קרל הארבעה עשר, מלך שוודיה
 | |||||||||
| קרל יוהאן כיורש העצר - 1811 | |||||||||
| לידה |
26 בינואר 1763 פו, ממלכת צרפת  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
8 במרץ 1844 (בגיל 81) סטוקהולם, האיחוד השוודי-נורווגי  | ||||||||
| מדינה |
 שוודיה  נורווגיה | ||||||||
| מקום קבורה | כנסיית רידרהולם, סטוקהולם | ||||||||
| בת זוג | דזירה קלארי | ||||||||
| שושלת ברנדוט | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
.jpg) | |
| השתייכות | צבא צרפת |
|---|---|
| תקופת הפעילות | 1780–1810 (כ־30 שנה) |
| דרגה | מרשל צרפת |
| פעולות ומבצעים | |
|
המהפכה הצרפתית המלחמות הנפוליאוניות | |
| עיטורים | |
| לגיון הכבוד | |
קרל הארבעה עשר, הוא גם יוהאן השלישי, או קרל יוהאן (בשוודית ובנורווגית: Karl Johan; 26 בינואר 1763 – 8 במרץ 1844) היה מלך שוודיה (כקרל הארבעה עשר יוהאן) ומלך נורווגיה (כקרל השלישי יוהאן) מ-1818 ועד מותו וכיהן דה פקטו כעוצר וכראש המדינה מ-1810 ועד 1818. עם כניסתו למשפחת המלוכה השוודית, הוא נקרא גם הנסיך הריבון של פונטקורבו בדרום-מרכז איטליה מ-1806 ועד 1810 (תואר שנוצר על ידי נפוליאון ב-1806), אך לאחר מכן חדל להשתמש בתואר זה.
נולד כז'אן ברנדוט, ולאחר מכן קיבל את השם המלא ז'אן בפטיסט ז'ולס ברנדוט, ועם אימוצו על ידי מלך שוודיה נוסף לו השם קרל. בהיותו בשוודיה הוא לא השתמש בשם ברנדוט, אך הקים את השושלת המלכותית הנושאת שם זה.
ברנדוט היה צרפתי מלידה, והייתה לו קריירה ארוכה כקצין בצבא צרפת. הוא מונה להיות מרשל צרפת על ידי נפוליאון למרות שבין השניים היו יחסים סוערים. שירותו בצרפת הסתיים ב-1810, כאשר הוא התמנה כיורש העצר לכתר השוודי, מאחר שלמשפחת המלוכה השוודית לא היה יורש לאחר קרל השלושה עשר.
ברנדוט היה איש גבה קומה ועל הפרש הגובה שבינו לבין הקיסר נרקמו סיפורים רבים. מיתוס פופולרי, שלא זכה לאישור, טוען כי לאחר מותו ב-1844 נמצאה על גופו כתובת הקעקע "Mort aux rois" ("מוות למלכים"), מזכרת מימי המהפכה.
ראשית חייו
ז'אן ברנדוט נולד בפו שבצרפת, כבנם של ז'אן אנרי ברנדוט, שהיה תובע בפו, ושל אשתו, ז'אן דה סנט וינסנט, אחייניתו של אב המנזר של סירקס שבדרום צרפת. במקור נקראה המשפחה דו פווה (du Poey או de Pouey), אך שמה שונה לברנדוט, שמה של אחת מאימהות המשפחה, בתחילת המאה ה-17.
קריירה צבאית
ברנדוט התגייס לצבא צרפת כטוראי בנחתים המלכותיים ב-3 בספטמבר 1780, ותחילה שירת בקורסיקה לאחר שהפכה לטריטוריה כבושה. במהלך הזמן הוא היה מוצב בקוליקור שבדרום צרפת ולאחר שמונה שנים קודם לדרגת סמל. לאחר פרוץ המהפכה הצרפתית, הקנו לו כישוריו הצבאיים קידום מהיר. ב-1792 הוא קודם לדרגת קולונל וב-1794 לדרגת בריגדיר. לאחר ניצחונו של ז'אן בפטיסט ז'ורדן בפלר, ביוני 1794, הוא היה לגנרל של דיוויזיה. בקרב טנינגן ב-1796 היה ברנדוט זה שתרם באופן הבולט ביותר לנסיגה המוצלחת של צבא צרפת מעבר לריין, לאחר שהובס על ידי הארכידוכס קרל, דוכס טשן. ב-1797 הוא השיג תגבורות מאזור הריין לטובת צבאו של נפוליאון באיטליה וב-1798 הוא כיהן כשגריר בווינה, אך נאלץ להתפטר מתפקידו בשל המהומות שנגרמו עקב כך שהוא הניף את דגל צרפת על גבי בניין השגרירות.
