מסגד אל-אקצא
.jpg) | |
| מסגד אל־אקצא בירושלים, 2013 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מסגד אסלאמי-סוני |
| מיקום | הר הבית, ירושלים |
| מדינה | ישראל |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | 691–הווה (כ־1,333 שנים) |
| קואורדינטות | 31°46′34″N 35°14′09″E / 31.77617°N 35.23583°E |
|
(למפת ירושלים העתיקה רגילה)   מסגד אל-אקצא | |
-Aerial-Temple_Mount-Al-Aqsa_Mosque_(east_exposure).jpg)
_-_Al_Aqsa_Mosque.jpg)
מסגד אל־אקצא (בערבית: الْمَسْجِد الْأَقْصَى, תעתיק מדויק: אלְמַסְגִ'ד אלְאַקְצָא, תעתיק חופשי: אל־מַסְגִ'ד אל־אַקְסָא, משמעות השם: "המסגד הרחוק ביותר" או "המסגד הקיצון") הוא מסגד בהר הבית שבירושלים, הנחשב לשלישי בחשיבותו באסלאם לאחר מסגד אל-חראם במכה ומסגד הנביא באל-מדינה. על פי חלקים במסורת המוסלמית זהו המקום אליו הגיע מוחמד במסעו הלילי ממכה אל "המסגד הקיצון", משם עלה השמימה עם המלאך גבריאל והשאיר את טביעת רגלו באבן.
הגדרה
בעברית, השם "מסגד אל־אקצא" מתייחס לרוב אך ורק למסגד בקצה הדרומי של הר הבית. עם זאת, בתקופה שלאחר פרוץ הסכסוך הישראלי־ערבי, מוסלמים רבים מתייחסים אל כל קומפלקס המסגדים בהר הבית, כולל כיפת הסלע כ"מסגד אל־אקצא". לכן בערבית השם "מסגד אל־אקצא" משמש הן למבנה הספציפי בדרומו, והן לכל הר הבית.[1] שם נוסף למתחם הוא "אל־חַרַם אל־קֻדְסי א־שַריף" ( الحرم القدسي الشريف). על מנת לציין במיוחד את המבנה שבדרום רחבת הר הבית משתמשים גם בשם "המסגד הקיבלי". בערבית: الجامع القِبْلي (אל־ג'אמיע אל־קיבלי) או المصلى القبلي (אל־מוצלא אל־קיבלי) או المسجد القبلي (אל־מסג'ד אל־קיבלי).[2][3]
מקורותיו של השם מסגד אל־אקצא
השם "מסגד אל־אקצא" נזכר בקוראן בסורת אל-אסראא, שם נכתב:
سبحان الذي أسرى بعبده ليلا من المسجد الحرام الى المسجد الاقصى الذي باركنا حوله لنريه من آياتنا إنه هو السميع البصير
ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד ה"קדוש" אל המסגד הקיצון אשר נָתַנו ברכתנו על סביבותיו, למען נראה לו את אותותינו. הוא שומע ומבחין.
— הקוראן, סורה 17. תרגום: אורי רובין
הפרשנות המוסלמית המקובלת מתקופת הראשידון ועד ימינו מייחסת את הפסוק ל"ליל האסרא והמעראג'" כלומר, המסע הלילי של מוחמד ממכה אל הר הבית בירושלים, וממנו אל השמיים כדי לקבל "הנחיה שמימית". המוסלמים מציינים את המאורע ב־27 בחודש רג'ב על פי לוח השנה המוסלמי, או במועד סמוך לו (על־פי המסורת המקומית).
כיום מקובל כמעט על כל המוסלמים כי המקום המכונה בקוראן אל-מסג'ד אל-אקצא ("המסגד הקיצון"), ואשר לפי אמונתם - אליו נסע מוחמד, הוא הר הבית בירושלים. פירוש הפסוק בקוראן כמסע לילי לירושלים החל בתקופת השליט האומיי, עבד אל-מלכ בן מרואן. באותה תקופה השתלטו מורדים שהתנגדו לשלטון המרכזי על העיר מכה[4][5].
