ערך מומלץ

יומנה של אנה פרנק

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עטיפת ההוצאה הראשונה של הספר "המחבוא" ("יומנה של אנה פרנק") הולנדית 1947
צילום של דפים מתוך היומן המקורי בכתב היד של אנה פרנק

יומנה של אנה פרנק (הולנדית: Het Achterhuis. Dagboekbrieven 14 Juni 1942 – 1 Augustus 1944 - "הבית האחורי רישומי יומן 14 ביוני 1942 - 1 באוגוסט 1944", אנגלית: "The Diary of a Young Girl" - יומנה של נערה צעירה) הוא ספר שנכתב במקור בהולנדית, ומבוסס על היומן האישי שכתבה אנה פרנק בעת ששהתה עם משפחתה במחבוא, מאימת הצורר הנאצי באגף האחורי של בית בעיר אמסטרדם בתקופת השואה בין השנים 1942 ל-1944.

היומן של אנה פרנק נחשב ליצירה האישית הפופולרית ביותר בספרות השואה, אך יותר מכך, זהו רב מכר בינלאומי ששומר על מעמדו לאורך שנים רבות. על פי נתוני מוזיאון בית אנה פרנק נמכרו לא פחות מ-33 מיליון עותקים של הספר ב-75 שפות (נכון לשנת 2010). הספר מחזיק בשני שיאים נוספים: זהו רב המכר הגדול ביותר בשפה ההולנדית, והיומן האישי הנמכר ביותר בכל הזמנים. הספר נכלל ברשימות ספרים שונות כאחד הספרים החשובים של המאה העשרים.[1][2]

חוקרת הספרות העברית רחל ברנר כתבה במחקר על היומן כי הוא: "יצירה ספרותית יוצאת דופן שנכתבה על ידי סופרת יוצאת דופן ונכתב בנסיבות יוצאות דופן".[3]

רקע

על רקע עליית הנאצים לשלטון בגרמניה היגרה משפחת פרנק לאמסטרדם במטרה להתחיל את חייה מחדש. באמסטרדם פתח אוטו פרנק סניף של חברת אופקטה, שעסקה בהפצה של פקטין לשימוש בתעשיית המזון. משרדי החברה נקבעו בבית שנודע לאחר מלחמת העולם השנייה כבית אנה פרנק. ליום הולדתה ה-13, בשנת 1942, קיבלה אנה ספר, אותו ראתה בחלון ראווה של חנות ימים מספר לפני האירוע. זה היה ספרון בעל דפים חלקים שנועד לאיסוף חתימות, בעל כריכת בד משובצת בצבעי אדום-לבן, שננעלה על ידי מנעול קטן. אנה פרנק החליטה להשתמש בו כיומן אישי והחלה לכתוב בו מיד. לאחר כיבוש הולנד על ידי הגרמנים עברה המשפחה ב-6 ביולי 1942 להתגורר במחבוא שהוכן מראש בחלק האחורי של בית משרדים ברחוב פרינסנחראכט 263 (Prinsengracht, בעברית: "תעלת הנסיך"). בסופו של דבר התגוררו במחבוא בני משפחת פרנק - אוטו ואדית פרנק; אנה ואחותה הבכורה, מרגוט אליהם הצטרפו בני משפחת ואן-פלס – הרמן, אוגוסטה ובנם בן ה-16 פטר, ולבסוף פרידריך פפר, רופא שיניים יהודי וחבר קרוב של בני הזוג פרנק.

אנשי הקשר של משפחת פרנק ואנשי שלומם היו אחדים מעובדיו של אוטו פרנק – ויקטור קוגלר, יוהנס קליימן, מיפ חיס ובעלה יאן ובפ ווסקאול. אנשים אלו היו הקשר היחיד של משפחת פרנק ותושבי המחבוא האחרים לעולם החיצון. הם סיפקו את צורכיהם, דאגו לשלומם והביאו להם חדשות מהולנד, מאירופה ומהעולם.

בבוקר של 4 באוגוסט 1944 פרצו למחבוא שוטרים ממשטרת הסדר, שפעלו על סמך הלשנה של אדם שנותר אלמוני עד היום. מיפ חיס ובפ ווסקאול שוחררו לאחר חקירה קצרה על ידי המשטרה, למחרת היום הם חזרו למחבוא ושם מצאה מיפ חיס את יומנה של אנה פרנק ואלבומי תמונות של המשפחה.

משפחת פרנק ושאר דיירי המחבוא נלקחו למטה הגסטאפו ומשם הועברו, לאחר חקירה, לבית מעצר בו שהו יומיים ולאחר מכן הועברו למחנה המעבר המשטרתי ליהודים וֶסְטֶרְבּוֹרְק. ב-3 בספטמבר 1944 יצאה קבוצת דיירי המחבוא במשלוח האחרון מוסטרבורק לאושוויץ, משם הועברו האחיות לבית פרנק ב-28 באוקטובר לברגן בלזן ובמהלך מרץ 1945 - על פי עדויות מאוחרות של אסירות, נפטרה אנה ממחלת הטיפוס.

אוטו פרנק שרד את אושוויץ ועם שחרור המחנה חזר לאמסטרדם, בה מצא מקלט בביתם של מיפ ויאן חיס. הוא החל לחפש את אשתו ובנותיו, אך לאחר שבועות מספר הובהר כי כולן נרצחו.[4]

חשיפת היומן ופרסומו

בחודש יולי 1945, לאחר שהצלב האדום אישר את דבר מותן של האחיות לבית פרנק, מסרה מיפ חיס את הניירות שנמצאו במחבוא לאחר פשיטת הגסטאפו, ניירות ששמרה על מנת למסור חזרה לאנה פרנק - לכשתחזור. בעדות מאוחרת ציין אוטו פרנק כי אף על פי שידע על כתיבת היומן, הוא לא תיאר לעצמו כי התוצאה של עבודתה של אנה תהיה תיאור מדויק של הזמן שעבר על חבורת המסתתרים במחבוא. בזכרונותיו הוא מתאר את התהליך הכאוב של קריאת היומן שכתבה בתו המנוחה. תהליך אשר העלה באוטו זכרונות של רגעים ואירועים שתוארו ביומן יחד עם הזיכרון של אנה מקריאה קטעים מכתביה. קריאת היומן הביאה את אוטו פרנק להכרה - לראשונה - בעולמה הפרטי של אנה. עולם המתואר בפירוט ביומן אך לא נחלק עם איש מעולם. הוא מציין: "עבורי הייתה זו התגלות... לא ידעתי על עומק מחשבותיה ורגשותיה... היא שמרה בקרבה את כל הרגשות הללו".

אוטו פרנק מסר את כתב היד הערוך גולמית להיסטוריונית ההולנדית אנני רומיין-ורסכור,[5] שלא הצליחה למצוא מוציא לאור שיסכים לפרסם אותו. היא העבירה את כתב היד לבעלה יאן רומיין, שכתב עליו מאמר ב-3 באפריל 1946 תחת הכותרת "קולו של ילד" בעיתון ההולנדי הט פרול (Het Parool, בעברית: הסיסמה או המוטו).[6] בכתבה נאמר: "בקול ילדותי ומגומגם מגולמת כל האימה מהפשיזם ובעוצמה העולה על כל העדויות ממשפטי נירנברג כולם". הכתבה אכן עוררה את העניין ביומן והוא פורסם לראשונה בשנת 1947 בהולנד בהוצאת "Contact Publishing" בשם "הבית האחורי" (Het Achterhuis). בעברית פורסם היומן בשם "אנה פרנק יומנה של נערה: 14 ביוני 1942 - 1 באוגוסט 1944". הספר תורגם מן המקור ההולנדי על ידי שמואל שניצר, ויצא לאור בהוצאת קרני בשנת 1953.

