אנטישמיות בעולם הערבי

אנטישמיות בעולם הערבי מתייחסת לאפליה נגד יהודים במדינות ערב. למרות שהערבים הם חלק מהעמים השמיים, המונח אנטישמיות מתייחס לאפליה כנגד יהודים (ראו אנטישמיות: מקור המונח).

רקע

האנטישמיות הערבית התרחבה החל מהמאה ה-19. יהודים, כמו קבוצות מיעוט אחרות בעולם המוסלמי, היו כפופים למגבלות שונות הרבה לפני כן (ראו: ד'ימי). עם זאת, למרות הצביון המגביל, הוענק מעמד של בני חסות ל"עם הספר", בתנאי שהם לא נאבקו במעמד החברתי והחוקי הנחות שהוטל עליהם, ובכך הם זכו לביטחון יחסי נגד רדיפה ולרווחה במשך רוב הזמן - הגנה שלא הייתה קיימת לעמים הלא-נוצרים ברוב אירופה עד רעיונות הנאורות, השוויון והחילון שלאחר המהפכה הצרפתית - כך שהתאפשר ליהודים ליהנות מכיבוד החוקים הדתיים שלהם ואורחות חייהם.

אנטישמיות בעולם הערבי גדלה מאוד בתקופה המודרנית, בעקבות מספר סיבות: התמוטטותה של האימפריה העות'מאנית והחברה האסלאמית המסורתית, השפעה אירופאית שהובאה על ידי האימפריאליזם המערבי וערבים נוצרים, תעמולה נאצית, תרעומת על תנועת הלאומיות היהודית שהובילה להתיישבות במחוז הסורי הדרומי של האימפריה העות'מאנית (ראו ציונות), ועליית הלאומיות הערבית. לפי אלה שוחט, השקפת הלאומיות הערבית על "יהודים-ערבים" הושפעה מהרעיון הציוני שלאומיות ערבית ויהודית סותרים זה את זה. השקפתה של אלה שוחט מבקרת את הניסיון של היהודים להכחיש את זהותם ואת הניסיון להעביר את האשמה על גירוש היהודים מאדמות ערב לעבר ישראל והציונות.

עלייתו של האסלאם הפוליטי במהלך שנות ה-80 ולאחר מכן, יצרה מוטציה חדשה לאנטישמיות האסלאמית, אשר נתנה לשנאת היהודים מרכיב דתי.

במשך רוב 1,400 השנים האחרונות, לפי ברנרד לואיס, הערבים לא היו אנטישמים כפי שהמילה אנטישמיות משמשת במערב. לדעתו, זה ברוב המקרים, משום שהערבים אינם נוצרים, הם לא גדלו על סיפורים של רצח אותו האיש על ידי היהודים. באסלאם, סיפורים כאלה נדחו על ידי הקוראן כאבסורד וחילול קודש. מאחר שמוסלמים אינם רואים את עצמם כ"בני ישראל האמיתיים", הם לא מרגישים מאוימים על ידי הישרדות העם היהודי. משום שהאסלאם לא שומר את הברית הישנה, אין התנגשות פרשנויות בין שתי הדתות ולכן שתיהן יכולות להתקיים זו לצד זו. אין, לפי לואיס, מחלוקת תאולוגית בין מוסדות הדת המוסלמיים למוסדות הדת היהודיים. סטיבן ה. נורווד טוען כי מאז מלחמת סיני, השמאל הקיצוני נוהג להתעלם מהאנטישמיות המוסלמית. בשמאל הקיצוני האירופאי והאמריקאי תקפו לעיתים קרובות את הציונות ואת ישראל, תוך שימוש בפולמוס המתמשך מהתאולוגיה הנוצרית. זאת בזמן שבאותו הזמן הוא מתכחש לכך שלאנטישמיות השפעה מתמשכת על ההשקפות הערביות והאיראניות.

בעוד שהיו תקריות אנטישמיות בתחילת המאה ה-20, האנטישמיות גדלה באופן דרמטי כתוצאה מהסכסוך הישראלי-ערבי. לאחר מלחמת העצמאות, הנכבה, הקמת מדינת ישראל, והניצחונות הישראליים במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים, הייתה תחושת השפלה חמורה ליריבותיה של ישראל - בעיקר מצרים, סוריה ועיראק. עם זאת, עד אמצע שנות ה-70, הרוב המכריע של היהודים עזבו את ארצות ערב והאסלאם והיגרו בעיקר לישראל, צרפת וארצות הברית. הסיבות להגירה הן מגוונות ושנוי במחלוקת.

