אסון מחניים
 | |
| אנדרטת "יד לשמונה" במחניים | |
| תאריך | 19 באפריל 1974 |
|---|---|
| מיקום | שדה התעופה מחניים |
| גורם | טעות אנוש |
| קואורדינטות | 32°58′51.77″N 35°34′18.87″E / 32.9810472°N 35.5719083°E |
| המעורבים באסון | |
| כלי טיס 1 | |
| כלי טיס | CH-53 סי סטאליון (יסעור) |
| מפעיל | צה"ל |
| אנשי צוות | 8 |
| הרוגים | 8 |
| כלי טיס 2 | |
| כלי טיס | CH-53 סי סטאליון (יסעור) |
| מפעיל | צה"ל |
| ניצולים | כולם |
|
(למפת אצבע הגליל רגילה)   שדה התעופה מחניים | |
אסון מחניים היה תאונה אווירית שהתרחשה ב-19 באפריל 1974, כ"ז בניסן ה'תשל"ד, בין שני מסוקי יסעור של צה"ל מעל שדה התעופה מחניים. אחד המסוקים הצליח לנחות בשלום, אף שניזוק מההתנגשות, ואילו המסוק האחר התרסק, עלה באש, וכל שמונת החיילים שהיו בו נספו.
בעקבות האסון יצאו המשפחות השכולות (שנודעו כבני משפחת "יד לשמונה") למערכה משפטית סבוכה וארוכת שנים כנגד שלטונות הצבא ובייחוד פיקוד חיל האוויר, שתכליתה חקירה נוקבת ובלתי-תלויה של נסיבות התאונה. בהמשך, יצאו למאבק ציבורי שעיקרו קביעת דרכי פיקוח ובקרה חיצוניים על הצבא, והכפפת המערכת המשפטית הצבאית ליועץ המשפטי לממשלה בנושאים של תאונות קטלניות.
התאונה
המבצע והתאונה, שבאה בעקבותיו, אירעו בעת מלחמת ההתשה במובלעת הסורית, בתקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים. בתקופה זו ערכו כוחות חיל האוויר הישראלי פעילות מבצעית תדירה באזור הצפון, שהייתה מעין מלחמה מוגבלת.
בבוקר 19 באפריל 1974 יצאו מבסיס תל נוף מספר מסוקים מסוגים שונים לביצוע משימות לוחמה אלקטרונית בחזית הסורית, בהם היו ארבעה מסוקים מדגם יסעור. בגמר המשימה, בערך בשעה 12, הופנו במקביל כל המסוקים לנחיתה בשדה התעופה מחניים, מבלי שהועברו למגדל הפיקוח באופן מדורג. נוסף על כך, נוהלי התעבורה בשדה התבססו על נהלים אזרחיים, המותאמים לתעבורה אווירית מצומצמת בימי שגרה, אף על פי שמאז מלחמת יום הכיפורים הופעל על ידי חיל האוויר למשך תקופות ממושכות.
מגדל הפיקוח של השדה אויש אותה שעה על ידי שני פקחים צבאיים, שאחד מהם הוסמך כפקח עצמאי כעשרה ימים לפני התאונה. מכשירי הקשר הרגילים במגדל הפיקוח היו מקולקלים זה יומיים ולכן נעשה שימוש במכשיר קשר ידני. תוך דקות מרגע שהתקבלה במגדל הפיקוח ההודעה על העברת המסוקים לנחיתה במחניים, חגו מעל השדה 14 מסוקים, מתכוננים לנחיתה. הטייסים החלו מתקשרים עם הפקח בקצב הולך וגובר ומפאת העומס הרב, הפקח לא הצליח לעקוב אחר הודעותיהם ולרשום אותן. אף על פי כן, הוא המשיך בהנחתה.
ארבעת היסעורים נערכו אף הם לנחיתה, בזה אחר זה. פקח הטיסה אישר את נחיתתם, אף על פי שמבטו כלל לא הופנה אליהם. אחד המסוקים הספיק לנחות. מסוק אחר חג מעל - ממתין וצופה לשני האחרים שינחתו. מסוק שלישי החל לנחות לאיטו בלי שיידע כי בעצם אותן שניות הוא יורד ומתקרב לתקרתו של המסוק הרביעי, מבלי שראו זה את זה ומבלי שקיבלו כל אות אזהרה ממגדל הפיקוח.
