בריחת המוחות מגרמניה המזרחית 1949–1961
בריחת המוחות מגרמניה המזרחית (בגרמנית: Republikflucht, "הבריחה מהרפובליקה") הייתה הגירה המונית של תושבי גרמניה המזרחית אל שטחי גרמניה המערבית, אשר החלה עם כינון "הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית" ב-1949, ונמשכה ביתר שאת בשנים שלאחר מכן, עד להקמתה של חומת ברלין באוגוסט 1961.
מרבית המהגרים היו בעלי מקצוע מיומנים, אקדמאים, מורים, רופאים, ומהנדסים, וכן אחוז גבוה של צעירים שנמשכו אל האפשרויות שהציע להם המערב. בגרמניה המזרחית נקראה הגירה זו "Republikflucht" ("הבריחה מהרפובליקה") כדי לשוות לתופעה נופך שלילי, והמהגרים נקראו "Republikflüchtlinge" ("פליטי הרפובליקה"). הכינוי הוצמד גם לאלפים המעטים שעלה בידם לעבור למערב בתקופת החומה, או לאלה שהצליחו להשיג אשרות יציאה זמניות ולאחר מכן לא שבו, בשנים 1961–1989.
ההערכות באשר למספרם של אלה שעזבו את גרמניה המזרחית החל מייסודה ב-1949 ועד 1961 נעות בין 2.7 ל-3 מיליון תושבים ואף יותר. לאחר בניית חומת ברלין חלה ירידה חדה במספר הבורחים, משום שמעבר החומה או ניסיון לחצות את הגבול בדרכים אחרות היה כרוך בסיכון רב של פציעה או מוות, והנתפסים נידונו לעונשי מאסר והיו חשופים לסיכון של הפיכת בני משפחותיהם לאזרחים מדרגה נחותה.
רקע היסטורי
ערך מורחב – הגבול בין שתי הגרמניות
לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה התנועה בין אזורי הכיבוש טבעית לגרמנים, שארצם לא הייתה מחולקת קודם לכן. רוב האזרחים לא חשבו לעזוב את מקום מגוריהם, שכן לא היה גבול פיזי של ממש בין אזורי הכיבוש. רבים חצו את הגבול למטרות שונות וחזרו לאחר מכן לביתם. מיליוני הפליטים הגרמניים שגורשו מפולין, מצ'כיה וממדינות אחרות, הגיעו לכל אזורי הכיבוש בגרמניה, ובכלל זה לאזור הכיבוש הסובייטי ולבירתו ברלין, וחלקם השתקעו שם.
ב-1949 הכריזו שלוש מעצמות המערב, ארצות הברית, בריטניה וצרפת, על הקמת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, היא "גרמניה המערבית", בשטחם של אזורי הכיבוש שבשליטתן. השטח שבשליטת הרוסים הפך במקביל לרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית ("גרמניה המזרחית"). המובלעת המערבית של ברלין אוחדה אף היא, ונקראה מעתה "ברלין המערבית". עוד קודם לכן, ביוני 1948, הוצא הרייכסמארק מהמחזור באזורים המערביים, ושטרות חדשים של מארק גרמני חולקו כנגד הישנים. התגבשותה של גרמניה המערבית, שנהנתה מסיוע מערבי, יצרה מציאות חדשה, וסביב שנת 1950 החל גל של הגירה המונית למערב, שלא על מנת לחזור. כ-198,000 איש נטשו את גרמניה המזרחית ב-1950, וכ-166,000 ב-1951. ההגירה הייתה תהליך פשוט יחסית, שכן מצדו השני של הגבול מצאו המהגרים את אותן התרבות והשפה שהשאירו מאחוריהם.
ב-1952, לאחר שהצעתו לשלוש מעצמות המערב לאחד את גרמניה, ובלבד שהמדינה המאוחדת לא תוכל לחבור לברית צבאית שתופנה כלפי אחת מהמעצמות נדחתה, הורה סטלין למנהיגי מזרח גרמניה לפעול להקמת מדינה עצמאית ונפרדת. הוא סבר כי הגבולות הפתוחים בין שני חלקי גרמניה הם מצב "בלתי נסבל", והתבטא כי "על קו ההפרדה בין מזרח גרמניה ומערבה להפוך לגבול, לא קו-גבול רגיל ככל גבול, אלא גבול מסוכן..."[1]. הגבול בין שתי מדינות גרמניה נסגר ב-26 במאי 1952. במבצע שכונה "מבצע שְרָצים" (Aktion Ungeziefer) פונו אלפי תושבים לאורך הגבול, והוקמה גדר תיל דוקרני שלצדה רצועה מפורזת שרוחבה מספר קילומטרים. למרות סגירת הגבול עברו באותה שנה כ-182,000 מתושבי מזרח גרמניה למערב[2].
