הגירת פלסטינים מרצועת עזה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפת רצועת עזה

הגירת פלסטינים מרצועת עזה היא עזיבה של אוכלוסייה פלסטינית מרצועת עזה למדינות אחרות. על פי הערכות תופעה זו התגברה מאז השתלטות חמאס על רצועת עזה והסגר שהטילה ישראל בעקבותיה אולם אין מידע מדויק לגבי ממדי ההגירה.

רקע

לפני מלחמת העצמאות מנתה האוכלוסייה ברצועת עזה כ-71 אלף איש. בעקבות הגירת ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות גדלה אוכלוסיית רצועת עזה ביותר מפי שלושה, לכ-268 אלף איש, שרובם פליטים.[1] מאז 1948 גדלה האוכלוסייה פי 7.8 והגיעה בשנת 2023 לכ-2.1 מיליון איש, שרובם עדיין מוגדרים פליטים אף שהם דור שני, שלישי ולעיתים אף רביעי לפליטי מלחמת העצמאות.[2]

תחת שלטון מצרים

ערך מורחב – רצועת עזה תחת שלטון מצרים

לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים בסוף שנת 1948 נשארה רצועת עזה בידי מצרים. על תושביה הוטל ממשל צבאי. מצרים ניהלה את הרצועה אך תושביה נותרו חסרי אזרחות, ותנועתם הייתה מוגבלת ותלויה בקבלת היתרים מיוחדים מהממשל.[3] זאת בניגוד לירדן שסיפחה את הגדה המערבית והעניקה אזרחות לתושביה ודרכון ירדני שאפשר להם חופש תנועה בעולם. לאחר מהפכת הקצינים החופשיים במצרים, הונהגה רפורמה שאפשרה לתושבי הרצועה ללמוד בחינם באוניברסיטאות במצרים, ואף הובטחה להם משרה בשירות הציבורי.[4][5] אלפי פלסטינים ניצלו את ההזדמנות לזכות בהשכלה גבוהה,[6] ורבים מהם מצאו תעסוקה במדינות המפרץ.[5]

תחת מדינת ישראל

עמוד ראשי
 ראו גם – תוכנית הטרנספר

במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את רצועת עזה מידי מצרים, כמו גם שטחים נרחבים בסיני, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. בממשלת ישראל היה קונצנזוס שרצועת עזה תישאר בשליטה ישראלית עד שתסופח באופן רשמי, היות שנכללה בגבולות ארץ ישראל המנדטורית ואף מדינה אחרת לא טענה לריבונות עליה,[7] בניגוד ליהודה ושומרון שעתידם היה שנוי במחלוקת בקרב הממשלה, והוחלט לדחות את הדיון במעמדה. אך בעוד הממשלה החליטה על סיפוח מזרח ירושלים, היא נמנעה מהחלטה על סיפוח מיידי של הרצועה משום שחששה לתת אזרחות ל-400 אלף תושביה, מחציתם פליטי 1948. בהתאם לכך, במשך כשנה ניסתה ממשלת ישראל לצמצם ככל האפשר את מספר הערבים החיים ברצועת עזה, ובפרט את אוכלוסיית הפליטים, באמצעות תוכנית ששימרה ברצועה במכוון רמת חיים נמוכה ורמת אבטלה גבוהה, וסיפקה תמריצים למשפחות וליחידים תמורת הגירתם מעזה, בעיקר לירדן.[7][8] בראש הגוף האחראי לביצוע התכנית עמדה עדה סרני.[9][10] בעקבות פעולת כראמה החליטה ממשלת ירדן ביולי 1968 לאסור מעבר של אנשים מרצועת עזה לשטחה, וההגירה מהרצועה נפסקה כמעט לחלוטין. בנוסף, הקרב בכראמה הפך לסמל בציבור הפלסטיני, וההתנגדות הפלסטינית החמושה נגד כוחות צה״ל ברצועת עזה התגברה. לאור זאת אימצה ישראל מדיניות לפיתוח כלכלי ברצועה כדי ליצור תעסוקה ורווחה שירחיקו את האוכלוסייה מההצטרפות לההתנגדות המזוינת.[7] עד סוף 1968 היגרו מהרצועה יותר מ-31 אלף איש, כ-8% מהאוכלוסייה.[1]

אף על פי שהתכנית לא השיגה את מטרותיה הדמוגרפיות, למדיניות ההגירה הישראלית הייתה השפעה ארוכת טווח על הדמוגרפיה הפלסטינית ברצועת עזה. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 94,200 עזתים (23.5% מאוכלוסיית הרצועה ב-1967) עזבו את הרצועה בין השנים 1968–1987. היות שיותר גברים מנשים עזבו על מנת למצוא פרנסה, הוטה היחס בין המינים: ב-1973, למשל, רק 41% מהעזתים בגילאי 25–49 היו גברים.[8]