בגובה של כ-200 רגל התנגשו שני היסעורים. כתוצאה מההתנגשות להביו של המסוק התחתון נשברו, הוא צלל והתרסק על האדמה וכל נוסעיו נהרגו. המסוק העליון נפגע, אך טייסו הצליח להנחיתו בשלום. למקום הוחשו במהירות צוותי כיבוי משדה התעופה, ומתחנת חצור הגלילית הסמוכה, אשר ביצעו פעולות כיבוי של המסוק הבוער. לאחר שהשניקו את האש הוציא צוות כבאים, בסיוע חיילים שהיו במקום, את שמונה הגופות מבין שברי המסוק העשנים.
בתאונה נהרגו שני טייסי המסוק, המכונאי המוטס וחמישה לוחמי יחידת עורבי השחקים. ההרוגים היו: סרן אדם אוארבך, סמל ראשון דורון (דוקי) איש-שלום, סמל ראשון חיים טחן, סגן מיכאל ניר (סופונרו), סמל דני פרקש, סמל יחיאל (חיליק) רמי, סמל אליעזר תמר וסגן יצחק תפוחי.
חקירת התאונה ומאבק המשפחות
אפריל 1974 עד סוף אפריל 1975
מיד לאחר האסון מינה מפקד חיל האוויר ועדת חקירה שבדקה את הגורמים לו, כמקובל במקרים של תאונות קטלניות. אף על פי שנמצאו על ידי הוועדה מספר רב של ליקויים בתחומי רקע שונים, הגיעה למסקנה כי הסיבה המכרעת לתאונה היא טעות אנוש של קברניט המסוק שנפגע. לא ננקטו הליכים כנגד איש.
נציגי המשפחות השכולות דרשו לראות את דו"ח ועדת החקירה של חיל האוויר, שהוגדר כסודי, ונציג שלהם נפגש עם האלוף בני פלד, מפקד חיל האוויר. פלד טען כי החוק אינו מאפשר לו להראות להורים את הדו"ח, אולם ההורים לא הסתפקו בתשובה זו ופנו אל היועץ המשפטי למערכת הביטחון, אוריאל גורני, שענה שאמנם הם זכאים לראות את הדו"ח, אך עליהם להמתין עד סיום כל הליכי החקירה וחוות הדעת.
הפרקליט הצבאי הראשי מוסמך למנות חוקר סיבות מוות, אם הגיע למסקנה שישנו עניין במיצוי הליכי חקירה ומשפט. במקרה זה הפרקליט הצבאי הראשי, לאחר שבחן את דו"ח ועדת החקירה של חיל האוויר, פנה למפקד חיל האוויר בדרישה למינוי קצין בודק להשלמת החקירה. מפקד חיל האוויר התנגד לעניין מראשיתו והבהיר כי לא יתמוך בהשלמת החקירה כל עוד הרמטכ"ל לא ישעה את החלטותיו לגבי תיק ועדת החקירה של חיל האוויר. עמדה זו, על אף שאין לה יסוד משפטי, נבעה מתפיסתו הפיקודית של מפקד חיל האוויר, שלא ייתכן שהחלטתו בדבר הטיפול בתיק ועדת החקירה לא תהיה סוף פסוק, אלא אם מפקדו - הרמטכ"ל - סבור אחרת. בשל התנגדות זו ואף על פי שכל הסמכויות המשפטיות היו בידי הפרקליט הצבאי הראשי, השתהתה ההחלטה בדבר השלמת החקירה במשך חודשים.
כך נמשך הדבר עד אפריל 1975, עת יעץ גורני להורים לפנות בנושא לתובע הצבאי הראשי, סגן-אלוף שבת לוי. ההורים לא ידעו אז כי הדרגים המשפטיים תומכים בבקשתם, אך אינם יכולים לממשה בשל התנגדות חיל האוויר. התובע הצבאי הסביר להורים כי זכותם לתבוע, 30 יום אחרי גמר החקירה, מינוי שופט חוקר סיבות מוות. כך עשו ההורים ובזאת אולץ הפצ"ר להורות על מינוי שופט חוקר סיבות מוות.
