הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה

הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה הוא שמה של קואליציה שהתקיימה בשנים 1792–1797, והיו שותפות בה יריבותיה של הרפובליקה הצרפתית באירופה: בריטניה הגדולה, האימפריה האוסטרית, פרוסיה, ספרד, פיימונטה וממלכות נוספות. הקואליציה ייצגה את המאמץ הגדול הראשון של מעצמות אירופה המלוכניות לדכא בכוח את המהפכה הצרפתית ולהשיב את השלטון לבית בורבון. בפרוץ המלחמה נכבשו שטחים רבים מידי צרפת, אולם בשל הגיוס הכללי והמוטיבציה הגבוהה בקרב העם הצרפתי, הצליחו המהפכנים להדוף את הסכנות מבית ומחוץ ולהגן על עקרונות המהפכה.

רקע

מאזן הכוחות באירופה בתקופה שלפני המהפכה

מסוף המאה ה-15 התקיים באירופה מאזן כוחות בין המעצמות השונות, שנותר על כנו גם כאשר התחלפו השחקנים מפעם לפעם. כל מעצמה שניסתה לערער את האיזון ולהשיג הגמוניה בשטח רחב, נתקלה בהתאחדות של שאר המדינות כנגדה. קיומו של מאזן זה היה חשוב במיוחד לבריטניה, שמבחינתה מעצמה שלטת אחת באירופה פירושה פגיעה במסחר ובכלכלה הבריטית.

לקראת סוף המאה ה-18, בתקופה שלפני המהפכה הצרפתית, המעצמות הדומיננטיות באירופה היו בריטניה וצרפת במערב, האימפריה האוסטרית ופרוסיה במרכז, והאימפריה הרוסית במזרח. מלבד המעצמות הללו, שהיו ביניהן מאבקים רבים, השפיעו על המפה האירופאית גם מדינות נוספות, כמו ספרד, פורטוגל והולנד. כמו כן בתקופה המדוברת גרמניה ואיטליה היו מפוצלות למדינות קטנות שהשפעתן הייתה שולית.

המהפכה הצרפתית

ערך מורחב – המהפכה הצרפתית

בשנת 1789 אירעה בצרפת המהפכה הצרפתית. לואי ה-16 מבית בורבון שלט בראש מונרכיה חוקתית דה-יורה, משום שלואי ה-16 לא הודח לחלוטין מתפקידו, אבל דיריקטוריון ניהל את העניינים בפועל.

היחס הראשוני של המעצמות למהפכה הצרפתית

כוחה הצבאי של צרפת נפגע קשות במהלך המהפכה. המאבקים הפנימיים והסכסוכים בין המהפכנים ובית המלוכה, ועוד יותר מזה, נטישת מפקדי הצבא שהיו אצילים ומלוכנים, החלישו אותה ביחס למעצמות האחרות, והיא איבדה את המעמד המוביל שהיה לה בתקופת לואי ה-14. חישוב יחסי הכוחות הביא ליחס חיובי של ראשי המעצמות האחרות באירופה כלפי המהפכה, כיוון שהיא הוציאה את צרפת ממאזן הכוחות.

בנוסף לעידוד ששאבו המעצמות מההיחלשות של צרפת, הן היו טרודות בעניינים חשובים מכדי לייחס למהפכה במערב חשיבות יתרה. בתקופת המהפכה היו מעצמות מרכז ומזרח אירופה -- פרוסיה, אוסטריה ורוסיה -- טרודות בחלוקת פולין השנייה והשלישית. העימותים סביב פולין העלו את מפלס החשדנות בין המעצמות הללו, ומנעו את האפשרות של שיתוף פעולה בין הצדדים.

גם בריטניה לא התערבה ישירות בתוצאות המהפכה ובהדחתו של לואי ה-16. מדיניות החוץ של בריטניה בתקופה זו הושפעה רבות מהתפיסה המרקנטליסטית, לפיה המטרה החשובה ביותר של המדינה השואפת להיות מעצמה היא צבירת הון כספי. הנייטרליות של בריטניה נבעה מכמה גורמים. מלבד הסכם כלכלי עם המהפכנים, שכבל את בריטניה, המעצמה הימית הייתה חבולה מאבדן הדומיננטיות שלה בצפון אמריקה. בריטניה חששה שמלחמה עם צרפת תפגע בסחר הימי, בין השאר עם ארצות הברית. לצד המעצורים הכלכליים פעלו בבריטניה גם שיקולים צבאיים ומדיניים: בתקופה המדוברת חלה הדרדרות ביחסים עם ספרד, ובריטניה רצתה למנוע היווצרות ברית מערב אירופאית כנגדה. בריטניה, שביססה את כוחה הצבאי כמעט לחלוטין על הצי שלה, לא יכלה להרשות לעצמה להילחם בצי הצרפתי, שניצח אותה במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית, רק עשר שנים לפני כן. לבסוף, המונרכיה החוקתית שאימצה צרפת בעקבות המהפכה הייתה דומה במאפייניה למשטר הבריטי שכונן לאחר הדיקטטורה של אוליבר קרומוול, והבריטים התקשו להצדיק לחימה במשטר מעין זה.

ההרעה ביחס המעצמות למהפכה הצרפתית

קיסר אוסטריה לאופולד השני, אחיה של מרי אנטואנט ומהנוכחים בועידת פינליץ

השינוי ביחס למהפכה חל עם בריחתם של פליטים צרפתים תומכי המלך ואנשי הכנסייה הצרפתית, ששללה נבזז במהלך המהפכה, אל מדינות שכנות במרכז ובצפון אירופה, בעיקר פרוסיה, אוסטריה ושוודיה. הם החלו להטיף על אסונות המהפכה, ועוררו את החשש של בתי המלוכה באירופה ממהפכה דומה במדינות אחרות. הפליטים, שהתרכזו בעיקר בגרמניה, החלו להקים צבא מתנדבים להשבת בית בורבון לשלטון בצרפת ולביטול המהפכה.