עד שנות ה-80, על פי ברנרד לואיס, נראה שהיקף הספרות האנטישמית שפורסמה בעולם הערבי, והסמכות של יוזמיה, מצביעה על כך שהאנטישמיות הקלאסית הפכה לחלק חיוני מהחיים האינטלקטואליים הערביים, הרבה יותר מאשר בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים בצרפת, ובמידה שכבר ברת השוואה לגרמניה הנאצית.

בדו"ח משנת 2008 של מרכז המידע למודיעין ולטרור על אנטישמיות ערבית-מוסלמית עכשווית, קובע כי תאריך תחילת תופעת התפשטות האנטישמיות הנוצרית-אירופאית הקלאסית לעולם הערבי החלה בסוף המאה ה-19. בשנת 2014 הליגה נגד השמצה פרסמה את מדד האנטישמיות בעולם, סקר גלובלי של עמדות אנטישמיות ברחבי העולם, אשר דיווח שבמזרח התיכון, 74% מהמבוגרים הסכימו עם רוב מאחת עשרה הצעות אנטישמיות שהועלו בסקר כולל "ליהודים יש יותר מדי כוח בשווקים הפיננסיים הבינלאומיים", וכי "היהודים אחראים למרבית המלחמות בעולם".

ימי הביניים

היו תקופות בהן יהודים, יחד עם נוצרים וזורואסטרים, זכו למעמד המשפטי של ד'ימי (מיעוט מוגן) באדמות שנכבשו על ידי הערבים המוסלמים, שלרוב הוחל על המיעוטים הלא-מוסלמיים. היהודים נראו בדרך כלל כקבוצה דתית (לא גזע נפרד), ובכך, חלק מ"המשפחה הערבית".

ד'ימי היו נתונים למספר ההגבלות, היישום והחומרה השתנו עם הזמן והמקום. הגבלות כללו מגורים ברבעים נפרדים, חובה ללבוש בגדים ייחודיים, התרפסות ציבורית בפני המוסלמים, איסורים על הטפה נגד התאסלמות ונגד נשיאת נשים מוסלמיות, וגישה מוגבלת למערכת המשפטית (עדותו של יהודי לא נחשבה אם נסתרה על ידי עדותו של מוסלמי). ד'ימי נאלצו לשלם מס גולגולת מיוחד (ה"ג'זיה"), אשר פתר אותם משירות צבאי ומתשלום זכאה כפי שנדרשו המוסלמים. בתמורה, לד'ימי הוענקו זכויות מוגבלות, כולל מידת סובלנות, אוטונומיה קהילתית בעניינים אישיים, והגנה מהרג. הקהילות היהודיות, כמו הנוצריות, בדרך כלל היוו ישויות אוטונומיות למחצה אשר ניהלו חוקים והנהגה משלהן, אשר נשאו באחראיות לקהילה כלפי השליטים המוסלמים.

על פי אמות מידה של ימי הביניים, התנאים של היהודים תחת שלטון האסלאם היו בדרך כלל יותר רשמיים וטובים יותר מאלה של היהודים בארצות הנוצריות, בין היתר, בשל שותפות מעמד המיעוט עם הנוצרים בארצות אלה. יש ביסוס לטענה שמעמדם של היהודים בארצות ללא מיעוט נוצרי היה לרוב גרוע ממצבם בארצות עם מיעוט כזה. לדוגמה, היו מקרים רבים של מעשי טבח וטיהור אתני של יהודים בצפון אפריקה, במיוחד במרוקו, לוב ואלג'יריה שבסופו של דבר נאלצו היהודים לחיות בגטאות. גזירות המצווים על הריסת בתי כנסת נגזרו בימי ביניים במצרים, סוריה, עיראק ותימן. בתקופות מסוימות בתימן, מרוקו ובגדד, יהודים נאלצו להתאסלם או למות. דוגמאות לאירועי טבח: הטבח ביהודי פאס (1033), הטבח ביהודי פאס (1465) .

המצב שבו יהודים נהנו משגשוג תרבותי וכלכלי לעיתים, אבל נרדפו בזמנים אחרים, סוכם על ידי גוסטב פון גרונבאום:

לא יהיה קשה להרכיב את השמות של מספר מאוד גדול של נתינים או אזרחים יהודים של האזור האיסלמי אשר השיגו דרגה גבוהה של כוח, השפעה כלכלית גדולה, הישג אינטלקטואלי משמעותי ומוכר, ואותו הדבר ניתן לעשות עם הנוצרים. אבל זה גם לא יהיה קשה להרכיב רשימה ארוכה של רדיפות, הפקעות שרירותיות, ניסיונות המרה כפויים, או פוגרומים.