מאי 1975 עד אוקטובר 1976
סגן-אלוף דליה דורנר נתמנתה לשופט חוקר והתובע הצבאי הראשי סגן-אלוף שבת לוי השתתף בשתי הישיבות הראשונות שנערכו בעניין, במטרה לעזור ולעקוב אחר מהלך הדיון המשפטי. לאחר שתי ישיבות, הודיע לוי כי נבצר ממנו להמשיך ולהופיע בהמשך החקירה, וזאת בשל "עמדה שהובעה על ידי מפקד חיל האוויר באשר לניהול החקירה ובאשר לגישת התביעה בנושא". במקומו של לוי נתמנה איש מילואים של חיל האוויר כנציג התביעה. מרגע זה ואילך, חשו ההורים כי חקירת התאונה נתחמה לתחום צר, המעוות את אחריותם של מכלול של גורמים לקרות התאונה.
בראשית אוגוסט 1975 נתנה דורנר את החלטתה, לפיה הועמדו לדין שני אנשי חיל אוויר, פקח טיסה בדרגת רב"ט שהיה במגדל הפיקוח בעת האסון ובקר-אוויר בדרגת סגן. משפטם של השניים נמשך חודשים רבים, ובסופו החליט בית הדין הצבאי שבפניו הובאו לדין, כי הרב"ט אינו צריך להשיב לאשמה.
הפרקליט הצבאי הראשי ערער על החלטה זו של בית הדין הצבאי בפני בית הדין הצבאי לערעורים בראשותו של אל"ם (מיל.) מאיר שמגר, שופט בית המשפט העליון. שמגר החליט להחזיר את הדיון בעניינו של הרב"ט לבית הדין הצבאי המחוזי. בנוסף, העיר בית הדין הצבאי לערעורים בהחלטתו: ”רשלנותו של הנאשם, בין אם תוכח ובין אם לאו, אינה שוללת אחריותו בפלילים של מאן דהוא אחר, כי לא אחת ואירוע טרגי הוא תוצאה של הצטברותם של אירועים, מעשים ומחדלים... ראוי כי הגורמים המוסמכים לכך יתנו דעתם לאמירה זו כדי שיקבע מי הדרג הפיקודי האחראי לכך שהנחתתם בשלום של מטוסים הופקדה למעשה בידי אלת המזל”.
נובמבר 1976 עד פברואר 1977
נציגי ההורים השכולים ראו בהערה זו של בית הדין הצבאי לערעורים משום אישור לטענתם, והיא כי החקירה שנעשתה בתאונה זו לא הייתה שלמה. לפי ההורים, חקירתה של דורנר הצטמצמה לחלק מסיבות המוות, ולא ניתן מענה לכלל השאלות שהועלו בדבר אחריות המערכת הצבאית. נוספו על כך תחושות חוסר אמון הולכות וגוברות כנגד הפיקוד הבכיר של חיל האוויר שנבע מהיעלמות ראיות (השמדת פקודת המבצע והיעדר סרטי הקלטה) ומעשי התערבות בהליכים משפטיים על ידי מפקד חיל האוויר, דוגמת זה שהוביל להתפטרותו של לוי.
משום כך תבעו ההורים להשלים את החקירה, ודרישתם זו אך התחזקה נוכח חששם כי אם החקירה לא תחודש, עלולה לחול עליה התיישנות, שלגבי עבירות צבאיות חלה שלוש שנים לאחר התאונה. במאבקם זה פנו ההורים אל היועץ המשפטי לממשלה פרופ' אהרן ברק. בינואר 1977, כשלושה חודשים לפני תחילת ההתיישנות, כתב פרופ' ברק לפרקליט הצבאי הראשי, כי יש להורות מיד על חידוש החקירה על ידי שופט חוקר שיחקור מהם גורמי התאונה ומי האחראים לה בדרגים השונים. באותו חודש, בינואר 1977, התקבלו נציגי ההורים לשיחה על ידי חברים בוועדת החוץ והביטחון. שר הביטחון שמעון פרס והיועץ המשפטי של משרדו הבטיחו לוועדת המשנה שעסקה בנושא, כי לא תחול התיישנות על חקירת נסיבות התאונה וביקשו לדחות מינוי שופט חוקר בגלל הליך משפטי אחר, שהתקיים באותו זמן והוא - משפטו החוזר של הרב"ט.