לאחר פרסום היומן הפך אוטו פרנק לשומר על מורשת בתו אנה ונותר ב"תפקיד" זה עד יום מותו. במחקר על חיי אנה פרנק מצוטט אוטו פרנק: "זה תפקיד ייחודי, במהלך חיים רגיל של משפחה זה תפקידו של הילד של אדם מפורסם לשאת בכבוד והנטל של השמירה על הגחלת, במקרה שלי התהפכו היוצרות". הוא גם חזר על דברי המוציא לאור של היומן בנוגע להצלחה הלא-צפויה של הספר: "הוא אמר שהיומן מכיל ומכסה את כל תחומי החיים והעניין האנושי כך שכל קורא מוצא דבר מה הנוגע לו באופן אישי". דברים דומים אמר שמעון ויזנטל על חשיבות יומנה של אנה פרנק בהנצחת השואה: "אנשים מזדהים עם ילדה זו, ואומרים בלבם - זו השואה, זו הייתה משפחה כמשפחתי. וכך יכול אתה להבין כל זאת".[7]

בשנת 1986 פרסם המכון ההולנדי לתיעוד מלחמתי גרסה מורחבת ומוערת של היומן ובה הגרסה הערוכה והמצונזרת והגרסה השלמה וכן מחקרים המאמתים את אמיתות היומן ומחקרים על תולדות משפחת פרנק והיומן.[8] גם גרסה זו כוללת קטעים שצונזרו על פי בקשת משפחת פרנק מאחר שהם מכילים תיאורים "לא מדויקים" או לא מחמיאים שנתנה אנה פרנק להוריה. בשנת 1995 תורגם היומן מחדש לאנגלית בהסתמך על הגרסה המלאה ההולנדית. גרסה זו תורגמה גם לעברית.[9] בשנת 1999 הודיע קורנליוס סוג'יק, נשיא מוזיאון השואה האמריקני, כי בטרם מותו העביר לו אוטו פרנק 5 דפים נוספים מהיומן, דפים שהוצאו מהיומן המקורי על ידי אוטו פרנק בטרם פרסומו לראשונה בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20. בדפים אלו נכללו הערות והארות של אנה על חיי הנישואים של אוטו ואדית פרנק. אוטו פרנק ככל הנראה לא רצה בפרסומם בגלל הביקורת של אנה כלפי אדית. דוגמה לחלקים חסרים אלו ניתן לראות בהערה שכתבה אנה ב-8 בפברואר 1944 יום לאחר שהתווכחה עם אמה, אשר ממנה ערך אוטו 47 שורות שלא פורסמו. בגרסה המקורית שפורסמה, נכתב רק "אמא שתקה ואני נאלצתי, כעבור רגע, לתת לה נשיקת לילה טוב. המאורע אולי היה חסר חשיבות, אבל אני מתרגזת מכל דבר". ב-47 השורות שהושמטו, אנה מבקרת את נישואי הוריה ותוהה עד כמה בדיוק אביה מעריך את אמה.[10] לאחר הסדרת שאלות זכויות היוצרים, נכללו גם דפים אלו החל ממהדורת 2001 של היומן המוער.[11]

בנוסף ליומן, הותירה אחריה אנה פרנק סיפורים קצרים ורומן שלא הושלם, שנאספו לספר בשם "סיפורים מהאגף הנסתר" (במקור ההולנדי: Verhalen rondom het Achterhuis), שיצא לאור בשנת 1949. מהדורה נוספת ומורחבת יצאה בשנת 1960 ומהדורה נוספת ושלמה יצאה לאור בשנת 1982. כתבים אלו פורסמו שוב ביחד עם הגרסה המלאה והמוערת של היומן בשנת 2003.

הגרסאות השונות של היומן המקורי

הגרסה המורחבת והמוערת של היומן, שיצאה לאור על ידי המכון ההולנדי לתיעוד מלחמתי בשנת 1986, מכילה את הגרסאות הנפרדות של היומן שלא היו גלויות לציבור עד אז.

  • גרסה ראשונה, שסומנה על ידי החוקרים "טקסט א" (במקור: “a-text”), היא היומן האישי של אנה פרנק שנכתב על דפי היומן המקורי (הספרון בעל העטיפה המשובצת) ו-2 מחברות בית ספר. את היומן המקורי, בו החלה לכתוב לפני הכניסה למחבוא ושכתיבתו נסתיימה בנובמבר 1942, אנה חזרה וערכה וכתבה תוספות לטקסט בדפים שהושארו ריקים במתכוון. המחברת הראשונה, שהיא הכרך השני ליומן, כוללת רישומים שמכסים את 12 החודשים הבאים (מדצמבר 1943 עד אפריל 1944) אינו בנמצא וההשערה כי אבד במהלך המעצר, המחברת השנייה - הכרך השלישי ליומן, כוללת רישומים מיום 17 באפריל 1944 על ליום 1 באוגוסט 1944. ככל הנראה חלקים מהיומן האבוד נשמרו לפחות בחלקם ובגרסה ערוכה בגרסת טקסט ב'. חוקרת ספרות ברברה סיארלו מעלה במסגרת מחקר מקיף על היומן את התרשמותה כי טקסט זה הוא האמין ביותר מאחר שאנה פרנק כתבה אותו עבור עצמה.[12]
  • גרסת "טקסט ב" (“b-text” ) היא הגרסה הערוכה והלא מושלמת שנכתבה על ידי אנה פרנק, ככל הנראה על מנת שתתפרסם או תהווה בסיס לספר שיתפרסם לאחר המלחמה והיציאה מהמחבוא. גרסה זו נכתבה לאחר שאנה שמעה ביום 29 במרץ 1944 ברדיו אורנייה את שר החינוך האמנות המדע בממשלה ההולנדית הגולה מכריז כי לאחר המלחמה יאספו כתבי יד, יומנים ומכתבים העוסקים בתקופת המלחמה. הדובר הסביר כי בכוונתו ליצור אוסף של מסמכים אישיים שיעמדו לצד ההיסטוריה הרשמית, כך שהאזרחים ההולנדים של הדורות הבאים יוכלו להבין בדרך בלתי אמצעית מה עבר על הולנד ואזרחיה בעת המלחמה. טקסט ב' היה הבסיס לספר שאנה רצתה לפרסם תחת השם "הרומן של הבית האחורי". על אופיו של טקסט ב וכוונתה של אנה פרנק להפוך את יומנה ליצירה ספרותית מעידות עריכותיה הרבות. פסקה מיום 20 במאי 1944 בטקסט א', שלא נכללה בספר המודפס (טקסט ג'), מעידה על הלך מחשבתה: "סוף-סוף, לאחר מחשבה מרובה התחלתי לכתוב את "הבית האחורי", בראשי כבר סיימתי את הכתיבה אך למעשה זה לא יהיה מהיר כל כך, אם זה יקרה בכלל". ייתכן ופסקה זו צונזרה מהגרסה המודפסת, מאחר שהיא מעידה על אופיו הספרותי בראש ובראשונה של הטקסט העתידי (טקסט ב').[13] טקסט ב' נפתח במכתב לכאורה מיום 20 ביוני 1942 המופנה ל "קיטי" (Kitty) ומסתיים ברישום לכאורה מיום 27 במרץ 1944 - יומיים לפני נאומו של השר בממשלה ההולנדית הגולה. בגרסה הסופית "המוערת" והמלאה של היומן מעלים החוקרים ובראשם עורך הספר ג'רולד ון דר סטרום (Gerrold van der Stroom) את ההשערה כי תהליך עריכת היומן האישי לספר כלומר תהליך הכתיבה במהלכו העבירה אנה פרנק את יומנה האישי לפורמט ספרותי המיועד לפרסום (טקסט ב') נקטע בחטף בתאריך זה עם חשיפת המסתתרים, הפריצה למחבוא ומעצרה של אנה פרנק. השערה נוספת שהועלתה היא שמעבר לתאריך זה "מתאחדים" הטקסטים וטקסט א' הופך מיומן אישי לטקסט ספרותי המיועד לפרסום בעתיד.
  • גרסת "טקסט ג" (“c-text”) היא המהדורה המודפסת הראשונה שנערכה והובאה לדפוס על ידי אוטו פרנק תחת השם המקורי כפי שניתן על ידי אנה פרנק. גרסה זו נערכה עריכה נוספת במהלך התרגום מהולנדית לשפות אחרות ועל ידי בתי ההוצאה השונים על מנת "להתאים" את היומן לדרישות הקהל המקומי - בעיקר בקטעים העוסקים במיניות. התרגום האנגלי, שזכה לשם "יומנה של נערה צעירה", רומז כי הספר שייך לסוגת היומנים האישיים ובכך הנציח את התפיסה בקרב הקוראים שמדובר ביומן המתאר אירועי יום-יום במחבוא ולא ביצירה ספרותית ערוכה.

