הגבול בין גרמניה המערבית לגרמניה המזרחית
הגבול בין גרמניה המערבית לגרמניה המזרחית (בגרמנית: Deutsch–Deutsche Grenze) או הגבול הפנים-גרמני (בגרמנית: Innerdeutsche Grenze) הוא הגבול שהפריד בין שני חלקי גרמניה בין השנים 1949 ל-1990. אורך הגבול היה 1,393 קילומטר, והוא התחיל במשולש הגבולות של שתי הגרמניות עם צ'כוסלובקיה בדרום, המשיך לאורך גבולן של תורינגיה וסקסוניה אנהלט והסתיים בצפון בים הבלטי, ליד מפרץ ליבק.
גרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה מחולקת לארבעה אזורי כיבוש, אחד מהם בשליטת ברית המועצות והאחרים בשליטת בנות הברית המערביות - ארצות הברית, בריטניה וצרפת. בשנת 1949 החליטו שלוש בנות הברית להקים מדינה בשטח הכיבוש - הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, המכונה גרמניה המערבית. במקביל, הקימו הסובייטים את "הרפובליקה הדמוקרטית", היא גרמניה המזרחית.
לאחר הקמת המדינות החל גל של הגירה מגרמניה המזרחית לגרמניה המערבית, וב-1952, לאחר שמאות אלפי תושבים היגרו ממזרח גרמניה, החליטו הסובייטים להקים גדר בתוואי הגבול במטרה לצמצם למינימום את הנהירה ההמונית, שסיכנה לדעתם את המרקם החברתי ואת כלכלת המדינה שתחת חסותם.
הגבול הפך לאחד מהגבולות המבוצרים ביותר בעולם, מעין ביטוי פיזי למונח המטפורי מסך הברזל, ובכלל זה גדרות מתכת גבוהות, גדרות תיל, גדרות התרעה, תעלות נגד רכב, מגדלי שמירה, מקלעים לירי אוטומטי ושדות מוקשים. לאורך הגבול, ברצועה שרוחבה הגיע לעיתים עד חמישה קילומטרים, פטרלו עשרות אלפי שומרים חמושים של מזרח גרמניה, שתפקידם העיקרי היה למנוע בריחה של אזרחי גרמניה המזרחית מהמדינה. כ-1,000 איש נהרגו בנסותם לחצות את הגבול למערב בידי השומרים.
רשמית, נקרא הגבול במזרח גרמניה "הגבול של המדינה ("Staatsgrenze") עם הרפובליקה הפדרלית הגרמנית" (מערב גרמניה), ונחשב לגבול מדיני לכל דבר ועניין, ואילו בגרמניה המערבית, שלא ראתה בעין יפה את הפיצול, נקרא הגבול "הגבול בין האזורים" (Zonengrenze). הגבול התבטל למעשה עם אירועי נפילת חומת ברלין בערבו של 9 בנובמבר 1989, ובימים שלאחר מכן חצו את הגבול בחופשיות יותר מ-4 מיליון אזרחי גרמניה המזרחית. בחודשים שלאחר מכן נשארו מעברי הגבול פתוחים למעבר כמעט באופן חופשי. ב-1 ביולי 1990, 45 שנה לאחר שנקבע תוואי הגבול, הוחלט על ביטולו המוחלט, ושלושה חודשים לאחר מכן אוחדה גרמניה למדינה אחת.
לאחר ביטולו של הגבול, החליטה ממשלת גרמניה לשמר קטעים מסוימים מרצועת הגבול כחלק מ"החגורה הירוקה של אירופה", לאחר שהתברר כי היעדרם של בני אדם מרצועת הגבול הביא לשגשוגה כבית גידול למינים נדירים.
חומת ברלין, באורך של 155 קילומטר, שבהקמתה הוחל ב-1961, ושחצצה בין ברלין המערבית לברלין המזרחית, לא נחשבה לחלק מהגבול, אך עם השנים הפכה לחומה מבוצרת שהייתה דומה כמעט בכל מאפייניה לגבול בין שתי הגרמניות.