ההיסטוריונים אל-ואקדי (סוף המאה ה-8) ואל-אזרקי (אנ') (המאה ה-9) קבעו ש"המסגד הקיצון" הוא מסגד שנמצא במרחק 10 מילין מהכעבה, ולא בירושלים.[6] לפי הגאוגרף המוסלמי מהמאה ה-9 אחמד אל-יעקובי, ניסה עבד אל-מלכ למנוע מתושבי סוריה לבקר במכה בתקופה זו בעקבות חששו שהם יושפעו מהרעיונות של המורדים. על כן הוא בנה את מסגד אל-אקצא על הר הבית, וטען כי הוא "המסגד הקיצון" שנזכר במסע הלילי של מוחמד, כדי לתת למסגד שבנה הילה דתית, כך שירושלים תשמש כתחליף למכה בתקופה הזאת. לדעתו של היסטוריון מוסלמי אחר, מוקדסי, שחי בירושלים במאה העשירית, נבנה מסגד אל-אקצא כמקום קדוש למוסלמים בירושלים בעקבות התחרות הדתית שהייתה בין הנוצרים לבין המוסלמים בעיר. על פי דעה זו, בניית מסגד אל אקצא וייחוסו לפסוק מהקוראן, נועדה להגביל את ביקורי המוסלמים בכנסיות הנוצריות ובמטרה לשכנע את הנוצרים להתאסלם. מאחר שבתקופה זו האמינו הנוצרים כי חורבן בית המקדש היה נס שאותו ייחסו לאותו האיש, האמינו המוסלמים כי בנייתו מחדש על ידי המוסלמים תגרום להחלשת הטענה הזאת, ותוכיח כי הדת המוסלמית היא הדת האמיתית.
המסגד עצמו נבנה בשנת 705, 73 שנים לאחר מות מוחמד. הקוראן אינו מבאר מהו המסגד שממנו יצא מוחמד למסע ולאן הגיע, פרט לכינויים "המסגד הקדוש" (אל־מסג'ד אל־חראם) ו"המסגד המרוחק ביותר" (אל־מסגד אל־אקצא), אך המקום מזוהה עם מסגד אל־אקצא. פירוש הפסוק בקוראן כמסע לילי לירושלים החל בתקופת השליט האומיי, עבד אל־מלכ בן מרואן. באותה תקופה השתלטו מורדים שהתנגדו לשלטון המרכזי על העיר מכה. לפי הגאוגרף המוסלמי מהמאה ה־9 אחמד אל־יעקובי, ניסה עבד אל־מלכ למנוע מתושבי סוריה לבקר במכה בתקופה זו בעקבות חששו שהם יושפעו מהרעיונות של המורדים. על כן הוא בנה מסגד בהר הבית, קרא לו בשם "אל-אקצא" וטען כי הוא המסגד הקיצון שנזכר במסע הלילי של מוחמד, וזאת כדי ליצור קשר ישיר בין מייסד הדת למסגד החדש ובכך לתת למסגד הילה דתית, כך שירושלים תשמש כתחליף למכה בתקופה הזאת.
על פי אחת מן המסורות המוסלמיות, זיהויו של מסגד אל־אקצא עם הר הבית בעיני המוסלמים התגבש עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל בהנהגת הח'ליף השני עומר בן אל־ח'טאב במאה ה־7. בשנת 638 כבש עומר את ירושלים והתכוון לבנות בה מסגד. הוא התייעץ עם כעב אל-אחבאר (אנ'), רב יהודי שהתאסלם, והוא זה שזיהה את הר הבית כמקום בו התפלל מוחמד לפני המסע הלילי שלו.[7]
בתקופת הח'ליפים מבית אומיה עלתה חשיבותה של ירושלים בעיני השלטון המוסלמי, כנראה מפאת קרבתה למקום מושבם של הח'ליפים בדמשק. שליטתם של האומיים בערים ה"קדושות" האחרות, מכה ואל־מדינה הייתה רופפת בשל מרידות של מנהיגים מקומיים, ולפיכך הם היו מעוניינים להאדיר את ירושלים, ולבנות בה מסגדים נוספים. בימיהם נבנתה גם כיפת הסלע שהיא היום המבנה הבולט ביותר על הר הבית.
