרוגים, פצועים או שבויים. ההרוגים הצרפתים היו פחותים במידה ניכרת, אך כללו את דסה. כל הקו הצרפתי רדף אחרי האוסטרים כדי להחתים את une victoire politique (ניצחון פוליטי) שהבטיח את אחיזתו של בונפרטה בשלטון לאחר ההפיכה. לאחר מכן התקיים מסע תעמולה שביקש לשכתב את סיפור הקרב שלוש פעמים במהלך שלטונו.
רקע כללי
קרב מרנגו היה הניצחון שחתם את הצלחת המערכה האיטלקית של בונפרטה בשנת 1800, והוא מובן בצורה הטובה ביותר בהקשר של המערכה ההיא. בחצייה נועזת של האלפים עם צבא העתודה שלו (בפיקודו הרשמי של לואי אלכסנדר ברתייה) באמצע מאי 1800, כמעט לפני שהמעברים נפתחו, איים בונפרטה (שחצה על פרד) על קווי התקשורת של מלאס בצפון איטליה. לאחר מכן כבש הצבא הצרפתי את מילאנו ב-2 ביוני, ואחריו פאביה, פיאצ'נצה וסטרדלה, לומברדיה, וניתק את נתיב האספקה האוסטרי הראשי מזרחה לאורך הגדה הדרומית של נהר הפו. בונפרטה קיווה שהעיסוק של מלאס במצור על ג'נובה, שהוחזקה על ידי הגנרל אנדרה מסנה, ימנע מהאוסטרים להגיב למתקפה שלו. עם זאת, ג'נובה נכנעה ב-4 ביוני, ושחררה מספר רב של אוסטרים לפעולות נגד הצרפתים.
ב-9 ביוני ניצח הגנרל ז'אן לאן את פלדמרשל-לויטננט פטר אוט בקרב על מונטבלו. זה גרם לבונפרטה להיות בטוח יתר על המידה. הוא השתכנע שמלאס לא יתקוף ובנוסף לכך שהאוסטרים עומדים לסגת. כאשר כוחות צרפתיים אחרים סגרו ממערב ומדרום, המפקד האוסטרי הוציא את רוב חייליו מעמדותיהם ליד ניס וג'נובה לאלסנדריה על הכביש הראשי טורינו-מנטובה.
תוכניות אוסטריות ומהלכים צרפתיים ראשוניים
האוסטרים תכננו לפלס את דרכם החוצה מזרחה בלחימה אבל - באמצעות סוכן כפול מקומי, הידוע בדרך כלל בשם הכיסוי שלו פרנסואה טולי - ניסו להונות את בונפרטה לחשוב שהם ינסו לצעוד צפונה, לחצות את הפו ולפנות למילאנו, יחד עם שאר החיילים הצועדים מג'נובה. המרגל ייעץ לבונפרטה לצעוד דרך סאלה בצד הצפוני של המישור, כדי שיוכל להילחם עם האגף השמאלי האוסטרי; בינתיים הכוח העיקרי יעבור דרך הכפר מרנגו במרכז, יפנה צפונה ויחבור לאגף השמאלי הצרפתי. אוט הגיע ממונטבלו ב-13 ביוני במועצת מלחמה. הגנרלים הבכירים של הצבא האוסטרי אישרו בתוקף תוכנית זו, שכן החלופה הייתה פירושה שהצבא היה צריך לסגת לאורך נהר הפו ולהשאיר את פיימונטה לאויב ללא קרב. אף על פי כן, על ידי נטישת מישור סן ג'וליאנו, שבו הפרשים האוסטריים העדיפים היו יכולים להעניק לו יתרון, מלאס כנראה עשה טעות חמורה.
בונפרטה ידע שלאוט אין מוצא מאלסנדריה, אבל לא היה לו מושג על עמדתו של מלאס. בעקבות פגישתו עם המרגל וחשש שהגנרל האוסטרי ינסה להימלט, בונפרטה פרש את צבאו בפריסה רחבה בכך ששלח את לואי דסה עם הדיוויזיה של ז'נרל דה דיוויזיה ז'אן בודה (6,000 איש) דרומה לנובי ליגור ואת הדיוויזיה של ז'נרל דה דיוויזיה ז'אן פרנסואה קורנו דה לה פויופ (3,500 איש) צפונה על הגדה השנייה של הפו. צפונה יותר, מוורצ'לי ועד אגם מאג'ורה, הוצבו הדיוויזיות של אנטואן דה בת'נקור וז'וזף שאברן, ובהמשך מאחור, צפונית לפיאצ'נצה, הדיוויזיה של ז'אן תומאס גיום לורז'. השקפתו של בונפרטה אושרה כאשר הגנרל קלוד ויקטור-פרין, שנתמך על ידי חיל הפרשים של ז'נרל דה דיוויזיה ז'ואקים מירא, סילק במהירות את החטיבה האוסטרית של פלדמרשל-לויטננט אנדריאס או'ריילי פון באלינלו מהכפר מרנגו באותו אחר הצהריים. לאחר מכן פרס ויקטור את הדיוויזיות של הגנרלים גספאר אמדה גארדן וז'אק-אנטואן דה שמברלאק דה לאובספין לאורך מהר פונטנונה. המפקדה האוסטרית דנה בבניית גשר צפונה כדי לאגף את הצרפתים, אך המחסור בפונטונים ובזמן אילץ את האוסטרים לחצות את נהר הבורמידה ואז לפתוח בהתקפה אחת וישירה על פני גשר פונטנונה.