רקע היסטורי
בוועידת פוטסדאם, ביולי 1945, מספר שבועות לפני תום מלחמת העולם השנייה, וכחודשיים לאחר כניעת גרמניה הנאצית, החליטו ארבע המעצמות המנצחות: ברית המועצות, בריטניה, ארצות הברית וצרפת לחלק את גרמניה לארבעה אזורי כיבוש. ההחלטה הייתה למעשה, אשרור של החלטה קודמת שקבעה חלוקה לשלושה אזורי כיבוש ושרטטה את גבולותיו של כל אחד מהם[1]. הגבולות בין אזורי הכיבוש נקבעו לפי הגבולות שהיו בין מדינות גרמניה ב-1870, כשהאזור הסובייטי היווה כשליש מהשטחים שנשארו בגרמניה[2] וכלל את המדינות תורינגיה, סקסוניה, סקסוניה-אנהלט, ברנדנבורג ומקלנבורג-מערב פומרניה, כשבמרכזו הבירה ברלין.
עוד קודם לוועידת פוטסדאם התריע צ'רציל, שטבע מאוחר יותר את המונח "מסך הברזל", בפני עמיתו האמריקאי, הנשיא הארי טרומן, על הסכנה שבנוכחות הסובייטית בלב אירופה[3]. כאשר נכנעה גרמניה, במאי 1945, נמצאו הכוחות של ארצות הברית ובריטניה הרבה מעבר לקווים שנקבעו כקווי הפרדה: הם הגיעו ללייפציג, האלה וערים נוספות, והבריטים כבשו חלק ממקלנבורג - שטחים שהיוו שליש מהשטח שיועד לשליטת הסובייטים. צ'רצ'יל חתר לכיבוש שטחים נוספים בגרמניה על ידי המערב ולהימנעות מנסיגה מהשטחים שכבר נכבשו. אך טרומן, שאך זה נבחר, חשש מעימות עם הסובייטים ונטה להתפשר עמם. ביוני נסוגו הכוחות המערביים לגבול שנקבע, על גדת האלבה, ופינו את מקומם לסובייטים.
אורך הגבול היה 1,393 קילומטר, והוא התחיל במשולש הגבולות של שתי הגרמניות (מדינת סקסוניה במזרחית, ובוואריה במערבית) עם צ'כוסלובקיה בדרום, המשיך לאורך גבולן של תורינגיה וסקסוניה אנהלט והסתיים בצפון בים הבלטי, ליד מפרץ ליבק.
בברלין, שנכבשה על ידי הצבא האדום באפריל 1945 והייתה בלב אזור הכיבוש הסובייטי, בוצעה חלוקה דומה לארבעה רבעים לא שווים בשטחם. במסגרת ההסכם לא נקבעו סידורי גישה הולמים לכוחות ארצות הברית, בריטניה וצרפת, משטחיהן שבמערב גרמניה לשטחי ברלין שבאחריותן, מרחק של כמאה ושישים קילומטר בשטח שבשליטת ברית המועצות. כבר מהרגע הראשון הקשו הסובייטים על המעבר החופשי של כוחות בעלות הברית מהאזורים המערביים לברלין. כך לדוגמה, משלחת אמריקאית ובה שיירה של מאה כלי רכב ומאות חיילים, שהגיעה אל הנהר אלבה ליד דסאו, מיד לאחר ועידת פוטסדאם, וניסתה לממש את זכותה למעבר אל העיר המחולקת, נעצרה, ורק לחלק ממנה ניתן אישור מעבר. אותה שיירה חלקית שמעברה אושר הגיעה בליווי צבאי סובייטי כמעט עד ברלין, אך נאלצה לבסוף לחזור על עקבותיה[4].
ב-1948 החליטו שלוש המעצמות המערביות על כינון חוקה חדשה לחלקה המערבי של גרמניה. ביוני אותה שנה הוצא הרייכסמארק מהמחזור בחלק המערבי, ושטרות חדשים של מארק גרמני חולקו כנגד הישנים. צעד זה הביא לשיפור מהותי בכלכלה, לגידול בתעסוקה ולצמיחה.
בברלין עצמה חולקו שטרות עם הציון "B". צעד זה הרתיח את הסובייטים, וכעבור מספר ימים, ב-24 ביוני 1948 הם נקטו צעד חסר תקדים והטילו סגר על דרכי הגישה לברלין המערבית, ששכנה עמוק בתוך השטח הסובייטי. היה זה למעשה המשבר הראשון של המלחמה הקרה, והוא בחן את נחישותה של ארצות הברית להגן על בעלות בריתה באירופה. הפתרון האמריקני למשבר היה העברה של ציוד, מזון ודלק באמצעות רכבת אווירית ליותר מ-2 מיליון התושבים הנצורים. לבסוף, כעבור אחד עשר חודשים, הבין סטלין כי לא ירוויח דבר ממצור זה, והסיר אותו מעל העיר במאי 1949.
