אוגוסט דה מרמון
 | |
| איור בהזמנת המלך לואי-פיליפ משנת 1834. ממוקם במוזיאון ההיסטורי של ורסאי. | |
| לידה |
20 ביולי 1774 שאטילון-סור-סן, ממלכת צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
2 במרץ 1852 (בגיל 77) ונציה, האימפריה האוסטרית  |
| מדינה |
 צרפת |
| כינוי | מרמון הראשון (Marmont Ier) |
| השתייכות |
ממלכת צרפת הרפובליקה הצרפתית הראשונה הקיסרות הראשונה הרסטורציה הצרפתית |
| תקופת הפעילות | 1789–1830 (כ־41 שנים) |
| דרגה | מרשל הקיסרות |
| פעולות ומבצעים | |
| מלחמות המהפכה הצרפתית, המלחמות הנפוליאוניות, מהפכת יולי 1830 | |
| עיטורים | |
אוֹגוּסְט פְרֶדְרִיק לוּאִי וְיִסֶּה דֶּה מַרְמוֹן (בצרפתית: Auguste Frédéric Louis Viesse de Marmont, נהגה: מַרְמוֹ; 20 ביולי 1774 – 2 במרץ 1852), דוכס רז'וס (דוברובניק), מרשל הקיסרות ועמית האספה הלאומית ברסטורציה הצרפתית היה מצביא, אריסטוקרט ופוליטיקאי צרפתי בכיר במהלך המאה ה-19 המוקדמת.
מרמון, בן האצולה המשנית, החל דרכו הצבאית במלחמות המהפכה הצרפתית ושירת תחת נפוליאון בונפרטה במהלך המצור על טולון. מרמון קודם בדרגות צבא המהפכה הצרפתי וב-1804 היה למפקד הכוחות ברפובליקה הבטאווית. במהלך השנים הראשונות לקיסרות, נשלח מרמון לפקד הרחק מהמערכות הצבאיות המרכזיות של המלחמות הנפוליאוניות ומ-1806 היה למושל הכללי של דלמטיה הצרפתית. מרמון היה מעורב במלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית החמישית ולאחר ניצחונו בקרב על זנאים הועלה בדרגה למרשל הקיסרות.
ב-1811 הוטל עליו הפיקוד על ארמיית פורטוגל במסגרת מלחמת חצי האי והוא נפצע קשות במהלך קרב סלמנקה ב-1812. הוא הוכיח את יכולתו האסטרטגית במהלך המערכה בגרמניה וקרב לייפציג בפרט, ובהמשך גם במערכה על צרפת ב-1814. כמפקדים בכירים אחרים נטש מרמון את נפוליאון והחל במשא ומתן עם ארצות הקואליציה האנטי-צרפתית השישית.
מרמון היה לחבר בית העמיתים של האספה הלאומית זמן קצר לאחר הכתרת לואי השמונה עשר, מלך צרפת. במהלך מאה הימים ברח עם המלך לגלות בגנט ושב עם הרסטורציה השנייה. הוא השקיע חלק נרחב מכספו בתעשיות שונות ונכנס ואיבד את רוב כספו לחובות. במהלך מהפכת יולי 1830 מינה אותו שארל העשירי, מלך צרפת למפקד המשמר המלכותי בפריז. בסופן של שלושה ימי קרבות בבירה נסוג מרמון לנוכח עלייתו של לואי פיליפ, דוכס אורליאן האהוד.
מרמון, בדומה למלכו שארל העשירי, יצא לגלות, תחילה בממלכה המאוחדת ובהמשך באימפריה האוסטרית. בשנותיו האחרונות עבר מסעות שונים ופרסם כתבים שלו. מרמון נפטר ב-1852 בוונציה, ממלכת לומברדיה-ונציה בתוך האימפריה האוסטרית. לאחר מותו בוונציה, גופתו הועברה חזרה לצרפת, איפה שהוענקו לו במותו מסדרי כבוד מידי הקיסרות השנייה שנוסדה זה עתה.
