הקרב על יער הירטגן
 | ||||||||||||||||||
| רכב של בעלות הברית ליד מלון הירטגן | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 19 בספטמבר 1944 – 10 בפברואר 1945 (20 שבועות ו־5 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | יער הירטגן, גרמניה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון גרמני | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
הקרב על יער הירטגן היה מהקרבות הארוכים ביותר במלחמת העולם השנייה, והארוך ביותר שנערך על אדמת גרמניה. הוא התחולל מ־19 בספטמבר 1944 עד 10 בפברואר 1945, ביער הירטגן, מזרחית לגבול גרמניה־בלגיה.
שדה הקרב
מקום הקרב היה רמת יער בשטח 140 קמ"ר צפונית-מזרחית לגבול בלגיה-גרמניה, מדרום לקו אאכן - דירן וממערב לרור. היום הוא נקרא Hürtgenwald. האזור מורכב מיערות מרודה, וונאו, הירטגן ורוטגן עם יערות עבותים, גבעות לא מיוערות, עמקים עמוקים ואזורים דלילים.
רקע
בעקבות מבצע קוברה הצליחו בעלות הברית לפרוץ את העמדות הגרמניות במערב אזור הפלישה. במלחמת התנועה שלאחריה בצפון צרפת, ההתקדמות המהירה באופן בלתי צפוי של כוחות בעלות הברית גרמה לכך שהם לא הצליחו עוד להבטיח את האספקה הדרושה וההתקדמות נעצרה באזור אאכן מול קו זיגפריד. זה נתן לגרמנים הזדמנות לארגן מחדש את כוחותיהם המוכים קשות ולהקים עמדות הגנה.
מטרתן העיקרית של בעלות הברית הייתה לפרוץ בין אאכן למונשאו באזור יער הירטגן ולהכניע את הכוחות הגרמנים באזור על מנת למנוע מהם לתגבר את כוחותיהם צפונה יותר, בין נהר הרור לעיר אאכן, שם התנהלה מלחמת חפירות. היעד המשני בחשיבותו לבעלות הברית היה כיבוש העיירה שמידט והגעה לנהר הרור. לעומת זאת ולטר מודל, מפקד הכוחות הגרמניים באזור, שאף להדוף את בעלות הברית לקיפאון, על ידי גרימת אבדות כבדות לבעלות הברית ועל ידי השגת שליטה מלאה בביצורי קו זיגפריד.
הגרמנים הגנו על האזור בעקשנות משתי סיבות: ראשית, אזור הירטגן היה בסיס להתקפה גרמנית גדולה שנודעה מאוחר יותר כקרב הארדנים ושנית, פתיחת סכר שוומנאול שנמצא באזור יכלה להציף את אזור נהר הרוהר ובכך להקשות על בעלות הברית לחצות אותו.
סדר הכוחות
יער הירטגן היה בגזרת הארמייה האמריקנית הראשונה בפיקודו של לוטננט גנרל קורטני הודג'ס, והאחריות נעה בין הקורפוס ה-5 להקורפוס ה-7.
בתחילת הדרך, היער הוגן על ידי דיוויזיות הרגלים הגרמניות ה-275 וה-353; שהיו בתקן חסר אך מוכנות היטב - 5,000 איש (1,000 בעתודה) - ובפיקודו של הגנרל הנס שמידט. היו להם מעט ארטילריה וללא טנקים. ככל שהקרב התקדם, נוספו תגבורות גרמניות. הציפיות האמריקאיות שהחיילים הללו יהיו חלשים ומוכנים לנסיגה היו אופטימיות מדי.