במאי 1949 הכריזו שלוש המעצמות המערביות על הקמת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, היא גרמניה המערבית, בשטחם של אזורי הכיבוש שבשליטתן. כבירתה נבחרה העיר בון. השטח שבשליטת הסובייטים הפך במקביל לרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמניה המזרחית), שבירתה מזרח ברלין. הקו שהפריד בין אזור הכיבוש הסובייטי לאזורי הכיבוש האחרים נקבע כתוואי הגבול בין שתי המדינות.
המובלעת המערבית של ברלין אוחדה אף היא, ונקראה מעתה "ברלין המערבית".
סגירת הגבול על ידי הסובייטים
לאחר המלחמה הייתה התנועה בין אזורי הכיבוש טבעית לגרמנים, שארצם לא הייתה מחולקת קודם לכן. הם היו נעים בחופשיות בין אזורי הכיבוש, ורובם לא חשבו לעזוב את מקום מגוריהם. הפעילות הביטחונית שיושמה בשטחי הכיבוש סבה בעיקר סביב חיפוש בעלי עבר נאצי לצורך העמדתם לדין.
למרות זאת, בשנה שמתום המלחמה (עד יוני 1946) נאמד מספר הגרמנים שעזבו את מקומות מגוריהם באזור הכיבוש הסובייטי ועברו לשטח שבשליטת בנות הברית המערביות ביותר ממיליון וחצי. כתוצאה, דרשו הסובייטים ליישם מערכת של אישורי מעבר בין האזורים. החל מספטמבר 1947 הידקו הסובייטים את אחיזתם בקווי התפר בין אזור הכיבוש שבשליטתם לאזורי הכיבוש האחרים, הוסיפו שומרים ותגברו את כוחותיהם גם באנשי "משטרת העם" של גרמניה המזרחית (Volkspolizei) לאחר ייסודה של זו ב-1949. מערב גרמניה מצידה הקימה את משמר הגבול הפדרלי ("Bundesgrenzschutz") שכוחותיו מנו 20,000 איש, שהיו אחראים לצד השיטורי של הגבול (אך לא לאספקטים הביטחוניים-צבאיים).
התגבשותה של גרמניה המערבית יצרה מציאות חדשה, וסביב שנת 1949 החל גל של הגירה המונית שלא על מנת לחזור. למרות ההקשחה באזורי הגבול, המעבר למערב עדיין היה קל למדי. איכרים יצאו לעבד את שדותיהם במערב, אחרים יצאו לעבוד שם ורבים אחרים, בהם פליטים שגורשו מפולין, הצליחו לשחד את שומרי הגבול. כ-198,000 איש נטשו את גרמניה המזרחית ב-1950, וכ-166,000 ב-1951. מספר התושבים שעברו לגרמניה המערבית בין 1949 ל-1952 היה מעל שש מאות אלף איש. ההגירה והקליטה היו תהליך פשוט יחסית, שכן מצדו השני של הגבול מצאו המהגרים את אותן התרבות והשפה שהשאירו מאחוריהם, ויכלו בנקל להשתלב בכלכלה ובחברה המערב-גרמנית.
במרץ 1952 הציע סטלין לשלוש מעצמות המערב לאחד את גרמניה, ובלבד שהמדינה המאוחדת לא תוכל לחבור לברית צבאית שתופנה כלפי אחת מהמעצמות, בכלל זה ברית המועצות. ההצעה נדחתה על ידי הקאנצלר קונראד אדנאואר שבעיניו נראה טבעי כי גרמניה תהיה חלק מגוש מערב-אירופי. בנוסף, היענות להצעה הסובייטית הייתה מחייבת את הגרמנים לקבע את קו אודר-נייסה כגבולם עם פולין, ולוותר סופית ורשמית על השטחים שנלקחו מהם בחבלים שלזיה ופומרניה[5]. בתגובה לסירוב הורה סטלין למנהיגי מזרח גרמניה לפעול להקמת מדינה עצמאית, לא רק על הנייר אלא כזו שתופרד משכנתה באופן פיזי. הוא סבר כי הגבולות הפתוחים בין שני חלקי גרמניה הם מצב "בלתי נסבל", והתבטא כי
"על קו ההפרדה בין מזרח גרמניה ומערבה להפוך לגבול, לא קו-גבול רגיל ככל גבול, אלא גבול מסוכן..."[6].