ביוגרפיה
קריירה מוקדמת
בנו של קצין אריסטוקרט, אוגוסט פרדריק לואי ויסה דה מרמון נולד ב-20 ביולי 1774 בשאטילון-סור-סן, בחבל בורגנדי (כיום בחבל בורגון-פראנש-קונטה), ממלכת צרפת. בתחילה אביו ייעד אותו לקריירה משפטית, אך אוגוסט התעקש להתקדם בחייו בקריירה צבאית. מרמון למד בבית הספר לתותחנים בשאלון-אן-שמפאן – שם התיידד עם ז'אן אנדוש ג'ונו – לימים דוכס אברנטש – אשר למד גם כן בבית הספר לתותחנים.
עם פרוץ המהפכה הצרפתית ומלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה, מרמון עזב את לימודיו בשנת 1792 כדי להתמנות לסגן משנה ברגימנט התותחנים הראשון של חיל הרגלים, אותה היחידה בו שירת נפוליאון בונפרטה שש שנים קודם לכן. האחרון הבחין במרמון במהלך המצור על טולון, התפלא מהישגיו הצבאיים, וצירף אותו במהירות כעוזר מטה, תחילה היה זה מינוי שנעשה באופן לא רשמי ולאחר מכן באופן רשמי למדי בפברואר 1796, עם תנועת צבאם אל חצי האי האפניני.
לאורך כל המערכה באיטליה, מרמון הצעיר העניק למפקדו נפוליאון סיפוק מהישגיו בחזית אך גם מהמשמעת והכנות שלו כאשר חיילים רבים היו דוגמה לביזה, שקר וגנבה. בשנת 1798, זמן קצר לאחר נישואיו לבתו של הבנקאי ז'אן-פרדריק פרגו, יצא מרמון עם המשלחת של נפוליאון למסע הכיבוש של מצרים. הוא הבדיל את עצמו מעמיתיו במלטה על ידי תפיסת מעוז ההוספיטלרים – מסדר צבאי נוצרי שפעל עוד מימי מסעות הצלב – ומונה למפקד בריגדת רגלים.
במצרים, הישג הפיקוד העיקרי של מרמון היה להדוף, כמפקד אלכסנדריה, ניסיון נחיתה של הצי המלכותי הבריטי ב-3 בפברואר 1799. אך הוא גם השתתף באומץ ברוב קרבות המערכה, לפני שנפוליאון החזיר אותו עמו לצרפת על הפריגטה מירון. תפקידו במהלך בהפיכת 18 בברימר, אף על פי שהוא משני, הקנה לו, ב-25 בדצמבר 1799, תפקיד של חבר מועצת המדינה, משרה עדיפה על פני הפיקוד על הארטילריה של המשמר הקונסולרי, תפקיד שהיה מעמיד אותו תחת פקודותיו של ז'אן לאן.
ניהול כספים בעייתי עם הכוחות שבפיקודו הוביל את מרמון למשא ומתן להלוואה ממדינת החסות הצרפתית בהולנד, הרפובליקה הבטאווית, לקח מרמון חלק במערכה האיטלקית השנייה (הקואליציה האנטי-צרפתית השנייה) כמפקד הארטילריה של חיל המילואים. התנהלותו במהלך קרב מרנגו זיכתה אותו בקידום לדרגת גנרל בספטמבר 1800. בהמשך מרמון קודם במשרות הפיקוד שלו: המפקח הכללי של חיל הארטילריה בשנת 1802, מפקד מחנה אוטרכט, כלומר על צבא הכיבוש הצרפתי ברפובליקה הבטאווית, בשנת 1804. הוא רואה עוול בכך שלא להופיע ברשימת המרשלים שקודמו לדרגה מיד לאחר הכרזת הקיסרות הראשונה. עם זאת, מרמון לא הועלה לדרגה עקב העובדה שמעולם לא פיקד בראש לפני האויב.