בתי המלוכה, שהבינו שהם בסכנה בעצמם אם רעיונות המהפכה יתפשטו אל חצרותיהם, החלו להתנגד לרעיונות המהפכה ולמנהיגיה. בתחילה לא היה מדובר בהתנגדות אקטיבית, אלא בהצהרות אנטי-מהפכניות בעלמא. מנהיגי ספרד ושוודיה הכריזו שלשם הגנה על האינטרס האירופאי צריך לשים קץ לרעיונות המהפכה, אך הם לא עשו דבר בנידון.

באוגוסט 1791, נועד הקיסר האוסטרי לאופולד השני עם המלך הפרוסי פרידריך וילהלם השני בעיר פינליץ. עיקר הועידה עסק בחלוקת פולין בין שתי המדינות, אולם דובר שם בין היתר על המהפכה הצרפתית. לבסוף יצאו הקיסרים בהכרזה שהמהפכה הצרפתית אכן מהווה סכנה למונרכיות באירופה, ואם מדינות אחרות תתערבנה בנעשה בצרפת, אף אוסטריה ופרוסיה תצטרפנה למאמץ המלחמתי.

בעקבות ועידת פינליץ, יקתרינה הגדולה, הצארינה של רוסיה, שלפני כן הייתה בעד המהפכה, שינתה דרסטית את תגובתה. היא התכחשה בפומבי להצהרותיה הליברליות והסתייגה לחלוטין מרעיונות המהפכה. מטרותיה בהצהרה זו היו כפולות, שכן היא שאפה גם לחסל את המהפכה הצרפתית, ובד בבד לגרור את אוסטריה ופרוסיה למלחמה במערב, מה שיאפשר לרוסיה להשתלט על יותר שטחים במסגרת חלוקת פולין.

הסלמה הדדית בדרך למלחמה

במבט ראשון, לא היו להצהרות של המעצמות באירופה משמעות יתרה כלפי המהפכה. לא הייתה תנועה של כוחות צבא לעבר גבולות צרפת, ולא היו הכרזות מלחמה בין הצדדים. היה מדובר בסך הכול בהצהרות פוליטיות שלא הייתה להן השפעה יתרה על התחום הצבאי.

אולם, הצרפתים, שהיו מוכנים להגן על המהפכה בחירוף נפש, ראו בהצהרות הללו כוונות לפריצת מלחמה. כל רובדי העם הצרפתי הרוויחו מהמהפכה, ולכן הם היו מוכנים להגן עליה בדם. החקלאים הצרפתים, שהיוו את הרוב הדמוגרפי במדינה, קיבלו לראשונה את הבעלות על אדמותיהם, ולכן הם היו מוכנים לצאת למלחמה כדי להגן על בתיהם ועל אדמתם. הבורגנות הצרפתית, אשר גרפה את הרווחים הגדולים ביותר מהמפכה, הייתה מוכנה אף היא לחרף את נפשה כדי להגן עליה. כמו כן, המהפכנים הקיצוניים היו מעוניינים להפיץ הלאה את רעיונות המהפכה למדינות אחרות באירופה. לבסוף, המלוכנים רצו לאסור מלחמה, בתקווה שהמעצמות תנצחנה את צרפת המהפכנית, ובית בורבון יחזור לשלוט בצרפת. הזרם היחיד שהתנגד למלחמה היה זרם היעקובינים, שהאמין שמלחמה תזיק לצרפת ושעדיף במקום זאת להשקיע משאבים בחיזוק פנימי של המדינה.

בראשית 1792 נפטר הקיסר האוסטרי לאופולד השני, ובמקומו עלה לשלטון פרנץ השני. הקיסר החדש הושפע רבות מהרטוריקה האנטי-מהפכנית, וחרג מהמדיניות הפייסנית כלפי המהפכה של קודמו בתפקיד. דבר זה הביא להסלמה נוספת ביחסי צרפת-אוסטריה, עד שלבסוף צרפת הכריזה מלחמה על אוסטריה ב-20 באפריל 1792. מספר שבועות לאחר מכן, ב-21 במאי 1792, פרוסיה הכריזה מלחמה על צרפת.

המלחמה עם פרוסיה ואוסטריה

תבוסות צרפתיות ראשוניות

מלחמת צרפת עם אוסטריה ופרוסיה

קרב ואלמי, הניצחון הראשון של צבא צרפת המהפכנית, מעובד מיצירתו של הוראס ורנה
קרב ואלמי, הניצחון הראשון של צבא צרפת המהפכנית, מעובד מיצירתו של הוראס ורנה
מלחמה: מלחמות צרפת המהפכנית
תאריכים	20 באפריל 1792 – דצמבר 1792 (כ־32 שבועות ויומיים)
מקום	מערב ומרכז אירופה, ובפרט: צרפת, צפון איטליה, ארצות השפלה
עילה	הסלמה הדדית בין צרפת לשכונתיה המונרכיות
תוצאה	ניצחון של הרפובליקה הצרפתית, הדיפת הכח הפולש המשותף מצרפת וכיבוש שטחים נוספים, מלחמת הקואליציה הראשונה
שינויים בטריטוריות	סיפוח שטחים מצפון איטליה ומבלגיה לצרפת על חשבון שטחים של אוסטריה
הצדדים הלוחמים הרפובליקה הצרפתית האימפריה האוסטרית פרוסיה פיימונט-סרדיניה

המלחמה עם אוסטריה ופרוסיה החלה בתבוסה צרפתית רבתי. אמנם מול 142,000 חיילים צרפתיים התייצבו רק 76,000 חיילים אוסטרים, פרוסים וגולים צרפתיים, אך האחרונים היו מאומנים ובעלי הנהגה צבאית אחידה, ואילו החיילים הצרפתיים דמו יותר לאספסוף מיליציוני מאשר לצבא סדיר. הבעיה העיקרית של הצבא הצרפתי הייתה שכמעט כל הדרג הצבאי הבכיר, לרבות קצינים, היו אנשים מהאריסטוקרטיה והמלוכה הצרפתית. כשהמהפכה הצרפתית החלה, הללו נטשו, והותירו את הצבא הצרפתי כגוף בלי ראש ובלי הנהגה מסודרת.

