המרד הערבי

המרד הערבי
Arab Revolt
	חיילי הצבא השריפאי בדרום ינבוע נושאים את דגל המרד הערבי.
	מערכה: הזירה המזרח תיכונית במלחמת העולם הראשונה
תאריכים	10 ביוני 1916 – 25 באוקטובר 1918 (שנתיים ו־19 שבועות)
מקום	חג'אז, עבר הירדן, סוריה הגדולה ודרום חצי האי ערב, מהאימפריה העות'מאנית
שינויים בטריטוריות	בריטניה מספחת את ארץ ישראל, איראן ועבר הירדן; צרפת מספחת את דמשק ואת לבנון;
הצדדים הלוחמים
ממלכת חג'אז (ושבטי בעלות הברית); תומכות:; הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד; הרפובליקה הצרפתית השלישית	האימפריה העות'מאנית; תומכות:; הקיסרות הגרמנית
מנהיגים
חוסיין בן עלי; פייסל הראשון, מלך עיראק; עבדאללה הראשון, מלך ירדן; עלי בן חוסיין מחיג'אז; אדמונד אלנבי; תומאס אדוארד לורנס	מהמט החמישי; אחמד ג'מאל פאשה; פחרי פאשה; מוהיטין אקיוז; סעוד בן עבד אל-עזיז אל ראשיד; וילהלם השני, קיסר גרמניה
כוחות
יוני 1916:; 30,000 חיילים; אוקטובר 1918:; 50,000+ חיילים	מאי 1916:; 7,000-6,500 חיילים; ספטמבר 1918:; 25,000 חיילים; 340 נשקים
אבדות
לא ידוע	למעלה מ-47,000, בסך הכל 5,000 הרוגים; 10,000 פצועים; 22,000+ נשבו; ~10,000 מקרי מוות ממחלות

ערך זה עוסק במרד בחצי האי ערב נגד האימפריה העות'מאנית בשנים 1916 - 1918. אם התכוונתם למרד נגד הבריטים בארץ ישראל בשנים 1936 - 1939, ראו המרד הערבי הגדול.

המרד הערבי (ידוע גם בשם המרד במדבר, בערבית מוכר בשם המרד הערבי הגדול - الثورة العربية الكبرى) הוא מרד שהתקיים בחצי האי ערב בשנים 1916–1918, בהנהגתו של השריף חוסיין בן עלי, כנגד האימפריה העות'מאנית.

שורשיו של המרד בשנת 1908, בהפיכה שהעלתה לשלטון באימפריה העות'מאנית את הטורקים הצעירים, במקומו של הסולטאן עבדול חמיד השני. בעקבות ההפיכה גברה האפליה של התושבים הלא טורקים של האימפריה. בשנת 1914 הצטרפה האימפריה העות'מאנית למעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה. לאומנים ערבים בדמשק ובביירות נאסרו והוצאו להורג. הערבים חשו מאוימים גם בעקבות השלמתה של מסילת הרכבת החיג'אזית, שאיפשרה לטורקים להוביל כוחות במהירות לחצי האי ערב. בעקבות זאת נוצר קשר בין הבריטים, אויביהם של הטורקים, ובין השריף חוסיין בן עלי, בן המשפחה ההאשמית, שהיה שליט מחוז חג'אז (حجاز, כיום מחוז בערב הסעודית) ושומר המקומות הקדושים במכה ובאל-מדינה.

הקשר התבטא בחליפת חמישה עשר מכתבים בין הנרי מקמהון (Henry McMahon), מושל מצרים מטעם האימפריה הבריטית, לבין השריף חוסיין. בחליפת מכתבים זו, הידועה בשם מכתבי חוסיין-מקמהון, ביקש השריף חוסיין, בתמורה לתמיכתו בבריטים במלחמתם באימפריה העות'מאנית, את תמיכת בריטניה בהקמת ממלכה ערבית גדולה אחת הכוללת את חצי האי ערב (למעט אזור נמל עדן בתימן), עיראק, סוריה (כולל לבנון) וארץ ישראל (פלסטין בלשונו). למעשה, כל שטח שהיה מיושב בערבים באותה תקופה, ואשר לא היה בהשפעה בריטית, נכלל בגבולות הממלכה הזו. השריף חוסיין ביקש להתמנות למלך הממלכה הערבית החדשה ולהיקרא "מלך הערבים" (ملك العرب).

