חוקת יוגוסלביה (1974)

חוקת יוגוסלביה בשנת 1974 הייתה החוקה הרביעית והאחרונה של הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, אשר נודעה כחוקה הארוכה בעולם. היא נכנסה לתוקף ב-21 בפברואר. החוקה דגלה בניהול עצמי מבחינה כלכלית, ומבחינה מנהלית באוטונומיזציה של הרפובליקות.

העיקרון הראשון בחוקה הוא יצירת המושג "אומות יוגוסלביה", כינוי לעמים ביוגוסלביה. לראשונה, העמים הובדלו מהרפובליקות; לדוגמה, על פי החוקה סרבים יכלו לגור בקרואטיה. העיקרון נבע מזכות ההגדרה העצמית, והסביר שלכל אומה יש זכות לפרישה מיוגוסלביה ולהקמת מדינה עצמאית, אך למעשה החוקה לא כללה שום מנגנון שאפשר לכך לקרות. בנוסף, יצירת המושג "לאומי יוגוסלביה" ככינוי לתושבים שארץ מולדתם נמצאת מחוץ לגבולות יוגוסלביה; לדוגמה, האלבנים בקוסובו - להם לא הייתה זכות להגדרה עצמית.

החוקה החליפה שיטות דמוקרטיה ישירה, שהונהגו דרך בחירות ישירות לגופים המחוקקים, במערכת מתוחכמת של גופים ייצוגיים שנבחרים על ידי מעגלים חברתיים שונים.

החוקה הגדירה את המחוזות וויבודינה וקוסובו כאוטונומיים. בנוסף, היא צמצמה את מספר החברים בנשיאות יוגוסלביה מ-23 ל-9, הגדירה את תפקידה וקבעה שיחויב הייצוג השווה לשש הרפובליקות ולשני המחוזות האוטונומיים בה. בנוסף, החוקה הכריזה על טיטו כנשיא עד מותו. עם כותבי החוקה נמנה הפרופסור היהודי ליאון גרשקוביץ' מזאגרב.

לקריאה נוספת

Gene S. Leonardson and Dimitar Mirčev (1979). "A Structure for Participatory Democracy in the Local Community : The Yugoslav Constitution of 1974". In Comparative Politics, 11(2), 189-203. Ph.D. Program in Political Science of the City University of New York.
Roland Rich (1993). Recognition of States : The Collapse of Yugoslavia and the Soviet Union (pp. 38-40). European Journal of International Law, 4(1), 36–65.