הגבול בין שתי מדינות גרמניה נסגר ב-26 במאי 1952. במבצע שכונה "מבצע שרצים" (Aktion Ungeziefer) פונו אלפי תושבים לאורך הגבול. "רצועת הגנה" (Schutzstreifen) ברוחב של כ-500 מטרים נמתחה לאורך הגבול, ולצידה אזור "מחוץ לתחום" (Sperrzone) שרוחבו הגיע עד לחמישה קילומטרים, ובו יכלו לעבוד ולחיות רק בעלי אישורים מיוחדים. עצים ושיחים לאורך קו הגבול נכרתו כדי ליצור קו ראייה לשומרים ולמנוע מקומות מסתור מהנמלטים. בתים צמודים לקו הגבול נהרסו, גשרים לאורכו נחסמו. חקלאים הורשו לעבד את שדותיהם רק לאור יום. תוואי הגבול גודר בגדר תיל דוקרני. שומרי הגבול קיבלו הוראות פתיחה באש שהתירו להם לירות במקרים של אי ציות לפקודתם.
בחיי היום יום היה קו הגבול למכשול של ממש. איכרים איבדו את קרקעותיהם מעברו השני של הגבול, עובדים לא יכלו לצאת לעבוד מעבר לו. אלפי תושבים פונו מבתיהם, חלקם ברחו למערב. עד תום 1952 היה הגבול סגור בצורה הרמטית. מספר העוברים למערב בשנת 1952 הסתכם בכ-182,000.
לאחר הקמת הגדר
ערכים מורחבים – חומת ברלין, בריחת המוחות מגרמניה המזרחית 1949–1961
|
יואכים טרנקנר, צעיר מזרח גרמני יליד תורינגיה, עבר לברלין המערבית ב-1959, שש שנים לאחר שנמתחה גדר הגבול. הוא קיבל אישור להישאר בברלין המערבית ולא להמשיך למערב. סיפורו חושף טפח ממציאות החיים בגרמניה ובברלין על שני חלקיה טרם בניית החומה -: " לאדם ממערב (ברלין), בירה בפאב בצד המזרחי של הרחוב עלתה רק רבע או שליש מהמחיר שהיית צריך לשלם במערב, תלוי בשער החליפין. אנו תושבי המערב היינו יכולים לבקר במספרה בתמורה לכמה פפניג, עם קצת כסף קטן יכולנו לבלות ערב באופרה הלאומית בברלין המזרחית, או בברלינר אנסמבל. בעבור קומץ מארקים יכולנו להיכנס לחנויות בבעלות המדינה ולקנות תקליטים או ספרים. ברלין המזרחית הייתה גן עדן של קניות, סוג של נמל פטור ממכס. אלא שאסור היה לך להיתפס עם השלל הזול הזה בדרכך חזרה לברלין המערבית. מובן, שבאותו זמן לא ידענו במשך כמה זמן תאפשר גרמניה המזרחית את מכירת החיסול הזו... אבל בתחילת 1961, לכל המאוחר... כולם הרגישו שמשהו דרמטי עומד לקרות. אבל חומה ממש באמצע העיר, כפי שהציעו מדי פעם? לא, הדמיון שלנו לא הגיע כה רחוק " ... |
בשנים הראשונות שלאחר הקמת גדר הגבול נבצר ממנה למלא את תפקידה, וגל ההגירה למערב נמשך במלוא הקצב. הגדר בגבול הייתה אמנם מחסום מאיים וכמעט בלתי עביר, אך מאחר שברלין נשארה לא מגודרת, יכלו אזרחי מזרח גרמניה לעבור לברלין המערבית כמעט ללא כל קושי.