המלחמות הנפוליאוניות
עם פרוץ מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית, מרמון הוצב בשנת 1805 בראש קורפוס הרגלים השני של הגרנד ארמה, הוא חצה את נהר הריין ב-12 בספטמבר לתוככי האימפריה הרומית ה"קדושה", השתתף תחת פיקודו של נפוליאון בקרב אולם ב-21 באוקטובר, כבש את לאובן ב-12 בנובמבר אך לא לקח חלק בהמשך המערכה. לאחר קרב אוסטרליץ, הוא כבש את גראץ בשטיריה, ובהמשך נע מסביב להרי האלפים לחבל פריולי, שם התנהל בחיי מותרות. על כך נפוליאון העלים עין, מכיוון שמינה אותו, ב-7 ביולי 1806, למושל דלמטיה הצרפתית. פעם נוספת, ניהול בזבזני של הכספים המיועדים לצבא גרם לנזיפות קשות על מרמון אשר בכל זאת נותרו ללא השלכות על הקריירה שלו. ב-29 ביוני 1808 הוכר כדוכס רז'וס (הגרסה הצרפתית לשמה של העיר דוברובניק, כיום בקרואטיה) על כך שהוריד את המצור של הצי הרוסי הקיסרי בים האדריאטי מעל העיר.
בשנת 1809 מרמון, על חוסר פעילותו בתחילת מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית החמישית, נתקל באי-שביעות רצונו של נפוליאון. מאוחר יותר, בקרב וגראם נגד הכוחות האוסטרים בפיקודו של הארכידוכס קרל, דוכס טשן, מרמון ניהל מרדף אחר כוחות האויב האוסטרים ולבסוף פגש בהם בקרב זנאים באזור מורביה הדרומית. כשהוא מוצא את עצמו מול כוחות האויב המתאגדים ומוכנים ללחימה, החליט מרמון להקים מערך מגננה תוך שהוא ממתין לחיזוק כוחותיו על ידי תגבורת בפיקוד נפוליאון. מרמון סירב להצעות הפסקת האש של האוסטרים המותשים, ועם הגעת תגבורת מצד הקורפוס בפיקודו של אנדרה מסנה מנו הכוחות הצרפתים 30,000 איש לעומת 40 עד 47,000 חיילים אוסטרים. לבסוף הגיע נפוליאון עם הידיעה על הפסקת אש מול האוסטרים.
למחרת הקרב, ב-12 ביולי 1809, הועלה מרמון לדרגת מרשל הקיסרות (Maréchal d'Empire). אולם מינוי חדש זה לא הביא לסיפוק שאיפותיו של מרמון וסיפוק הערכתו העצמית כשנודע לו על הענקת תוארי הנסיכים עבור המרשלים לואי-אלכסנדר ברת'ייה, לואי ניקולא דאבו ואנדרה מסנה במקביל למינויו שלו למרשל. לאחר מינויו למושל הכללי של איליריה שכללה את השטחים שסופחו מידי האימפריה האוסטרית בסוף מלחמת הקואליציה החמישית, מרמון קיבל במאי 1811 את הפיקוד על ארמיית פורטוגל וספרד, במקומו של מסנה, ועבר לשירות במלחמת חצי האי נגד הפורטוגזים, הבריטים והגרילה הספרדית.
הוא החל את המערכה שלו בחצי האי האיברי עם ניצחון צבאי על ידי שחרור העיר סיודאד רודריגו (חבל קסטיליה ולאון) ממצור ב-24 בספטמבר. ניצחון זה היה שאפשר לו לפלוש לפורטוגל שם נתקל בארתור ולסלי, לימים הדוכס הראשון מוולינגטון. במהלך קרב סלמנקה ב-22 ביולי 1812 נחלו הכוחות הצרפתים הפסד חריף ומרמון נפצע קשות. זמן קצר לאחר מכן הודח מהפיקוד על ארמיית פורטוגל ועזב את ספרד, ימים ספורים בלבד לפני כניסת הבריטים למדריד. גם הפעם, הנזיפות שנגרמו לו על התנהלותו במהלך המערכה לא שינו את האמון ולא את החסד שהראה לו נפוליאון.