הצבא המשותף לאוסטרים ולפרוסים, כמו גם מלוכנים צרפתים שהיגרו מצרפת לאחר המהפכה, אשר השפעתם הצבאית הייתה זניחה, הונהג על ידי קרל וילהלם פרדיננד, דוכס בראונשווייג-וולפנביטל, שעוד הספיק לשרת תחת פרידריך הגדול במלחמת שבע השנים. הצבא התקדם מאזור השפלה (בלגיה של היום) לכיוון פריז, תוך כיבוש מבצרים רבים בדרך. ב-19 באוגוסט חצה הצבא המשותף את הגבול לצרפת, כבש את ורדן ואת יער ארגון.

התאוששות הצבא הצרפתי

כדי למנוע פגיעה בלואי ה-16 שעדיין ישב בפריז שיגר הדוכס מבראונשוויג מנשר שבו הוא הזהיר שאם ייפגע לואי ה-16 או אשתו מרי אנטואנט, פריז תישרף עד היסוד. אמנם מנשר זה השיג תוצאות הפוכות מהמצופה. בעקבות ההודעה, עלה חשד בקרב הציבור הצרפתי כי המלך יוזם קשרים עם האויב במטרה לבטל את המהפכה ולהחזיר את המשטר על כנו. לכן התמיכה במהפכה התעצמה, והחל גל התגייסות ספונטני בכל רחבי צרפת.

בשל פרסום המנשר, החלה לוחמת גרילה כנגד הצבא הפרוסי בתוך השטחים שנכבשו מידי צרפת. כמו כן, פרצה מגפה בשורות הצבא הפרוסי והדבר העיב עוד יותר על התקדמותו, כמו גם גשמי קיץ מאוחרים שפקדו את האזור. כל אותו הזמן עמדה ברקע סוגית חלוקת פולין, שגרמה לצבאות הפולשים להיות קשובים לקריאות מבית לסגת מצרפת ולהזדרז להגן על הגבול המזרחי.

עד ל-20 בספטמבר 1792, התאושש הצבא הצרפתי, ונבנה מחדש על בסיס עקרונות פטריוטיים והתנדבותיים. בתאריך זה נפגשו הצבאות בקרב ואלמי, ולאחר דו-קרב תותחים איבדו הצבאות אבידות מינוריות. אולם, בשל חוסר ההכרעה בקרב ובשל חולשתו של הצבא הפרוסי מהגרילה ומהמגפות, הדוכס מברונסוויק ויתר על המשך המסע לפריז, והוא וצבאו נסוגו. היה זה הניצחון הראשון של צבא צרפת המהפכנית בקרב, והוא היווה נקודת מפנה בקרבות שבין צרפת לאוסטריה ופרוסיה.

אחרי קרב ואלמי, לצבא הצרפתי ניתנה השהות להתארגן מחדש עד נובמבר, ואז הוא החל לנצח בחזיתות רבות. הצרפתים פלשו לחבל הריין שבגרמניה וכבשו את מיינץ, שכיבושה אפשר שיט צרפתי על נהר הריין, ואת פרנקפורט. בצפון, הצבא הצרפתי בפיקוד הגנרל דימורייה, ניצח את האוסטרים ב-6 בנובמבר בקרב ז'מאפ, מה שפתח את הדרך לארצות השפלה. אחרי תבוסת האוסטרים, נכבשו אנטוורפן, בריסל ופלנדריה. בדרום, נכבשו שטחים מידי פיימונטה, שהצטרפה לאוסטריה ולפרוסיה במלחמה נגד המהפכה. לאחר שמונה חודשי מלחמה, לא רק שהדף הצבא הצרפתי המחודש את הכוחות הפולשים של המונרכיות מגבולותיו, אלא אף הרחיב את הגבולות וכבש מידי המעצמות שטחים מרובים.

קרב ז'מאפ

התהוות הקואליציה הראשונה

הצבא הצרפתי נתפס בעיני המדינות שנכבשו כצבא משחרר, ולא כצבא כובש. במקומות שנכבשו, צרפת ביטלה את המונרכיות ואת הזכויות הפאודליות של האצילים, וכוננה משטרים דמוקרטיים וממשלות ריבוניות. אמנם, בצרפת המהפכנית לא נשבו רוחות שונות בתכלית מצרפת המלוכנית. הדיריקטוריון הצרפתי סיפח שטחים מבלגיה, מצפון איטליה ומגרמניה לצרפת. במהלך זה היה ניתן לראות את המשך הקו ההיסטורי של השאיפות המדיניות של העם הצרפתי להגעה לגבולות טבעיים ולהגברת כח פוליטי.

כתוצאה מהסיפוח בריטניה החלה לחשוש מהשלכות המהפכה הצרפתית ומהמלחמה שבאה בעקבותיה. החשש גבר כאשר צרפת התירה שיט בנהר הסכלדה, מה שהיווה הפרה חמורה של חוזה אוטרכט מ-1713, שסיים את מלחמת הירושה הספרדית. דבר זה, כמו גם כיבוש אנטוורפן, פגע בסחר האנגלי.