דיוויזיות אמריקאיות
- הדיוויזיה ה-1 (קלארנס הובנר)
- הדיוויזיה ה-4 (ריימונד בארטון)
- הדיוויזיה ה-8 (דונלד א. סטרוג)
- הדיוויזיה ה-9 (לואיס א. קרייג)
- הדיוויזיה ה-28 (נורמן קוטה)
- הדיוויזיה ה-29 (אלמנטים) (צ'ארלס גרהארט)
- הדיוויזיה ה-78 (אדווין פ. פרקר ג'וניור)
- הדיוויזיה המוטסת ה-82 (ג'יימס גאווין)
- הדיוויזיה ה-83 (רוברט סי מייקון)
- הדיוויזיה ה-104 (טרי אלן)
- דיוויזיית השריון ה-3 (מוריס רוז)
- דיוויזיית השריון ה-5 (לונספורד א. אוליבר)
- גדוד הריינג'רס ה-2
- גדוד הריינג'רס ה-5
- להק הקרב ה-366
- הדיוויזיה ה-99 (וולטר אי לאואר)
דיוויזיות גרמניות
- הדיוויזיה ה-85
- הדיוויזיה ה-6
- הדיוויזיה ה-275
- הדיוויזיה ה-344
- הדיוויזיה ה-347
- הדיוויזיה ה-353
- דיוויזיית הצנחנים ה-3
- דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-3
- דיוויזיית הפאנצר ה-116
- דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-12
- דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-47
- דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-246
- דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-272
- דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-326
הקרב
היתרונות ההתחלתיים של בעלות הברית במספר חיילים (ביחס של 5:1), בשריון, בניידות ובסיוע אווירי, צומצמו בשל מזג האוויר הקשה ותנאי השטח הקשים. לגרמנים היה די במספר מועט יחסית של חיילים נחושים ומאומנים כדי להיות יעילים בזירת לחימה זו. בתחילת הלחימה לגרמנים היו ביער הירטגן 6,000 לוחמים בלבד, תחת פיקודו של הנס שמידט. כוח זה היה ללא טנקים ועם ארטילריה מעטה. ב-16 בספטמבר 1944, מתקפה של רגימנט הרגלים ה-47 כבשה את שפנהיטה, בשוליים הצפוניים של היער, עם מעט נפגעים. ב-19 בספטמבר החל הקרב, כאשר חיילים מהרגימנט ה-60 האמריקני הגיעו ליער הירטגן, אך הובסו ונסוגו בשל ההתנגדות הגרמנית ותנאי השטח הקשים. עם המשך הקרב זרמו למקום תגבורות גרמניות, ותקוות הצבא האמריקני לניצחון מהיר הלכה ונראתה כחסרת סיכוי.
בבוקר ה-6 באוקטובר 1944 החלה הדיוויזיה האמריקאית ה-9, שהשתייכה לארמייה הראשונה, להתקדם תחת פיקוד הקורפוס ה-5 נגד הדיוויזיה הגרמנית ה-275 על פני כל רוחב אזור ההתקפה. אולם באזור יער זה כמעט ולא ניתן היה לזהות מטרות עבור הארטילריה וחיל האוויר של בעלות הברית. על פי רוב, השטח הפך את השימוש בכלי רכב כבדים לבלתי אפשריים מכיוון שהשבילים המעטים כמעט ולא התאימו לכלי רכב כבדים. בעיות נוספות עבור הכוחות האמריקאים היו הידע המקומי המדויק של הוורמאכט וההכנות המדוקדקות שלהם לתוכניות ירי ועמדות עבור ארטילריה, מרגמות ומקלעים. למגינים היה היתרון של השטח ההררי והמיוער, שהפך את העליונות האמריקאית החומרית לפחות יעילה; לרשותם עמדו גם ביצורי החומה המערבית. הקו, שנבנה בסוף שנות ה-30, היה במקומות רבים נטוש ומפורק מנשקו; עם זאת, מערכת העמדות הגרמנית המבלבלת הציעה הזדמנויות טובות להגנה והיוותה מכשול רציני לתוקפים. השטח הלא אחיד והמיוער היה מועדף עבור טקטיקות חדירה והקשה על הקמת חזית מלוכדת. החיילים האמריקאים סבלו גם מהעובדה שקבוצות המרגמות שלהם נזקקו לקרחות יער להקמת עמדות ירי, שבמקומות רבים פשוט לא היו קיימות; חיילי הרגלים שלהם חסרו לעיתים קרובות תמיכת מרגמות.