מקומו של הקורא ביומן

במהלך כתיבת טקסט ב', אנה פרנק מגדירה את מקומו של הקורא כצופה המודע חלקית לכל הקורה, הן במחבוא והן בחיי אנה עצמה, ומציינת במפורש: "אף על פי שאספר לך הרבה, עדיין, למרות זאת, תדע רק מעט על החיים שלנו". הישות אליה פונה אנה פרנק היא למעשה לא הקורא, אלא דמות בשם קיטי (הולנדית: Kitty). זהותה של דמות זאת נחשפה, לפחות באופן חלקי על ידי מרים פרסלר (Mirjam Pressler) בספרה "אנה פרנק: חיים נסתרים" (Anne Frank: A Hidden Life) ולפי מחקר זה קיטי היא דמות מסדרת ספרי הילדים "Joop ter Heul" של סיסי ואן מרקסוולט (Cissy van Marxveldt). ספריה של ואן מרקסוולט אינם נחשבים לספרות מופת הולנדית אך היו פופולריים בקרב נערות ונשים הולנדיות צעירות החל משנות ה-20 של המאה ה-20 ועדיין נמכרים לקהל של נשים צעירות במספרים לא מבוטלים. מחקרים מראים את ההשפעה של ספרים אלה על יומנה של אנה פרנק הן במבנה והן בתוכן.[14] סדרת הספרים Joop ter Heul הייתה בת 4 ספרים שפורסמו עד מותה של אנה פרנק (ספר חמישי פורסם בשנת 1946) ובהם מתוארים חייה של נערה בת למשפחה מבוססת מאמסטרדם בשם יופ טר הול. הסדרה עוקבת אחר התבגרותה, נישואיה, לידת ילדיה ומעורבותה במפעלי צדקה. קווי דמיון בין חייה של יופ לחייה של אנה יכולים להסביר את המשיכה של אנה פרנק לדמות ולספרים - יופ קשורה מאד לאביה, ומאידך סובלת ממערכת יחסים מתוחה עם אמה, ליופ (ולאנה) יש אחות בוגרת האהובה על כולם, יופ וגם אנה הן דמויות המקרינות חיות, עליצות ואהבת חיים כלפי חוץ, אך מתמודדות עם רגשות של חוסר ביטחון עצמי ועולם פנימי עשיר ו"רציני". קיטי הספרותית היא אחת מחברותיה של יופ המתוארת כדמות הדומה לה ביותר. בנוסף לכך, שמה המלא של הדמות, "קיט פרנקן" (Kit Franken), נושא דמיון מסוים לשמה של אנה פרנק. יכול להיות כי עובדות אלו הביאו את אנה להשתמש בשמה כדמות אליה היא פונה ואתה היא מזדהה. ההשפעה והדמיון בין שתי היצירות הספרותיות ניכרת גם במבנה - הסדרה Joop ter Heul מתחילה בפרק בו הגיבורה כותבת מכתבים לחברים אך נאלצת להפסיק במצוות אביה ומשקיעה את כשרון כתיבתה בכתיבת יומן ההופך למעשה לספר הראשון בסדרה.

בטקסט א' מציינת אנה במכתב מיום 22 בספטמבר 1942, המופנה לראשונה ל"קיטי", כי היא סיימה לקרוא במהירות ובהתלהבות רבה את ספרי הסדרה, ומיום זה ועד דצמבר היא כתבה את כל הטקסטים ביומנה כמכתבים המופנים לדמויות מספרי הסדרה - אך לא לגיבורה הראשית "יופ". במכתבים אלו פורשת אנה את קורות חייה ומשפחתה במחבוא ואף משלבת ומשבצת בהם קטעים המופנים או מתייחסים לדמויות הדמיוניות. בטקסט א' אנה כותבת "מכתבים" למספר דמויות מסדרת הספרים, אך לאחר ספטמבר 1942, מסיבות לא ידועות, מעלימה אנה את מגוון הדמויות ואת נטייתה לכתוב לדמויות בספרים אותם קראה ככל הנראה מתוך כוונה לפשט את קו העלילה ולהקטין את מספר הדמויות ומורכבות היחסים בספר. קיטי המופיעה בטקסט ב' היא דמות שנבנתה במכוון כחברה דמיונית ואיננה דמות מספרי הילדים והופכת למעשה להאנשה של היומן. ברישום הראשון של טקסט ב' והיחיד שלא נכתב כמכתב מסבירה אנה כי "הסיבה שהתחלתי לכתוב יומן היא מאחר שאין לי חברה כזו באמת" וממשיכה לפרט: " על מנת לגבש בעיניי רוחי את דמותה של החברה לה חיכיתי זמן רב כל-כך, איני רוצה לרשום סדרה של תכונות כמו שרוב האנשים עושים, אני רוצה שהיומן עצמו יהיה לי לחברה ואני אקרא לה קיטי".

אור נוסף נשפך על האבולוציה של הדמות "קיטי" בסיפור הקצר שכתבה אנה פרנק ונושא את השם "קיטי", תחילה בקובץ סיפורים נפרד ולאחר מכן העתיקה אותו אל טקסט ב' על מנת שיפורסם כחלק מספרה העתידי (ואוטו פרנק השמיט אותו מטקסט ג'). בסיפור זה קיטי היא האלטר אגו של אנה פרנק[15] - היא בלונדינית עם עיניים כחולות, יתומה מאב וחיה עם אמא אוהבת ושישה אחים ואחיות. היא נוצרייה אדוקה המשוטטת באופן חופשי בכל מקום שתרצה, שאיפתה בחיים היא לעבוד בבית חרושת, להינשא וללדת ילדים. אחיה הבכור, פיטר, מתואר כדמות אב חזקה גברית ונדיבה - ועל בסיס ההנחה כי קיטי היא דמות מראה של אנה, ייתכן כי דמותו של פיטר היא האלטר אגו של פיטר ואן-פלס. קטעים נוספים בטקסט ב' שופכים אור נוסף על מערכת היחסים בין אנה לקיטי: 2 מכתבים נפתחים מתוך טעות סופר ב"אנה היקרה" (במקום "קיטי היקרה"), וייתכן שהדבר מוכיח כי אנה ראתה זהות בינה לבין הדמות הדמיונית שנמצאת מחוץ לתחומי המציאות של עולמה של אנה פרנק ואולי של אירופה בזמן מלחמת העולם השנייה, אך נכתבה כחברה קרובה ואפילו אינטימית של אנה פרנק ובה בעת מרוחקת ממנה. קיטי של טקסט ג' מגדירה את תפקידו של הקורא העתידי ביומן כצופה מהצד.[16]

הפיכת היומן לאוניברסלי

במקביל לפרסום היומן פעל אוטו פרנק להפוך את היומן מסיפור טרגי של נערה יהודיה בשואה, לספר בעל מסר אוניברסלי של אמונה בטוב ובערכים הומניים. על רקע סבל בל יתואר, הפכה אנה פרנק לסמל לנעורים, דמות אנושית עמה קל להזדהות, ואוטו פרנק הפך דמות אב ששיתף את מאזיניו בכאבו על אובדן משפחתו. באופן מודגש הובלעו העובדות הבסיסיות וההיסטוריות של חיי אנה פרנק ובעיקר יהדותה. הדוגמה הבולטת ביותר למגמה זו אירעה עם המחזת היומן על ידי מאיר לוין בשנת 1952, התסריט נדחה על ידי אוטו פרנק שכתב למחזאי על עמדתו: "[היומן] הוא לא ספר יהודי, אז אל תהפוך אותו למחזה יהודי". באותה רוח השמיט אוטו פרנק ביטויים אנטי גרמניים מהיומן, ואף אישר הפצה בגרמניה תרגום לגרמנית בו הוכנסו שינויים נוספים וצונזרו ביטויים העלולים להיות צורמים לקורא הגרמני. כך יכול קורא מהדורה זו להתרשם כי אין אשמה של לעם הגרמני בכל מהלך האירועים שהובילו לבריחת משפחת פרנק למחבוא וברדיפת יהודי הולנד ואירופה. במאמר על אנה פרנק המתייחס בעיקר ליומן על הקשריו היהודיים והאוניברסליים כותבת פרופסור דינה פורת, ראש המכון לחקר האנטישמיות והמופקדת הקתדרה לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת תל אביב, כי הגרסה היפנית תורגמה כך שהקוראים יוכלו להזדהות עם החורבן של משפחת פרנק ולא לשקוע באבל על קטסטרופות לאומיות כמו הרס הירושימה ונגסאקי וחורבן האימפריה היפנית.[17]

היומן מסתיים עם גילוי המחבוא, וכפועל יוצא מכך נחסכים מהקורא תיאורים קשים של מחנות הריכוז ומחנות ההשמדה שבהם שהתה אנה פרנק בחלק האחרון והטרגי של חייה, תיאורים נפוצים בזיכרונות של ניצולים אחרים ששרדו את אימי המחנות. היומן של אנה פרנק, בניגוד ליומנים שנכתבו במזרח אירופה, אינו מתאר את שגרת חיי הגטאות על זוועות ההרעבה והמחלות והמפגש עם מכונת ההשמדה הגרמנית דרך האקציות, ומעט הידיעות על הרג יהודים משתקפות ביומן כסיפור רקע. במאמרה על אנה פרנק, מציינת פרופסור דינה פורת כי כתוצאה מכך הקורא ביומן נחשף לשואה אך גם לא מתוודע לזוועה. היא מתארת את היומן כספר שבו-זמנית עוסק בשואה - ומתעלם מהשואה.[17] במאמרו "הלקח שלא נלמד מאנה פרנק", כתב ברונו בטלהיים כי כל ניסיון להפיק מוסר-השכל אופטימי מחיי אנה פרנק בהכרח שולל אפשרות להגיע להבנות על השואה "אם כל בני האדם טובים מיסודם, אז אושוויץ לא היה קיים ואין אפשרות כי יחזור".[18]