ב-21 בינואר 1793 הוצא להורג לואי ה-16 באשמת שיתוף פעולה עם האויב במהלך המלחמה עם פרוסיה ואוסטריה. בריטניה ראתה מעשה זה בבחינת הקש ששבר את גב הגמל, וב-1 בפברואר הכריזה מלחמה על צרפת. בעקבות הכרזת המלחמה של בריטניה, הכריזו מלחמה גם ספרד והולנד, נסיכויות רבות בגרמניה, נאפולי, ועוד ערי-מדינה איטלקיות, כל זאת בנוסף לפיימונטה, לאוסטריה ולפרוסיה שכבר היו שרויות במצב מלחמה עם צרפת. כך מצאה עצמה צרפת מבודדת מול כמעט כל מדינות מרכז ומערב אירופה הצובאות עליה מדרום, ממזרח ומצפון. מלחמה זו נקראה מלחמת הקואליציה הראשונה.

מלחמת הקואליציה הראשונה

תבוסות צרפתיות ראשוניות

מלחמת הקואליציה הראשונה

מלחמה: מלחמות צרפת המהפכנית
תאריכים	1 בפברואר 1793 – 17 באוקטובר 1797 (4 שנים ו־37 שבועות)
מקום	מערב ומרכז אירופה, ובפרט: צרפת, צפון איטליה, ארצות השפלה, דרום גרמניה
עילה	הוצאתו להורג בגיליוטינה של לואי ה-16 מלך צרפת ב-21 בינואר 1793
תוצאה	ניצחון של הרפובליקה הצרפתית, שלום בזל והסכם קמפו-פורמיו, והכרת מדינות אירופה במהפכה הצרפתית ובהישגיה
שינויים בטריטוריות	סיפוח שטחים מצפון איטליה ומבלגיה לצרפת, הקמת רפובליקות בצפון איטליה ובשפלה על חשבון שטחים של אוסטריה
הצדדים הלוחמים הרפובליקה הצרפתית בריטניה הגדולה האימפריה האוסטרית פרוסיה ספרד מלוכנים צרפתים פיימונט-סרדיניה מדינות איטלקיות נוספות (נפולי, מדינות האפיפיור, ונציה ועוד) הולנד

בראשית המלחמה, בתחילת 1793, צרפת סבלה ממרידות פנימיות רבות ומחוסר אחידות פיקודי. במרץ התעורר מרד מלוכני בונדה, שהקשה על מנהיגי המהפכה לכל אורך מלחמות הקואליציה. ב-18 במרץ צרפת הפסידה בקרב נירווינדן, ובעקבותיו נאלצה לסגת מבלגיה. בריסל נכבשה בידי האוסטרים, והללו פלשו לשטחי צרפת מתוך ארצות השפלה. בהדרגה, כל כיבושיה של צרפת מהמלחמה עם אוסטריה ופרוסיה ב-1791 נלקחו ממנה בידי הקואליציה. בזו אחר זו נפלו גם מיינץ, קונדה וולנסין. ב-28 באוגוסט נמסרה טולון לבריטניה בידי מלוכנים צרפתיים.

נוסף על כך, המלחמה שיתקה את אורח החיים בצרפת כמעט לחלוטין, ופגעה קשות בכלכלת המדינה. מדינות הקואליציה צבאו על צרפת מכל החזיתות, והיו כבר בשלב זה קולות בצרפת שהיו מוכנים להקריב את עקרונות השוויון של המהפכה ולמנות דיקטטור צבאי שישלוט במדינה, ובלבד שבית בורבון לא יחזור לשלטון ותשתמרנה תוצאותיה הכלכליות של המהפכה.

הגיוס הכללי והתאוששות צרפתית

ב-23 באוגוסט 1793, בעקבות המצב המלחמתי הקשה ששרר במדינה, ומחשש שהקואליציה תגבר על צרפת ותשיב את המשטר המלוכני על כנו, הכריז לזאר קרנו, שהתמנה לשר המלחמה הצרפתי אך שבוע לפני כן, על גיוס כללי (בצרפתית:Levée en masse) בכל רחבי צרפת. כל הגברים הלא נשואים מגיל 18 עד גיל 25 נקראו לשירות צבאי פעיל ללא הגבלת זמן. היתרון הבולט של הצבא הצרפתי החדש היה בגודלו, שהיה מחוץ לקנה המידה המקובל במושגים הצבאיים דאז. הצבא עצום-הממדים כלל למעלה מחצי מיליון חיילים, שהתחלקו ל-14 ארמיות שונות.

אמנם, השינוי בשיטת הלוחמה הצרפתית לא התבטא רק בגודל הצבא הנלחם, אלא היה מדובר בשינוי הרבה יותר יסודי. עד למהפכה הצרפתית, התחוללו מלחמות בין בתי מלוכה ובין אצולות, והלוחמים היו שכירי חרב אשר השתכרו למחייתם מקרב. אולם כאן היה מדובר בסיטואציה שונה, שבה הצבא הנלחם היה העם, והוא עצמו נלחם על מנת לשמר את העקרונות שהוא השיג במהלך המהפכה. במילים אחרות, ניתן לראות כאן בפעם הראשונה בהיסטוריה צבא אשר מונע לא מכסף ומהבטחות לשלל ולכבוד, אלא מאידאולוגיה.