הקדמה
שדה הקרב
הקרב התרחש ממזרח לאלסנדריה, במישור שחוצה נהר הבורמידה המפותל, שעליו התקינו האוסטרים ראש גשר. במישור נפרשו כפרים וחוות רבים שייצגו נקודות אסטרטגיות. שלושת האתרים העיקריים של הקרב יצרו משולש, עם מרנגו במערב, קסטל צ'ריולו בצפון וסן ג'וליאנו וקיו במזרח. נחל קטן, פונטנונה, עבר בין מרנגו לבורמידה. הקונסול הראשון הקים את המפקדה שלו בטורה גארופולי, שהיה רחוק יותר מזרחה.
סדר הכוחות
מול 30,000 האוסטרים ו-100 התותחים שלהם עמדו בתחילה 22,000 צרפתים ו-15 התותחים שלהם. לאחר הגעתו של דסה, תגברו 6,000 חיילים את צבאו של בונפרטה.
המפקד העליון של הצבא האוסטרי באיטליה היה מיכאל מלאס יליד טרנסילבניה בן ה-70. הוא היה גנרל יעיל שהצטיין בקרבות קודמים בחזית האיטלקית בעת פלישתו הראשונה של נפוליון (1796–1797). ראש מטהו של מלאס היה גנרל אנטון ריטר פון זאך בן ה-52. פוך זאך קיבל את הכשרתו הצבאית בחיל ההנדסה וכישוריו המתמטיים הקנו לו מקום במטה הכללי של הצבא האוסטרי. כמו מלאס, זכה בעיטור על חלקו בקרב נובי (1799).
המערכה ב-1799 התישה את הצבא האוסטרי באיטליה, אבדות ומחלות צמצמו כמה רגימנטים ל-300 איש. המרכיב הגדול ביותר של הצבא היה בפיימונטה ובעמק הפו השכן; רק יחידות בודדות הועברו למגורי חורף באזורים עם אספקה טובה יותר. מרחקים ארוכים מבסיסי הבית, מהם שאבו הגדודים תגבורת, גרמו לכך שמשלוחי החיילים נאלצו לסבול תנאים אומללים, כך שרק כ-15% הגיעו לצבא השדה. הצבא של מרץ 1800 היה בקושי גדול יותר מאשר בסיום המערכה ב-1799. הציוד והמדים שופרו ועודכנו. אף על פי שהוצגו מדים פשוטים יותר, עם קסדת עור ומוסקטים בקליבר קטן יותר, מעט הגיע לצבאות השדה עד שנת 1800. נעשו מאמצים לבצע סטנדרטיזציה בציוד, אך יחידות רבות השתמשו במגוון דגמי מוסקט וחרבות. מלאס חילק את צבאו לשלושה קורפוסים מול הבורמידה, בחזית אלסנדריה. בצפון פיקד אוט על המשמר הקדמי של פרידריך היינריך פון גוטסהיים בתוספת הדיוויזיות של יוזף פון שלנברג ולודוויג פון פוגלזאנג. בדרום הייתה הדיוויזיה של פלדמרשל-לויטננט אנדראס או'ריילי פון באלינלו. מלאס עצמו פיקד על המרכז, עם הדיוויזיות של קרל יוזף האדיק פון פוטאק, קונרד ולנטין פון קאיים, פרדיננד יוהאן פון מורצין ואנטון פון אלסניץ.
