לואי ניקולא דאבו
 | |
| מרשל לואי ניקולא דאבו | |
| לידה |
10 במאי 1770 יון, ממלכת צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
1 ביוני 1823 (בגיל 53) פריז, ממלכת צרפת  |
| השתייכות |
הצבא המלכותי הצרפתי צבא המהפכה הצרפתי גרנד ארמה |
| תקופת הפעילות | 1788–1815 (כ־27 שנים) |
| דרגה | מרשל צרפת |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד הקורפוס השלישי מפקד הקורפוס הראשון מושל צבאי של המבורג | |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמות המהפכה הצרפתית המלחמות הנפוליאוניות | |
| עיטורים | |
|
מרשל צרפת לגיון הכבוד מסדר הנשר הלבן (פולין) מסדר סנט סטפן של הונגריה מסדר כתר הברזל מסדר הפיל | |
| תפקידים אזרחיים | |
| ראש העיר סאבניי-סור-אורג' | |
| הנצחה | |
|
שמו נזכר על שער הניצחון כיכר מרכזית בעיר סאבניי-סור-אורג' נקראת על שמו שדרה בפריז קרויה על שמו | |
לואי ניקולא דאבו (בצרפתית: Louis Nicolas Davout; 10 במאי 1770 - 1 ביוני 1823) היה גנרל צרפתי אשר שרת בגרנד ארמה, בשיאו של עידן נפוליאון בונפרטה. הכישרון האסטרטגי שלו, כמו גם המוניטין שיצא לו כמי שמשליט משמעת חמורה, הקנו לו את התואר "מרשל הברזל". הוא נחשב יחד עם אנדרה מסנה וז'אן לאן, לאחד המפקדים המוכשרים ביותר של נפוליאון,[1] ונאמנותו לזה האחרון הייתה ללא עוררין.
ביוגרפיה
חיים מוקדמים
דאבו נולד במחוז יון שבממלכת צרפת ב-10 במאי 1770, כבנם של ז'אן-פרנסואה דאבו (1739–1779) ואדלייד מינרד דה ואלארס (1741 – 1810). הוא התחנך בבית ספר צבאי באוסר, וב-29 בספטמבר 1785 עבר לאקול מיליטר בפריז. הוא סיים את לימודיו ב-19 בפברואר 1788 בדרגת לוטננט, ושרת ברגימנט הפרשים המלכותי "שמפיין" אשר הוצב בעיר האסדין. כאשר פרצה המהפכה הצרפתית, הוא נטש במהרה את עמדותיו המלוכניות ונסחף אל עקרונות המהפכה.
הוא הצטרף לכוח הצבאי החדש שהוקם - צבא המהפכה הצרפתי. הוא שימש כמפקד בטליון (גדוד) בקרבות מלחמות המהפכה הצרפתית של שנת 1792, והצטיין במיוחד בקרב נירווינדן באביב 1793. הוא קודם לדרגת "גנרל של בריגדה", אולם בשל העובדה שמוצא משפחתו היה מהאצולה, סולק מתפקיד זה. למרות זאת, הוא המשיך להילחם בשירות המהפכה, ולקח חלק בקמפיינים על הריין. הוא שרת יחד עם ידידו לואי דסי במהלך המערכה הצרפתית בסוריה ובמצרים, אולם בחזור מהמזרח התיכון לא נכח בקרב מרנגו שבמהלכו נהרג דסי.
המלחמות הנפוליאוניות
במהלך שירותו בצבא המהפכה, נחשף אליו נפוליאון בונפרטה שהתרשם ממנו עמוקות. נפוליאון ארגן את נישואיו של דאבו לאיימי לקלרק, אחותו של שארל לקלרק, וגיסתה של פאולינה, אחות נפוליאון. בכך, הפך דאבו לחבר במשפחה המורחבת של נפוליאון. כאשר נפוליאון הפך עצמו ל"קונסול של צרפת", קיבל דאבו תפקיד פיקודו במשמר הקונסולרי. כאשר נפוליאון הפך עצמו לקיסר, קיבל דאבו דרגה של מרשל. דאבו נחשב לאחד מהפחות מנוסים ויותר צעירים מבין המרשלים האחרים, מה שהקנה לו את עוינותם וקנאתם לאורך הקריירה שלו.
דאבו קיבל פיקוד על הקורפוס השלישי של הגרנד ארמה. בקרב אוסטרליץ, הקורפוס שלו הוצב באגף הדרומי וכלל 6,300 חיילים ו-12 תותחים. במהלך הקרב הקורפוס מילא בצורה טובה את תפקידו; ריתק את האויב וברגע הנכון עזר לקורפוס הרביעי לכתר את האויב. במהלך קרב ינה-אאורשטדט בשנת 1806, עמדו תחת פיקודו 28,000 חיילים, אולם לצבא הפרוסי שמולו היו 63,000 חיילים. הכוחות של נפוליאון, היו שקועים בלחימה באזור יינה, ודאבו מצא את עצמו מבודד באאורשטדט. אמנם הכוחות של ברנדוט שחנו בקרבת מקום יכלו להושיעו, אולם ברנדוט שנודע כהססן, לא הצטרף לקרב. דאבו הצליח להתגבר על הפרוסים לבדו, למרות הנחיתות המספרית. לאחר הקרב דאבו הזועם הזמין את ברנדוט לדו-קרב, שנמנע רק תודות להתערבותו של נפוליאון. כפרס, נפוליאון נתן לדאבו ואנשיו להיכנס ראשונים לברלין במסגרת מצעד הניצחון ב-25 באוקטובר של אותה שנה.