פרשנויות מוסלמיות קדומות, שאינן מקובלות היום, מייחסות את "המסגד המרוחק ביותר" להיכלות עליונים ולאו דווקא למקום מסוים על הארץ. בגישה זו תמך ג'עפר א־צאדק (699-765) מצאצאי מוחמד, שטען כי מסגד אל־אקצא נמצא בשמים.[8]
ב"ספר ההיסטוריה והמלחמה" של ההיסטוריון אל-ואקדי נכתב כי מסגד אל-אקצא שבו ביקר מוחמד נמצא בכפר אל-ג'ועראנה בערב הסעודית. מספר חוקרים סבורים כך, ביניהם ד"ר יוסף זידאן (אנ')[9] וד"ר מרדכי קידר[10], אך טענה זו, המנוגדת לפרשנות המסורתית, אינה מקובלת על רוב חוקרי האסלאם.
בניית המסגד
המסגד הוקם כמה עשרות שנים לאחר מותו של מוחמד. מועד תחילת בנייתו המדויק אינו ידוע. מסגד אל־אקצא נבנה תחילה מעץ, ועל פי ההיסטוריון אולג גרבר כונה בתחילה בשם מסגד אל־אקצא (המסגד המרוחק ביותר), מסגד בית אלמקדס (מסגד בית המקדש) ולעיתים אף מסגד אל־חראם, כשמו של המסגד הגדול במכה. הנזיר ארקולף תיאר את המבנה בכתביו בשנת 679.
בשלב מאוחר יותר, נבנה במקום מבנה האבן. מרבית ההיסטוריונים הערבים מימי הביניים מייחסים את בנייתו לעבד אל־מלכ, בונה כיפת הסלע, ומניחים כי בניית מסגד האבן החלה בשנת 691 והסתיימה בערך בשנת 705. מיעוטם מייחסים את מעשה הבנייה לבנו, וליד הראשון.
המבנה, בסגנון בזיליקה ביזנטית, נהרס מספר פעמים ברעידות אדמה, והוקם בכל פעם מחדש. הסיבה להתמוטטויות התכופות לעומת כיפת הסלע היא כי הוא לא נבנה על קרקע סלעית אלא על קשתות־תמיכה ומילוי מימי הורדוס שהרחיב את הר הבית. בערך בשנת 746 המסגד נפגע ברעידת אדמה המכונה רעש שביעית. עם עליית בית עבאס, הח'ליף אל־מנסור הקים מחדש את המסגד. השיקום הסתיים בשנת 771, ובשנת 774 התרחשה שוב רעידת אדמה, שהחריבה את רוב החלקים שנבנו על ידי אל־מנסור. יורשו אל־מהדי בנה בשנית את המסגד בשנת 780, במתאר מעט שונה מהמקור. רעידת האדמה האחרונה שבעטיה נבנה המסגד מחדש התרחשה בשנת 1033 וגרמה נזק חמור למסגד. הח'ליף עלי א־זאהיר, בן השושלת הפאטמית, בנה את המסגד מחדש. הבנייה והשיפוץ הסתיימו בשנת 1036, והם כללו את ארבעת האולמות המרכזיים, העמודים והקשתות המשמשים כאבני היסוד של המסגד.
בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים, הכריזו עליה כעל בירתם והקימו בה את "ממלכת ירושלים". מסגד אל־אקצא זוהה כ"מקדש שלמה" (Templum Solomonis), בשל ההנחה כי במקום זה שכן ארמונו של המלך שלמה. מבנה המסגד שימש כארמון לבלדווין הראשון, מלך ירושלים, ולאחר שנבנה ארמון למלך באזור שער יפו, הועבר לידי מסדר הטמפלרים ושימש כמפקדתם. רק ב־1187, לאחר כיבוש ירושלים בידי צלאח א־דין, המבנה חזר לשמש כמסגד.
במהלך השנים עבר המסגד מספר שיפוצים והרחבות. למשל, בשנת 1345 הוסיפו הממלוכים שני אולמות ושני שערים בצידו המזרחי. המסגד נפגע ברעידת האדמה של 1927 ואגף התמוטט.
במסגד אל־אקצא עצמו ובסביבתו יש מקום ל־5,000 מתפללים בקירוב. עד לבנייתו של המסגד הגדול מסגד מרואן באורוות שלמה, היה מסגד אל־אקצא המסגד הגדול ביותר בירושלים. הוא מתאפיין במספר סגנונות בנייה, ובהם גם סגנון צלבני.