במאמרה "מערכה בת ארבעים שנה – יומנה של אנה פרנק ומכחישי השואה", כותבת דינה פורת על הפיכת היומן מ"יומן לכל", כהגדרתה, ליומן בעל משיכה לקהל הקוראים האמריקאי, בתהליך אותו היא מגדירה "האמריקניזציה". הקדמת אלינור רוזוולט למהדורה האמריקאית משנת 1952 משקפת גישה זו: "היומן שלה מספר לנו רבות על עצמנו ועל ילדינו שלנו. זאת גם הסיבה שבגללה חשתי כמה אנו קרובים כולנו לחווייתה של אנה". פרופסור פורת מציינת כי הזדהות גורפת זו אפשרית מאחר שאנה פרנק הפכה לדמות אוניברסלית, מנותקת מהיהדות והשואה, "ומרחיקה את היומן מן היהודים ומסבלם ודנה בבעיות אנושיות אוניברסליות."[19]

פרסום בישראל

עטיפת ההוצאה העברית הראשונה של היומן, 1953

בעברית פורסם היומן בשם "אנה פרנק יומנה של נערה: 14 ביוני 1942 - 1 באוגוסט 1944". הספר תורגם מן המקור ההולנדי על ידי שמואל שניצר, ויצא לאור בהוצאת קרני בשנת 1953. בטרם ההפצה לחנויות ערך העיתון מעריב (ששמואל שניצר היה בו חבר מערכת) מסע קידום מכירות, שכלל פרסום פרקים מהיומן בעיתון. בסוף שנות החמישים הפך הספר לרב מכר בישראל. הספר נכנס לרשימת הספרים שנקראו בבתי הספר התיכוניים, ומערכת העיתון דבר שלחה את הספר כמתנה למנויים. דמותה של אנה פרנק הפכה לסמל שילדי ישראל יוכלו להזדהות איתו, דבר שלא היה ברור מאליו: זיכרון השואה במדינת ישראל, בעשורים הראשונים לקיומה, סבב בעיקר סביב מיתוס ה"גבורה" וההתנגדות המזוינת לגרמניה הנאצית - אתוס שאנה פרנק בנסיבות חייה ומותה לא הייתה חלק ממנו (ראו: זיכרון השואה בישראל). עם זאת, הכתיבה הישירה והאלמנט האנושי והאוניברסלי ביומן, הביאו להזדהות של הקוראים עם אנה פרנק וסימפטיה עם גורלה.

פרסומים מאוחרים

בשנת 1986 פרסם המכון ההולנדי לתיעוד מלחמתי גרסה מורחבת ומוערת של היומן ובה הגרסה הערוכה והמצונזרת והגרסה השלמה וכן מחקרים המאמתים את אמיתות היומן ומחקרים על תולדות משפחת פרנק והיומן.[8] גם גרסה זו כוללת קטעים שצונזרו על פי בקשת משפחת פרנק מאחר שהם מכילים תיאורים "לא מדויקים" או לא מחמיאים שנתנה אנה פרנק להוריה.

בשנת 1995 תורגם היומן מחדש לאנגלית בהסתמך על הגרסה המלאה ההולנדית. גרסה זו תורגמה גם לעברית[9] ולסינית.

בשנת 1999 הודיע קורנליוס סוג'יק נשיא מוזיאון השואה האמריקני כי בטרם מותו העביר לו אוטו פרנק 5 דפים נוספים מהיומן, דפים שהוצאו מהיומן המקורי על ידי אוטו פרנק בטרם פרסומו לראשונה בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20. בדפים אלו נכללו הערות והארות על חיי הנישואים של אוטו ואדית פרנק. לאחר הסדרת שאלות של זכויות יוצרים נכללו דפים אלו החל ממהדורת 2001 של היומן המוער.[11]

בשנת 2010 יצא היומן בגרסת קומיקס על ידי האמן סיד ג'קובסון. בגרסה זו מובא היומן בפורמט גרפי-ציורי. הספר מתחיל בפגישה הראשונה של הורי אנה פרנק ומסתיים עם מותו של אוטו פרנק בגיל 91. הספר נצמד ללא סטיה לסיפור חייה של אנה פרנק ובקטעים נבחרים מתואר העולם שחי מחוץ למחבוא, על מנת לתת לקורא רקע היסטורי ופרספקטיבה.[20]

תגובות ליומן

היומן של אנה פרנק נחשב ליצירה האישית הפופולרית ביותר הנוגעת לתקופת השואה. אך יותר מכך, זהו רב מכר בינלאומי ששומר על מעמדו לאורך שנים רבות. על פי נתוני מוזיאון בית אנה פרנק נמכרו לא פחות מ-33 מיליון עותקים של הספר ב-75 שפות (נכון לשנת 2010). הספר מחזיק בשני שיאים נוספים: זהו רב המכר הגדול ביותר בשפה ההולנדית והיומן האישי הנמכר ביותר בכל הזמנים.

היומן חורג מתחומי הסוגה או העניין ההיסטורי-אנושי וסגולותיו, ועומד כיצירה ספרותית בעלת ערך בזכות עצמה. המחזאי מאיר לוין הכיר בעובדה זו וכתב: "[כתיבתה של אנה פרנק]... שומרת על מתח האופייני לרומן כתוב היטב". על בסיס אמונה זו הביא לוין את יומנה של אנה פרנק לתודעת הקהל האמריקני באמצע שנות ה-50. בספרו האוטוביוגרפי "האובססיה" (1972), הוא מתאר את האחיזה של סיפורה של אנה פרנק בנפשו, אחיזה שלא נתנה לו מנוח.

הערכה דומה לאיכויות הספרותיות של יומנה של אנה פרנק הביע ג'ון ברימן, מגדולי המשוררים האמריקאים המודרניים, שכתב כי היומן הוא תיאור ייחודי של "המהפך העובר על ילד בדרכו לבגרות באופן מדויק, בטוח ובסגנון חסכוני המהמם את הקורא בכנות שבו".

את ההקדמה למהדורה האמריקאית הראשונה של הספר כתבה אלינור רוזוולט וציינה כי היומן "נכתב על ידי נערה צעירה שאיננה מפחדת מהאמת, זהו אחד הספרים החכמים והמרגשים ביותר שקראתי על המלחמה והשפעתה על בני אנוש".[21]

קולה של אנה פרנק ככותבת הומאנית וסמל של השואה ובאספקט רחב יותר - סמל של עמידת רוח האדם מול גזירות ושינאה קיבל הד בדברי פוליטיקאים והוגי דעות. כך מוזכרת אנה פרנק בנאום משנת 1961 של הנשיא ג'ון קנדי "מכל ההמונים שלאורך ההיסטוריה דיברו על זכויות האדם בזמנים של סבל ואבדן, אין קול משכנע יותר מזה של אנה פרנק". נלסון מנדלה בנאום בשנת 1994 בפני קהל ביוהנסבורג ציין כי קרא את יומנה של אנה פרנק בהיותו בכלא ושאב ממנו עידוד והשראה. באותה שנה אמר ואצלב האוול כי "מורשתה של אנה פרנק עדיין רלוונטית והיא נוגעת לכל אחד מאיתנו".[22]

היומן של אנה פרנק כיצירה ספרותית

השאלה על כשרונה הספרותי של אנה פרנק עולה מפעם לפעם אך העניין והמחקר המקיף מצביעים כי הצד הספרותי של היומן אינו היחיד וכי חשיבות רבה וערך רב יש למהות. בהקדמה למהדורה ההולנדית הראשונה שפורסמה בשנת 1947 מציינת העורכת אנני רומיין: "יומן זה איננו פרי עטו של סופר בעל שם אף על פי שהיא הייתה עשויה להפוך לכזו, אבל אין משמעות לשאלה טרגית זו מאחר שהיומן כה טהור ומדויק..." חוקר הספרות ההולנדי הרי מוליש כתב כי יומנה של אנה פרנק שייך לקטגוריה ספרותית מיוחדת "חפץ שנמצא" (object trouve) הוא דן בשאלת "מה היה אם" וכותב כי למרות כשרונה הספרותי של אנה פרנק ספק אם היומן או ספר שהייתה כותבת בעצמה לאחר המלחמה היה זוכה לפרסום נרחב או מעמד מיוחד כמו הספר שפורסם לאחר מותה.[23]

ברישום מיום 25 במרץ 1944 המופיע בטקסט א' בלבד אנה פרנק כותבת על שאיפותיה בעתיד כסופרת ועל מטרת כתיבתה:

" ...אני גם אמרתי לפיטר דברים נוספים, קשים פחות, שאני בדרך כלל שומרת לעצמי כך אמרתי לו שאני רוצה להמשיך לכתוב וגם אם לא אהפוך לסופרת, אני לא אזניח את הכתיבה בעת שאעסוק בעבודה אחרת. או כן, אני לא רוצה לחיות ללא מטרה כמו רוב האנשים. אני רוצה להיות לתועלת או מקור להנאה לאנשים שסביבי שלא מכירים אותי. אני רוצה להמשיך לחיות לאחר מותי! ולכן אני אסירת תודה לאלקים שנתן לי את המתנה הזו, האפשרות הזו להתפתח ולכתוב להביע את כל שיש בי" אנה פרנק בעצמה נמנעה מלכלול פסקה זו בטקסט ב' אך אביה הוסיף את המשפט המתחיל במילים " אני רוצה להמשיך לחיות לאחר מותי" לרישום ליום 5 באפריל 1944 בספר הידוע כטקסט ג'. דבריה של אנה מביעים רצון לאלמוות ספרותי דרך ההבנה האוניברסלית בקרב הקוראים לגבי זהותה של אנה פרנק. זהות מורכבת מ2 פרסונות כפי שעולה מהרישום האחרון ביומן בו היא מתארת אנה פרנק אחת אותה היא מגדירה כחובשת מסיכת "ליצן עליז" בפומבי ואנה פרנק שנייה "טובה יותר מעמיקה וטהורה" שאיש לא מכיר ושבאה לידי ביטוי "כאשר אנחנו לבד", דמות זו שהיא מעיין פרסונה ספרותית של אנה פרנק נועדה לממש את הכרתה כי רק דרך כתיבתה היא תזכה להכרה כסופרת. דבריה מתארים את חזונה כי הטקסט שכתבה יהיה הצהרה אישית מחד (תועלת) ורישום של קורות חייה (מקור להנאה).ברישום מיום 29 במרץ מרחיבה אנה פרנק על מטרת הספר העתידי: "תארו לעצמכם כמה מעניין יהיה לפרסם רומן בשם "האגף הסודי" השם עשוי לגרום לאנשים להאמין כי מדובר בספר בלשי. אבל ברצינות, יהיה זה מצחיק אם רק בעוד 10 שנים יספרו לאנשים איך אנו - היהודים חיינו ומה אכלנו ועל מה דיברנו..."

חוקרת הספרות אדריאנה קרצר קובעת במחקר על ספרות ילדים העוסקת בשואה כי ספרים מסוג זה המבוססים על הצהרה אישית מוסיפים את מימד הסיבתיות את התשובה לשאלת ה"למה" שנעדר מספרי שואה של סופרי מבוגרים ומוסיפה כי יומן המבוסס על רישום קורות חיים חורג ממודל זה מאחר שיומנים אלו נכתבו ללא ידיעה על הסוף העתיד לבוא וחסרים את המסקנה המעצבת את הנרטיב. [24] במסגרת זו היומן של אנה פרנק הוא חריג העומד בין סיפורת לבין ספר זיכרונות (memoir), כתיבתה של אנה פרנק מגלה את ההבנה העמוקה שלה לגבי מצבה וניסיונה אף על פי שהיא כותבת מבלי לדעת את סוף הסיפור ומבלי לנסות ולפרש את המתחולל מחוץ לקירות בית המסתור.

בסיכומו של דבר הפופולריות הרבה של היומן והעניין האוניברסלי בו מוכיחים כי אנה פרנק הצליחה ליצור נרטיב שיהיה נגיש למליוני קוראים, בניתוח ספרותי ניתן להצביע על שתי האסטרטגיות העיקריות שאנה פרנק קבעה לספר - הפיכתו למלא חיות (מסב הנאה) ונגיש לציבור (מועיל). היא מנצלת את האפשרויות הגלומות במראית עיין של מציאות מדומה ומעניקה לקורא את ההרגשה של שותפות בחיי היום יום במחבוא, כך הופך הספר לכאורה ליומן חיים. היא מוסיפה הערות לכאורה ספונטניות כגון "כל כך שקט עכשיו" ולעיתים שוברת קטעים ארוכים ל"מכתבים" קצרים וממוקדים יותר על ידי משפטים כגון "מישהו קורא לי" או "אמשיך מחר". עריכה משמעותית יותר נרשמה בפסקה בטקסט ב' המתייחסת ליום 5 ביוני - היום בו משפחת פרנק נכנסה למחבוא - לאחר שהיא מספרת את הרכילות האחרונה מחצר בית הספר מפסיקה אנה את שטף הסיפור, עוברת לכתיבה בזמן הווה, ומציינת כי פעמון הכניסה מצלצל ועליה להפסיק את הכתיבה. מסתבר כי האורח הלא צפוי היה קצין אס אס שמסר את הניירות המצווים על התייצבות אחותה של אנה מרגוט פרנק, בפסקה הבאה לכאורה בטקסט המשוכתב המתוארכת ליום 8 ביולי מציינת אנה כי "נראה ששנים עברו בין היום ליום ראשון" ומנסה להפיג במשפט זה את המתח שנבנה בלב הקורא. וכך גם רישום מאוחר יותר בטקסט א המקורי "אתמול הרגשנו שוב פחד נורא..." הופך בטקסט ב' לפסקה המאפשרת לקורא להרגיש כנוטל חלק באירועים: "היד שלי עדיין רועדת אף על פי שעברו שעתיים מאז הזעזוע...". דרך כתיבה זו מצליחה לתת לקורא הרגשת מעורבות ונעשית באופן טבעי כל כך שהקורא מקבל את ההרגשה שהוא קורא את טקסט שנכתב על ידי ילדה כשרונית בת 13 אף על פי שהטקסט נכתב על ידי נערה בת 15, כך לדוגמה המחקר שערך המשורר ג'ון ברימן מסתמך על טקסט ג' שהיה היחיד הזמין לחוקר ולקורא בעת פרסום המחקר בשנת 1976, ברימן ניסה להתוות את התפתחותה הנפשית של אנה פרנק מילדה לאדם בוגר. הוא הסתמך על טקסטים שנכתבו מחדש על ידי אנה פרנק (טקסט ב') מתוך הבנה כי נכתבו על ידי ילדה אך למעשה נכתבו כשנתיים לאחר התאריך הנקוב ב"רישום ביומן". .[25] על מנת שלא לאבד את החוט של הסיפור מנחה אנה את הקורא דרך העובדות המרכיבות את שגרת חייה ואת המציאות של החיים תחת כיבוש ורדיפות כך הופכות פסקאות המכילות מידע מיומן אישי לטקסט ציבורי, כך בטקסט א' - היומן האישי רשמה אנה פרנק את החוקים שנחקקו על מנת לבודד את היהודים מהאוכלוסייה ההולנדית וחוקים שהלכו בעקבות חוקי נירנברג וקבעו הלכות של אפליה כנגד היהודים, וזאת בפסקה ארוכה אחת, רשימה זו הועתקה לטקסט ג' (היומן המודפס) כנספח לרישום מתאריך ה-20 ביוני 1942, לעומת זאת ברישום לכאורה ליום זה בטקסט ב' הערוך בידי אנה, הפכה הרשימה היבשה לתיאור ספרותי של החיים בהולנד הכבושה, באמצעות אנקדוטות ותיאורים קצרים של רגעים מחייה מעבירה אנה פרנק את המידע לקורא מבלי לנתק אותו מהסיפור. כך למשל הקורא לומד שחנויות מסוימות היו "מחוץ לתחום" ליהודים כאנה מספרת שהיא הלכה עם חברות הולכות לגלידרייה "אואזיס" או "דלפי" אליהן מותר ליהודים להיכנס, איסור השימוש בתחבורה הציבורית מתואר ברישום ליום 24 ביוני בטקסט ב' בוא היא כתבה כי הרכבת הקלה (tram) היא מותרות האסורות ליהודים וברישום ליום 5 ביולי בטקסט ב' היא מציינת כי יהודים יכלו ללמוד רק בבתי ספר מיוחדים.

אנה פרנק לא רק הוסיפה טקסט לכתיבתה המקורית אלא גם בצעה שורה של מחיקות וצנזרה קטעים שחשבה שלא יהיו ראויים לפרסום מעצם היותם אישיים ביותר. בינואר 1944 היא מציינת ברישום ביומן האישי (טקסט א') המעיד על קריאה חוזרת ונשנית ביומנה ושינוי נקודת מבטה: "אני לא יכולה להאמין שהייתי יצור תמים וילדותי... אני באמת מסמיקה כאשר אני קוראת את הפסקאות עם נושאים שהייתי צריכה להותיר לדמיון, כתבתי את הכל בגילוי לב בוטה!"

צנזורה עצמית זאת באה לידי ביטוי בעיקר בתיאור היחסים של עם פיטר ואן-פלס. בטקסט א' היחס לפיטר ותשומת הלב של אנה אליו יודעים עליות ומורדות, השיא הוא תיאור מפורט של יחסי קרבה וניצנים של התעניינות רומנטית. בטקסט ב' דמותו היא בעלת נוכחות מינורית וקטעים נרחבים המתארים את החיזור והעניין בעל האופי המיני שנרקם בין פיטר ואנה שמופיעים בפירוט בטקסט א' נעדרים מטקסט ב' וחוזרים מופיעים במלואם בטקסט ג'. קטעים אלו מהווים את הבסיס וציר העלילה לתסריט ולמחזה שהופק על בסיס היומן בשנת 1953. התוצאה של תיקונים אלו היא טקסט בעל משקל בוגר שלא נסחף לרגשנות של סיפור אהבה בין שני מתבגרים ושומר על המיקוד כסיפור על התפתחות אישית של אנה פרנק וחייה במחבוא. מערכת יחסים נוספת שעוברת שכתוב ועריכה מצד אנה פרנק היא מערכת היחסים עם האם, טקסט א' חושף מערכת יחסים קשה ומתוחה בין האם לבת אך בטקסט ב' - בהקשר של קריאה מחדש לכאורה ביומן: "היום בבוקר כאשר לא היה לי מה לעשות, הפכתי בדפי היומן..." מגלה אנה פנים בוגרות יותר ומציינת כי אי ההבנה היא דו-צדדית.