הביטוי לאידאולוגיה המהפכנית שעמדה בבסיס צבא ההמונים הצרפתי היה בכך שכל רובדי האוכלוסייה וכל המדינה התגייסה לטובת המאמץ המלחמתי. הצרפתים ידעו שמדובר כאן במלחמה של "להיות או לחדול", כיוון שאם יפסידו כל הישגי המהפכה ירדו לטמיון. כלומר, הייתה זו מלחמה טוטאלית אשר שיתקה לחלוטין את אורח החיים הסטנדרטי במדינה והפנתה את כל המשאבים המוקצבים לטובת המאמץ המלחמתי. גם מי שלא נקרא לשורות הצבא הצטרף למאמץ: כל האזרחים חויבו בשירות כלשהו למדינה במהלך המלחמה, המזון הועבר רובו ככולו לשורות הצבא, ושועלי הקרבות ממלחמת שבע השנים הסתובבו בלשכות הגיוס וסיפרו מעשי גבורה כדי להעלות את המורל של החיילים המגויסים.

כיוון שהצבא היה מגויס בהבנה שהמלחמה היא אידאולוגית, הוא היה חדור במוטיבציה גבוהה להצליח להדוף את מדינות הקואליציה משטחי צרפת. לכן, הצבא שנאסף מפשוטי העם שלא ידעו מלחמה מימיהם, הצליח תוך מספר חודשים של אימונים להפוך לצבא ממושמע בעל כושר לחימה גבוה. קרנו יצר סדר גודל שונה מבדרך כלל לדיוויזיה, והפקיד בכל יחידה כזו כ-8000-9000 חיילים. דבר זה הקל על התניידות הארמיות הצרפתיות, ובעתיד היווה את הבסיס לקורפוס הנפוליאוני.

הצבא רב-הממדים שעמד לרשות צרפת אפשר לה לדכא את המרידות המלוכניות בונדה ובמקומות אחרים ברחבי המדינה.

בהמשך צבא ההמונים פנה כנגד הכוחות האוסטרים אשר פלשו מבלגיה. כוחות הקואליציה נהדפו מעבר לגבולות צרפת, והצבא הצרפתי כבש בפעם השנייה את חבל הריינוס. ב-25 ביוני נכבשה שרלרואה וב-26 ביוני נכבשה פלריס מידי קובורג האוסטרי, אשף הניצחון בנירוונדן. עד סוף 1794 נכבשו כל השטחים שממערב לנהר הריין, מגבול הולנד שבצפון ועד חבל אלזס בדרום. בנוסף, הצבא הצרפתי הצליח לכבוש שטחים אף ממזרח לנהר.

בראשית 1795 נכבשה הולנד בידי הצבא הצרפתי והוקמה בה הרפובליקה הבטאווית במקום השלטון המלוכני ששלט בה. רפובליקה חדשה זו הפכה למדינת חסות של צרפת.

המשך התנופה הצרפתית והדלדלות הקואליציה

כאמור, הולנד נכבשה בידי הכוחות הצרפתיים, ובשל כך נאלצה לפרוש מן הקואליציה. ב-9 בפברואר 1795 פרשה אף טוסקנה מן הברית.

במהלך 1795 נפרצו עוד סדקים בין מדינות הקואליציה. בחלוקת פולין השנייה לא שותפה אוסטריה, ודבר זה העיב על היחסים בין האוסטרים ובין הפרוסים. מנגד, חששה פרוסיה משיתוף פעולה בין הרוסים לאוסטרים בזמן חלוקה נוספת של פולין. לפיכך, חיפשה פרוסיה דרך מוצא מן הקואליציה מבלי להילחם בצרפתים, כדי שצבאה יוכל לסגת ולהיות מוכן לעימות אפשרי עם המעצמות השכנות במזרח. אכן, ב-5 באפריל חתמה פרוסיה עם צרפת על שלום בזל ופרשה מן המלחמה. בתמורה להסכם השלום, נסוגה צרפת מן השטחים שכבשה ממזרח לריין.

ב-22 ביולי חטפה הקואליציה מהלומה נוספת, כאשר ספרד פרשה ממנה וחברה לצרפת המהפכנית, ואף מסרה לרשות הצרפתים את המושבה סאנטו דומינגו. בשנת 1796 פלשו הכוחות הצרפתיים לגרמניה, והמדינות הגרמניות הקטנות פרשו אף הן מהקואליציה.

קרבות מעבר לים

קרב כף סנט וינסנט

ככלל, מלחמת הקואליציה הראשונה לא אופיינה בקרבות ימיים רבי חשיבות כקואליציות שבאו אחריה, אמנם גם בתקופה זו אירעו מספר תקריות ימיות בין הצי הבריטי, שהיה השליט הבלתי מעורער של הים, לבין צרפת ובעלות בריתה.

כתגובה לכיבוש הולנד בידי צרפת ולהקמת הרפובליקה הבטאווית, התקיפה בריטניה כמה מושבות הולנדיות מעבר לים, והצי הבריטי השתלט על חלק מהן.

ב-27 ביוני 1795, נחתו מספר בריטים ומלוכנים צרפתים בקיברון שבצפון מערב צרפת, במטרה לעורר מרד כנגד שלטון המהפכה, אולם שלושה שבועות לאחר מכן, המרד דוכא על ידי הצבא הצרפתי.

האירוע הימי החשוב ביותר במלחמת הקואליציה הראשונה אירע בין הצי הבריטי והצי הספרדי, לאחר חבירתה של ספרד לצרפת. הקרב, קרב כף סנט וינסנט, ניטש ב-14 בפברואר 1797 בין 27 אוניות מערכה ספרדיות ל-15 אוניות מערכה בריטיות, ולמרות זאת הייתה ידם של הבריטים על העליונה. בזכות תוצאותיו של הקרב, ניטרל הצי הבריטי את הצי הספרדי לחלוטין עד לסוף הקואליציה השנייה, מה שנתן יתרון לבריטים לקראת הקרבות עם הצי הצרפתי במהלך מלחמות הקואליציה הבאות.