החיילים האמריקאים נאלצו להילחם במלחמת חפירות שהייתה מתישה עבור שני הצדדים. זה הקשה על כך שלאמריקאים לא היה כמעט ניסיון בלוחמת הרים ובלוחמה בקנה מידה קטן, בעוד שהגרמנים הכירו זאת דרך חוויות השנים הקודמות של המלחמה. גם לקצינים מבוגרים רבים היו ניסיון בלוחמת תעלות במלחמת העולם הראשונה. ביערות ובהרים היו מעט נקודות מגע ללופטוואפה ולכלי רכב משוריינים, כך שחיל הרגלים נשא בעיקר נטל הלחימה. הגרמנים מלכדו את היער הצפוף עם אינספור תעלות שועל, חפירות ושימוש מסיבי במוקשים לתוך מבצר; צלפים שהוסתרו בין העצים דרשו מחיר קבוע של דם. התפרצויות עצים (כלומר פגזי ארטילריה שהוגדרו להתפוצץ בגובה צמרות העצים, ובכך לרסס עוד יותר את הקרקע בשבבי עצים) התבררו כמסוכנות מאוד לתוקפים שפעלו ללא כיסוי הולם. לפעמים ירתה הארטילריה הגרמנית פגזים, שהיה להם מרעום כפול או מרעום זמן והתפוצצו בעודם באוויר, מה שהגדיל את אפקט הפגיעה פי אחד וחצי בהשוואה לפגזים קונבנציונליים עם מרעומי פגיעה. המתקפה נתקעה ביער והרכסים נותרו בידי הגרמנים, אף על פי שהאמריקאים הסתגלו במהירות למצב. לגרמנים היו קשיי אספקה; היחידות הלוחמות ספגו אבדות כבדות בעת הנסיגה דרך צרפת וכוחות תחלופה בקושי היו זמינים. בגלל מחסור בדלק וכלי רכב, לעיתים קרובות היה צורך לקדם את האספקה על ידי טורים של סבלים בשטח קשה. לאחר עשרה ימים של קרבות קשים, שני הצדדים היו חלשים עד כדי כך שפעולות האיבה גוועו. בתום המתקפה הלא מוצלחת, האמריקנים כבשו 2.7 קילומטרים ואיבדו 4,500 איש; הגרמנים איבדו 3,200 איש.
קרב כל הנשמות
בסופו של דבר, הדיוויזיה ה-9 נשחקה בקרבות היער הקשים מאוד והוחלפה על ידי הדיוויזיה ה-28 ב-26 באוקטובר 1944. מראה החיילים המלוכלכים והמרוטשים של היחידה המנותקת הכה את רוח הלחימה של החיילים המחליפים חסרי הניסיון ברובם. הפיקוד העליון של הצבא האמריקני לא רצה להפסיד זמן ותכנן מתקפה על הכפר שמידט, שהיה חשוב מבחינה טקטית ומבצעית כצומת דרכים של מסלולים רבים ובשל הגובה הרב שלו במה שנקרא "מסדרון שטולברג". תאריך התקיפה נקבע ל-31 באוקטובר, אך נאלץ להידחות ל-2 בנובמבר עקב מזג אוויר גרוע. דיוויזיית הרגלים ה-28 תוגברה על ידי יחידות הנדסה, טנקים וארטילריה נוספים שהיו אמורות לסייע בפריצת הדרך.
בינתיים, הגרמנים הפכו את אזור היער בחזרה למצודה עם ביצורי שדה ושדות מוקשים רבים. הפיקוד העליון הגרמני סבר שהמאמץ האמריקני היה מכוון לעבר סכרי הרור על מנת למנוע את הצפת הרור, מה שהיה מעכב התקדמות אמריקאית באזור זה במשך שבועות. הדבר היה מסכן את התוכניות הגרמניות למתקפה בארדנים, שכבר הייתה בשלבי הכנה, שלא לדבר על סכנת איגוף אם הרכסים היו נופלים לידי בעלות הברית, כך שההנהגה הגרמנית ייחסה חשיבות רבה להגנה על הסכרים ומשום כך להגנה על יער הירטגן. האמריקאים, לעומת זאת, זלזלו בתחילה בחשיבותם של הסכרים וכנראה בחרו בנתיב ההתקפה בעיקר כדי למנוע מכוחותיהם הנלחמים צפונה יותר הפרעות מהכוחות ביער הירטגן במהלך התקדמות לעבר הריין. המטרה העיקרית הייתה אפוא להחזיק את האויב ולנטרל את כוחותיו. בהרים נפרסו בצד הגרמני דיוויזיית הרגלים ה-275, דיוויזיית הרגלים ה-89 ודיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-12. דיוויזיית הפאנצר ה-116 עמדה מנגד כעתודה. עם זאת, כל היחידות הללו ספגו אבדות קשות והיו הרבה מתחת לתקן היעד שלהן. לדוגמה, לדיוויזיית הרגלים ה-275 היו רק כ-5,000 איש.
