קטיף (מושב)
 | |
| גן משחקים בקטיף | |
| מדינה |
 ישראל |
|---|---|
| שפה רשמית | עברית |
| תאריך ייסוד | 1978 |
| סיבת נטישה | תוכנית ההתנתקות |
| תאריך נטישה | 21 באוגוסט 2005 |
| דת | יהודים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 394 (2004) |
| אזור זמן | UTC +2 |
|
(למפת מערב הנגב רגילה)   קטיף | |
מושב קטיף הייתה התנחלות ומושב שיתופי ששכן בגוש קטיף שברצועת עזה, כחמישה ק"מ ממערב לדיר אל בלח. המושב השתייך לארגון המושבים של הפועל המזרחי, והיה בעל אופי דתי. מקור שמו של היישוב בתל קטיפא - תל ארכאולוגי סמוך שנערכו בו חפירות.
היסטוריה
היישוב תוכנן תחת השם קטיף ב', והתחיל להבנות בקיץ תשל"ז.[1] ובסוף שנת תשל"ח (1978) עלה למקום גרעין של עולים אנגלוסקסים, שמנה 10 משפחות, והיישוב קיבל את השם קטיף. באמצע שנת תשל"ט נותרו במקום רק "קומץ משפחות".[2] בחודש סיון תש"ם החליטה ועדת השמות רשמית על מתן השם "קטיף" למושב, אך הוא לא שרד זמן רב אחר כך.
בט"ו באב תשמ"ו (1985) עלה למקום גרעין שלהבת, שעבר הכשרה במושב בני דרום ומנה 10 משפחות ומספר נערים נוספים.[3] לאחר מספר שנים עבר היישוב הפרטה ונקלטו בו משפחות שלא היו חברי המושב השיתופי, וכך הפך המושב לקהילה מעורבת של חקלאים וקהילתיים.
ביישוב שכנה הישיבה התיכונית "צביה קטיף", ותלמוד תורה "עוזיאל". ישיבת "צביה קטיף" פעלה 7 שנים, עד לפינוי היישוב, והייתה אחת הישיבות המעטות של רשת נעם-צביה, שרוב מוסדותיה הם לבּנות. בראשות הישיבה עמד הרב שלמה כהן דוראס מהקמתה ועד שנה לפני התפרקותה, ובשנתה האחרונה עמד בראשה הרב ארי כץ. בישיבה למדו כ-90 תלמידים, רובם תושבי האזור. בנוסף ללימודי התיכון והתורה, פעלה בישיבה תוכנית ללימודי הים והסביבה. דרך הישיבה נערך גם קורס צלילה ברמה 2 כוכבים. על שם ישיבה זו קמה ישיבה תיכונית ביד בנימין.
כלכלת היישוב כללה את: מפעל פלאמיקס, משתלות קטיף, רפת קטיף-עצמונה ומפעל בד-קט (מוצרי בד לא ארוג).
במושב קטיף התגוררו שתי משפחות נפגעי הטרור הפלסטיני, משפחת דהרי - שאב המשפחה אביגדור דהרי היה החלל הראשון של גוש קטיף ונרצח בפיגוע דריסה בצומת גוש קטיף בשנת 1989, וכן משפחת חטואל, שכללה את דוד חטואל, אשתו טלי וארבע בנותיהם. טלי וארבע בנותיה נרצחו ב-2 במאי 2004 בפיגוע ירי בציר כיסופים.
לפני פינויו מנה המושב למעלה מ-70 משפחות, מהם כ-220 ילדים ונוער.
ככל יישובי גוש קטיף, גם קטיף פונה ב-21 באוגוסט 2005, במסגרת תוכנית ההתנתקות שעליה החליטה ממשלת ישראל בשנת 2004. אחרי הפינוי עברו משפחות הקהילה לאולפנה בכפר פינס שם שהו עד לחג הסוכות. אחרי סוכות פונתה הקהילה גם משם ופוזרה בין מספר בתי מלון וכפר הנופש באשקלון. שלוש עשרה משפחות עברו ליד בנימין, עשר משפחות מקטיף עברו ל"עיר האמונה" בנתיבות ואחרי שזו פורקה עקב מעבר תושבי עצמונה לשומריה, עברו הם לאתר קרווילות במושב אמציה, בסמוך לאתר שיועד להקמת יישוב הקבע שלהם, כרמי קטיף. בשנת 2016 עברה משפחה ראשונה לבית הקבע שלה, ומשפחות נוספות היו באמצע תהליך הבנייה.
בשנת 2018 עברו לבתי הקבע בכרמי קטיף כ30 משפחות ועוד כ30 משפחות בונות את ביתן בישוב.
קישורים חיצוניים
- קטיף, באתר קטיף. נט
- אורי גליקמן, כאן ביתי: קטיף, באתר nrg, 26 באפריל 2005
- אסתר זנדברג, פח זבל עם נוף לים של עזה, באתר הארץ, 1 בספטמבר 2005
- תמונת לווין של קטיף ב-Google Maps
הערות שוליים
- ^ דני צדקוני, עיתון דבר, מערך התיישבותי בין עזה לאל-עריש.
- ^ עזרא ינוב, עיתון מעריב, 24/5/78. פרחים עולים במרחבי החול שבין דיר אל-בלאח לחן-יונס.
- ^ חגי הוברמן, שורשים בחולות, עמוד 165.
| ההתנחלויות שפונו במהלך ביצוע תוכנית ההתנתקות | ||
|---|---|---|
| גוש קטיף | נוה דקלים • נצר חזני • פאת שדה • קטיף • רפיח ים • שירת הים • שליו • תל קטיפא • בדולח • בני עצמון • גדיד • גן אור • גני טל • כפר ים • כרם עצמונה • מורג • דהנייה | |
| התוחמת הצפונית | אלי סיני • דוגית • ניסנית | |
| מרכז רצועת עזה | כפר דרום • נצרים | |
| צפון השומרון | גנים • כדים • חומש • שא-נור | |