מיולי ועד ספטמבר 1799 כיהן ברנדוט בתפקיד שר המלחמה, תפקיד בו הוא הפגין יכולת גבוהה. הוא דחה את בקשת הסיוע של נפוליאון בהפיכה שזה ביצע בנובמבר 1799 ומאפריל 1800 ועד אוגוסט 1801 הוא פיקד על הצבא הצרפתי במחוז ונדה.
עם הקמתה של הקיסרות הראשונה, מונה ברנדוט לאחד מ-18 המרשלים של הקיסרות ומיוני 1804 ועד ספטמבר 1805 הוא שימש כמושל הנובר שנכבשה לא מכבר. במהלך מסע המלחמה של 1805 שיתף ברנדוט פעולה עם צבא מהנובר במהלך גדול שהסתיים בתבוסתו של הגנרל האוסטרי מאק בקרב אולם. כגמול לתרומתו בקרב אוסטרליץ, הוא הפך להיות הנסיך הריבון של פונטקורבו, אך במהלך המערכה נגד פרוסיה באותה שנה, הוא ננזף על ידי נפוליאון על אי השתתפות צבאו בקרב ינה-אאורשטדט, למרות שהוא שהה בקרבת מקום.
ב-1808, בתוקף תפקידו כמושל ערי הנזה, הונחה ברנדוט לנהל מסע מלחמה כנגד שוודיה, דרך האיים של דנמרק, אך התוכנית הסתיימה בלא כלום בשל הצורך בכוחות ובשל נטישת המערכה על ידי חיל המשלוח הספרדי. במלחמה נגד אוסטריה, הוביל ברנדוט כוח סקסוני בקרב וגראם ובהזדמנות זו, ביוזמתו שלו, הוא הוציא פקודת יום שייחסה את הניצחון בעיקר לגבורת חייליו הסקסונים, עובדה שהוכחשה על ידי נפוליאון. במהלך קרב זה נלקחו מברנדוט סמכויות הפיקוד שלו לאחר שנסוג בניגוד לפקודותיו של נפוליאון. מאוחר יותר העיר נפוליאון ש"שום דבר לא עוצר את ברנדוט". בתקופת גלותו בסנט הלנה הוא אמר, "אני יכול להאשים אותו בכפיות טובה, אך לא בבגידה".
ההצעה לקבלת הכתר השוודי
ברנדוט שב לפריז, שם הפקידה בידיו מועצת השרים את האחריות על הגנתה של הולנד כנגד חיל המשלוח הבריטי במערכה על וולכרן. ב-1810 הוא עמד לקבל את המינוי החדש של מושל רומא, כאשר הוא נבחר באופן בלתי צפוי ליורש העצר של קרל השלושה עשר, מלך שוודיה. בעיית ירושתו של קרל השלושה עשר החלה להתבהר כבר שנה קודם לכן, כאשר הוא עלה לכס המלכות ונראה היה שהענף השוודי של שושלת הולשטיין-גוטורפ עומד להיגדע לאחר מותו של קרל. המלך היה אז כבר בן 61 ומצב בריאותו היה רעוע. הוא היה חשוך ילדים. המלכה שרלוט הביאה לעולם שני ילדים שמתו בינקותם ולא היה סיכוי שהיא תצליח ללדת ילד נוסף. המלך אימץ את הנסיך הדני, קרל אוגוסט, כבנו, זמן קצר לאחר הכתרתו, אך זה מת חודשים ספורים לאחר הגעתו לשוודיה.