מסעות המלחמה לאוסטריה ולצפון איטליה

לאחר הנהירה ההמונית החוצה מן הקואליציה, נותרה אוסטריה לבדה במערכה היבשתית מול צרפת, בסיוע פיימונטה. בריטניה גם כן נותרה בקואליציה, אך צבאה היבשתי היה קטן מאד ולא היווה כח משמעותי כנגד צבא ההמונים הצרפתי. פירושם של הסכמי השלום עם ספרד ופרוסיה היה שהכוחות הצרפתיים לא היו צריכים להגן על הגבולות בדרום, בצפון, ובצפון-מערב, וכל הצבא הצרפתי העצום פנה כנגד אוסטריה וצפון איטליה.

נתיב התנועה הראשון של הכוחות הצרפתיים בראשית 1796 היה דרך דרום גרמניה בשאיפה להגיע לאוסטריה, אמנם הכוחות הצרפתיים נהדפו על ידי הכוחות האוסטרים.

נתיב התנועה השני של הכוחות הצרפתיים היה דרך צפון איטליה בראשותו של גנרל שעולה קרנו בשורות הצבא הצרפתי, שמו נפוליאון בונפרטה. נפוליאון הנהיג צבא של 43,000 חיילים, ומולו ניצבו באיטליה הן הצבא האוסטרי והן הצבא של ממלכת סרדיניה, שהיו עדיפים עליו בכוח אדם ובנשק. כדי למנוע את התאחדות הצבאות לצבא אחד גדול, הזדרז נפוליאון לאסור קרב על צבא סרדיניה במונדווי ב-28 באפריל והביס אותו. לאחר ניצחון הצבא הצרפתי, כפה נפוליאון הסכם שלום על ממלכת סרדיניה, במסגרתו סופחו לצרפת שטחים שהיו בשליטת סרדיניה, וחיל מצב צרפתי הוצב בתוך המדינה.

בהמשך נפוליאון הביס את האוסטרים בלודי ב-10 במאי, והמשיך דרומה וכבש את נפולי ואת ארצות האפיפיור. שתי המדינות הללו מבקשות שביתת נשק. נפוליאון נעתר לבקשה, ונוסדת את הרפובליקה הלומברדית.

ביולי התחדשה תנועת הצבא הצרפתי בדרום גרמניה, אולם הצרפתים נהדפים בשנית. מנהיג הכוחות האוסטריים באזור זה היה הארכידוכס קרל, אחיו של הקיסר פרנץ השני. קרל גבר על הכוחות הצרפתיים ב-24 באוגוסט בבאמברג ולאחר מכן ב-3 בספטמבר בווירצבורג. הניצחונות האוסטרים לא הותירו לצרפתים ברירה אלא לסגת דרך היער השחור, והחזית התייצבה בחורף על נהר הריין.

בראשית 1797 נפוליאון ניצח את האוסטרים בקרב ריוולי וב-2 בפברואר כבש את מאנטובה לאחר מצור. לאחר סיפוח שטחים נוסף מהאפיפיור פיוס השישי, נפוליאון למעשה כבש את כל צפון איטליה.

סיום המלחמה וקיצה של הקואליציה הראשונה

"נפוליאון חוצה את האלפים", ציור של ז'אק-לואי דוד

נפוליאון, לאחר כיבוש צפון איטליה, פנה לעבר אוסטריה עצמה. הוא חצה עם צבאו את האלפים ופנה לכיוון וינה. במקביל, התחדש בשלישית מסע המלחמה הצרפתי דרך דרום גרמניה.

במצב זה בו שתי חזיתות צרפתיות חזקות מתקדמות לעבר עיר הבירה, האוסטרים לא ראו ברירה אלא להגיע להסכם שלום בהקדם האפשרי. ב-17 באוקטובר 1797 נחתם הסכם קמפו פורמיו, הראשון מבין שורה של הסכמים משפילים שאוסטריה נאלצה לחתום עליהם במהלך המלחמות הקואליציוניות. ההסכם, שהיווה אשרור להסכם הזמני של לבן שנחתם ב-18 באפריל, קבע כי בלגיה ופיימונטה תסופחנה לצרפת, ועל אוסטריה להכיר במדינות חדשות בצפון איטליה, שהיו דה-פקטו מדינות גרורות של צרפת המהפכנית.

בריטניה נותרה במצב של מלחמה עם צרפת עד להסכם אמיין ב-1802, שסיים את מלחמת הקואליציה השנייה. אולם, באין מדינות יבשתיות שאנגליה יכולה לתמוך בהן שיילחמו בצרפת, מלחמת הקואליציה הראשונה הסתיימה הלכה למעשה, על אף שלא נחתם הסכם שלום בין צרפת לבריטניה.

הגורמים לכישלון הקואליציה הראשונה

לכאורה, קואליציה של רובן המוחלט של מדינות מרכז ומערב אירופה הייתה צריכה לגבור, גם אם לא בקלות, על צבא אשר נחלש רבות בעקבות המהפכה. לכן צריך לנסות ולהבין מדוע הקואליציה הראשונה לא הצליחה למגר את המהפכה הצרפתית. לכך מספר סיבות:

חלוקת פולין

ערך מורחב – חלוקת פולין

בסוף המאה ה-18 היו מעצמות מרכז ומזרח אירופה, רוסיה, פרוסיה ואוסטריה, עסוקות בחלוקת שטחה של פולין החלשה בין שלושתן. כל מעצמה ניסתה לתמרן בין שתי המעצמות האחרות, בשאיפה לבסס דומיננטיות רבה ככל האפשר על שטחי פולין המסופחים. כל מהלך צבאי ותנועת כוחות התפרשו כצעד תוקפני וכשינוי הסטטוס קוו העדין ששרר באזור, מה שהקשה על פעולות כנגד הצרפתים.