המתקפה האמריקאית החלה כמתוכנן, ולמרות האבדות הכבדות, הגיעה לשמידט ולקומרשיידט השכנה דרך פוסנק ב-3 בנובמבר 1944. לא ניתן היה לחסל ירי מרגמות וחי"ר גרמניים כבדים בשטח הקשה, והכוחות המתקדמים ספגו אבדות משדות המוקשים הנרחבים ומרסיסי העצים. חשיבות מיוחדת הייתה התוואי דרך ערוץ קאל, שהיה נתיב האספקה היחיד מפוסנק לשמידט. בגלל הכבישים הגרועים היו לראשי החנית בעיות גדולות בהתקדמות, במיוחד כמעט בלתי אפשרי היה לתמרן טנקים על דרכי היער הצרות והמפותלות. אותו קושי הקשה גם על המגינים בהבאת העתודות; את המקרה של נפילת שמידט לא ניתן היה למנוע. האמריקנים, בינתיים, נותרו תחת אש ארטילרית מתמדת, בעוד שנוף היער הבלתי חדיר והמפחיד, שעדיין שופע צלפים וקבוצות קרב גרמניות, פגע במורל של החיילים האמריקאים שהתבצרו בעיירות שנכבשו.
ב-5 בנובמבר 1944 התקיפה דיוויזיית הרגלים ה-89, בתמיכה ארטילרית של דיוויזיית הפאנצר ה-116, את שמידט. תמיכה עם טנקים לא התאפשרה בשל השטח. אף על פי כן, לאחר קרבות קשים וספיגת אבדות כבדות, נאלצו האמריקאים לסגת, מה שהפך לעיתים לנסיגה בלתי מבוקרת. נתיב האספקה האמריקאי היה מאוים קשות בהתקפה בו-זמנית על פוסנק ופעילות גרמנית מתמדת בנתיב עצמו, ולא ניתן היה לחלץ שוב את כל הכוחות המתקדמים. רבים מהחיילים הנסוגים נהרגו או נלקחו בשבי. בימים שלאחר מכן, הגרמנים התוקפים דחקו בהדרגה את האמריקנים בחזרה לעמדותיהם המקוריות, והכוחות האמריקאים ספגו אבדות כבדות. אבל הגרמנים גם שילמו מחיר יקר על ההגנה על הסכרים: ההתקפה על פוסנק נכשלה והם הצליחו לכבוש רק חלקית את הכפר, שפונה על ידי האמריקאים ב-8 בנובמבר. אולם עד אז, הקרב מאחור הסתיים מזמן. ההגנה והכיבוש מחדש, שהיו צריכים להתבצע באמצעות גיוס העתודות, היו יקרים מאוד. הלחימה הייתה קשה ביותר; לפעמים שני הצדדים לא לקחו יותר שבויים. תכנון לקוי, שטח קשה, קרקע עמוקה, מזג אוויר רטוב וקר, היעדר התמיכה האווירית הרגילה עקב מזג אוויר גרוע והתנגדות גרמנית חזקה באופן בלתי צפוי, יחד עם העובדה שהחיילים החדשים שהגיעו של הדיוויזיה ה-28 לא היו ערוכים לכך, תרמו לכישלון המתקפה האמריקאית. הדיוויזיה האמריקנית שספגה אבדות כבדות נשלפה מהחזית ונשלחה להתרענן והלחימה דעכה זמנית.
מבצע מלכה
ב-16 בנובמבר 1944, הארמיות האמריקאיות הראשונה (הודג'ס) והתשיעית (סימפסון) פתחו במתקפה גדולה ביער הירטגן, שהחלה במקביל בסכרי הרור צפונה יותר. בשלב השני של הלחימה, הדיוויזיה האמריקנית ה-4, תחת פיקוד הקורפוס האמריקאי ה-7, הייתה אמורה לפרוץ את החצי הצפוני של יער הירטגן ולהגיע לרור. מולה עמדו עדיין שלוש דיוויזיות גרמניות של הקורפוס ה-81, כולם תת-תקניות; דיוויזיית הרגלים ה-275 עם 150 תותחים, שגדלה כעת ל-6,500 איש, עדיין הייתה באזור יער הירטגן.
בתחילת המתקפה האמריקנית, שני גדודים אמריקאים ספגו אבדות כבדות מהגרמנים שהיו מוכנים היטב, והדפו את התוקפים אחורה עם אש ארטילרית ומקלעים כבדה. כדי לספק תמיכה בטנקים, פלסים אמריקאים החלו לסלול נתיבי טנקים דרך היער. למרות זאת, האספקה והטיפול בפצועים נותרו בגדר בעיה, כך שההתקפה הופסקה ליומיים מה-19 בנובמבר 1944 כדי לחלץ את הפצועים ולהתארגן מחדש. הגרמנים, בינתיים, קיבלו תגבורת מדיוויזיות הרגלים ה-344 וה-353, מה שהפך את ההתנגדות לקשה עוד יותר.