ברנדוט נבחר להיות יורש העצר, בין השאר בשל העובדה שרוב צמרת הצבא השוודי הייתה בעד בחירתו של קצין צבא לתפקיד המלך, לאור הסיבוכים הצפויים מול רוסיה. סיבה נוספת לבחירתו הייתה האהדה האישית כלפיו שנבעה מהיחס הטוב שהוא הפגין כלפי השבויים השוודים במהלך המלחמה עם דנמרק. הבחירה בברנדוט הוכרעה סופית על ידי אחד מאנשי חצר המלכות השוודית, הברון קרל אוטו מורנר, שביוזמתו האישית, הציע לברנדוט את ירושת הכתר השוודי. ברנדוט דיווח על ההצעה לנפוליאון, שהתייחס לכל העניין כאל שטות. הקיסר לא תמך בברנדוט, אך מצד שני לא התנגד, כך שברנדוט הודיע למורנר שהוא לא יסרב לכבוד אם הוא ייבחר. ממשלת שוודיה נדהמה מעזות הפנים של מורנר, והוא נעצר מיד עם שובו לשוודיה. עם זאת, זכתה מועמדותו של ברנדוט לתמיכה וב-21 באוגוסט 1810 הוא נבחר על ידי הפרלמנט להיות נסיך הכתר החדש. כתוצאה מכך הוענקה לו על ידי המלך דרגת גנרליסימו בצבא שוודיה. חודש לאחר מכן, ב-26 בספטמבר 1810, הוא ויתר על התואר של נסיך פונטקורבו.
נסיך הכתר ועוצר
ב-2 בנובמבר נכנס ברנדוט באופן חגיגי לסטוקהולם וב-5 בנובמבר הוא קיבל את שבועת האמונים של הריקסדג (הפרלמנט) ואומץ על ידי קרל השלושה עשר תחת השם "קרל יוהאן". במקביל הוא המיר את דתו מהנצרות הקתולית ללותרניזם של חצר המלכות השוודית. ברנדוט זכה לכיבודים רבים, כמו חברות כבוד באקדמיה המלכותית השוודית למדעים שהוענקה לו ב-21 בנובמבר 1810.
עד מהרה זכה נסיך הכתר החדש באהדה ציבורית והוכר כאיש החזק ביותר בשוודיה. תשישותו של המלך הזקן והמחלוקות שנתגלעו בין חברי המועצה המלכותית של שוודיה, הותירו את השליטה בידיה של הממשלה, בעיקר את השליטה על יחסי החוץ. המהלך המרכזי של מדיניותו של קרל יוהאן היה המהלך לסיפוחה של נורווגיה, והוא הוכיח שניתן להגדירו בכל שם, חוץ מאשר כבובה של צרפת.
ב-1813 כרת קרל יוהאן ברית עם אויביו של נפוליאון, כולל בריטניה ופרוסיה במסגרת הקואליציה האנטי-צרפתית השישית, מתוך תקווה לשמור לעצמו את נורווגיה. לאחר התבוסות בקרב ליצן ובקרב באוצן במאי 1813, היה זה נסיך הכתר השוודי שהפיח רוח לחימה בבעלות בריתו ובוועידה שהתקיימה בטרכנברג הוא התווה את התוכנית הכללית של המערכה שהחלה לאחר פקיעת תוקפה של שביתת הנשק של פלסוויץ.
כמפקד העליון של הצבא הצפוני הגן קרל יוהאן בהצלחה על מבואותיה של ברלין ונחל ניצחונות נגד ניקולה אודינו באוגוסט וכנגד מישל נה בקרבות בגרוסברן ובדנוויץ, אך לאחר קרב לייפציג הוא פנה לדרך משלו, נחוש בדעתו כנגד כל הסכנות להכניע את דנמרק ולשמור לעצמו את נורווגיה. מאמציו הגיעו לשיאם בהסכם קיל שבמסגרתו הועברה נורווגיה לשליטת השוודים.