כאשר כבר פרצה המלחמה, עדיין חלוקת פולין נותרה ברקע וגרמה לשינויי מאחורי הקלעים. צבאות אוסטריה ופרוסיה, שהתקדמו לכיוון צרפת, הן בשנת 1792 והן במסגרת מלחמת הקואליציה הראשונה, תמיד הסתכלו לאחור, במקרה שייקראו להגן על המעצמות בגבולות המזרחיים שקרובים לפולין. דבר זה הקשה על תפקודם, והעלה חשדות בין מנהיגי המדינות, הן בדרג הצבאי והן בדרג המדיני.

אחד הגורמים לאי-הצטרפותה של רוסיה למלחמה כנגד צרפת היא חלוקת פולין, וזאת למרות שלרוסיה היה עשוי להיות ההפסד הגדול ביותר במקרה של מהפכה דומה בשטחיה (עדות לכך אפשר לראות במהפכת אוקטובר האנטי-מלוכנית, למעלה מ-100 שנים לאחר מכן). כמו כן, פרוסיה פרשה מן הקואליציה ב-1795 במסגרת הסכם בזל בגלל החששות האופפים את חלוקת פולין.

בשל ההיסוס שאפיין מדיניות מעצמות מזרח ומרכז אירופה כלפי המהפכה הצרפתית בגלל חלוקת פולין, יש הטוענים כי חלוקת פולין היא זו שלמעשה הצילה את המהפכה הצרפתית כבר במלחמה הראשונה.

הגורם הנוסף במלחמה

ערך מורחב – מלחמה טוטאלית

במלחמת הקואליציה הראשונה, היה ניתן לראות לראשונה להיסטוריה ערך מוסף חדש במניעי המלחמה, והוא האידאולוגיה והערכים העומדים ביסוד הלחימה. לא עוד היה מדובר באוסף אבירים שנלחמו בשביל כבוד או ממון, אלא בפשוטי העם שנלחמו בשביל להגן על עקרונותיהם.

האידאולוגיה יצרה לראשונה מושג של מלחמה טוטאלית, בה כל המדינה התגייסה לטובת המאמץ המלחמתי. זהו סגנון לוחמה אשר לא נראה כמותו באירופה והוא היווה גורם מכריע בניצחון צרפת במלחמה, כיוון שהאזרחים הצרפתים הסתפקו במועט וחירפו את נפשם כדי להגן על המהפכה, בעוד הצבאות האחרים היו צבאות מקצועיים שלא היו חדורי מוטיבציה כמו פשוטי העם הצרפתים. נוסף על כך, הרוחות הפטריוטיות שנשבו בקרב העם הצרפתי הביא את גודלו של הצבא הצרפתי לכדי למעלה מחצי מיליון, מספר שלא היה בר השוואה בקנה המידה המערב אירופאי דאז.

קיבעון פיקודי לעומת דור צעיר

במדינות אירופה המלוכניות הייתה אליטה צבאית שהתבססה לחלוטין על מקורות אריסטוקרטיים. דבר זה גרם לכך שגנרלים לא נבחרו על פי טיב פיקודם או על פי תכונות אחרות שחיוניות לכל מנהיג צבאי, אלא הם נבחרו על פי ירושה וייחוס. כיוון שכך, האיכות של חלק המפקדים הצבאיים של המעצמות החברות בקואליציה הייתה ירודה. מאפיין נוסף בקו המחשבה הצבאי של מדינות הקואליציה היה הקיבעון המחשבתי. לצבאות רבים הייתה בעיה של "victory disease". כלומר לאחר סדרה של ניצחונות הצבאות הללו האמינו שהם הגיעו לרמה צבאית מקסימלית, ולא היו מוכנים להסתגל לשינויים הצבאיים שהתחוללו בעולם, כיוון שהם חשבו שהם בלתי מנוצחים. לאחר מלחמת שבע השנים הפרוסים חלו ב"מחלה" זו, ובכלל כל צבאות אירופה אופיינו בקבעון בנוגע למחשבה צבאית, וליחס מזלזל כלפי רעיונות צבאיים חדשים.

לעומת זאת, אחת מתוצאות המהפכה הצרפתית הייתה ביטול האריסטוקרטיה והמלוכה בצרפת, וביסוס העובדה שכל אזרחי צרפת שווים בפני החוק, ולכולם שוויון הזדמנויות בהתקדמות בסולם הדרגות. בעקבות עריקת הקצונה הצרפתית הפרו-מלוכנית, היה צורך בפיקוד צבאי מחודש, והמפקדים הצבאיים החדשים צמחו מתוך המהפכה הצרפתית. הדבר גרם לכך שהגנרלים הצרפתיים לא היו בעלי ייחוס או סמכות אצילית, אבל הם היו אנשי מקצוע מוכשרים אשר קיבלו את התפקיד בשל האיכות הצבאית שלהם. כמו כן, הקצינים הצרפתיים לא חששו מרעיונות חדשניים בתורת לחימה, והם אף ייצרו רעיונות כאלו בעצמם.

כתוצאה מכך, במפגשים בשדה הקרב, היה לקצין הצרפתי יתרון רב על פני יריבו, מאחר שהוא היה בעל כושר פיקודי רב יותר וקיבל את תפקידו בעמל ולא בייחוס, ונוסף על כך הוא פיתח רעיונות חדשניים להתנהלות בשדה הקרב, בעוד מקבילו חשב בצורה ארכאית ומקובעת.