הבריחה דרך ברלין המערבית
בינואר 1953, משהבינו מנהיגי גרמניה המזרחית שהגישה החופשית מברלין המזרחית למערבית שמה לצחוק את עניין הגבול, החליטו, בעצה אחת עם הסובייטים, להציב שומרים לאורך הגבול בין שני חלקי ברלין ולהחמיר את הגבלות התנועה ביניהם; סטלין אף נתן לכך את אישורו. עם זאת, מותו של האחרון במרץ 1953 מנע את יישום התוכנית בשלמותה. הגבול עם ברלין המערבית נשאר אפוא אזור החיץ היחיד בין שני הצדדים שלא גודר, והיה האזור היחיד בגרמניה המזרחית שדרכו ניתן היה לעבור לגרמניה המערבית כמעט ללא כל קושי, ותושביה ניצלו את הפרצה.
לאחר מותו של סטלין חשבו הסובייטים שהפתרון לבעיית הבריחה דרך ברלין המערבית הוא מתן הקלות בתנאי חייהם של תושבי גרמניה המזרחית, ועל ידי כך הפחתת התמריץ להגר. הפסקת הקולקטיביזציה, עידוד עסקים פרטיים קטנים, ועידוד תעשייה קלה היו בין האמצעים שנשקלו. בתחילת יוני 1953 התכנס הפוליטבירו המזרח-גרמני והודיע כי "נעשו טעויות", וכי בכוונתו להיכנס למהלך של רפורמות כלכליות וחברתיות.
ב-16 ביוני 1953 פרצה בברלין המזרחית, בעקבות התקוממות דומה בצ'כוסלובקיה, התקוממות של פועלי בניין, שהפכה עד מהרה להתקוממות של כלל פועלי התעשייה, בתגובה למכסות ייצור מוגזמות לטענתם שהוטלו עליהם. תושבי מערב ברלין חצו את קווי החיץ והצטרפו להפגנות; חנויות בבעלות ממשלתית הוצתו. על שער ברנדנבורג טיפסה קבוצה של מפגינים צעירים ותלשה ממנו את דגל ברית המועצות. בתגובה הכניסו הסובייטים טנקים לתוך העיר, ירו לעבר מפגינים והכריזו על תקנות חירום. בעקבות האירועים ביוני עלה מספר היוצאים והסתכם ב-1953 בקרוב ל-340,000 נפש.
למרות הכוונות לכאורה לבצע רפורמות, לא עלה ביד ההנהגה המזרח-גרמנית להביא לשיפור המקווה. בזמן שגרמניה המערבית, בתמיכת מדינות המערב, הפכה למדינה משגשגת, צמיחה שקיבלה את השם "הנס הכלכלי של גרמניה", נשרכה שכנתה הקומוניסטית, בהנהגת מפלגת האיחוד הסוציאליסטי, מאחור. הכלכלה הריכוזית של המשטר, שהתבססה על תכנון מרכזי, הגבלת הרכוש הפרטי והלאמה של מפעלים וחוות חקלאיות, הביאה לקיפאון ואף לירידה ברמת החיים. הדיבורים על "בניית סוציאליזם" בצד מעשים שכללו הפקעת רכוש פרטי ואיסור על מסחר פרטי חיזקו את גל ההגירה. בספטמבר 1954 נחקק חוק הדרכונים, שקבע כי היוצא באופן בלתי חוקי מגרמניה המזרחית דינו שלוש שנות מאסר.
גם השנים הבאות לא שיפרו את המצב הכלכלי והחברתי. ב-1956 פרצו מהומות ברחבי פולין, ובסוף 1956 פרצה בהונגריה התקוממות, שדוכאה על ידי הסובייטים ביד ברזל. הרפורמות ירדו מסדר היום, ובמקומן שב המשטר לדרכו הקודמת, ולהמשך ההגבלות על עסקים פרטיים. הושמו הגבלות גם על יציאה לחו"ל לצורך ביקורי קרובים, ביקורים שהיו לצנינים בעיני המשטר הן בשל האפשרות להשואה עם תנאי החיים במערב והן בשל העובדה כי במקרים רבים נמנעו הנוסעים מלחזור. ב -11 בדצמבר 1957 נחקק חוק הדרכונים החדש, שהקשה מאד על היציאה לחו"ל, ובעקבותיו גדל מאד מספר העוזבים דרך ברלין המערבית ליותר מ-90% מהסך הכולל.