בשנת 1799 היו 36,000 החיילים הצרפתים באיטליה במצב נואש, בדומה לזה שבסוף 1795. אספקה מכל הסוגים לא הייתה מספקת, המשמעת התפוררה, העריקות גברו, ובמקרים בודדים צעדו יחידות שלמות לעורף בחיפוש אחר מזון. הניצולים יהיו בעלי ערך לחימה מוגבל. בהקמת צבא המילואים בצרפת, המהלך הראשון של בונפרטה היה לשקם את מערכת האספקה כדי לספק לחיילים מזון רגיל ומדים הגונים. בהיעדר העליונות הגדולה בחיל רגלים ובתותחנים ממנה נהנו במסעות רפובליקאים רבים, ליבת המילואים של בונפרטה הייתה 30,000 איש, רובם מהרפובליקה הבטאווית, ששימשו תחת גיום מארי אן ברון כדי לרסק את המרד בוואנדה. חיילים ותיקים נוספים הגיעו משרידי צבא אנגליה לשעבר. הדוקטרינה הצבאית החדשה הדגישה את ההתקפה, הניידות והכידון על פני כוח אש ליניארי. מול הצבא האוסטרי הוצבו, במרנגו ומדרום לו, הקורפוס של ויקטור (ז'אק-אנטואן דה שמברלאק דה לאבספין וגספאר אמדה גארדאן), נתמך משמאל על ידי כוח הפרשים של פרנסואה אטיין דה קלרמן, ובהמשך לכיוון צפון מזרח, הקורפוס של לאן (הדיוויזיה של פרנסואה ואטרין, הבריגדה של מיוני) יחד עם שתי חטיבות פרשים. ממזרח לקסטל צ'ריולו עמדה הדיוויזיה של ז'אן-שארל מונייה, בתמיכת המשמר, שהיווה את העתודה. ויקטור היה זה שיישא בנטל של המתקפה האוסטרית.
הקרב
התקפה אוסטרית
הכוחות האוסטרים התקדמו מאלסנדריה מזרחה על פני נהר בורמידה על ידי שני גשרים שפופים בעיקול צר של הנהר (את הנהר לא נחצה בקלות במקומות אחרים). עבודת מטה אוסטרית לקויה מנעה כל התפתחות מהירה של התקפתם וכל הצבא נאלץ לעבור דרך ראש גשר צר. התנועה החלה בסביבות השעה 6 בבוקר עם היריות הראשונות בסביבות השעה 8 בבוקר, אך ההתקפה לא התפתחה עד 9 בבוקר.
המשמר המתקדם האוסטרי בן 1,200 איש, תחת אוברסט יוהאן מריה פיליפ פרימונט ודיוויזיה של 3,300 איש בפיקודו של פלדמרשל-לויטננט או'ריילי, דחקו את המוצבים הצרפתיים לאחור והתפרסו כדי להפוך לאגף הימני האוסטרי, והרחיק את האויב מחוות פדרבונה, אחר כך יוצאים דרומה כדי להתמודד עם הצרפתים בחוות לה סטוריגליונה. המרכז האוסטרי (כ-18,000 חיילים תחת מלאס) התקדם לעבר מרנגו עד שנבלם על ידי חיל הרגלים הצרפתי של גארדאן שנפרס מול נחל פונטנונה. בשמאל האוסטרי, 7,500 איש תחת פטר אוט המתינו עד שהדרך תתפנה לפני שהלכו לכפר קסטל צ'ריולו, מצפון לעמדות הצרפתיות. מהלך זה איים על כיתור של הימין הצרפתי, או על התקדמות נוספת לניתוק קו התקשורת הצרפתי עם מילאנו.
אנשיו של גארדאן נתנו דין וחשבון טוב על עצמם, כשהם עיכבו את הפריסה האוסטרית לזמן ניכר. כשהדיוויזיה של גארדאן הייתה מותשת, ויקטור משך אותה אחורה מאחורי הפונטנונה והכניס לפעולה את הדיוויזיה השנייה שלו תחת שמברלאק (קצין זה איבד עד מהרה את עצביו וברח). הצרפתים החזיקו את הכפר מרנגו ואת קו הפונטנונה עד הצהריים בערך, כששני האגפים באוויר. ראשית, בשעה 8 בבוקר, הטיל מלאס את הדיוויזיה של קרל יוזף האדיק פון פוטאק (ארבעה גדודים) לעבר הגנותיו של ויקטור, בתמיכת סוללת המשמר המקדימה של פרימונט לאורך הנחל. בשל האדמה הרעה ונחל פונטנונה הוא נאלץ לרכז את כוחותיו, ובעקבות כך המתקפה של האדיק ספגה אש משני צדדים ונכשלה, כשהאדיק נהרג. המפקד האוסטרי הכניס אז לפעולה את הדיוויזיה של קונרד ולנטין פון קאיים, אך גם התקפה זו סוכלה עד 11 בבוקר. לבסוף, כשהעמדה הצרפתית חוזקה על ידי כוח הפרשים של פרנסואה אטיין דה קלרמן וההרכב של ז'אן לאן היה בדרך, נשלחה דיוויזיית הגרנדירים המובחרת של פלדמרשל-לויטננט פרדיננד יוהאן פון מורצין לתקוף את הכפר מרנגו. מלאס ביצע גם טעות טקטית חמורה, וניתק את החטיבה של גנרל מיור נימפטש, המונה 2,300 הוסרים ושתי סוללות ארטילריה בחזרה מעל גשר בורמידה כדי לחסום את הקורפוס של הגנרל לואי גבריאל סושה, אשר דווח בטעות בסביבות השעה 9 בבוקר מאקווי טרמה כמתקרב לאלסנדריה מדרום. מלבד עיכוב חציית האגף השמאלי האוסטרי, זה גם גרם לכך שבהיותה 30 קילומטרים משם, החטיבה של נימפטש לא מילאה כל חלק בקרב.