דאבו המשיך ללחום בהצטיינות, והתבלט בקרב איילאו וקרב פרידלנד. נפוליאון מינה אותו כמושל הצרפתי של דוכסות ורשה, ובעקבות הסכם טילזיט בשנת 1807 מינה אותו לדוכס אאורשטדט.[2] דאבו נטל חלק פעיל בקרבות הקואליציה האנטי-צרפתית החמישית, והתבלט במיוחד בקרב וגראם בשנת 1809, שבמהלכו פיקד על האגף הימני של הגרנד ארמה. לאחר מכן הטיל עליו נפוליאון את משימת הארגון של "חיל התצפית של האלבה", שבסופו של דבר הפך לצבא הענקי שבאמצעותו פלש נפוליאון לרוסיה בשנת 1812.
בתחילת הפלישה, פיקד דאבו על הקורפוס הראשון, אשר כלל למעלה מ-70,000 חיילים. הוא הביס כוחות רוסיים באזור מוהילב, לפני שחבר לכוח העיקרי. הוא השתתף בכל המסע הכושל עד הנסיגה. במהלך הנסיגה, הוא פיקד על העורף. אולם נפוליאון סבר שהוא אטי מדי והחליף אותו במישל נה. הוא לא תפקד היטב בקרב ברזינה, ולא העז להיפגש עם הקיסר שוב עד שהגיעו אל האלבה. לאחר התבוסה, נפוליאון מינה אותו כמושל הצבאי של העיר המבורג. כוחות הקואליציה האנטי-צרפתית השישית תקפו אותו, והוא הגן על העיר באומץ. העיר הייתה מבוצרת גרוע, והייתה לו רק מעט תחמושת ואספקה. עם זאת, הוא החזיק מעמד, והסכים להיכנע רק באפריל 1814, כאשר לואי השמונה עשר, מלך צרפת, אשר החליף את נפוליאון שיצא לגלות, הורה לו להיכנע.
האופי האכזרי שלו, היה לו לרועץ, ולאחר כניעתו הוא נאלץ להתגונן מפני שלל האשמות שהוטחו עליו. עם זאת, הוא היה איש בעל משמעת קפדנית, שדרש ציות ודיוק נוקשה מחייליו. כתוצאה מכך, חייליו היו לרוב אמינים יותר בביצוע חובתם. כמו כן, דאבו אסר על חייליו לבזוז כפרי אויב, והטיל עונש מוות על מי שהפר את הפקודה. הוא עזב את הצבא, ופרש לחיים אזרחיים. הוא לא הסתיר את עוינותו כלפי שלטונם של בני בורבון, וכאשר נפוליאון חזר מגלותו באי אלבה, דאבו מיהר להצטרף אליו. נפוליאון מינה אותו לשר המלחמה, והוא נאלץ לארגן בחופזה צבא חדש כדי להיאבק בקואליציה האנטי-צרפתית השביעית. הוא היה כה חיוני למחלקת המלחמה, עד שנפוליאון בחר להשאיר אותו בפריז בזמן קרב ווטרלו.
אחריתו
דאבו הנהיג הגנה אבירית, אך חסרת תועלת, של עיר הבירה פריז בפני כוחות הקואליציה. תואריו נשללו ממנו, וכאשר חלק מפיקודיו נאסרו בעוון ביצוע פשעי מלחמה, הוא לקח אחריות על מעשיהם. הוא ניסה לשווא להגן על חברו לנשק מישל נה. בהדרגה נמוגה העוינות שלו כלפי הבורבונים, והוא השלים עם שלטונם. בשנת 1817 הוחזרו לו הדרגות והתארים שלו, ובשנת 1819 הוא התקבל כחבר ב"לשכת פריז". בשנת 1822 הוא מונה לראש העיר סאבניי-סור-אורג', תפקיד בו החזיק במשך שנה. בנו, לואי נפוליאון, שימש גם הוא כראש העיר בין השנים 1843-1846. הוא מת בפריז ב-1 ביוני 1823 בגיל 53.
דאבו היה נשוי ללואיזה איימי ג'וליה דאבו, שהייתה אחותו של שארל לקלרק וגיסה של פאולין בונפרטה. הוא נישא לה ב-1801, והיא נשארה עמו עד יום מותו. חיי הנישואים שלהם היו מאושרים, ובני הזוג היו נאמנים זה לזה למרות התקופות הארוכות שבהן לא היו יחד. היו להם שמונה ילדים, ארבעה מתוכם מתו בילדות.
קישורים חיצוניים
- מאמר על דאבו באתר napoleonicsociety (באנגלית)
- לואי דאבו באתר napoleonguide (באנגלית)
- אתר אינטרנט המוקדש לדאבו (בצרפתית)
- דאבו, לואי ניקולא באנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
25653258לואי ניקולא דאבו