מבקרי ספרות וחוקרי שואה מתחו ביקורת על העובדה שהשואה איננה מוזכרת ואינה מהווה חלק מהיומן, וכי התיאורים והנידון ביומן אינם חורגים מגבולות המחבוא וכך זוועות השלטון הנאצי מוסתרות מעייני הקורא[26] חוקרים אחרים מציינים כי אין צורך לתיאורים של אירועי השואה המוכרים בדרך כלל לקורא, על פי טענות אלו חיי היום יום חורגים מתחומי החיים המוכרים ה"נורמליים" מעצם התנהלותם במחבוא, האיום הלא מרומז להתפרצות המציאות האלימה אל תוך שגרה זו הופך את אירועי השואה לרקע לאירועים במחבוא.[27] המשורר ג'ון ברימן מציין כי החיים של אנה פרנק אותם הוא מגדיר "רגילים לכאורה" (“pseudo-ordinary”) והשתקפותם ביומן הופכים את היצירה לספרות שואה (Holocaust literature) המתארת נכוחה את החיים בצל המציאות של רדיפת והשמדת יהדות אירופה.[28]

החוקרת ברברה ציארלו (Chiarello, Barbara) מציינת במחקר על היומן כי אנה מצליחה למשוך את הקורא אל תוך עולמה התרבותי וכל פסקה הופכת את הקורא למשתתף עקיף, תופעה המסתיימת רק כאשר שטף הכתיבה משתנה ודמותה הופכת לדומיננטית בטקסט.[29]

אנה עצמה עומדת על הפרדוקס בכתיבת מכתבים שלעולם לא יישלחו ובוודאי לא יזכו לתשובה: " מי מלבדי יקרא אי-פעם את המכתבים האלו? ממי מלבד עצמי אזכה לנחמה?". הצורך והרצון לנהל חליפת מכתבים והצורך בתשובה, למרות ובגלל מגבלות התקשורת עם העולם החיצוני, עוברים כחוט השני בטקסט א'. כך היא כותבת - ביומנה האישי - לחברתה ה"אמיתית" - דמות בשר ודם מהעולם החיצון ז'קלין ואן מרסן (Jacqueline van Maarsen) וכותבת מכתב המרמז על משחק דמיון לפיו היא מקבל מכתב תשובה (" ג'קי היקרה, שמחתי לקבל את תשובתך)

קטעים אחרים, העוסקים המחזור החודשי (וסת) הוכנסו לטקסט ג' בגרסתו האנגלית ואמהות רבות במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 עודדות את בנותיהן לקרוא את היומן חלקן מתוך תקווה שהדבר יפתור אותן מהצורך לשוחח על הנושא שנחשב מביך וחלקן מאחר שהעריכו כי אנה פרנק טיפלה בנושא העדין באופן "טהור". חוקרת ההיסטוריה של המגדר Berteke Waaldijk מציינת במחקר המוקדש לקריאת יומנה של אנה פרנק כטקסט נשי כי יש אירוניה בעובדה שטקסט שצונזר מהיומן ההולנדי וקולה של אנה פרנק הושתק שימש כתחליף לקול האם עבור נערות אחרות[30]

עיבודים של היומן

מחזות

אנה פרנק מאת מאיר לוין

את היוזמה להפוך את יומנה של אנה פרנק למחזה ניתן לזקוף לזכותו של מאיר לוין (באנגלית: Meyer Levin;‏ 7 באוקטובר 1905, שיקגו – 9 ביולי 1981, ירושלים), סופר ועיתונאי יהודי-אמריקאי. אשתו טרסקה טורס הניחה בידיו את התרגום הצרפתי של היומן שכבש את לבו ודמיונו של לוין. במהלך מלחמת העולם השנייה היה לוין כתב צבאי עבור סוכנויות ידיעות אמריקאיות ויהודיות וסיקר את חודשי המלחמה האחרונים ואת גורל הניצולים של מחנות הריכוז וההשמדה. תקופה זו הייתה בעל חשיבות אישית ללוין שהתמודד עם זהותו היהודית והאמריקאית בעוד שהמפגש עם הניצולים הביא את לוין להכרה כי עליו להיות קולם של הקרבנות היהודים של גרמניה הנאצית, אך כתב בספרו האוטוביוגרפי שיצא בשנת 1950:[31] "הבנתי כי לא אוכל לכתוב את הסיפור של יהודי אירופה. טרגדיה זו לא יכולה להכתב על ידי אדם הזר לניסיונם, מאחר שלניצולים יש נקודת מבט שאנו לא נוכל להשיג. יום אחר מספר ייצא מתוכם". הוא מעיד כי קולה של אנה פרנק היה הקול שהוא חיפש ולדבריו "הקול הגיע אלי מהקבר".

בספטמבר 1950 יצר לוין קשר עם המוציא לאור הצרפתי של היומן, ודרכו עם אוטו פרנק. הוא הצליח לשכנע אתו באפשרות להעלות את היומן כמחזה, ובמקביל קישר אותו עם מוציאים לאור באנגליה ובארצות הברית וכתב ביקורת נלהבת על היומן במוסף הספרותי המוערך של העיתון רב ההשפעה ניו יורק טיימס, שהבטיח את הצלחתו המסחררת של הספר שהמהדורה הראשונה של ההוצאה האמריקאית אזלה ביום הראשון ליציאתו לחנויות. בסך הכל נמכרו שלוש ההדפסות הראשונות בהיקף של 45,000 עותקים בתוך מספר שבועות.

מאיר לוין המשיך לפעול להפיכת היומן למחזה. הן על ידי איתור מפיקים והן על ידי כתיבת התסריט בעצמו - למורת רוחו של אוטו פרנק. היחסים בין השותפים הפכו מידידות קרובה ליריבות ולאחר מכן לאיבה שהסתיימה בבתי המשפט. בשנת 1952 היו המגעים להעלאת המחזה על בימות ברודוויי בשיאם אך המחזה של לוין נדחה מאחר שהדגש שבו על יהדותה של אנה פרנק ואיבתה לגרמנים קיבלו - על פי תפיסת אוטו פרנק - דגש לא נכון במחזה. לוין טען כי הסיבה הנוספת לדחיית המחזה שלו היא היותו יהודי, ציוני וסוציאליסט ששורשיו במזרח אירופה, בעוד אוטו פרנק הוא יהודי "מתבולל" שמעולם לא יכול היה להתנתק מקשריו עם התרבות הגרמנית וכי מעשיו היו בניגוד למורשתה הרוחנית של אנה פרנק.[32]

המחזה של לוין שנשא את השם אנה פרנק הוצג בשנת 1966 בישראל למול אולמות מלאים, אך ההצגות הופסקו משנתקבלה דרישה מטעם עורכי דינו של אוטו פרנק בטענה להפרת זכויות יוצרים.[32]

יומנה של אנה פרנק מאת גודריך והקט

הפקת 1955

בשנת 1953 מצא אוטו פרנק בעזרת המפיק קרמיט בלומגרדן את הכותבים למחזה על יומנה של אנה פרנק - פרנסס גודריך ואלברט הקט, שהיו ידועים בכשרונם לכתוב להיטים מחזות זמר וקומדיות. לאחר כתיבת 8 גרסאות מוקדמות עלה המחזה על במות ניו יורק ב-5 באוקטובר 1955, הציג 717 פעמים והפך להצלחה מסחרית מסחררת. במרכז המחזה עמד קשר רומנטי בין אנה פרנק ופטר ואן-פלס ולקראת סיום המחזה נכתבה סצנה בה הזוג עומדים ביחד ומביטים לכוון השמים דרך חלון המחבוא וזאת אף על פי שבמציאות, במחבוא, מערכת היחסים בין אנה ופטר הייתה אפיזודת בוסר שנקטעה באיבה על ידי אנה. מהמחזה נעדרים גילויי רגש יהודי שהיו מוטיב מרכזי בחיי אנה פרנק, רמזים על השמדת יהודי אירופה, דמויות של גרמנים ואפילו אנשי האס אס שבמציאות התפרצו לתוך המחבוא. המחזה בנוי בתוך סיפור מסגרת - סיפורו של אוטו פרנק הניצול היחיד, ובסצנה האחרונה מתוארת מסירת היומן על ידי מיפ חיס לאוטו פרנק, והוא מספר לה על אנה בעת שהותה במחנה ריכוז: "זה נדמה מוזר לומר זאת, שאדם כלשהו יכול היה להיות מאושר במחנה ריכוז. אבל אנה הייתה מאושרת במחנה, בהולנד לשם נלקחנו לראשונה, לאחר שנתיים במהלכן היא הייתה סגורה בחדרים הללו היא יכלה להיות בחוץ... באור השמש והאוויר הצח שהיא אהבה". הוא נראה קורא ביומן ומוצא את המשפט המגלם בתוכו את המסר של המחזה הנאמר בקולה של השחקנית המגלמת את אנה פרנק - "למרות זאת אני נצמדת אליהם מאחר שאני עדיין מאמינה, למרות הכל, כי בני האדם הם טובי לב."