הקואליציה הראשונה בראייה היסטורית

בראייה היסטורית, הקואליציה הראשונה היוותה בורג נוסף בקו המדיני באירופה שמטרתו למנוע ממעצמה אחת ליצור הגמוניה על כל היבשת. קו מדיניות זה התפתח מסוף המאה ה-15 ונותר על כנו עד לסוף מלחמת העולם השנייה, כאשר בכל פעם שמדינה אחת התחזקה יותר משכנותיה, שאר המעצמות התאגדו יחד במטרה להחליש את המדינה הזו.

במקרה של הקואליציה הראשונה, היה מדובר בניסיון ראשון מבין שבעה ניסיונות, שהתפרשו על פני כמעט 30 שנה, למגר את ההתחזקות של צרפת ולמנוע ממנה ליצור הגמוניה במערב אירופה. במלחמה זו נכנס מרכיב נוסף להתנגדות לצרפת, והוא המהפכה הצרפתית וכינונו של משטר אשר היווה סכנה למונרכיות השליטות באירופה. דבר זה אף הוא היה גורם להתנגדות למהפכה.

כמו כן, ניתן לראות בקואליציה הראשונה המשך של הקו ההיסטורי של מאבקי כוחות בין צרפת ובריטניה. יש התוחמים את מלחמות הקואליציה ואירועים מוקדמים יותר, כגון מלחמת שבע השנים ומלחמת הירושה הספרדית, במלחמה גדולה אחת בין שתי המדינות הללו, שנקראת מלחמת מאה השנים השנייה.

ההישג החשוב ביותר של קץ מלחמת הקואליציה הראשונה היה שמדינות אירופה, ובראשן פרוסיה ואוסטריה, הכירו במדינה אשר לא נשלטה על ידי מושל או בית מלוכה, אלא על ידי העם. דבר זה הביא בסופו של דבר לידי התעוררות הלאומיות בכל רחבי אירופה, מה שהתבטא בהמשך במלחמת העצמאות היוונית, באביב העמים, ולבסוף באיחוד איטליה ובאיחוד גרמניה.

לאחר מעשה, ברור כי הקואליציה הראשונה לא הייתה צפויה להיות האחרונה. דבר זה נכון משום שבריטניה נותרה במלחמה עם צרפת, ומשום שהמהפכנים הקיצונים בצרפת המשיכו להטיף בעד הפצת רעיונות המהפכה לכל רחבי אירופה, גם אם הדבר כרוך בלחימה ובכיבושים. ואכן, כבר בשנה שלאחר מכן החל מסעו של נפוליאון למזרח התיכון בשאיפה להקטין את האחיזה הבריטית באזור. לאחר מכן, בתוך שנתיים בסך הכל מהסכם קמפו פורמיו, קמה הקואליציה השנייה, שוב במטרה מוצהרת לבטל את עקרונות המהפכה ולהשיב את בית בורבון לשלטון.

עדויות ראשונות לגאוניות הצבאית של נפוליאון

מלחמת הקואליציה הראשונה אפשרה למדינות אירופה להבחין בפעם הראשונה בגאוניותו הצבאית של נפוליאון, שרבים מעקרונותיו כקיסר וכמפקד הגרנד ארמה באו לידי ביטוי כבר במסעו הראשון לצפון איטליה.

ראשית, נפוליאון עבד בצפון איטליה על פי התפיסה שאסור לאפשר לצבאות האויב להתאגד יחד כדי ליצור צבא גדול ומאוחד, אלא יש להכות בכל צבא בנפרד. ואכן, נפוליאון לא אפשר לצבאות אוסטריה ופיימונטה לחבור לצבא אחד, אלא טיפל בכל צבא בנפרד, בצבא פיימונטה באפריל ובצבא האוסטרי במאי. את דפוס הלחימה הזה ניתן לראות שוב ושוב לכל אורך המלחמות הנפוליאוניות. דוגמה לסגנון פעולה זה הם קרבות אולם ואוסטרליץ במהלך מלחמת הקואליציה השלישית. כמו כן, ניתן לראות זאת בקרבות מלחמת הקואליציה הרביעית, שם נפוליאון נלחם בנפרד בפרוסיה בקרב יינה-אאורשטד, וברוסיה בקרב אילאו ובקרב פרידלנד.

דפוס פעולה נוסף שנפוליאון אימץ כבר בשלב זה ונהפך לנוהל קבע לכל אורך שנות שלטונו הוא עצמאות הצבא ואי-תלותו בלוגיסטיקה. כבר במסע לאיטליה, הכוחות של נפוליאון הצטיידו במזון הבא ליד. לא הייתה תלות בקווי אספקה, אלא החיילים אכלו מה שמצאו, הצטיידו במה שהיה, וישנו איפה שהיה שאפשר, ביישובים סמוכים לזירת הקרב או תחת כיפת השמים. קו מחשבה זה הוא שהנחה את נפוליאון ביצירת יחידת הקורפוס, יחידה עצמאית בגודל שתיים-שלוש דיוויזיות אשר לא הייתה תלויה בקווי אספקה כלל, אלא ניזונה מהשטח.

ראו גם

• מלחמות נפוליאון
• מסעו הראשון של נפוליאון באיטליה

לקריאה נוספת

• כתריאל בן-אריה, נפוליאון, מסדרת ספרי "קרבות מופת", הוצאת לביא, מהדורה ראשונה 1990, עמודים 13-5 (יש להבחין בין השינויים שבאו בעקבות המהפכה והשינויים שבאו בעקבות הרפורמות של נפוליאון)
• Derek McKay & H.M.Scott, The Rise of the Great Powers 1648-1815, עמודים 275-289
• Ludwig Dehio, THE PRECARIOUS BALANCE: The Politics of Power in Europe 1494-1945, עמודים 132-180
• David G. Chandler, The Campaigns of Napoleon, עמודים 53-130

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה בוויקישיתוף