בעת החדשה
החפירות הארכאולוגיות הראשונות במסגד אל-אקצא ובסביבתו נערכו על ידי צ'ארלס וילסון במסגרת סקר סוכנות המיפוי הבריטית בירושלים (אנ') בשנים 1864–1865, ועל ידי צ'ארלס וורן במסגרת סקר ארץ-ישראל המערבית שנערך על ידי קבוצת מודדים משירות המדידות הבריטי בשנים 1872 עד 1877. במהלך המאה ה-20 נערכו עוד חפירות ארכאולוגיות בהר הבית (אנ'), בהן נחשפו, בין היתר, רצפת פסיפס ביזנטית מתחת למסגד, שהייתה כנראה שריד של כנסייה או מנזר, וכן לוח אבן בו נחרט דיוקן של קנטאור המתוארך למאה ה-3 לספירה, וייתכן שמקורו במבנה פגאני שהוקם בהר הבית בתקופה הרומית.
בסוף התקופה העות'מאנית בארץ ישראל, היו מסגד אל־אקצא וכיפת הסלע תחת סכנת התמוטטות. בסיוע ממשלת המנדט הבריטי, יזמה המועצה המוסלמית העליונה בשנות ה־20 מפעל לשיקום המסגדים על הר הבית. השיפוצים נמשכו עד סוף אותו עשור, וגולת הכותרת שלהם הייתה שיפוץ מרשים של מסגד אל־אקצא וציפוי בזהב של כיפת הסלע.[11] בשנת 1922 נפחתה ספריית מסגד אל-אקצא.
לאחר מלחמת העצמאות עבר המסגד, יחד עם הר הבית וירושלים המזרחית לשליטת ממלכת ירדן. עבדאללה הראשון, מלך ירדן, נרצח עת ביקר והתפלל במסגד ב־20 ביולי 1951. המתנקש בחייו היה מצטפא שכרי, פלסטיני שהיה בן למשפחת חוסייני.
במלחמת ששת הימים הקים הלגיון הירדני עמדת צלפים בצריח המסגד, ממנה ירו לכיוון חיילי צה"ל.[12]
ההצתה והשחזור
ערך מורחב – הצתת מסגד אל-אקצא
ב־21 באוגוסט 1969 הוצת המסגד בידי צעיר אוסטרלי לוקה בנפשו בשם מייקל רוהאן, שהשתייך לכנסייה נוצרית אוונגליסטית בשם "כנסיית האל", והוא הודה כי התכוון להצית את המסגד על מנת להחיש את בוא המשיח על ידי הקמת בית המקדש היהודי על הר הבית. רוהן נעצר, אושפז בבית חולים פסיכיאטרי וגורש מישראל. ההצתה עוררה סערה בעולם המוסלמי, ומנהיגי ארצות ערב האשימו את ישראל במעשה וקראו לפעולות נגדה.[13] בשריפה זו נשרף כליל המינבר במסגד אל-אקצא (במת הדרשן), שנתרם למסגד בידי צלאח א־דין במאה ה־12 ונחשב במשך מאות שנים לאחד מסמלי המסגד. במשך שנים ארוכות התנהלו במסגד עבודות שיקום ושימור, עם תרומות של מאות מיליוני דולרים שהגיעו למסגד אחרי השריפה. עבודות השיקום שחזרו את מירב עבודות האמנות במסגד, למעט במת הדרשן המפוארת, שבמקומה הוצבה במה פשוטה.
צוות מיוחד בירדן עבד על שחזור במת הדרשן המקורית. המשימה המורכבת של שחזור מלאכת מחשבת יחידה במינה של שיבוצים ופיתוחי עץ אגוז ובניית הבמה והצבתה מחדש במקומה היו כרוכים במאבקים ובתסבוכות רבות. הצוות לשחזור הבמה כלל מומחים ממצרים, טורקיה, אינדונזיה ומדינות אירופה שאספו רישומים עתיקים. ד"ר מחמוד אל־בלביסי, מהמחלקה לאמנות אסלאמית באוניברסיטת אל־בלקא שבסלט, צפונית לעמאן בירדן, הכין וריכז את התרשימים. הצוות השלים את עבודות האמנות המורכבות לשחזור במת הדרשן בשנת 2007.