הנרטיב של סיפורה של אנה פרנק כפי שהוא מסופר במחזה משך ביקורת קשה מצד הוגי דעות ואנשי רוח יהודים. חוקר הספרות לורנס לנגר כתב כי המשפט נכתב ומשמש מעין ברכה נוצרית המבטיחה את חסד הא-לוהים לאחר עתות המצוק, לנגר מציין כי משפט זה של אנה פרנק, שהוצא מהקשרו והוצב כצוואתה האחרונה, הוא "הנוסח הפחות מתאים להיכתב על מצבתם של מיליוני קרבנות ואלפי ניצולי רצח העם שביצעו הנאצים". [33] ארט ספיגלמן, אמן קומיקס אמריקאי, שנודע בשל ספר הקומיקס זוכה פרס פוליצר "עכבר - סיפורו של ניצול" העוסק בשואה וזיכרון, הגדיר את המחזה "קיטשואה" (Holokitsch). דינה פורת מסבירה במאמרה כי ספיגלמן בחר בהגדרה פרובוקטיבית זו, "משום שהוא מסייע לבני אדם להדחיק את רגש האשמה שלהם, לברוח מן המציאות ולהדחיק את האחריות ההיסטורית על ידי סנטימנטליות זולה. את הביקורת הנוקבת והבוטה ביותר השמיעה סינתיה אוז'יק, מבקרת ומסאית יהודיה-אמריקאית. במאמר בעיתון האמריקאי רב ההשפעה ניו יורקר היא כתבה "בחמישים השנים שחלפו מאז ראה [היומן] אור לראשונה, [הוא] דורדר, קוצץ, עובד, פושט, צומצם; הוא נפל קרבן לאינפנטליזציה, אמריקניזציה, הומוגניזציה, סנטימנטליזציה; נפל קרבן לקיטש ולסילופים, ולמעשה הוכחש בבוטות ובשחצנות."[34]

כותבי המחזה גודריך והקט זכו בפרס פוליצר לשנת 1956 על עבודתם. בישראל העלה תיאטרון הבימה בשנת 1957 מחזה המבוסס על המחזה האמריקאי המצליח, בתרגומו של נסים אלוני. תפקיד אנה פרנק גולם על ידי עדה טל, שמידותיה הקטנות התאימו לגילום נערה צעירה. המחזה בגרסתו הישראלית-עברית זכה להצלחה רבה וההצגה עלתה על הבמה כל ערב במשך החודשים הראשונים. בראיון לעיתונאית טלי ליפקין שחק אמרה טל: "ההצגה הייתה סנסציה אז. במובן שהיא פתחה פתח לדור צעיר, כמוני, צברים, להיות יותר קרובים לאימה. מה אני ידעתי? הייתי פה בארץ ושמענו שמועות, והרי לא האמנו שיכול להיות דבר כזה. זה היה מעל ומעבר לדמיון של אנוש. מי בא לראות? מי לא?! כל שכבות היישוב. זו הייתה הצגה שנמכרה היטב. מבחינה אמנותית לא כולם אהבו את זה, אבל הסיפור תפס. לי היה קשה בהתחלה להזדהות עם הסיפור הזה, אבל לאט לאט נכנסתי לדמותה ולגופה וכל הצגה הייתי מתרגשת מאוד, רגש נכון של אמפתיה לילדה הזאת שהלכה בגיל כזה, באימה כזאת".[35]

הפקת 1997

המחזה עלה בשנית לבימות ניו יורק באוקטובר 1997 בעיבוד מחודש של וונדי קסלמן ובכיכובה של נטלי פורטמן בתפקיד אנה פרנק. בעיבוד זה נערכו שינויים משמעותיים הכוללים דגש על זהותה היהודית של אנה פרנק, אזכורים מפורשים של יחסיה המורכבים עם שאר המתחבאים ובעיקר עם הוריה והצגתה כאישה המגלה את נשיותה. בסוף המחזה מופיעים השוטרים הגרמנים שפורצים לבמה וגוררים החוצה את שמונת האנשים מהמחבוא והמשפט המפורסם על טוב לב האדם נעלם ממקומו המלאכותי.[38]

"אנה" מאת ג'סיקה דורלאכר ולאון דה ווינטר

הכותבים ההולנדיים ג'סיקה דורלאכר (אנ') ולאון דה ווינטר (אנ') כתבו ב-2013 מחזה חדש בשם "אנה" על פי יומניה של אנה פרנק, כולל הקטעים המצונזרים שנוספו אליהם מאוחר יותר. המחזה הועלה ב-2016 בעברית בתיאטרון הקאמרי.

סרטים

יומנה של אנה פרנק (1959)

הצלחת המחזה הובילה להפקת סרט בשנת 1959 שהתבסס על המחזה המקורי. הסרט, בבימויו של ג'ורג סטיבנס ובכיכובם של מילי פרקינס כאנה פרנק, ג'וזף שילדקראוט בתפקיד אוטו פרנק ושלי וינטרס בתפקיד "פטרונלה ואן-דאן", זכה להצלחה כלכלית ניכרת ו-3 פרסי אוסקר.[39] בספרה על אנה פרנק כתבה ההיסטוריונית מליסה מולר כי המחזה והסרט היו בעלי השפעה ניכרת על מעמדה של אנה פרנק כסמל ולהמחשת סיפורה.

אנה נו ניקי

ביום 28 בספטמבר 1979 שידרה רשת טלוויזיה יפנית TV Asahi סרט אנימה על יומנה של אנה פרנק שנשא את השם "אנה נו ניקי" (יפנית:アンネの日記) בהפקת ניפון אולפני אנימציה. גרסה נוספת הנושאת את אותו שם יצאה לאקרנים ב-19 באוגוסט 1995 כסרט באורך מלא הנושא את אותו שם, שהופק על ידי החברה היפנית "קובישי-גיישה מאדהאוסו" (יפנית: 株式会社 マッドハウス ). הסרטים שילבו קטעים מיומנה של אנה פרנק עם סיפורים קצרים מפרי עטה שפורסמו בנפרד בספר "סיפורים מן המחבוא סיפורים מן האגף הנסתר". גרסת 1995 יצאה גם בדיבוב לשפה הצרפתית עם כתוביות לשפה האנגלית.[40]

עיבודים נוספים

  • "יומנה של אנה פרנק" היה שמן של שתי מיני סדרות טלוויזיה מבית ה-BBC הבריטי. עיבוד ראשון יצא בשנת 1987, התבסס על הסרט האמריקאי משנת 1959 והיה בן 4 פרקים. סדרה נוספת הופקה בשיתוף עם "France 4" הצרפתי. חמישה פרקים, כל אחד באורך של חצי שעה, הצילומים החלו באוקטובר 2007 והסדרה שודרה בבריטניה בינואר 2009, ועובדה גם לסרט באורך מלא שהוקרן אף בישראל.
  • "עליית הגג - הסתרת אנה פרנק" (The Attic: The Hiding of Anne Frank) - סרט טלוויזיה משנת 1988 על אנה פרנק שהיה מבוסס על ספרה של מיפ חיס "לזכור את אנה פרנק", אותה גילמה מרי סטינבורגן ופול סקופילד בתפקיד אוטו פרנק.
  • אנה פרנק: הסיפור המלא הוא שמה של מיני-סדרה שהופקה בשנת 2001 על ידי רשת הטלוויזיה האמריקאית ABC בהתבסס על ספרה של מליסה מולר "אנה פרנק: הביוגרפיה". במהלך הסדרה נטען כי וילהלם ון מארן הוא שבגד במשפחת פרנק אף על פי שלמעשה זהות הבוגד לא נתגלתה. על רקע זה וחילוקי דעות נוספים בין מפיקי הסרט לקרן אנה פרנק הביאו להסרת חסות הקרן מהסדרה, ומנעו מהתסריטאים כל אפשרות לשימוש בציטוטים מתוך היומן. למרות מגבלות אלו זכתה הסדרה לתשבחות ופרסים, עיתון הניו יורק טיימס ציין כי הסדרה היא "ללא ספק, בעלת כוח" והיא זכתה בפרס האמי כמיני-סדרה הטובה ביותר לשנת 2001.[41]


