בית ספר תיכון

המונח "בית ספר על-יסודי" מפנה לכאן. לערך העוסק בחלק ממערכת החינוך בישראל, שבו לומדים תלמידים בכיתות ז' עד ט', ראו חטיבת ביניים בישראל.

בית ספר תיכון הוא השלב העליון במערכת החינוך הבסיסית הניתנת לילדים ולנוער במדינות רבות בעולם. לימודים שלאחר שלב זה נערכים במערכת ההשכלה הגבוהה וההכשרה המקצועית.

בעולם מקובלות חלוקות שונות של בתי ספר תיכוניים. החל בגימנסיה מול בית הספר הריאלי/מתמטי. חלוקה שבה לומדים בגימנסיה בעיקר מקצועות הומניים ובבית הספר הריאלי מקצועות מתמטיים. דרך מוסד להכשרה טכנולוגית הנקרא לעיתים טכניקום. חלוקה על פי צורת הבעלות (פרטי מול ציבורי) וחלוקה על פי הזיקה למוסדות להשכלה גבוהה (בתי ספר מכינים).

בישראל

המסלול העיוני בבית הספר התיכון מסתיים בבחינות הבגרות, שהעומדים בהן בהצלחה זכאים לתעודת בגרות. במסלול הטכנולוגי בבית הספר התיכון יכול התלמיד להבחן במקצועות בעלי חלקים טכנולוגיים. מסלול נוסף הוא המסלול המקצועי, שבו בנוסף ללימודים העיוניים לומד התלמיד מקצוע.

בית הספר התיכון התקיים בארץ ישראל, כחלק מהחינוך הפורמלי, בתחילה במסגרת בת 8 שנים החל מכיתה ה' שהמשיכה את לימודי בית הספר העממי שהסתיימו בכיתה ד' (זוהי גם הסיבה ההיסטורית לכך שתלמידי כיתות י"ב נקראים "שמיניסטים"). מאוחר יותר, אחרי הרחבת לימודי החינם ל-6 שנים הייתה תקופה קצרה שבה בית הספר התיכון החל בכיתה ז' ומאוחר יותר הגיעו התלמידים לבית הספר התיכון אחר 8 שנים של לימוד בבית הספר היסודי (כיתות א' עד ח'), למסגרת לימוד בת 4 שנים (כיתות ט' עד י"ב).

במסגרת רפורמה במערכת החינוך, שהחלה בשנת 1968, הוקמו בהדרגה חטיבות הביניים (כיתות ז' עד ט'), וחטיבה עליונה בת שלוש כיתות (כיתות י' עד י"ב). מרבית בתי הספר התיכוניים פועלים במתכונת החדשה, אך יש הממשיכים לפעול במתכונת הארבע-שנתית. "בית ספר שש-שנתי" או "בית ספר על-יסודי" הוא כינוי לבית ספר הכולל בתוכו חטיבה עליונה וחטיבת ביניים, כלומר 6 שנות לימוד.

בתי הספר התיכוניים הם לעיתים עיוניים בלבד, מקצועיים/טכנולוגיים בלבד, חקלאיים בלבד, או בתי ספר מקיפים הכוללים מגמות עיוניות ומגמות טכנולוגיות גם יחד.

הלימודים בבית ספר תיכון ניתנים כיום במסגרתו של חוק לימוד חובה, אך בשנת 1949, עם חקיקתו של חוק זה, נקבע בו לימוד חובה בכיתות א' - ח' בלבד. בהתאם לכך, הלימודים בכיתות אלה ניתנים בבתי ספר של משרד החינוך, ואילו בתי ספר תיכוניים הם בדרך כלל בבעלות הרשויות המקומיות, ולעיתים בבעלות של רשתות המפעילות בתי ספר כאלה (כגון רשת "אורט ישראל", או רשת "קבוצת תיכון תל אביב"), או בבעלות של עמותה המפעילה בית ספר יחיד או בתי-ספר בודדים (כגון "גימנסיה הרצליה" או "בית הספר הריאלי העברי בחיפה").

המאפיין העיקרי שאפיין את בית הספר התיכון מבתי הספר היסודי ומחטיבת הביניים הוא החלוקה למגמות לימוד. לתלמידי בית הספר התיכון מוצעים מסלולי לימוד אחדים וכל תלמיד בוחר את המסלול המתאים לו. מסלולים אלה, הקרויים מגמות, הם למשל, מגמת מתמטיקה-פיזיקלית, מגמה ספרותית, מגמת קולנוע וכדומה. לכל בית ספר מבחר מגמות משלו. יש מגמות הנלמדות בבתי ספר רבים, ויש הנלמדות בבתי ספר מעטים. ההבחנה בין המגמות מתבטאת במידת ההעמקה בלימוד נושאים מסוימים, העמקה הנמדדת במספר יחידות הלימוד לבחינת הבגרות. מתמטיקה, למשל, נלמדת במגמות הריאליות בהיקף של 5 יחידות לימוד (רמת ההעמקה הגבוהה ביותר), 4 יחידות לימוד או 3, וכך גם לגבי אנגלית. במהלך השנים הופחת השימוש במינוח מגמות וכיום התלמידים יכולים לבחור בשילובי מקצועות או "אשכולות" לימוד.

מרבית המורים בבתי הספר התיכוניים מאורגנים במסגרת ארגון המורים העל-יסודיים ומיעוטם במסגרת הסתדרות המורים.