ההורים לא הרפו ובסופו של דבר כפה השר פרס את דעתו על הרמטכ"ל מרדכי גור והורה לו להקים ועדת חקירה, לאחר שיסתיים משפטו של הרב"ט. ההורים, שחששו כי עם תום שלוש השנים ליום בו אירעה התאונה תחול ההתיישנות, עתרו לבג"ץ. בדיונים ממושכים שנערכו בין נציגי ההורים לבין נציגי משרד הביטחון, סוכם על הקמת ועדת חקירה, שהיה מותר לה לחקור על פי הרכבה גם קצינים בדרגת אלוף, כמו מפקד חיל האוויר. הרכב הוועדה: אלוף מנחם מרון - יו"ר, אל"ם (מיל.) אליעזר כהן ודב שפי. הוועדה הודרכה לסיים עבודה או לפחות להגיש מסקנות ביניים לפני 18 באפריל 1977, הוא יום מלאת שלוש שנים לתאונה.
מרץ 1977 עד ספטמבר 1978
עיקרי ההשגות שהועלו על ידי ההורים בפני ועדת מרון, נחקרו על ידה וזכו להתייחסותה בדו"ח הסופי, הם:
- העברת פקודת המבצע מהמטה ליחידות השדה התארכה זמן רב מהסביר והגיעה לטייסת זמן קצר לפני הביצוע, ללא נקיטת פעילות לנטרול סיכונים על ידי מפקדי הטייסת.
- תדריך בטייסת שנערך בבוקר האסון היה חפוז ולוקה בהסדרי בטיחות.
- היעדר נוהלי גישה והצטרפות לשדה התעופה מחניים, למעט הנהלים האזרחיים הקיימים בלאו הכי. זאת אף על פי שבתקופה שקדמה לאסון הופעל השדה באופן קבוע על ידי חיל האוויר והתעבורה האווירית בו הייתה רבה. כמו כן, קדמו לאסון תלונות של טייסים על בטיחות השדה ולמרות זאת, לא נעשה דבר.
- הצבת פקח טיסה לא מיומן להפעלת השדה.
- העברה לא מסודרת של המסוקים מזירת ההפעלה לשדה הנחיתה, על ידי גורמי הבקרה הבכירים.
- הפניית 14 מטוסים בו-זמנית לשדה התעופה מחניים על ידי תא השליטה של חיל האוויר ללא ליווי או הנחיות מתאימות בדבר סידורי הנחיתה.
- מכשיר הקשר הראשי יצא מכלל פעולה יומיים קודם לכן ולא תוקן.
- השמדת ראיות והתערבות בהליכי חקירה על ידי פיקוד חיל האוויר.
בחוות דעתה קבעה ועדת מרון כי יש להעמיד לדין מספר אנשים שרשלנותם הובילה להתרחשות האסון:
- הבקר הראשי, שליווה את המבצע, לא יזם ולא וידא העברתם המסודרת של המסוקים לתחום האחריות של מגדל הפיקוח במחניים.
- הגורמים האחראים להתקנת נוהלי תעבורה וגישה, שעל אף היקף הפעילות המבצעית שהייתה בשדה תעופה מחניים בתקופת מלחמת יום הכיפורים ובמלחמת ההתשה, לא מצאו לנכון להתקין נוהלי קבע לתעבורה, גישה והצטרפות, שיהיו מותאמים לפעילות חיל האוויר. זאת בנוסף לנהלים האזרחיים שהיו בתוקף באותה עת ואומצו על ידי חיל האוויר, או במקומם.
הוועדה לא מצאה רשלנות בהחלטתו של קצין המגדל לשלוח את פקח הטיסה הבלתי מיומן למחניים, אולם ציינה כי "מוטב היה שלא היה עושה זאת". בנוסף, המליצה למפקדת חיל האוויר שליחת פקחים מנוסים מעל לממוצע לשדות חירום, כגון מחניים.
הוועדה לא קיבלה את טענת ההורים בדבר אופיו החפוז של התדריך בטענה כי הועברו בו הפרטים החיוניים המינימליים. אף שביצוע התדריך תחת תנאי לחץ זמן אינו אופטימלי, לעיתים הוא בלתי נמנע, על אחת כמה וכמה בעתות חירום.
הוועדה לא מצאה פגם בהתנהלות הטייסת או תא השליטה של חיל אוויר. לא נמצאו הוכחות לכך שהראיות הושמדו במתכוון אולם הועלתה תמיהה בדבר היעדר הוראות ברורות בחיל האוויר המחייבות לשמור כל מסמך או חפץ הקשור לתאונה אווירית.