בתקופת הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות ה-70 וכהונתו של אריאל שרון כאלוף פיקוד דרום, הוביל שרון מדיניות של טרנספר, במהלכה הובלו בכל שבוע במשאיות תושבים מעזה לגבול ירדן–ישראל באזור הערבה והועברו בכפייה לירדן. יצחק איני עבאדי היה מושל רצועת עזה באותה עת, וביקש ממשה דיין להורות לשרון להפסיק מדיניות זו[11].

בעוד שבשנות ה-70 וה-80 ההגירה הייתה לרוב אינדיבידואלית, בשנות ה-90 היא כללה משפחות שלמות. לרוב הבעלים היגרו ראשונים, ונשותיהם הצטרפו אליהם זמן קצר לאחר מכן. בדרך כלל חזרו הנשים והילדים לאחר שהות מוגבלת של מספר שנים, מתוך רצון לגדל את הילדים בדרך מסורתית ולשמור על זהותם הלאומית.[12][13] אחרים חוזרים על מנת להתחתן או משום שחוזה עבודתם הסתיים.[13]

מאז השתלטות חמאס על רצועת עזה

ערך מורחב – השתלטות חמאס על רצועת עזה

לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה בשנת 2007 הטילו ישראל ומצרים סגר על הרצועה. תחת חמאס עלתה האבטלה ברצועה לכ-40% בממוצע, ובקרב הצעירים כ-70%[14], כ-60% מתחת לקו העוני והעדר תקווה הובילו לנטישת הרצועה[15], אולם אין מידע מדויק לגבי ממדי ההגירה.[16][17][18][19] על פי המרכז למורשת המודיעין יצאו מהרצועה מ-2007 עד 2023 כ-250–350 אלף תושבים[20][15]. לעומת זאת, על פי ספר העובדות העולמי, היה שיעור ההגירה מהרצועה בשנים הללו 0–0.5%.[21] נתוני ה-CIA מציינים לשנת 2023 מאזן הגירה שלילי של 3.8 ל-1,000 תושבים, המקביל לכ-8,000 בשנה.[22]

בסקרי דעת קהל שבוצעו בשנים 2021, 2023, לפני פתיחת מלחמת חרבות ברזל, ענו 31-33% מהנשאלים ברצועת עזה שהם חושבים על הגירה. היעדים הרצויים ביותר של המשיבים היו טורקיה, גרמניה, קנדה, ארצות הברית וקטר. 30% מהחושבים על הגירה אמרו שיהגרו גם באופן בלתי חוקי[23].

מלחמת חרבות ברזל

במהלך מלחמת חרבות ברזל מצרים סגרה את הגבול עם הרצועה כך שלא התאפשר לפלסטינים לצאת מהרצועה.[24][25] למרות זאת, יצאו דרך המעבר מאות עזתים מדי יום.[26]

עד סגירת מעבר רפיח ב-6 במאי 2024 יצאו כ-5000 עזתים, חולים ומלוויהם, לקבלת טיפול רפואי במדינות אחרות. מאז, עד תחילת יולי 2024 יצאו כמה עשרות בני אדם לצורך קבלת טיפול רפואי, דרך מעבר כרם שלום[27]. ב-1 ביולי 2024 התחייבה הממשלה בפני בג"ץ שתקים מנגנון שיאפשר יציאת עזתים לצורך קבלת טיפול רפואי מחוץ לישראל[28]. ב-30 ביולי 2024 יצאו 148 חולים ומלוויהם לקבלת טיפול רפואי באיחוד האמירויות[29]. ב-15 באוגוסט 2024 דווח על 26 עזתים שיצאו לקבלת טיפול רפואי בירדן[30]. בתחילת נובמבר 2024 הוטסו 231 עזתים לאיחוד האמירויות ולרומניה לצורך קבלת טיפול רפואי[31].