קיפאון במרכז סביב מרנגו
לקח לבונפרטה (5 קילומטרים ממרנגו) עד 10 בבוקר בערך כדי לזהות שהפעילות האוסטרית לא הייתה התקפת הסחה כדי לחפות על הנסיגה הצפויה של מלאס. פקודיו העלו את כוחותיהם לתמיכה בקורפוס של ויקטור. הקורפוס של לאן התפרס על האגף הימני המכריע. הכוח של גנרל מיור פרידריך יוזף אנטון פון בלגרדה מהדיוויזיה של קאיים חצה את פונטנונה מצפון למרנגו וכבש את חוות לה ברבוטה. לאן הנחה את חיל הרגלים של ואטרין להדוף את בלגרדה בחזרה. הם חצו לזמן קצר את פונטנונה לפני שתותחי עתודה אוסטריים הדפו את הצרפתים בחזרה. חטיבת הפרשים הכבדה של קלרמן והדרגונים ה-8 תפסו עמדת חיפוי בצד שמאל, תוך שהם ריסקו ניסיון של חטיבת הדרגונים הקלה של ג'ובאני פילאטי, שניסתה לחצות את נחל פונטנונה התלול בקצהו הדרומי כדי לכתר את אגפו של ויקטור. מימין, ז'נרל דה בריגדה פייר שאמפו נהרג בניסיון לעצור את התקדמות הטור של אוט. חלק קטן מה-6ème Légère (רגימנט חיל הרגלים הקל ה-6) כבש את קסטל צ'ריולו מצפון, אך עד מהרה יחידותיו המובילות של אוט תפסו אותו בסביבות השעה 11:30 בבוקר והחלו להפעיל לחץ על האגף הימני הצרפתי. אוט לא ראה שום סימן להתקדמות הצרפתית העיקרית הצפויה מסאלה (לצפון מזרח), אז הוא שלח את המשמר המתגבר של גנרל מיור פרידריך היינריך פון גוטסהיים לאגף את לאן מצפון למרנגו. עד 11 בבוקר בונפרטה הגיע לשדה הקרב. הוא שלח פקודות דחופות לכוחותיו המנותקים לאחרונה וזימן את העתודות האחרונות שלו. כשהם הגיעו, הדיוויזיה של ז'נרל דה דיוויזיה ז'אן-שארל מונייה והמשמר הקונסולרי היו מחויבים להרחיב ולחזק את הימין הצרפתי, במקום לנסות להחזיק את מרנגו היכן שחסרה לאנשיו של ויקטור תחמושת.
פריצה אוסטרית מעבר לפונטנונה
לקראת השעה 12:30 לאן העביר את שאר כוחו להתמודד מול גוטסהיים בצורת וו, בעוד קאיים תקף שוב, אבל הפעם נגד האגפים של ויקטור. לאופברוקה (גשר קטן) הושלך מעל הפונטנונה ונתמך על ידי ארטילריית עתודה. הגרנדירים של גנרל מיור כריסטוף פון לטרמן חצו כדי להעסיק את שתי חצאי החטיבות של אוליבייה מאקו ריבו דה לה ראפינייר שהגנו על הכפר מרנגו, בעוד שארבע האסקדרונים של בלגרדה ופרימונט פיצלו את כוחו של ואטרין. על אף שריבו כבש מחדש את הכפר, כבש או'ריילי את סטורטיגליונה עד השעה 14:00, ובצפון התכונן אוט לשלוח את הטור של פלדמרשל-לויטננט יוזף פון שלנברג לתמוך בגוטהיים. לאחר אבטחת גשר פונטנונה חצו פרשיו של פילאטי את הגשר אך שוב הותקפו והובסו על ידי קלרמן. עם זאת, ויקטור כבר לא יכול היה להחזיק בעמדותיו ונסוג לדרום מזרח, אל חגורת הגפנים הראשית (גפני ענבים מונחות בין עצי התות). חיל המצב של חוות מרנגו ננטש ובסביבות השעה 14:30 הוביל מלאס שני אסקדרוני פרשים כדי ללכוד אותם.
