החומה האטלנטית
החומה האטלנטית (בגרמנית: Atlantikwall) היא כינוי למערך ההגנה שהקים הרייך השלישי לאורך חופי מערב אירופה בשנים 1942–1944 במהלך מלחמת העולם השנייה על מנת למנוע מבעלות הברית אפשרות פלישה לאירופה היבשתית בדרך זו.
הסיבות לבנייתה של החומה האטלנטית
לאחר כישלון הקרב על בריטניה החליט היטלר להפנות את מאמציו מהחזית המערבית אל עבר תכנון מבצע ברברוסה מתוך אמונה שהקרב מול ברית המועצות יוכרע במהרה. לאחר כישלונות מבצע ברברוסה וקרב סטלינגרד היה ברור שהמלחמה בחזית המזרחית לא תוכרע תוך זמן קצר ושרוב המשאבים הצבאיים ימשיכו להישלח למזרח כדי להתמודד עם ברית המועצות. עם הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה ב-1941, סכנת הפלישה מבריטניה לשאר אירופה הפכה ממשית. היטלר הכיר בכך שגרמניה לא תוכל להתמודד עם מלחמה בחזית נוספת. בעקבות הפשיטה של כוחות קומנדו בריטיים בסנט נזר שבנורמנדי במרץ 1942, הוא הוציא את "הנחיית הפיהרר מספר 40" ב-23 במרץ, שציוותה על הקמת ביצורים (שנודעו בשם "החומה האטלנטית") לאורך חופי מערב אירופה על מנת לעצור כל ניסיון פלישה אנגלו-אמריקאי[1]. הוא ציווה שההגנה תהיה כל כך מסודרת והיחידות כל כך יעילות, שכל ניסיון פלישה יתנפץ לפני הנחיתה או מיד אחריה.
באוגוסט 1942 ערך היטלר דיון בהשתתפות הרייכסמיניסטר אלברט שפר (הממונה על ארגון הבנייה הנאצית, הטודט) ובכירים מפיקוד המערב. הוא הורה להכין את ביצורי הקבע החזקים ביותר שניתן לכל אורך החוף הנתון לשליטה נאצית (3,800 קילומטרים), מגבול צרפת עם ספרד ועד נורווגיה; הוא רצה 15,000 נקודות מבוצרות שיאוישו ב-300,000 מגנים, והורה להשלים את בניית הביצורים עד ה-1 במאי 1943, המועד המוקדם ביותר בו צפויה פלישה[2]. כישלון הפשיטה על דייפ באוגוסט 1942, הודות להגנה הגרמנית בחופים, העצים אצל היטלר את האמונה בחשיבותה של החומה האטלנטית.
ככל שחלף הזמן הידרדר מצבה של גרמניה. הרוסים התקדמו בחזית המזרחית וכדי לעצור אותם נדרשו כוח אדם ומשאבים נוספים. היטלר האמין כי סיכול הנחיתה יהיה הגורם המכריע של המלחמה כולה, וכי אם ייכשל ניסיון הפלישה, לא ינסו בעלות הברית לפלוש שוב לעולם, ואז יוכל הוורמאכט להעביר עשרות דיוויזיות לחזית המזרח ולהטות את המצב שם לטובתו.
בניית החומה האטלנטית
אלפי עובדי כפייה אולצו לבנות את הביצורים בחופי בלגיה וצרפת אשר לאורך תעלת למאנש.
בעיני רוחו דמיין היטלר את החומה האטלנטית כקו ביצורים אימתני לאורך כל חופי מערב אירופה. הוא רצה 15,000 נקודות בצורות שיאוישו ב-300,000 מגנים, אך המציאות הייתה שונה בתכלית. מרבית החופים היו מבוצרים ומאוישים בדלילות בתחילת 1944, מלבד אזור פה-דה-קאלה (שם הייתה החומה האטלנטית קרובה ביותר לתיאור התעמולה הגרמנית: מצודה בלתי חדירה).
בנובמבר 1943 הטיל היטלר את משימת שיפור ביצורה של החומה האטלנטית בתעלה על פילדמרשל ארווין רומל, אחד ממפקדי השריון המוכשרים של גרמניה, ומינה אותו מפקד קבוצת ארמיות B בינואר 1944[3]. רומל האמין שביצורם של החופים הכרחי על מנת לעצור את הפלישה המתקרבת, שלאור ריכוזי הכוחות הגדולים בבריטניה הייתה צפויה בחודשים הקרובים. תחת פיקודו של רומל הואץ קצב הבנייה, ונבנו בונקרים וביצורים בכל קטע חוף שהתאים אפילו במידה מועטה לנחיתה אמפיבית. קו ההגנה הראשון מול החוף הכיל מוקשים מעוגנים בתעלה. המכשולים ברצועת הגאות החלו במה שכונה שערים בלגיים, מבנים דמויי שער עשויים ממסגרות ברזל בגובה של כשלושה מטרים, שהוצבו במים כ-150 מטרים מקו שיא הגאות. למבנים הוצמדו מוקשי צלחת 'טלר' (Teller), מוקשים נגד טנקים, או פגזי ארטילריה. אחריהם, כמאה מטרים מקו שיא הגאות, נגררו קורות כבדות לתוך המים והונחו כשהן מכוונות אל הים. במרחק שבעים מטרים מהחוף הכילה חגורת המכשולים העיקרית קיפודים צ'כיים, שנועדו לקרוע את תחתיתן של נחתות. עד רגע הפלישה זרעו הגרמנים מיליוני מוקשים בצפון צרפת. כדי להכביד על נחיתת כוחות מוטסים, הוצפו במים שטחים נמוכים ונזרעו מוקשים ומכשולים הרחק מעבר לקו החוף. בשטחים הפתוחים הראויים לנחיתת דאונים ננעצו קורות באורך שלושה מטרים בקרקע שכונו "האספרגוס של רומל".