כעת הקורפוס האמריקאי ה-5 קיבל שוב את הפיקוד, וב-21 בנובמבר תקפה הדיוויזיה ה-8 באזור ויבאך והתקדמה לאט להירטגן. למרות עליונות חזקה, האמריקאים התקדמו מאוד לאט נגד ההתנגדות הגרמנית העיקשת והצליחו לכבוש את הירטגן רק ב-29 בנובמבר 1944. גם לחורבות מנזר שוורצנברויך ליד מרודה, שנהרסו עוד יותר, הייתה חשיבות מיוחדת במהלך הלחימה ביער הירטגן. מתקפה מאוחרת יותר על מרודה הצליחה, אך מתקפת נגד גרמנית השמידה את שתי הפלוגות האמריקאיות שכבשו את הכפר.
אלמנטים של הדיוויזיות ה-8 וה-28 התקדמו אז לעבר ברנדנברג, אולם שוב הם התקדמו מאוד לאט. ב־6 בדצמבר הוטלה על גדוד הריינג'רים ה־2 המשימה לכבוש את גבעה 400, לאחר שמספר כוחות נכשלו בניסיונם להשתלט עליה. באותו היום הוחלף מפקד הגדוד, לוטננט־קולונל ג'יימס ארל ראדר, אשר קודם לתפקיד מפקד רגימנט החי"ר ה־109, והפיקוד הוטל על קצין האג"ם הגדודי, רס"ן ג'ורג' ויליאמס. למרות זאת הגדוד, בפיקוד ויליאמס, נערך להתקפה על היעד[1] למחרת, בהתאם לתוכנית שהגו ראדר וויליאמס, הריינג'רס פיצלו את כוחם לשלושה ראשים, כבשו את הגבעה בתוך שעתיים והדפו את התקפת הנגד הגרמנית של כוחות מרגימנט הגרנדירים ה-980 של דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-272[2]. זמן קצר לאחר מכן, ב-12 בדצמבר 1944, הצליחו האמריקאים לכבוש את העיירות גיי ושטרס. ביום האחרון של קרב הירטגן הגרמנים כבשו מחדש את גבעה 400 מהרגימנט ה-13 שהחליף את הסיירים. צבא ארצות הברית לא יתפוס שוב את גבעה 400 עד פברואר 1945.
תוצאות הקרב
הגרמנים הצליחו להחזיק באזור עד לאמצע דצמבר 1944, מועד קרב הארדנים. בקרב הארדנים רוכזו 250,000 חיילים גרמנים למתקפה גדולה, הצליחו להתקדם 80 ק"מ לעומק קווי בעלות הברית, אך באמצע ינואר 1945 נהדפו בחזרה לעמדותיהם באזור יער הירטגן והקרב נמשך. ב-8 בפברואר 1945 כבשו הכוחות האמריקאים את הכפר שמידט, וב-10 בפברואר הצליחו בעלות הברית לכבוש את סכר שוומנאול, מה שבעצם את סיום הקרב, חמישה חודשים לאחר תחילתו. אולם, הגרמנים הספיקו לפתוח את שערי הסכר ולהציף את עמק הרוהר, וכתוצאה מכך נדחתה חציית נהר הרוהר. לבסוף צלחו בעלות הברית את נהר הרוהר ב-23 בפברואר 1945 במהלך מבצע רימון.
הקרב על יער הירטגן נודע כקרב בו ספגו בעלות הברית אבדות כבדות - כ־32,000 חיילים, וכתוצאה מכך כונה הקרב על ידי בעלות הברית "תבוסה מהמעלה הראשונה".
לקריאה נוספת
- מקס הסטינגס, ארמגדון, דביר הוצאה לאור, אור יהודה 2007, עמ' 249–276
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ גל פרל פינקל, אזורי החוזק של צה"ל – "מודיעין איכותי, אש מדויקת ותמרון חד", באתר "זמן ישראל", 25 במרץ 2021.
- ^ אורן לינצ'בסקי, ללמוד מהריינג'רים, מערכות גיליון 457, אוקטובר 2014, עמוד 47.
הקרב על יער הירטגן33923600Q162287