מנהיגי גרמניה המזרחית הבינו שהגישה החופשית מברלין המזרחית למערבית שמה לצחוק את עניין הגבול כבר בתחילת 1953 והחליטו, בעצה אחת עם הסובייטים, להציב שומרים לאורך הגבול בין שני חלקי ברלין ולהחמיר את הגבלות התנועה ביניהם; סטלין אף נתן לכך את אישורו. עם זאת, מותו של זה במרץ 1953 מנע את יישום התוכנית במלואה, מאחר שההנהגה החדשה של ברית המועצות החליטה להימנע מצעדים שיגררו אחריהם תגובה מערבית חריפה. אמנם, המזרח גרמנים סגרו לתנועה חלק מהרחובות שקישרו בין ברלין המזרחית למערבית, ובחלקם הוגבר מאוד הפיקוח, אך עדיין המוני תושבים נסעו לעבוד במערב העיר, ותנועת הרכבות בין שני חלקיה נמשכה כסדרה.
חלף זאת סברו הסובייטים שהפתרון לבעיית הבריחה הוא הקלות בתנאי חייהם של תושבי גרמניה המזרחית, ועל ידי כך הפחתת התמריץ להגר. עם זאת, ואף על פי שתמכו בכלכלה המקומית, לא עלה בידם להביא לשיפור המקווה. בזמן שגרמניה המערבית, בתמיכת מדינות המערב, הפכה למדינה משגשגת, נשרכה שכנתה המזרחית מאחור. רמת החיים הלכה וירדה, והדיבורים על "בניית סוציאליזם" בצד מעשים שכללו הפקעת רכוש פרטי, קולקטיביזציה ואיסור על מסחר פרטי, הובילו לגל הגירה חסר תקדים: בשנת 1953 ערקו למערב ברלין קרוב ל-350 אלף איש, ובשנים הבאות התייצב מספרם על בין 200,000 ל-250,000 בשנה[7]. משנת הקמת גרמניה המזרחית, 1949, ועד לאוגוסט 1961 ערקו על פי הערכות שונות, בין 2.7 ליותר מ-3 מיליון מזרח-גרמנים מהמזרח אל המערב - כשישית מתושביה[8] [9]. ביולי 1961 הגיע מספר המהגרים מהמזרח ליותר מ-30,000, ובאוגוסט היה זה כבר שיטפון - קצב של 1,500 ביום. המהגרים נקלטו בברלין המערבית, במחנה המעבר מריינפלדה, שם נהנו מלינה וממזון למשך תקופה קצרה, עד להטסתם למערב גרמניה. הייתה זו בריחת מוחות של ממש - רובם היו אקדמאים, מורים, רופאים, מהנדסים או בעלי מקצוע מיומנים.
בנסיבות אלה החלו שלטונות גרמניה המזרחית ב-13 באוגוסט 1961 בבניית חומה בברלין, היא חומת ברלין.
לאחר הקמת חומת ברלין
גם לאחר בניית החומה בברלין המשיכו שלטונות מזרח גרמניה בהידוק הסגר על תושביהם במקומות מועדים לבריחה: בחוף הים הבלטי, בחלקו המזרחי של מפרץ מקלנבורג, הוכרזה ביולי 1962 רצועת ביטחון ברוחב 500 מטר, והוטלו הגבלות על פעילות ימית, כמו איסור על שיט בסירות בשעות הלילה, והקצאת אזורים לעגינת כלי שיט. הוטלו הגבלות גם על ביקור ולינה באזור החוף, והונפקו אישורי מעבר לתושבי האזור.
|
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ על ידי הוועדה המייעצת לאירופה (European Advisory Commission) במקום מושבה בלונדון. צרפת נוספה בוועידת פוטסדאם כמעצמה הרביעית.
- ^ חלק משטחי גרמניה טרום המלחמה הועבר לפולין ולברית המועצות
- ^ פרדריק טיילור, חומת ברלין, עמ' 57, להלן טיילור
- ^ טיילור, עמ' 57.
- ^ הוויתור על שלזיה ופומרניה היה עלול להיתקל בהתנגדות חריפה עקב ריבוי הפליטים הגרמנים שגורשו מחבלים אלה לאחר המלחמה
- ^ Hope Millard Harrison, Driving the Soviets Up the Wall: Soviet-East German Relations, 1953–1961, footnote p. 240. Princeton University Press, 2003
- ^ למעט חריגות כלפי מטה בשנים 1954 - כ 184,000, ו-1959 - כ-144,000
- ^ טיילור, עמוד 109
- ^ The construction of the Berlin Wall - Berlin.de
38488464הגבול בין גרמניה המערבית לגרמניה המזרחית