סרטי תעודה

  • שבעת החודשים האחרונים של אנה פרנק (הולנדית: Laaste Zeven Maanden van Anne Frank) הוא סרט תעודה הולנדי משנת 1988 בבימויו של ווילי לינדוור יוצר סרטים דוקומנטריים[42] המתעד את חצי השנה האחרונה בחיי אנה פרנק בעזרת ראיונות עם 7 נשים ששהו איתה במחנות המעצר והריכוז. ספר בעל שם דומה פורסם על ידי הבמאי ובו העלה את הראיונות על כתב.[43]
  • נזכרים באנה פרנק הוא סרט תעודה משנת 1995 שבויים על ידי ג'ון בלייר והופק בשיתוף פעולה עם בית אנה פרנק, מחלקת הסרטים של דיסני וה-BBC. הסרט זכה לגרסה תיאטרלית שהופצה על ידי חברת סוני. בגרסה זו דובבו קטעים מיומנו של אוטו פרנק על ידי קנת בראנה וקטעים מיומנה של אנה פרנק דובבו על ידי גלן קלוז. מיפ חיס שיתפה פעולה עם יוצרי הסרט והייתה דמות מרכזית בסרט באמצעות ראיונות.[44]
  • החיים הקצרים של אנה פרנק (הולנדית: Het Korte Leven van Anne Frank) הוא סרט תעודה הולנדי משנת 2001. ייחודו העיקרי בהצגת קטע וידאו משנת 1941 בו מופיעה אנה פרנק וקטע וידאו משנות השישים של המאה העשרים ובו מתועד ראיון עם אוטו פרנק.[45]
  • חברי הכיתה של אנה פרנק (אנגלית: Classmates of Anne Frank) הוא סרט תעודה משנת 2008 בבימויו של אייל בורס, המתעד מפגש מחודש בין חברי הכיתה של אנה פרנק ששים וחמש שנה לאחר שרדיפת הנאצים הפרידה ביניהם.[46]

לקריאה נוספת

  • אנה פרנק: יומנה של נערה, תרגם מהולנדית: ש. שניצר, הוצאת קרני, תל אביב תשי"ג (מהדורה שנייה תשל"ז 1977).
  • אנה פרנק - יומנה של נערה, הוצאת דביר
  • יוסף שה-לבן, יומנה של אנה פרנק - הערות והנחיות ללימוד וקריאה, הוצאת אור עם
  • שי רודין, "פקעת של ניגודים" – השיזור הפואטי ביומנה של אנה פרנק, עיונים בספרות ילדים, גיליון 23, עמ' 41-83, 2014

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רשימת הספרים החשובים של המאה העשרים נערך על ידי הספרייה הציבורית של העיר ניו יורק
  2. ^ רשימת 10 הספרים החשובים של המאה העשרים בדף מוסף הספרותי של העיתון הבריטי גרדיאן
  3. ^ Feldhay Brenner, Rachel. “Writing Herself Against History: Anne Frank’s Self Portrait as a Young Artist.” Modern Judaism 16 (1996)
  4. ^ אנה פרנק לאחר תום היומן - תיאור חודשי חייה האחרונים של אנה פרנק וציטוטים מפי עדי ראיה, באתר העיתון אינדיפנדנט.
  5. ^ דף באתר אוניברסיטת ליידן ובו קורות חייה ותמונה (בהולנדית)
  6. ^ אתר העיתון
  7. ^ ציטוט מדברי שמעון ויזנטל באתר ארכיב האינטרנט
  8. ^ 8.0 8.1 Frank, Anne and Netherlands State Institute for War Documentation (2003) [1989]. The Diary of Anne Frank: The Revised Critical Edition. Doubleday. מסת"ב 9780385508476.
  9. ^ 9.0 9.1 ביקורת ספרים באתר יד ושם
  10. ^ ליאור קודנר, סודותיה של אנה פרנק, באתר הארץ, 16 במאי 2001
  11. ^ 11.0 11.1 5 דפים יקרי ערך מחדשים את המאבק על יומנה של אנה פרנק באתר ניו יורק טיימס.
  12. ^ Chiarello, Barbara. “The Utopian Space of a Nightmare.” A Scholarly Look at The Diary of Anne Frank. Ed. Harold Bloom. Philadelphia: Chelsea House, 1999. 85–99.
  13. ^ Nigel A. Caplan. Revisiting the Diary : Rereading Anne Frank’s Rewriting. The Lion and the Unicorn, Volume 28, Number 1, January 2004 The Johns Hopkins University Press page 79
  14. ^ Berteke Waaldijk. Reading Anne Frank as a woman. Women's Studies International Forum Volume 16, Issue 4, July–August 1993, Page 332
  15. ^ Ergas, Yasmine. “Growing Up Banished: A Reading of Anne Frank and Etty Hillesum.” A Scholarly Look at The Diary of Anne Frank. Ed. Harold Bloom. Philadelphia: Chelsea House, 1999. page 37
  16. ^ Feldhay Brenner, Rachel. “Writing Herself Against History: Anne Frank’s Self- Portrait as a Young Artist.” Modern Judaism 16 (1996) page 121
  17. ^ 17.0 17.1 Porat, Dina. "Anne Frank." Jewish Women: A Comprehensive Historical Encyclopedia. 1 March 2009. Jewish Women's Archive. January 27, 2012.
  18. ^ Bruno Bettelheim, "The Ignored Lesson of Anne Frank", Surviving and Other Essays (New York: Knopf, 1979), pp. 246-257
  19. ^ דינה פורת מערכה בת ארבעים שנה – יומנה של אנה פרנק ומכחישי השואה, 1958-1998 אתר יד ושם
  20. ^ תיאור וביקורת ספרותית של המהדורה המצוירת באתר מוזיאון סמית'סוניאן
  21. ^ Rosow, La Vergne (1996). Light 'n lively reads for ESL, adult, and teen readers: a thematic bibliography. Libraries Unlimited. p. 156..באתר גוגל בוקס
  22. ^ נאומו של נלסון מנדלה בפני באי התערוכה על אנה פרנק במוזיאון אפריקה 15 באוגוסט 1994, נקרא באוגוסט 2011. (באנגלית)
  23. ^ Mulish, Harry. (1986, April 11). Het meisje en de dood IThe air1 and the deathl. NRC-Handelsblad. מצוטט במאמר Berteke Waaldijk. Reading Anne Frank as a woman. Women's Studies International Forum Volume 16, Issue 4, July–August 1993, Pages 327–335
  24. ^ Kertzer, Adrienne. “‘Do you know what “Auschwitz” means?’ Children’s Literature and the Holocaust.” The Lion and the Unicorn 23.2 (Apr. 1999):page 241.
  25. ^ Berryman, John. The Freedom of the Poet. New York: Farrar, 1976. pages 93-100
  26. ^ Sullivan, Ed. “Beyond Anne Frank: Recent Holocaust Literature for Young People.” The New Advocate 15 (2001): 49–55.
  27. ^ Stewart, Victoria. “Anne Frank and the Uncanny.” Paragraph 24 (2001): 99–113.
  28. ^ Berryman, John. The Freedom of the Poet. New York: Farrar, 1976 page 94
  29. ^ Chiarello, Barbara. “The Utopian Space of a Nightmare.” A Scholarly Look at The Diary of Anne Frank. Ed. Harold Bloom. Philadelphia: Chelsea Hous
  30. ^ Berteke Waaldijk. Reading Anne Frank as a woman. Women's Studies International Forum Volume 16, Issue 4, July–August 1993, Page 330
  31. ^ Meyer Levin, In Search (Paris: Author's Press, 1950), pp. 173-174.
  32. ^ 32.0 32.1 Porat, Dina. "Anne Frank." Jewish Women: A Comprehensive Historical Encyclopedia. 1 March 2009. Jewish Women's Archive. January 27, 2012
  33. ^ Laurence Langer, “Redefining Heroic Behavior: The Impromptu Self and the Holocaust Experience”, in Peter Hayes, ed., Lessons and Legacies, Chicago, 1991, pp. 227-242
  34. ^ סינתיה אוז'יק. למי שייכת אנה פרנק? באתר המקוון של ניו יורקר נקרא 3.2.2012
  35. ^ טלי ליפקין­ שחק, אנה, תכירי את אנה, באתר nrg‏, 26 באוקטובר 2001
  36. ^ "The Diary of Anne Frank (TV 1967)", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  37. ^ "The Diary of Anne Frank (TV 1980)", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  38. ^ דינה פורת, יומנה של אנה פרנק, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
  39. ^ מידע על הסרט, באתר IMDb
  40. ^ ביקורת בעברית על סרט האנימה
  41. ^ פרטי הסדרה באתר IMDb
  42. ^ דף עם מידע ביוגרפי באתר IMDb
  43. ^ אתר אינטרנט של היוצר ובו פרטים על הסרט והספר.
  44. ^ דף הסרט באתר IMDb.
  45. ^ דף הסרט באתר IMDb.
  46. ^ אתר אינטרנט ובו קטע מתוך הסרט.


ערך מומלץ
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יומנה_של_אנה_פרנק&oldid=2624665"