בשנים 1954–1959 התייצב מספרם של היוצאים ברמה של בין 200,000 ל-250,000 בשנה[3]. משנת הקמת גרמניה המזרחית, 1949, ועד לבניית החומה ב-1961 ערקו על פי הערכות שונות, בין 2.7 ליותר מ-3 מיליון מזרח-גרמנים מהמזרח אל המערב - כשישית מתושביה[4][5]. הייתה זו בריחת מוחות של ממש - רובם של המהגרים היו צעירים, כמחציתם מתחת לגיל 25[6], ומשכילים: אקדמאים, מורים, רופאים, מהנדסים, טכנאים ובעלי מקצוע מיומנים; ברחו גם חקלאים שנרתעו מניסיונות הקולקטיביזציה, והיעדרם גרם למחסור במזון. לא רק גרמנים ערקו - גם אזרחים צ'כים ופולנים, שהזדמנו לברלין המזרחית.
| שנה | עזיבה | שנה | עזיבה | שנה | עזיבה |
|---|---|---|---|---|---|
| 1949 | 129,245 | 1954 | 184,198 | 1959 | 143,917 |
| 1950 | 197,788 | 1955 | 252,870 | 1960 | 199,188 |
| 1951 | 165,648 | 1956 | 279,189 | 1961* | 207,026 |
| 1952 | 182,393 | 1957 | 261,622 | ||
| 1953 | 331,390 | 1958 | 204,092 | סה"כ | 2,738,566 |
הירידה במספר המועסקים בשכר, בשל הנטישה העקבית למערב, גרמה למחסור בכוח אדם מיומן. מפעלים החלו להתחרות ביניהם על עובדים על ידי העלאות שכר זמניות[8], שהתאפשרו בשל הניהול הריכוזי והפוליטי שלהם, וללא קשר ליעילות הכלכלית. ב-1960, רק 61% מאוכלוסיית המדינה הייתה בגיל העבודה. לפי נתונים רשמיים של גרמניה המזרחית עולה כי 13.4% מכלל המועסקים (כ-964,000 איש) נטשו את המדינה בשנים אלו.(מתוך כ-2,044,000 מהגרים בסך הכל - נתונים שהיו מוטים ככל הנראה כלפי מטה).
הנהגת גרמניה המזרחית הייתה מוטרדת מאד מגל ההגירה, ולא חדלה מלהעלות בפני הסובייטים את עניין הנהירה של תושבי המזרח למערב. שגריר ברית המועצות בברלין, מיכאיל פרווחין, דיווח במאי 1961 לממונים עליו כי "ידידינו היו רוצים...כפי שהם אומרים, לסגור את הדלת למערב, לצמצם את הנהירה של האוכלוסייה מהרפובליקה ולהחליש את השפעת הקנוניה הכלכלית נגד הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית המתבצעת ישירות מברלין המערבית."[9]
החמרת היחס לעוברי הגבול בברלין
בינתיים החליטו שלטונות גרמניה המזרחית על קו נוקשה יותר במעברים בעיר, ובכלל זה הגבלות גם על כניסה של תושבי מערב ברלין, שנהגו להיכנס למזרח על מנת לבלות ולערוך קניות במחירים נמוכים, לעיתים מסובסדים. מעבר הגבול נחשב לעבירה פלילית, ונשא בחובו סנקציות ואף עונשי מאסר שהוחמרו עם הזמן.
בחודשים האחרונים שלפני בניית החומה החלו השלטונות להתנכל ל"עוברי הגבול" (בגרמנית: Grenzgänger) - קרוב ל-50,000 מתושבי העיר המזרחית שעבדו בחלק המערבי של העיר וחצו את הגבול מדי יום. הם זומנו לחקירה, ולעיתים הופעל עליהם לחץ לעזוב את מקום עבודתם ולעבור לעבוד במזרח. באזורים הסמוכים לגבול בין ברלין המזרחית למערבית הופעלו גם חיפושים אקראיים ברחובות ובתחנות הרכבת, ביקורות פתע ופשיטות, מעצרים זמניים והחרמת תעודות זהות. צעד נוסף נגד "חוצי הגבול" היה דרישה לשלם מראש ובמארקים מערב-גרמניים[10] עבור שכר דירה, חשמל ומים.
תושבי המזרח שלא עבדו במערב העיר, שניסו לעבור באופן בלתי חוקי ונתפסו, הוחזרו לבתיהם, אך על פי הערכות השטאזי, רק 15 אחוז מניסיונות בריחה אלה סוכלו[11], וגם אלה שנתפסו - חזרו וחצו את הגבול.
שנתיים לאחר פקיעת האולטימטום של חרושצ'וב למערב, הלך קצב הבריחה מגרמניה המזרחית וגבר. במאי 1961 היגרו כ-18,000 איש, ביוני 19,200. מפעלים ומשרדים שלמים התרוקנו, וברור היה כי ללא צעד דרסטי לסגירת המעברים, גרמניה המזרחית כולה בסכנה. המזרח-גרמנים החלו במסע תעמולה, במסגרתו הציגו את ההגירה למערב כקונספירציה קפיטליסטית, שכללה גם חטיפות של אזרחים ופיתויָם לערוק בתשלום.