הצהרות ישראליות

במקביל הועלו בישראל הצעות ל"עידוד הגירה מרצון" של פלסטינים.[32][33] למשל, מסמך של משרד המודיעין בראשות גילה גמליאל ממליץ על עידוד הגירה של תושבי עזה לסיני.[34] חברי ועדת החוץ והביטחון דני דנון (הליכוד) ורם בן ברק (יש עתיד), פרסמו מאמר בעיתון "וול סטריט ג'ורנל", בו קראו לגבש תוכנית שתאפשר הגירת פליטים מרצועת עזה למדינות שיסכימו לקלוט אותם[35]. במהלך 2024 הביעו השרים סמוטריץ ובן גביר תמיכה בעידוד הגירה של פלסטינים מרצועת עזה.[36]

קליטת עזתים במדינות אחרות

כמה מדינות הביעו הסכמה לקלוט מספר קטן של פליטים, בדרך כלל כאלה שיש להם קרובי משפחה במדינה.

בינואר 2024 הודיעה קנדה כי תאפשר 1,000 ויזות ומקלט בקנדה לשלוש שנים לקרובי משפחה של פלסטינים בעלי אזרחות קנדית.[37][38] בהמשך הועלה מספר הויזות ל-5000[39]. עד תחילת אוקטובר 2024 הוגשו יותר מ-4200 בקשות להגירה, 698 מהם אושרו ויותר מ-300 עזתים הגיעו לקנדה.[40] בינואר 2025 דווח שאושרו 4,782 בקשות ומתוכם 616 בני אדם הגיעו מעזה לקנדה[41]

במרץ 2024 הודיעה גרמניה על מוכנות לקלוט 147 עזתים.[42]