החומה האטלנטית מעולם לא הושלמה למרות המאמצים הכבירים שהושקעו בבנייתה. הסיבה לכך היא שלגרמנים לא היה מושג היכן בעלות הברית מתכננות לפלוש, ואי לכך היה צורך לבצר קו חוף באורך אלפי קילומטרים. כמו כן, הגרמנים האמינו שהמקום הסביר ביותר בו תתרחש הפלישה הוא פה-דה-קאלה (הודות למבצע הונאה נרחב של בעלות הברית, מבצע פורטיטיוד) והשקיעו את מרב מאמציהם בביצור אזור זה. סיבה נוספת טמונה בקשיים של הגרמנים להעביר חומרי בנייה (ברזל, מלט וחול) לחזית, כתוצאה מהרס שיטתי של התשתיות בגרמניה ובצרפת בהפצצות בעלות הברית ופעילות חבלנית מצד המחתרת הצרפתית, הרזיסטנס.
בסופו של דבר, החומה האטלנטית לא מילאה את ייעודה, כאשר עיכבה באופן מינורי בלבד את נחיתת בעלות הברית במהלך הפלישה לנורמנדי.
הפולמוס בנוגע לטקטיקת ההגנה הרצויה של הכוחות הגרמניים
רומל האמין שהביצורים הקבועים יוכלו רק לעכב את ההסתערות של חיילי בעלות הברית, לא להדוף אותה. הוא חשב שלכך תידרש התקפת נגד מהירה ביום הפלישה עצמו, על ידי דיוויזיות ניידות של רגלים ושריון שיהדפו את ההסתערות על קו המים. לתפיסתו, עשרים וארבע השעות הראשונות של הפלישה תהיינה המכריעות, כי אם יינתן לאויב להקים ראש גשר איתן, יהיה כמעט בלתי אפשרי לסלקו מהיבשה[4]. על סמך ניסיונו במערכה בצפון אפריקה, רומל סבר כי עתה, לאחר שבעלות הברית השיגו עליונות אווירית מוחלטת בצפון-מערב אירופה, יש להציב את דיוויזיות הפאנצר קרוב ככל האפשר לחופים, בעמדות מחופרות, מאחר שאם תורחקנה מהחזית לצורך מתקפת-נגד הן לעולם לא יצליחו להגיע לקרב בזמן כדי להכריעו, בגלל שליטת בעלות הברית באוויר.
מפקד חזית המערב, פילדמרשל רונדשטט, יחד עם גנרל ליאו גייר פון שוופנבורג, מפקד קבוצת פאנצר מערב, חלקו עליו בסוגיה זאת[5]. הם טענו, שיש להציב את יחידות הפאנצר הרחק מן החופים, להתיר לבעלות הברית לנוע פנימה לתוך היבשת, ואז לבצע מתקפות נגד הרחק מטווח התותחים הימיים הכבדים של ספינות בעלות הברית. לדעתם, ולדעת גנרל היינץ גודריאן, מומחה ללוחמת שריון, הניסיון בסלרנו ובסיציליה, שבו ניסו כוחות שריון גרמניים לתקוף את ראשי החוף של בעלות הברית ונכתשו באש התותחים הימיים, הוכיח כי אי אפשר לקרב את השריון לחופים. בנוסף, לראייתם, התחפרות הטנקים בקרבת החוף מנוגדת היגיון, שכן העוצמה של עוצבות הפאנצר גלומה בניידות ובכוח האש שלהן[6].
בפגישה שהתקיימה במרץ 1944, בין מפקדים בכירים במערב עם היטלר, ביקש רומל שליטה על כל דיוויזיות השריון במערב, שעד אותה עת היו תחת פיקודה של קבוצת פאנצר מערב. בסופו של דבר, היטלר בחר בפשרה רפה, והעביר לפיקודו של רומל שלוש דיוויזיות פאנצר - דיוויזיית הפאנצר ה-2, דיוויזיית הפאנצר ה-21 ודיוויזיית הפאנצר ה-116, בעוד שארבע הדיוויזיות האחרות (האס.אס ה-1, האס.אס ה-12, פאנצרגרנדיר ה-17 ופאנצר להר) בגזרה של פיקוד מערב נשמרו בפנים הארץ ככוח עתודה נייד[7]; הן הוכפפו אישית להיטלר, שפקד שהן לא יופעלו בלי הוראה ממנו עצמו. הפתרון הבעייתי שבחר היטלר, לפצל את הפיקוד על יחידות השריון, משמעותו היה שבשעת חירום יקבלו מפקדי דיוויזיות הפאנצר פקודות משלוש סמכויות: מרומל, מרונדשטט ומהיטלר.
לקריאה נוספת
- סטיבן אמברוז, יום הפלישה, הוצאת זמורה ביתן, 2002. תרגום: מרדכי ברקאי
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: החומה האטלנטית |
- 44 תמונות של הצד הגרמני של החומה האטלנטית, באתר warhistoryonline
הערות שוליים
- ^ Zaloga, Steven. D-Day Fortification in Normandy, Osprey 2005. p.6
- ^ Zaloga, pp.6-7
- ^ Zaloga, עמ' 8
- ^ אנדרו רוברטס, סערת המלחמה, הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, 201'. עמ' 422
- ^ החוקרים חלוקים בדבר התעניינותו של רונדשטט בנושא זה.
- ^ סטיבן אמברוז, יום הפלישה, מאנגלית: מרדכי ברקאי, הוצאת זמורה ביתן, 2002, עמ' 98
- ^ הפיקוד והטקטיקה הגרמנית במערב, 1944, באתר Feldgrau