ב-9 בינואר 1813 קיבל מרמון את הפיקוד על חיל המודיעין הראשון של הריין לקראת המערכה על גרמניה נגד הקואליציה האנטי-צרפתית השישית. מרמון נכח בסדרת הקרבות הגדולים בסקסוניה (קרב ליצן, קרב באוצן וקרב דרזדן), פיקד על האגף השמאלי של הצבא הצרפתי במהלך קרב לייפציג (16–19 באוקטובר) שם נע לחילוץ כוחותיו של מישל נה, כאשר אלו מצאו עצמם עם הגב לקיר בחזית הצפונית של הקרב מול כוחות הקואליציה בפיקודם של גבהרד לברכט פון בליכר וז'אן ברנדוט, שעם לקיחת ההנהגה בפועל על ממלכת שוודיה פנה נגד צרפת. במהלך 17 באוקטובר נפצע מרמון באורח קל בידו השמאלית מקליע פרוסי.
במהלך המערכה על צרפת, בראש הקורפוס השישי של ארמיית שמפיין, הוא נלחם בקרבות בריאן (29 בינואר 1814), לה רותייר (1 בפברואר) ומערכת ששת הימים בקרבות שמפובר (10 בפברואר), ומונטמיריל (11 בפברואר). מרמון מונה בידי נפוליאון, לצד אדולף מורטייה, להדוף את תנועת הצבא הפרוסי בראשות פון בליכר לעבר פריז. הוא הוכה קשות בקרב לאן (9-10 במרץ) על אף מיומנותו הטקטית נגד הכוחות המשולבים של הפרוסים והרוסים. במהלך הקרב על פריז, מאחורי גבו של נפוליאון, החל מרמון במשא ומתן לכניעה צרפתית מול קרל פיליפ, נסיך שוורצנברג. בסופו של דבר נכנעו המרשלים שהגנו על הבירה הצרפתית בפני כוחות הקואליציה, וזאת נגד הוראותיו של נפוליאון, אשר בהמשך גורש לגלות באי אלבה.
ברסטורציה
עם שובם של הבורבונים בראשות לואי השמונה עשר, מלך צרפת לצרפת החלה תקופת הרסטורציה הצרפתית. מרמון מונה לעמית בבית העמיתים של האספה הלאומית של צרפת. כשנפוליאון שב לצרפת מהגלות, הוכתר מחדש לקיסר הצרפתים ופרצה מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השביעית בשנת 1815, הלך מרמון בעקבות המלך לואי השמונה עשר לגלות בגנט, הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה, בלית ברירה, בהתחשב בחששו מפני זעם אפו של נפוליאון על הבגידה שלו. נפוליאון הוריד באופן רשמי של מרמון מדרגת המרשלים של האימפריה, אך לאחר קרב ווטרלו כאשר נפוליאון גורש בפעם השנייה, הפעם לגלות בסנט הלנה, המלך לואי חזר עם מרמון לצרפת. מרמון ישב בחבר המושבעים במשפטו של המרשל מישל נה והצביע בעד הוצאתו להורג בידי כיתת יורים, החלטה שפגעה עוד יותר במוניטין הפגוע שלו על כל מקרה מפעילותו במהלך המלחמות.
בהמשך פעילותו הפוליטית תחת הרסטורציה נשלח מרמון כשגריר אל האימפריה הרוסית בסנקט פטרבורג. מאבק גדל בעניין הסמכויות של האספה הלאומית בין תומכי המונרכיה החוקתית לתומכי שארל העשירי, מלך צרפת הוביל לפריצתה של מהפכת יולי 1830 ול"שלושת ימי הפאר" בפריז; כינוי לשלושה ימים בהם מהפכנים נאבקו בתוך הבירה נגד המשמר המלכותי של המלך שארל העשירי. ביום השני, 28 ביולי, הורה שארל העשירי למרשל מרמון לקחת את הפיקוד על המשמר המלכותי ולדכא את 'ההפרעות' העממיות מצידם של המורדים. התוכנית של מרמון עבור המאבק על העיר הייתה שהמשמר המלכותי ויחידות הז'נדרמריה הזמינות של חיל המצב בעיר ישמרו על הכבישים והגשרים החיוניים של העיר ויגנו על מבנים חשובים כמו ארמון הצדק (Palais de Justice), הארמון המלכותי (פָּאלֶה-רוֹיָאל; Palais Royal) ובית עיריית פריז (Hôtel de ville). תוכנית זו לא הייתה שקולה ושאפתנית יתר על המידה לעומת יחסי הכוחות. לא רק שלא היו מספיק חיילים, היה קושי בהסדר ההוראות. בשעה 16:00 קיבל המלך את הקולונל קמירובסקי, אחד מסגניו של מרמון. הקולונל נשא מכתב מטעמו של מרמון עבור המלך שארל:
אדוני, אין זו עוד מהומה, הרי שזאת מהפכה. נדרש באופן דחוף כי הוד מעלתך ינקוט באמצעים לרגיעה. עדיין ניתן להציל את כבוד הכתר. מחר, אולי, לא יהיה עוד זמן לכך... אני מחכה בקוצר רוח לפקודות הוד מלכותך.