באשר לטענות כנגד מפקד חיל האוויר, נקבע כי על אף שחלק מפעולותיו לא היה להן מקום, והיה בהן כדי ליצור פער אמינות מצד המשפחות, לא נמצא בהן יסוד פלילי. נוסף על כך, מתחה הוועדה ביקורת על הפרקליט הצבאי הראשי אשר משום אי הרצון שלו להתעמת עם מפקד חיל האוויר לא עמד על הסמכויות המוקנות לו על פי חוק והביא להתארכות הטיפול במינוי קצין בודק (בסופו של דבר מונתה שופטת חוקרת סיבות מוות) מעבר לתקופה סבירה. בהמלצותיה התייחסה הוועדה לעניין יחסי הגומלין בין הסמכויות הפיקודיות של מפקד חיל האוויר לעומת המערכת המשפטית בצה"ל.
ממלא מקום הפרקליט הצבאי הראשי הודיע, כי הוא אינו מקבל את ההמלצות ולא יעמיד לדין את האנשים שהוועדה נקבה בשמם. לאחר פנייה אישית אל שר הביטחון עזר ויצמן וראש הממשלה מנחם בגין סוכם, כי חומר הוועדה יועבר לעיונו של פרופ' אהרן ברק כיועץ המשפטי לממשלה. בהמלצותיו, קבע ברק לגבי גורמי תכנון ועיבוד פקודת המבצע, לגבי גורמי הבקרה ולגבי הגורמים האחראים לאי-קיום נוהלי גישה לשדה התעופה, כי הואיל ואין מקום להעמדתם לדין פלילי בגין התיישנות, יש לנזוף בהם נזיפה מנהלית ולשקול את המשך שירותם בחיל. היה ויוחלט על המשך שירות - מן הראוי שנושא זה ישמש שיקול רב משקל בכל הקשור לקידומם.
אוקטובר 1978 עד 1980
עם קבלת המלצותיו של פרופ' ברק הודיעו המשפחות השכולות כי ביישומן יראו מיצויו האפשרי של המישור הפלילי, אולם לא כך הדבר לגבי המישור הציבורי. כפי שנוסח על ידי המשפחות בנייר עמדה: "החקירות והבדיקות, שנמשכו לאורך שנים, גילו וחשפו היבטים שונים שהם בעניינו של הציבור כולו במובן הרחב והעילאי ביותר. נתגלו ליקויים חמורים ביותר בהפעלת המערכת של חיל האוויר... שהם שרשו ומיקודו של השכול היתיר בבתי ישראל. נתגלו פגמים חמורים במערכת הממונה על עשיית המשפט והחקירה בצבא, בגלל תלותה ואי יכולתה לפעול ללא שיקולים זרים כאשר דרגים בכירים בצבא מעורבים ו/או מתערבים בתהליכים."
המשפחות חזרו על עמדה זו בפגישה שהתקיימה בדצמבר 1978 עם ראש הממשלה מנחם בגין, שביקשם להרפות מהנושא. משלא נענו, חידשו פנייתם לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. את תביעותיהם סיכמו בשלושה עיקרים:
- התוויית תו של קלון ציבורי ופומבי, מעוגן בחוק הכנסת, לאלו אשר מעלו בחובה המוחלטת של פיקוד צבאי לנקוט אמצעים המקדמים מניעת אסונות
- הקמת גוף של קבע שעיסוקו הבלעדי הוא לפקח על הצבא בתחום התקנת נהלים ותקנות אשר מקדמים מניעת אסונות מיותרים, ואשר יוכלו לפקח על ביצועם המעשי של נהלים ותקנות אלו. גוף זה חייב להיות בלתי תלוי, לא בצבא ולא בממשל, מקומו הוא ליד ובכפיפות לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת
- הכפפת המערכת הממונה על עשיית המשפט בצבא - הפרקליטות הצבאית - ליועץ המשפטי לממשלה. הכפפת כל הליך חקירתי באשר לתאונה קטלנית לחוות דעתו המחייבת של היועץ המשפטי לממשלה
בד בבד, גם המלצותיו של פרופ' ברק במישור הפלילי לא יושמו במלואן. הנחייתו לנזוף נזיפה מנהלית בחמישה קצינים בכירים שנמצאו אשמים ברשלנות הועברה לטיפול הרמטכ"ל, רפאל איתן, שהעבירה לסגנו, אלוף יקותיאל אדם. האלוף אדם תחקר את הקצינים והחליט שלא לנזוף בהם. בעקבות לחץ מצד שר הביטחון, קרא הרמטכ"ל לחמשת הקצינים ובצעד חריג ביטל את החלטתו של אדם ונזף בקצינים. שניים מהקצינים עתרו לבג"ץ ודרשו לבטל את הנזיפה, בטענה כי אינה חוקית, משום שבהחלטת סגן הרמטכ"ל תמו ההליכים השיפוטיים שננקטו וניתן היה לנקוט נגדם. בג"ץ הוציא צו על תנאי כנגד הרמטכ"ל, שבעקבותיו שיגר רב-אלוף איתן מכתב לשני הקצינים ובו ביטל את הנזיפה, על רקע חוות הדעת המשפטית. משפטם של הסגן והרב"ט, שהתארך למשך שנים, הסתיים בזיכויים.