בערך בשעה 14:00 תקפו הצרפתים את קסטל צ'ריולו ועיכבו את התקדמות הטור של שלנברג על ידי תקיפת עורפו. בסיוע פרימונט הביס אוט את מונייה ואילץ שני שלישים מכוחותיו לסגת לצפון-מזרח. בערך באותו זמן נפלה מרנגו לידי האוסטרים, מה שאילץ את אנשיו של נפוליאון לפתוח בנסיגה כללית. כשחצו החיילים האוסטרים את פונטנונה, הפגיזו תותחיהם את חיל הרגלים הצרפתי בגפנים. בניסיון לעכב עוד יותר את התקדמותו של שלנברג, פקד בונפרטה על גדוד המשמר הראשי שלו והארטילריה שלו, אשר עברו לאגף את הטור. לאחר שהרחיקו את הדרגונים האוסטרים בעזרת הפרשים הנותרים של ז'נרל דה בריגדה שאמפו (תחת ז'ואקים מירא), הם הפעילו את ראש הטור. לאחר קרב אש של 15 דקות בסביבות השעה 16:00 הופתעו כוחות המשמר והושמדו על ידי הפרשים של פרימונט.
הצרפתים נסוגו כ-3 ק"מ וניסו להתארגן מחדש כדי להחזיק את הכפר סן ג'וליאנו. מאחר שהצרפתים היו נחותים במספרם ונסוגו מעמדת ההגנה הטובה ביותר שלהם, הקרב הסתיים בניצחון האוסטרים. מלאס, שנפצע קל, העביר את הפיקוד לרמטכ"ל שלו, גנרל אנטון פון זאך, וקאיים. המרכז האוסטרי התגבש לטור רדיפה עצום במטרה לרדוף את הצרפתים משדה הקרב, עם המשמר הקדמי בפיקודו של גנרל מיור פרנץ קסאפר סן-ג'וליאן. הטור התגבש סביב ספינטה, מדרום מזרח למרנגו, והתקדם במורד הדרך החדשה. עם זאת, עיכובים באגפים הובילו לכך שהצבא האוסטרי יצר צורת סהר עם גזרה מרכזית מתוחה עד דק. באגף הימני האוסטרי, או'ריילי בזבז זמן על כיבוש גזרה צרפתית בת 300 איש בפיקוד אשיל דמפייר (שנכבשה לבסוף) ועבר לדרום מזרח. זה הרחיק את חייליו מאפשרות לתת תמיכה עבור הגוף הראשי האוסטרי. בשמאל האוסטרי, אוט היסס ללחוץ חזק נגד הצרפתים מכיוון שחטיבת הפרשים הצרפתית הקטנה של ז'נרל דה בריגדה ז'אן ריוו ריחפה צפונה.
התקפת נגד צרפתית
עם זאת, דסה, האחראי על הכוח שניתק מבונפרטה דרומה, האיץ את התקדמותו והגיע לצומת דרכים קטנה מצפון לקשינה גרוסה (3 ק"מ מערבית לסן ג'וליאנו). מעט לפני השעה 17:00, הוא דיווח לבונפרטה באופן אישי עם החדשות שהכוח שלו (6,000 איש ו-9 תותחים של הדיוויזיה של בודה) לא הרחק מאחור. האגדה מספרת כי, כששאל בונפרטה מה דעתו על המצב, ענה דסה: "הקרב הזה אבוד לחלוטין. עם זאת, יש זמן לנצח באחר."
