אדולף אייכמן
אדולף אייכמן במשפטו (1961) | |
לידה |
19 במרץ 1906 זולינגן, גרמניה |
---|---|
הוצאה להורג |
31 במאי 1962 (בגיל 56) רמלה, ישראל |
השתייכות |
גרמניה הנאצית אס אס |
תקופת הפעילות | 1932–1945 (כ־13 שנים) |
דרגה | אובר-שטורמבאנפיהרר |
תפקידים בשירות | |
ראש המדור לענייני יהודים במשרד הראשי לביטחון הרייך | |
פעולות ומבצעים | |
מלחמת העולם השנייה | |
עיטורים | |
צלב הברזל דרגה שנייה |
אוטו אדולף אייכמן (בגרמנית: Otto Adolf Eichmann; 19 במרץ 1906, זולינגן, גרמניה – 31 במאי 1962, רמלה, ישראל) היה פושע מלחמה נאצי. כראש מחלק היהודים בגסטפו, בדרגת אובר-שטורמבאנפיהרר (מקביל לסגן-אלוף) באס אס בגרמניה הנאצית, היה מהאחראים הראשיים לביצועה בפועל של תוכנית הפתרון הסופי להשמדת היהודים במלחמת העולם השנייה ובמהלך השואה. בשנת 1960 נלכד על ידי המוסד בארגנטינה והובא למשפט בישראל. הורשע על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, נידון למוות בתלייה, והוצא להורג ב-31 במאי 1962.
תחילת דרכו
אדולף אייכמן נולד כבן הבכור לאדולף קארל ומריה, בזוֹלִינגֶן שבחבל הריין. אביו היה רואה חשבון.
בשנת 1914, כשהיה בן 8, מתה אמו, והוא עבר עם אביו וארבעת אחיו ואחיותיו ללינץ שבאוסטריה. במהלך לימודיו בתיכון הכיר את ארנסט קלטנברונר, לימים מפקדו הישיר. הוא לא סיים תיכון, וב-1921 החל הכשרה מקצועית כמכונאי, שגם אותה לא סיים. עד אביב 1933 עבד בעיסוקים שונים, בין השאר כסוכן מכירות וכנציג מכירות אזורי של חברת הנפט "וקואום אויל". בשנת 1932 נפצע קשה בתאונת אופנוע במהלך עבודתו. בשנת 1935 נשא לאשה את ורה ליבל, ילידת בוהמיה ממוצא גרמני.
בשנת 1927 הצטרף לארגון "לוחמי החזית" (Frontkämpfervereinigung Deutsch-Österreichs) הלאומני-אוסטרי, ובאפריל 1932 הצטרף למפלגה הנאצית בהשפעת חברו, ארנסט קלטנברונר. בנובמבר אותה שנה התקבל לשורות האס אס. ביוני 1933 נאסרה פעילות המפלגה הנאצית באוסטריה, ואייכמן עבר לבוואריה שבגרמניה, שם הצטרף ל"לגיון האוסטרי" (Österreichische Legion) ועבר הכשרה צבאית בת 14 חודשים בשורות האס אס.
באוקטובר 1934 הגיש בקשה להצטרף לשורות האס דה. בנובמבר אושרה בקשתו והוא עבר למשרד הראשי לבטחון הרייך. שם עסק כפקיד באיסוף והקמת מאגר מידע על הבונים החופשיים.
"מומחה לענייני יהודים"
בשנת 1935 זכה לקידום בדרגה וביוני עבר למדור לענייני יהודים (Juden-Referat) שזה עתה הוקם[1]. מדור זה היה כפוף למשרד הראשי לבטחון הרייך (RSHA), בפיקודו של ריינהרד היידריך, שהיה כפוף להיינריך הימלר. תפקידו של אייכמן היה לפעול להגירה הכפויה של היהודים מגרמניה.