הלחץ הגובר הפך את זרם הבורחים לשיטפון: ביולי 1961 הגיע מספר העוזבים ליותר מ-30,000[12], מספר שיא מאז יוני 1953, ובשבוע הראשון של אוגוסט ערקו כמעט 10,000 מזרח-גרמנים אל המערב - כ-1,500 ביום, ויותר מ-40,000 בקצב חודשי. ב-12 באוגוסט לבדו הגיע מספר הבורחים ל-2,400. רוב הפליטים שוכנו במחנה המעבר מריינפלדה (Marienfelde) עד לקליטתם במערב.
קליטת המהגרים בברלין המערבית
- ערך מורחב – מחנה המעבר מריינפלדה
ב-1950, לאחר אישור חוק בעניין הוקם בברלין מוקד ארעי לקליטתם של המהגרים. ב-1952, לאחר הקמת גדר הגבול ולאור הפיכתה של העיר ליעד העיקרי לפליטים מגרמניה המזרחית, הוקם מחנה חדש, מריינפלדה, שהחל לפעול באוגוסט 1953, והתמלא במהירות במהגרים שהגיעו בגל ההגירה הגדול לאחר התקוממות פועלי הבניין במזרח ברלין ב-17 ביוני. המחנה הורחב מספר פעמים אך תמיד היה מאוכלס בצפיפות.
בבואם למחנה היו המהגרים מתושאלים על ידי חוקרי מודיעין לנסיבות עזיבתם כדי לבדוק אם אין הם מרגלים סמויים. אם נמצא שהיו נרדפים פוליטית בארצם, או שנשקפה להם סכנת חיים, היו מקבלים סיוע נוסף מהרשויות, ואם לאו, הותר להם להישאר אך ללא סיוע. לאחר מכן נשארו המהגרים ללון במחנה עד שהוטסו למערב גרמניה, שם נקלטו בעבודה במדינה המתפתחת במהירות, שבה היה ביקוש גדול לכוח אדם מקצועי. מיעוטם של המהגרים בחרו להישאר במערב ברלין, שם יכלו להתגורר ולעבוד, ואף לחזור (עד 1961) למזרח העיר לצורך קניות במחירי מציאה.
לקראת אמצע 1961 עלה המחנה, הצפוף להתפקע, לרמות שיא בקליטת דיירים חדשים. הקליטה היומית של פליטים הגיעה לשיא באוגוסט אותה שנה, עת התדפקו על דלתותיו בין 1000 ל-2000 איש ביום. לאחר ה-13 באוגוסט 1961, עם הקמת חומת ברלין, נרשמה צניחה חדה במספר השוהים במחנה, ובהמשך הוסבו חלקים ממנו לדירות להשכרה.
הקמת החומה
- ערך מורחב – חומת ברלין
ב-13 באוגוסט 1961 הוקמה החומה. ראשיתה בגדר תיל מינימלית, המשכה בלוחות בטון ובאזור חיץ שהיה "מחוץ לתחום" לאזרחים רגילים, וסופה במכשול מבוצר, כמעט בלתי חדיר, מסוכן לחצייה. בעקבות הקמת החומה ירד באופן חד מספר העוזבים את מזרח גרמניה. בחמש השנים הראשונות הסתכם מספר העוזבים בממוצע ב-32,000 לשנה, ובשנות השבעים עמד על כ-15,000 בשנה, מרביתם לאחר קבלת אשרת יציאה וחלקם גמלאים שהורשו להתאחד עם משפחותיהם במערב[13]
החומה, שנועדה למנוע את הנהירה ההמונית למערב, מילאה את תפקידה, אך במחיר כבד: לפחות 136 הרוגים שמצאו את מותם במהלך ניסיון בריחה, מאות פצועים, ופיצול כלכלי וחברתי של ברלין.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Hope Millard Harrison, Driving the Soviets Up the Wall: Soviet-East German Relations, 1953–1961, footnote p. 240. Princeton University Press, 2003
- ^ פרדריק טיילור, חומת ברלין, עמ' 91, להלן טיילור
- ^ למעט חריגות כלפי מטה בשנים 1954 - כ 184,000, ו-1959 - כ-144,000
- ^ טיילור, עמוד 109
- ^ http://www.berlin.de/mauer/geschichte/index.en.html
- ^ קישור
- ^ מקור
- ^ מקור
- ^ טיילור, עמוד 131
- ^ ערכו הריאלי של מארק מערב-גרמני היה פי ארבעה מערכו של מארק מזרח-גרמני. עם זאת השער הרשמי היה 1:1
- ^ טיילור, עמוד 138
- ^ אתר chronik der mauer
- ^ קישור: מקור .
23933162בריחת המוחות מגרמניה המזרחית 1949–1961