הצרפתים מיהרו להטיל ולפרוס את הכוחות הטריים מול סן ג'וליאנו, והאוסטרים האטו לפתוח בהתקפתם. בודה ו-9ème Légère (רגימנט חיל הרגלים הקל ה-9) הועברו במהירות ליציאה מחגורת הגפנים הראשית, שם הפתיעו את ראש הטור של סן ז'וליאן. בזמן שחיל הרגלים האוסטרי נפרס בצד הדרומי של הכביש, ה-9ème Légère ביצע נסיגה יציבה למשך 30 דקות חזרה לעמדתו של דסה. שם הוא הציב את הבריגדה של לואי שארל דה גנאן בצד הצפוני בזמן שרוב הצבא הצרפתי שנותר (מונייה ולאן) התרכז צפונה משם. האוסטרים פרסו שלוש סוללות ארטילריה בצד הצפוני של הכביש הנתמכות על ידי גדוד דרגונים. ז'נרל דה בריגדה אוגוסט דה מרמון הציב את התותחים הצרפתי שנותרו נגד האוסטרים כשהם התקדמו. הדיוויזיה של בודה התקדמה בשורה של בריגדות מול ראש הטור האוסטרי, תוך שהיא מנצחת את החטיבה האוסטרית המובילה של סן ז'וליאן. פון זאך קידם את חטיבת הגרנדירים של גנרל מיור לטרמן לראש הטור וחידש את ההתקפה. נוכח המשבר, נפוליאון שלח את דסה שוב קדימה והורה על התקפת פרשים שדרש דסה. ה-9ème Légère עצרו כדי להתמודד עם ההתקדמות האוסטרית העיקרית ותותחיו של מרמון הפגיזו את האוסטרים עם קלע אשכול מטווח קצר. עוד אחורה, ריכוז תחמושת אוסטרי התפוצץ. במהלך רגעי הבלבול הללו, המערך של לטרמן הותקף באגפו השמאלי על ידי חיל הפרשים הכבד של קלרמן (כ-400 איש) והתפרק. ברגע המכריע של הקרב, דסה נורה מסוסו, אך פון זאך ולפחות 2,000 מאנשיו נלקחו בשבי.
מירא וקלרמן התנפלו מיד על הדרגונים התומכים של ליכטנשטיין שהיו איטיים מכדי להגיב וכיתרו גם אותם. הפרשים האוסטרים הנמלטים התרסקו בשורות חייליו המפוחדים של פילאטי ונשאו אותם משם. כשאספסוף הפרשים המבועתים חלף על פניהם, חיל הרגלים האוסטרי התשוש של הגוף הראשי איבד את אומץ לבו, מה שעורר בריחה פראית לעורף. צוותי התותחים ברחו, נרדפו על ידי פרשים צרפתיים, בעוד כל טורי החי"ר שלהם התקדמו מערבה. חטיבת הגרנדירים השנייה בפיקודו של גנרל מיור קרל פיליפי פון ויידנפלד וכמה פרשים ללא פאניקה עיכבו את התקדמותו של בודה מספיק זמן כדי שהפרשים של או'ריילי יחזרו, ויחד עם פרימונט, הם הרכיבו הגנה אחרונה סביב הכפר מרנגו עם רדת הלילה, ואפשרו למרכז האוסטרי לסגת בבטחה אל מאחורי הבורמידה. אוט עם השמאל האוסטרי לא הצליח להתערב ומצא את נסיגתו דרך קסטל צ'ריולו חסומה על ידי כוחות צרפתים שהתקדמו מהמרכז לצפון מערב, אך הצליח לפלס את דרכו בלחימה חזרה אל ראש הגשר של בורמידה.
האוסטרים נסוגו לתוך אלסנדריה, לאחר שאיבדו כמחצית מהכוחות שהטילו למערכה. האוסטרים ספגו אבדות כבדות ב-12 שעות הלחימה: 15 ניסים, 40 תותחים, כמעט 8,000 שבויים ו-6,500 הרוגים או פצועים. הצרפתים איבדו בערך 4,700 נפגעים (הרוגים ופצועים) ו-900 נעדרים או שבויים, אך הם שמרו על שדה הקרב ועל היוזמה האסטרטגית. גופתו של דסה נמצאה בין ההרוגים.
לאחר מכן
בונפרטה היה צריך לצאת לפריז בדחיפות ולמחרת בבוקר שלח את ברתייה לביקור פתע במטה האוסטרי. תוך 24 שעות מהקרב, נכנס מלאס למשא ומתן (אמנת אלסנדריה) שהוביל לפינוי האוסטרים של צפון מערב איטליה ממערב לנהר טיצ'ינו, והשעיית הפעולות הצבאיות באיטליה.
מעמדו של בונפרטה כקונסול ראשון התחזק בעקבות התוצאה המוצלחת של הקרב והמערכה הקודמת. לאחר הניצחון הזה יכול היה נפוליאון לנשום לרווחה. הגנרלים שהיו עוינים כלפיו יכלו לראות שמזלו לא נטש אותו. לפיכך, הוא האפיל על שרר, ז'ובר, שפיונה ואפילו מורו, שאף אחד מהם לא הצליח להטיל מכה מכרעת על הקואליציה. ניצחונו של מורו בהוהנלינדן, שהיה זה שבמציאות שם קץ למלחמה, הוקטן על ידי בונפרטה, שמאז ואילך נחשב כמושיע של המולדת, ואפילו של הרפובליקה. הוא דחה הצעות של לואי, רוזן פרובנס, שחשב שהקונסוליה היא רק מעבר לעבר החזרתו לכס המלוכה. הודות לניצחון במרנגו, נפוליאון היה יכול סוף סוף להתחיל לתקן את צרפת על פי החזון שלו.