עם כל זאת, לא היו מוכנים הנורווגים לקבל את מרותה של שוודיה. הם הכריזו על עצמאותם, אימצו חוקה ליברלית ובחרו בנסיך הכתר הדני, כריסטיאן פרדריק, כמלכם. השוודים נחלו ניצחון מהיר במלחמה השוודית-נורווגית תחת פיקודו של קרל יוהאן. כמנצח יכול היה קרל יוהאן להכתיב את התנאים לנורווגיה, אך הוא ויתר וקיבל על עצמו את החוקה הנורווגית. מהלך זה סלל את הדרך לנורווגיה להיכנס לאיחוד עם שוודיה באותה שנה.
מלך שוודיה ונורווגיה
בעקבות מותו של קרל השלושה עשר ב-5 בפברואר 1818, עלה קרל יוהאן לכס המלוכה כקרל הארבעה עשר יוהאן, מלך שוודיה וכקרל השלישי יוהאן, מלך נורווגיה באוניה פרסונלית ובתחילה זכה לאהדתם של שני העמים עליהם מלך. העובדה שהוא מעולם לא למד לדבר שוודית או נורווגית, היוותה רק מכשול קטן עבורו, שכן, הצרפתית הייתה השפה הבינלאומית של התקופה ושפת הדיפלומטיה המסורתית, וזו הייתה שגורה על פיהם של רוב אנשי האצולה השוודית. תקופת מלכותו של קרל יוהאן עמדה בסימן השלמת כרייתה של תעלת גותה הדרומית, שהחלה 22 שנים קודם לכן וקישרה את אגם ונרן עם וסודשופין שליד הים, 180 ק"מ מזרחה. כמי שהיה בעל דעות רדיקליות בצעירותו, השתנו דעותיו במשך השנים בהדרגה לכוון הימני של המפה הפוליטית ובעת עלייתו לכס המלוכה הוא כבר היה שמרן קיצוני. גישתו האוטוקרטית, במיוחד הצנזורה שהטיל על העיתונות, היו בלתי פופולריים, במיוחד לאחר 1823. עם זאת, השושלת שהקים לא עמדה מעולם בפני סכנה של ממש, שכן הן השוודים והן הנורווגים היו גאים במלך אירופאי, שהיו לו מוניטין טובים.
גם בנורווגיה הוא התמודד עם אתגרים. החוקה הנורווגית העניקה לפרלמנט הנורווגי, הסטורטינג, סמכויות גדולות יותר בהשוואה לכל בית מחוקקים באירופה של אותה תקופה. בעוד שבשוודיה הייתה לקרל יוהאן סמכות להטלת וטו, הייתה סמכותו זו בנורווגיה מוגבלת. הוא דרש מהסטורטינג להעניק לו זכות וטו מוחלטת, אך נאלץ לסגת מדרישתו.
ההתנגדות לשלטונו הגיעה לשיאה בשנות השלושים של המאה ה-19 עד כדי דרישות להתפטרותו. קרל יוהאן שרד את הלחצים הללו ובפברואר 1843 הוא חגג את יובל הכסף שלו בהתלהבות רבה. קרל יוהאן מלך על שוודיה ונורווגיה מ-1818 ועד למותו ב-1844.
מותו
ב-26 בינואר 1844, יום הולדתו ה-81, נמצא קרל יוהאן בחדרו כשהוא מחוסר הכרה בעקבות שבץ מוחי שלקה בו. למרות שמאוחר יותר הוא חזר להכרתו, הוא מעולם לא החלים באופן מלא וב-8 במרץ הוא מת. קרל הארבעה עשר יוהאן נטמן בהלוויה מלכותית בכנסיית רידרהולם שבסטוקהולם.
נישואין ומשפחה
ברנדוט נישא ב-17 באוגוסט 1798 לדזירה קלארי, בתו של סוחר משי ממרסיי ואחותה של ז'ולי קלרי, אשתו של ז'וזף בונפרטה. דזירה הייתה מאורסת קודם לכן לנפוליאון. ברנדוט ודזירה הולידו בן אחד בלבד, אוסקר הראשון, מלך שוודיה, שמלך אחרי מותו של אביו.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קרל הארבעה עשר |
| הקודם: קרל ה-13 |
מלכי שוודיה | הבא: אוסקר הראשון |