משחשו כי על מנת לקדם תביעותיהם במישור הציבורי יש כורח להעלותם בפומבי, פנו בני המשפחות לכלי התקשורת בחודש מרץ 1979 וגוללו בפניהם את המסכת המשפטית שארכה עד שלב זה חמש שנים תמימות. הפרסום עורר סערה בציבור, שנחשף לראשונה להשתלשלות האירועים ולטענות החמורות שעלו מהן כנגד מערכות השיפוט הצבאי והפיקוד הבכיר של חיל האוויר.
המאמצים נשאו פרי וחלק מדרישות המשפחות יושמו בדמות שינוי בחוק השיפוט הצבאי, כפי שבא לידי ביטוי בסיכום ועדת המשנה לחקיקה שעסקה בנושא (דצמבר 1980):
- החליט הפרקליט הצבאי הראשי לסגור תיק בתאונה קטלנית, יודיע על כך לאדם הקרוב ביותר לאדם שמותו נגרם בתאונה (להלן - האדם המעוניין), כן יודיע לאדם המעוניין על זכותו לעיין בחומר החקירה מלבד בחומר סודי
- ביקש האדם המעוניין לעיין בחומר החקירה, יועבר החומר לעיונו בתנאים שיקבע הפצ"ר ויודיעו לו על זכותו להגיש השגה ליועץ המשפטי לממשלה
- האדם המעוניין רשאי להשיג על החלטת הפרקליט הצבאי הראשי בפני היועץ המשפטי לממשלה תוך 60 יום מיום שהודעה לו ההחלטה
- לפי פניית היועץ המשפטי לממשלה ימסור לו הפרקליט הצבאי הראשי את תיק החקירה
- החליט היועץ המשפטי לממשלה כי יש מקום להוסיף ולחקור בנסיבות התאונה, או כי יש מקום להעמיד אדם לדין בקשר לתאונה, יודיע לפרקליט הצבאי הראשי את החלטתו בדבר הצעדים שראוי לנקוט בהם
- אחת לשישה חודשים תקבל הוועדה דיווח מפורט מהרמטכ"ל על תאונות בצה"ל. באשר לתאונות קטלניות, יכלול הדיווח בפירוט את הטיפול המשפטי בתיק התאונה
הנצחה
אנדרטה לזכר הנופלים, הנקראת "יד לשמונה", הוקמה מיד לאחר התאונה במקום בו אירעה התאונה, בקצה הצפוני של שדה התעופה ראש פינה (שדה התעופה מחניים)[1]. מדי שנה ביום האסון, הוא בוקרו של יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מתכנסות המשפחות ונציגי היחידות הצבאיות, לטקס זיכרון באנדרטה. האנדרטה חודשה ביום השנה השלושים לאסון בשנת 2004, ביוזמת בוגרי קורס טיס מספר 69, קורס בו סיימו שני הטייסים שנהרגו באסון, יצחק תפוחי ומיכאל (סופונרו) ניר.
קישורים חיצוניים
- אסון מחניים, באתר חיל האוויר הישראלי
- אמיר שגב, תאונת היסעורים במחניים, באתר "מרקיע שחקים"
- "פרצנו מבעד לעשן אל שרידי המסוק הבוערים והוצאנו גופות חרוכות של 8 אנשי חיל-האוויר", מעריב, 21 באפריל 1974
- עמירם ניר, כתבה על מאבק משפחות חללי אסון מחניים, מתוך מהדורת מבט, 1979
- כרמל שטרן, יחידת "עורבי השחקים" זוכרת את אסון מחניים, באתר חיל האוויר הישראלי, 12 באפריל 2018
הערות שוליים
- ^ מנחם רהט, חוללה אנדרטה לזכר חללי המסוק במחניים, מעריב, 14 באוקטובר 1981
33195681אסון מחניים