תעמולה
הקרב שהיה ניצחון ברגע האחרון במציאות, עבר מיתולוגיה בעלון של הצבא ושלושה "דיווחים רשמיים" זוהרים יותר ויותר במהלך שלטונו של בונפרטה. הומצאו סיפורים על המשמר ועל ה-72ème demibrigade, שהיו בשליטתו הישירה לאורך כל הדרך.
גנרל פרנסואה קלרמן בלט במרנגו. מלאס, לכוד באלסנדריה כשתקוותיו לפרוץ מזרחה התנפצו, שלח באותו ערב לווינה הודעה שבה הסביר כי "מתקפת קלרמן שברה את החיילים והשינוי הפתאומי והנורא הזה של המזל הסתיים בריסוק אומץ לבם של החיילים. אי הסדר של חיל הפרשים שגרם לחוסר ארגון של חיל הרגלים שלנו זירז את נסיגתו." במקביל, כתב מירא לברתייה: "אני חייב לספר לך במיוחד על קלרמן; באמצעות מתקפה עוצמתית הוא הצליח להטות את האיזון לטובתנו." עם זאת, ב-Bulletin de l'armée שיצא למחרת, ביקש נפוליאון לאזן את המתקפה של קלרמן עם זו של ז'אן-בטיסט בסייר: "מפקד הבריגדה בסייר, בחזית הגרנדירים הפזיזים של המשמר, הוציא לפועל מתקפה בגבורה רבה וחדר לקו פרשי האויב; הדבר הביא לכיתור הצבא."
יצירה נוספת שניסתה להצדיק את תמרון הנסיגה ולהציגו כחישוב אסטרטגי ביותר היה ה-Relation de la bataille de Marengo של Berthier, שפורסם ב-1804. ברתייה טוען שהיה צריך לתת זמן לדיוויזיה ובודה כדי לכבוש את עמדותיהם: "הגנרל של האויב פירש לא נכון את התמרון הזה וחשב שהצבא בנסיגה מלאה, בעוד שבמציאות הוא רק ביצע תמרון ללכידת האויב." עם זאת, ידוע שהגעתו של דסה, למרות שהייתה צפויה בהחלט, לא הייתה בטוחה קודם הנסיגה. העלון מסביר כי כוחותיו של דסה המתינו בעתודה עם כלי ארטילריה, מה שלמעשה היה שקרי, מכיוון שהגיעו מאוחר לקרב. כמה משתתפים בלחימה חושפים את מצבו הרעוע של הצבא לאורך היום, כולל מרמון בזיכרונותיו, קפטן קואנייה: "נסוגנו בסדר תקין אבל כולנו היינו מוכנים להתחיל לרוץ עם הסימן המוקדם ביותר של סכנה", קפטן ז'רווה: " בקרב זה, היינו פעמים רבות על סף תבוסה. פרשי האויב, בשטח נוח לפעולה זו, הסתערו עלינו שוב ושוב. לעיתים קרובות נאלצנו להתרכז ואף לסגת", והגנרל ת'בנה: "יש אין ספק שחלק מהצבא הצרפתי נהדף עד לסקריביה".
מורשת
מוזיאון מרנגו
המוזיאון של מרנגו "Museo della Battaglia di Marengo" ממוקם ב-Via della Barbotta, Spinetta Marengo, אלסנדריה. זה המקום בו התרחשו מרבית הקרבות בין צבאות צרפת ואוסטריה. זה חלק מווילה דלאבו, עם הפארק של המוזיאון המקיף את הכפר מרנגו.
הנצחה
נפוליאון ביקש להבטיח שניצחונו לא יישכח, ולכן, מלבד מסע התעמולה, הוא הפקיד את הגנרל שאסלופ על בניית פירמידה באתר הקרב. ב-5 במאי 1805 התקיים טקס במגרש של מרנגו. נפוליאון, יחד עם הקיסרית ז'וזפין יושבת על כס המלכות שהוצב מתחת לאוהל, פיקח על מצעד צבאי. לאחר מכן, נתן שאסלופ לנפוליאון את אבן היסוד, עליה היה כתוב: "נפוליאון, קיסר הצרפתים ומלך איטליה, לרעמותיהם של מגיני המולדת שנספו ביום מרנגו." פירמידה זו הייתה. למעשה חלק מפרויקט שאפתני מאוד שנועד לפאר את הכיבושים של בונפרטה באיטליה. שדה מרנגו היה אמור להפוך לאתר של "עיר של ניצחונות" ששדרותיה, שנקראו על שם קרבות איטלקים, יתכנסו לפירמידה. במקרה, הפרויקט ננטש בשנת 1815 והאבנים נלקחו על ידי האיכרים. העמוד שהוקם ב-1801 הוסר אף הוא, אולם שוחזר מחדש ב-1922.