במאי 2024 אמר דיאב אל-לוח, שגריר הרשות הפלסטינית במצרים, שלהערכתו כ-100,000 מתושבי עזה עברו באופן זמני למצרים במהלך המלחמה, וביקש להנפיק עבורם אישורי שהייה שיהיו בתוקף עד שיוכלו לשוב לביתם[43].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Stuart A. Gabriel and Eitan F. Sabatello, Palestinian Migration from the West Bank and Gaza: Economic and Demographic Analyses, Economic Development and Cultural Change, ‏1986 (באנגלית)
  2. ↑ Gaza Strip באתר ה-CIA
  3. ↑ Joan Mandell, Gaza: Israel's Soweto, MERIP, ‏1985-10-20 (באנגלית אמריקאית)
  4. ↑ Oroub El-Abed, The Palestinians in Egypt: Identity, Basic Rights and Host State Policies, Refugee Survey Quarterly 28, 2009, עמ' 531–549
  5. ^ 5.0 5.1 Ilana Feldman, Police Encounters: Security and Surveillance in Gaza under Egyptian Rule, Stanford University Press, 2015-05-13, עמ' 4, מסת"ב 978-0-8047-9537-1. (באנגלית)
  6. ↑ Laurie Brand, Nasir's Egypt and the Reemergence of the Palestinian National Movement, Journal of Palestine Studies 17, 1988, עמ' 29–45 doi: 10.2307/2536862
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 עמרי שפר רביב, "רוצה אני לקוות שיסתלקו", באתר הזמן הזה, ‏2023-01-25
  8. ^ 8.0 8.1 Omri Shafer Raviv, Israeli emigration policies in the Gaza Strip: crafting demography and forming control in the aftermath of the 1967 War, Middle Eastern Studies 57, 2021-03-04, עמ' 342–356 doi: 10.1080/00263206.2020.1864335
  9. ↑ יוסי מלמן, עזה: מבצע הפינוי הראשון, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2005
  10. ↑ יואב גלבר, יציאת עזה אחרי מלחמת ששת הימים - מארכיון כתב העת האומה, באתר מידה, ‏2016-06-02
  11. ↑ שלומי אלדר - "מלח הארץ": פרק 2 - חלק ב', הוידוי של מושל עזה, סרטון בערוץ "Relevant רלוונט", באתר יוטיוב (אורך: 11:19)
  12. ↑ Palestinian Emigration (II), Interactive Encyclopedia of the Palestine Question (באנגלית)
  13. ^ 13.0 13.1 LUBBAD, Ismail, Palestinian Migration: Any circularity? Demographic and economic perspectives, 2008
  14. ↑ International Monetary Fund Middle East and Central Asia Dept, West Bank and Gaza: Selected Issues, IMF Staff Country Reports 2023, 2023-09-13 doi: 10.5089/9798400253843.002.A001
  15. ^ 15.0 15.1 ספיר ליפקין, ‏התופעה שגוברת וחמאס מנסה להסתיר: "ההגירה מדבקת", באתר ‏מאקו‏‏, ‏22 בספטמבר 2023‏
  16. ↑ Nidal Al-Mughrabi, Trapped and jobless, Gaza youths look for a way out, רויטרס, ‏23 במרץ 2023
  17. ↑ יובל אברהם, "דור שלם של צעירים מוכשרים בעזה עסוק בשאלה איך לברוח", באתר שיחה מקומית, ‏2022-02-06
  18. ↑ Daniel Estrin, Abu Bakr Bashir, 'I Want To Get The Hell Out Of Here': Thousands Of Palestinians Are Leaving Gaza, NPR, ‏4 ביולי 2019
  19. ↑ Nour Abu Aisha, Poor living conditions trigger mass migration from Gaza, Anadolu Agency, ‏6 באוקטובר 2023
  20. ↑ תופעת הגירת צעירים מרצועת עזה, באתר מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם אלוף מאיר עמית, ‏22 בספטמבר 2023
  21. ↑ The World Factbook Archives, CIA
  22. ↑ Gaza Strip, in the CIA World Factbook
  23. ↑ ARAB BAROMETER 8 in Palestine, 26 June 2024
  24. ↑ Why Egypt's Border With Gaza Is Sealed, TIME, ‏2023-10-17 (באנגלית)
  25. ↑ אתר למנויים בלבד אסף גבור, ‏העזתים צובאים על מעבר רפיח – שנשאר סגור, בעיתון מקור ראשון, 15 באוקטובר 2023
  26. ↑ אתר למנויים בלבד אסף גבור, ‏מעבר רפיח פרוץ: אלפי עזתים בורחים לחו"ל – בהם בכירים בחמאס, בעיתון מקור ראשון, 22 במרץ 2024
  27. ↑ Fifteen children from Gaza to receive urgent medical care in Spain, WHO, 24 July 2024
  28. ↑ אתר למנויים בלבד חן מענית, המדינה התחייבה להקים מנגנון להעברת חולים מהרצועה לטיפול רפואי בחו"ל דרך מצרים, באתר הארץ, 1 ביולי 2024
  29. ↑ קובי עוזיאלי, דרך ישראל: חולים עזתים הוצאו מעזה לטיפול באמירויות, באתר בחדרי חרדים, 30 ביולי 2024
  30. ↑ רועי קייס איתי בלומנטל נורית יוחנן, קבוצת חולים מעזה הועברה לטיפול רפואי בירדן, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 15 באוגוסט 2024
  31. ↑ דניאל אדלסון, ניו יורק, 231 עזתים פונו לקבלת טיפול רפואי בחו"ל, מתפ"ש: מבצע הפינוי הגדול מזה חודשים, באתר ynet, 7 בנובמבר 2024
  32. ↑ Lemma Shehadi, Tony Blair denies role in resettling Palestinians from Gaza, The National, ‏2024-01-01 (באנגלית)
  33. ↑ שלום ירושלמי, מגעים עם קונגו לקליטת רבבות מהגרים עזתים, באתר "זמן ישראל", 3 בינואר 2024
  34. ↑ אמיתי גזית, ההצעה של שרת המודיעין: טרנספר של תושבי עזה לסיני, באתר כלכליסט, 24 באוקטובר 2023
  35. ↑ איתמר אייכנר, יוזמת הטרנספר מרצון של הח"כים דנון ובן ברק: העולם יקלוט פליטים פלסטינים, באתר ynet, 14 בנובמבר 2023
  36. ↑ חזקי ברוך, השר סמוטריץ': לעודד הגירה מרצון של האוכלוסייה תומכת החמאס מעזה, באתר ערוץ 7, 19 בפברואר 2024
  37. ↑ Laura Osman, Muslim group calls on Ottawa to lift cap on program allowing Palestinians to flee to Canada, CBC, ‏2.1.24
  38. ↑ אסף אוני, ‏קנדה תקבל פליטים מעזה, ובבלגיה דואגים לעתיד אירופה, באתר גלובס, 3 בינואר 2024
  39. ↑ אתר למנויים בלבד ישראל שמאי, ‏המדינות שרוצות לקבל פלסטינים מעזה – וזו שאולי תהיה חייבת, בעיתון מקור ראשון, 5 ביוני 2024
  40. ↑ Anna Mehler Paperny, Long waits for Canadian visas leave Gazans in limbo, ‏5 באוקטובר 2024
  41. ↑ Canada offers $3,000 grants to Gazan refugees, Western Standard News Services, January 17, 2025
  42. ↑ Germany to take in 147 people from Gaza, Infomigrants, March 25, 2024
  43. ↑ Palestinian Embassy seeks temporary status for Gazans who entered Egypt during war, רויטרס, ‏2 במאי 2024 (באנגלית)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

הגירת פלסטינים מרצועת עזה40435592

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הגירת_פלסטינים_מרצועת_עזה&oldid=2894644"