העידן המודרני

ישנם חוקרים כמו מרק ר. כהן הטוענים כי האנטישמיות הערבית בעולם המודרני התעוררה במאה ה-19, על רקע הלאומיות היהודית הסותרת את הלאומיות הערבית ויובאה לעולם הערבי בעיקר על ידי ערבים נוצרים לאומניים, ורק לאחר מכן אנטישמיות זו עברה לערבים המוסלמים. לדברי ברנרד לואיס:

ההיקף של הספרים והמאמרים האנטישמיים שפורסמו, בגודל ובמספר המהדורות וההופעות, המעמד הגבוה והסמכות של הכותבים, המפרסמים ונתוני החסות, המקום שלהם בבתי הספר ובתוכנית הלימודים במכללה, תפקידם בתקשורת ההמונים, ככל הנראה מצביע על כך שאנטישמיות קלאסית היא חלק חיוני מהחיים האינטלקטואליים בזמן הנוכחי, כמעט כמו שהיה בגרמניה הנאצית, והרבה יותר מאשר בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בצרפת.

המאה ה-19

עלילת דמשק בטיימס, 18 אפריל 1840

האב תומאסו ומשרתו

עלילת דמשק הייתה פרשה אשר עסקה בהיעלמותם של נזיר נוצרי ומשרתו המוסלמי בשנת 1840 ובעקבות זאת התפתחה עלילת דם אשר האשימה את היהודים ברציחתם לצורך אפיית מצות. הרקע לעלילה היה היעלמותו של נזיר בשם תומאסו, מיסיונר אפוסטולי וכומר במנזר הקאפוצ'יני הצרפתי, יחד עם משרתו המוסלמי, איברהים עמארה, אחרי שתלו מודעה בשוק היהודי בדמשק. ב-5 בפברואר 1840, נזיר פרנצ'יסקני ומשרתו דווחו כנעדרים, ולא נראו שוב. המושל הטורקי והקונסול הצרפתי, ראטי-מנטון, האמינו כי מדובר ברצח פולחני, והאשימו את היהודים בכך שכן הרצח לכאורה התרחש לפני חג הפסח. החלה חקירה מבוימת, וספר יהודי בשם שלמה נגרין הודה תחת עיוניים והאשים יהודים אחרים. שני יהודים נוספים מתו בעינויים ואחד (משה אבולעפיה) התאסלם כדי להתחמק מהעינויים. כמו כן, התקיימו התקפות המוניות נגד קהילות יהודיות ברחבי המזרח התיכון.

זעם בינלאומי הוביל להזמנת חקירה במצרים על ידי אבראהים פאשא. משא ומתן שהתקיים באלכסנדריה הבטיח בסופו של דבר שחרורם ללא תנאי של תשעת האסירים שנותרו בחיים (מתוך שלושה עשר) והכרה בחפותם. מאוחר יותר בקונסטנטינופול, משה מונטיפיורי (מנהיג הקהילה היהודית בבריטניה) שכנע את הסולטאן אבדילמג'יט הראשון להנפיק פירמן (צו) שנועד לעצור את ההתפשטות של עלילת הדם ברחבי האימפריה העות'מאנית:

...ולאהבה שאנו נושאים לנתינים שלנו, אנחנו לא יכולים להרשות שהאומה היהודית, אשר חפותם מהפשע שנטען נגדם, תהיה מודאגת ומיוסרת כתוצאה מהאשמות שאין להן בסיס אמת...

עם זאת, פוגרומים התפשטו במזרח התיכון ובצפון אפריקה: חלב (1850 ו-1875), דמשק (1840, 1848 ו-1890), ביירות (1862 ו-1874), דיר אל-קמר (1847), יפו (1876), ירושלים (1847, 1870 ו-1895), קהיר (1844, 1890, 1902-1901, מנצורה (1877), אלכסנדריה (1870, 1882, 1907-1901, פורט סעיד (1903, 1908).

לפרשת דרייפוס בסוף המאה ה-19 היו השלכות בעולם הערבי. בפרשה, הואשם אלפרד דרייפוס, קצין תותחנים צרפתי בדרגת סרן, כי בגד במדינתו וריגל לטובת גרמניה על אף היותו חף מפשע ומתוך מניעים אנטישמיים. התפרצויות הנלהבות של אנטישמיות בצרפת הדהדו באזורי ההשפעה הצרפתית, במיוחד בלבנון המארונית. העיתונות הערבית המוסלמית, לעומת זאת, סיקרה באופן אוהד את הקצין המואשם דרייפוס, ומתחה ביקורת על רדיפת היהודים בצרפת.

לקריאה נוספת

• שמואל טריגנו (עורך), סוף היהדות בארצות האסלאם, הוצאת כרמל בשיתוף עמותת דיאלוגיה, 2018.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אנטישמיות בעולם הערבי32260145Q4117862