חיכוכים והקשרים פוליטיים
- ערך מורחב – המהומות בהר הבית
מסגד אל־אקצא מוזכר לעיתים קרובות בנאומיהם של מנהיגים מוסלמים, בפרט פלסטינים, כסמל למאבק בישראל, בגלל שליטתה בירושלים. חלקם אף מלבים את החשש שישראל עלולה לפגוע במסגד כדי להקים את בית המקדש השלישי. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה שפרצה לאחר שאריאל שרון עלה להר־הבית, כינו אותה הפלסטינים "אינתיפאדת אל־אקצא". אחד הארגונים החמושים של תנועת פת"ח נקרא "גדודי חללי אל־אקצא".
אחד מהקירות התומכים של הר הבית הוא הכותל המערבי אליו מגיעים יהודים רבים. לא אחת השליכו מוסלמים מהר הבית אבנים אל עבר היהודים שהתפללו ברחבת הכותל.[14] בתקופות של מתיחות רבה נוהגת משטרת ישראל להגביל את הכניסה למסגד למבוגרים מעל גיל מסוים בהתאם לנסיבות.
במהלך השנים, וביתר שאת לאחר מלחמת ששת הימים, נעשו ניסיונות פגיעה במסגדי הר הבית על ידי יהודים ונוצרים.
לקריאה נוספת
- דוד קרויאנקר, ירושלים – מבט ארכיטקטוני, ירושלים: כתר הוצאה לאור, 1996.
- ברוך ספיר, הר הבית, נופים ואתרים, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1973.
- אלי שילר מסגד אל אקצא, ירושלים: הוצאת אריאל.
- שמחה לב־ידון, כרונולוגיית טבעות של קורות עצי ארז הלבנון מגג מסגד אל־אקצא, ארץ ישראל, י"ז, תשמ"ד, עמ' 92–96.
- יצחק רייטר, ריבונות האל והאדם – קדושה ומרכזיות פוליטית בהר הבית, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2001.
- יצחק רייטר, סטטוס קוו בתהליכי שינוי: מאבקי שליטה בהר הבית, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2016.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מסגד אל-אקצא |
אלאקצא, מסגד (ירושלים), דף שער בספרייה הלאומית- נדב שרגאי, בראשית היה אל־אקצא. שלמה בסך הכל בנה שם חדר תפילה קטן, באתר הארץ, 27 בנובמבר 2005
- מידע על אתר 15330 מסגד אל-אקצא, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
- ד"ר מרדכי קידר, אתר מידה.דעה נוספת על מיקום המסגד
הערות שוליים
- ^ אלי שילר, מסגד אל אקצא, הוצאת אריאל, 1978, עמ' 12
- ^ יצחק רייטר, סטטוס־קוו בתהליכי שינוי: מאבקי שליטה בהר הבית, מכון ירושלים לחקר ישראל, עמ' 101
- ^ ראו את הערכים المصلى القبلي בוויקיפדיה הערבית ו־Al-Qibli Chapel בוויקיפדיה האנגלית
- ^ מרדכי קידר, השקרים האסלאמיים על ירושלים ומסגד אל־אקצא, באתר מידה, 9 באוגוסט 2016
- ^ נדב שרגאי, על רקע הנורמליזציה: פולמוס חריף מטלטל את העולם המוסלמי סביב מקומו האמיתי של מסגד אל־אקצא, באתר ישראל היום, 26 בנובמבר 2020
- ^ הקוראן, תרגום אהרן בן-שמש, 17. בשורת בני ישראל, עמ' 166, הערה 2.
- ^ Bayt Al Maqdis: An Islamic Perspective, 2 במאי 2016 (באנגלית).
- ^ "המערכה על ירושלים", דורי גולד, בהוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד, ת"א 2008, עמוד 97
- ^ ג'קי חוגי, הר הבית בידנו: האינטלקטואל המצרי שנותן לנו את אל אקצא, באתר מעריב אונליין, 21 בדצמבר 2015
- ^ מרדכי קידר, השקרים האסלאמיים על ירושלים ומסגד אל־אקצא, באתר מידה, 9 באוגוסט 2016
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 162, 166–167.
- ^ הר המריבה נדב שרגאי, ירושלים: הוצאת כתר, 1995, עמ' 21.
- ^ שרי החוץ של הליגה הערבית מתכנסים; נאצר קורא למלחמה; פייצל לגיהאד, מעריב, 24 באוגוסט 1969
- ^ דיווחים לדוגמה: [1], [2], [3]
מסגד אל-אקצא37561845Q425281