בבוקר היום השלישי למהפכה התארגנו המורדים היטב והתחמשו לקראת יום נוסף של קרבות. בתוך יום אחד הפילו המהפכנים מעל ל-4,000 מחסומים של המשמר המלכותי ברחבי העיר. בסופו של היום השלישי למהפכה השתלטו המהפכנים על פריז ומטעם גורמים מתונים יצא המרקיז דה לה פאייט לרחובות פריז להסדיר שקט ברחובות. לואי פיליפ, דוכס אורליאן וראש בית אורליאן, נבחר מטעמם של המהפכנים לכהן כמונרך החוקתי החדש של ממלכת צרפת לנוכח הדחתו של שארל העשירי מהכתר. שארל, לאחר שכשל במינוי בנו לואי אנטואן, דוכס אנגולם למלך לואי התשעה עשר, יצא לגלות מחוץ לצרפת. לצידו של שארל יצא גם מרמון לגלות.
שנים אחרונות בגלות
במהלך מהפכת יולי 1830 מרמון עצמו התנגד למדיניות חצר המלוכה האוטוקרטית בהנהגת המלך שארל העשירי, אך עדיין ניסה למלא את חובתו עבור הכתר הבורבוני. במהלך יומה האחרון של המהפכה, עקב החשדות שנסובו אודות מרמון, הורה דוכס אנגולם לעצור אותו והציג בפניו את השאלה: "האם תבגוד בנו כפי שבגדת בו [בנפוליאון]?" מרמון לא בגד במלוכה הבורבונית; ביציאת שארל העשירי לגלות בממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד יצא מרמון אחריו. בהמשך נע מרמון אחרי שארל העשירי לגלות באימפריה האוסטרית. רצונו לחזור לצרפת מעולם לא היה סופק ומרמון הסתובב במרכז ובמזרח אירופה, והתיישב לבסוף בווינה, שם התקבל על ידי ממשלת אוסטריה. מרמון מונה בידי הממשלה האוסטרית למורהו האישי של דוכס רייכשטאט, נפוליאון השני. מרמון נפטר לבסוף בגלות בוונציה, ממלכת לומברדיה-ונציה, האימפריה האוסטרית, בגיל 77.
את חלק ניכר מזמנו בשנותיו האחרונות מילא מרמון בכתיבת ספר הזיכרונות (Mémoires) שלו, שהיו בעלי ערך עבור מחקר ההיסטוריה הצבאית של תקופתו, אם כי מספר פעמים מנסה מרמון להגן על עמדתו במסגרת פעילותו במלחמות הנפוליאוניות. במותו של מרמון הועברה גופתו חזרה למקום הולדתו בשאטילון-סור-סן. גופת מרמון הושבה לצרפת זמן קצר לאחר הקמתה של הקיסרות השנייה בראשותו של נפוליאון השלישי, שבנוסף על כך גם העניק למרמון תארים רבים במותו בניסיון להחיות את מורשתו ואת ההכרה העממית בפועלו.
קישורים חיצוניים
- אוגוסט דה מרמון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אוגוסט דה מרמון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אוגוסט דה מרמון, באתר נפוליאון (באנגלית)
- אוגוסט דה מרמון, באתר הקיסרות הצרפתית (באנגלית)
- אוגוסט דה מרמון, באתר Geni (באנגלית)
32961897אוגוסט דה מרמון