נפוליאון הורה לקרוא לכמה ספינות של הצי הצרפתי מרנגו, כולל שרביט (1780), ז'אן ז'אק רוסו (1795), ויל דה פריז (1851) ומרנגו (1810). ב-1802 נקראה מחוז מרנגו לכבוד הקרב. יתר על כן, סוס הרכיבה של נפוליאון לאורך הקרב נקרא מרנגו ובהמשך נשא את הקיסר בקרב אוסטרליץ, קרב ינה-אאורשטדט, קרב וגראם וקרב ווטרלו. לאחר נפילתו של נפוליאון, נקרא מחוז מרנגו, אלבמה, שיושב לראשונה על ידי פליטים מתומכי נפוליאון עם מושבת הגפנים והזיתים שלהם, לכבוד הקרב הזה. מאז, יישובים רבים נקראו מרנגו בקנדה ובארצות הברית. נכון לעכשיו, מוזיאון הקרב קיים בפאתי אלסנדריה. מדי שנה מתארגנים גם שחזורים להנצחת האירוע.
ההפתעה מהמהפך שהשיג נפוליאון בקרב קיבל אזכור תרבותי באופרה טוסקה של פוציני, כאשר דמותו של קברודסי פוצחת בשאגות של שמחה "כשהשחר עולה הרודנים מפחדים" עם קבלת העדכון על המהפך ועל כך שנפוליאון ניצח.
עוף מרנגו
המנה הצרפתית עוף מרנגו נקראה ככל הנראה לכבוד ניצחונו של נפוליאון.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- קרב מרנגו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Brauer; William E. Wright (1 בדצמבר 1990). Austria in the Age of the French Revolution: 1789–1815. Berghahn Books. p. 34. ISBN 978-1-57181-374-9. נבדק ב-21 באפריל 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Holger Afflerbach; Hew Strachan (26 ביולי 2012). How Fighting Ends: A History of Surrender. Oxford University Press. p. 215. ISBN 978-0-19-969362-7. נבדק ב-17 באפריל 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Benoît, p. 117
- ^ 4.0 4.1 Benoît, p. 122
- ^ Chandler, David G.. The Campaigns of Napoleon, New York, 1966, מסת"ב 0-02-523660-1, p. 296, gives: 25% total casualties.
- ^ Chandler, David G.. The Campaigns of Napoleon, New York, 1966, מסת"ב 0-02-523660-1, p. 296, gives: 15 colours, 40 guns, 8,000 captured and 6,000 killed. Asprey, Robert. The Rise of Napoleon Bonaparte, Basic Books, 2001, מסת"ב 0-465-04881-1, p. 387, gives: 6,000 killed or wounded and another 6,000 captured; 15 flags, 40 canon.
| קרבות במלחמות הנפוליאוניות (מחולקים לפי הקואליציות האנטי-צרפתיות) | ||
|---|---|---|
| ראשונה | קרב ורדן • קרב ואלמי • קרב ז'מפ • המלחמה בוואנדה • קרב נירווינדן • קרב פלרוס • קרב ההר השחור • קרב כף סנט וינסנט | |
| שנייה | קרב הפירמידות • קרב הנילוס • קרבות בארץ ישראל • קרבות איטליה • הקרב על שטוקכך • קרב קופנהגן • קרב הוהנלידן • קרב מרנגו | |
| שלישית | גרנד ארמה • קרב כף פיניסטרה • מערכת אולם • קרב טרפלגר • קרב אולם • קרב דורנשטיין • קרב אוסטרליץ | |
| רביעית | קרב ינה-אאורשטדט • מרד פולין הגדולה • קרב אילאו • המצור על דנציג • קרב היילסברג • קרב פרידלנד • קרב קופנהגן | |
| חמישית | קרב אבנסברג • קרב לנדסהוט • קרב אקמיהל • קרב אספרן-אסלינג • קרב וגראם | |
| שישית | קרב סלמנקה • הפלישה לרוסיה • (קרב סמולנסק • קרב בורודינו • קרב ברזינה) • המערכה בגרמניה • (קרב ליצן • קרב באוצן • קרב דרזדן • קרב לייפציג) • קרב ויטוריה • מערכת ששת הימים • קרב פריז | |
| שביעית | קרב קאטר ברה • קרב ליגני • קרב ווטרלו | |
37414386קרב מרנגו