הכוחות המורדים פעלו בראשות שני בניו של חוסיין בן עלי: עבדאללה ופייסל.

קצין הקישור בין המורדים לבין הבריטים היה לורנס איש ערב. לזכותו נזקפת הטקטיקה של ריתוק הכוחות הטורקים לעיר אל-מדינה ולמסילת הרכבת החיג'אזית, דבר שעזר לבריטים לכבוש את ארץ ישראל. ב-1917 הוביל לורנס את הערבים במבצע מזהיר לכיבוש עקבה.

חשיבותו של המרד הערבי בהנהגתו של השריף חוסיין שנויה במחלוקת. המרד לא סחף את ההמון הערבי אלא רק את בני השבטים הבדואים של חג'אז שהיו נאמנים לשריף. בני השבטים האלה עסקו בעיקר בלוחמה זעירה ותקיפת שיירות, דבר שחייב את ממלכה העות'מאנית לרתק כוחות גדולים סביב חצי האי ערב. אף על-פי שכוחות ערבים בהנהגתו של השריף חוסיין השתתפו במספר קרבות גדולים נגד הטורקים, בכללם הקרב על עקבה, תרומתם למאמץ המלחמתי בזירה המזרח תיכונית הייתה זניחה ביחס למאמץ הבריטי. בנוסף, נראה שהמרד הערבי הקל במשהו על המצור על עדן, אם כי, בכל מקרה, בשלב שבו פרץ, התייצב המצב בעדן. אל כוחותיו של פייסל צורפו גם יחידות בריטיות וביניהן היו אפילו 37 יהודים מבגדד שבמהלך המלחמה ביקשו לעבור לגדודים העבריים אך סורבו.

עם תום מלחמת העולם הראשונה וכינון שלטון המנדט הבריטי על עיראק וארץ ישראל והצרפתי על סוריה ולבנון, גאתה תחושת המרירות בקרב העמים הערביים. בני חוסיין בן עלי מונו למלכי הממלכה הערבית של סוריה, עבר הירדן ועיראק, כגמול על עזרתו לבריטים במלחמה. על הממלכה הערבית של סוריה השתלטה במהרה צרפת והמלך הממונה, וכפיצוי מינו הבריטים את פייסל אבן חוסיין למלך עיראק.

רקע

עליית הלאומיות באימפריה העות'מאנית החלה לפחות בשנת 1821. שורשיה של הלאומיות הערבית במשריק (ארצות ערב ממזרח למצרים), במיוחד במדינות הלבנט. האוריינטציה הפוליטית של הלאומנים הערבים לפני מלחמת העולם הראשונה הייתה בדרך כלל מתונה. דרישותיהם היו בעלות אופי רפורמי והוגבלו בדרך כלל לאוטונומיה, שימוש רב יותר בערבית בחינוך ושינויים בגיוס בזמן שלום באימפריה העות'מאנית כדי לאפשר למתגייסים ערבים שירות מקומי בצבא העות'מאני.

מהפכת הטורקים הצעירים (אנ') החלה ב-3 ביולי 1908 והתפשטה במהירות ברחבי האימפריה. כתוצאה מכך נאלץ הסולטן עבדול חמיד השני להכריז על השבת החוקה מ-1876 ועל כינוסו מחדש של הפרלמנט העות'מאני. התקופה ידועה בתור העידן החוקתי השני. בבחירות 1908 הצליחה מועצת האיחוד והקידמה של הטורקים הצעירים (CUP) להשיג את ידו על העליונה מול האיחוד הליברלי, בראשות סולטנזדה סבחאדין. בפרלמנט החדש היו 142 טורקים, 60 ערבים, 25 אלבנים, 23 יוונים, 12 ארמנים (כולל ארבעה דשנקים ושני הנצקים), חמישה יהודים, ארבעה בולגרים, שלושה סרבים וואלך אחד.