מכאן ואילך בכל התקופה שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה ובמשך כל מהלכה עסק בשאלת היהודים ברייך השלישי, בשטחים שנכבשו על ידיו, או סופחו, או הפכו לפרוטקטוראט או גנרלגוברנמן, ובמדינות שהיו בעלות בריתו.
אייכמן ניסה ללמוד עברית בכוחות עצמו והיה מסוגל לקרוא ולהבין עיתונים ביידיש ברמה טובה.[2][3]
- ערך מורחב – ביקור אייכמן בארץ ישראל (1937)
באוקטובר 1937 יצאו אייכמן ומפקדו הרברט האגן באונייה לביקור בארץ ישראל המנדטורית, כדי לבדוק את אופציית ההגירה של יהודים לארץ ישראל. האונייה עגנה בחיפה, אולם מכיוון ששלטונות המנדט סירבו להעניק להם אשרת ביקור הם ירדו לחוף ארץ ישראל ושהו בה למשך כ-6 שעות בלבד, במהלכן ביקרו במושבה הגרמנית ובחלקים היהודיים של העיר, שמהם מאד התרשם. לאחר מכן המשיכו לקהיר. אייכמן הגיע למסקנה שאין לעודד עלייה המונית לארץ ישראל, מאחר שהקמת מדינה יהודית שם אינה רצויה הן לרייך השלישי והן לבריטים. בסוף שנת 1937 צוין אייכמן לטובה בדוח האישי שהכין הממונה עליו, דיטר ויסליצני, ועל כן הועלה לדרגת קצין (אונטרשטורמפיהרר).[4]
באביב 1938, בעקבות "האנשלוס" (סיפוח אוסטריה), עבר לווינה, קודם לדרגת אוברשטורמפיהרר ומונה לראש המחלקה היהודית באוסטריה (SS-Oberabschnitt Donau). שם הקים באוגוסט, יחד עם עוזרו אלויס ברונר, את הלשכה להגירה יהודית, שבעזרתה החרים את רכוש המהגרים, כפה את גירושם והשאיר בידם אך ורק אשרת כניסה לארץ ההגירה המיועדת. בווינה פיתח את שיטתו המיוחדת שכללה שלושה שלבים:
- ערעור הבסיס הכלכלי (על ידי החרמת רכושם);
- הפחדתם באמצעות אלימות;
- השתלטות על מוסדות יהודיים ואילוץ מנהיגיהם לשתף עמו פעולה.
המטה של אייכמן בווינה שכן באחד מאגפי הארמון של משפחת רוטשילד. בתוקף תפקידו, נועד בין היתר עם נציגי היהודים באוסטריה וגם עם פעילים ציונים. אחד מהם היה טדי קולק, שביקר בלשכתו של אייכמן באביב 1939. אייכמן אישר את בקשתו להתיר לצעירים יהודים שהיו עבורם אשרות כניסה לאנגליה, לצאת מאוסטריה. קולק סיפר לימים: "הוא עשה עלי רושם של פקיד זוטר, לא תוקפני, לא קולני, לא חסר נימוס... הוא היה ענייני לחלוטין".[5] במרץ 1939 הקים אייכמן בפראג לשכה להגירה יהודית על פי הדגם הווינאי, ושיטתו התקבלה במשרדי הרייך כנוהל רשמי לכל הרייך בענייני הגירה יהודית.
בספטמבר 1939 הקים היינריך הימלר את המשרד הראשי לבטחון הרייך (RSHA) ואייכמן נקרא לשוב לברלין. באוקטובר נתמנה למנהל הלשכה המרכזית להגירת יהודים בברלין, שבראשה עמד ריינהרד היידריך, ובדצמבר מונה כראש המחלקה היהודית בגסטפו (Referat IV B4) תחת ראש הגסטפו, היינריך מילר. עקב כך, התרחבו סמכויותיו והשפעתו ברייך עלתה.
ראש "המחלקה היהודית"
כראש המחלקה הקים אייכמן שלוחות במספר ערים באירופה, ונציגים מטעמו פעלו להחרמת רכוש יהודי, ריכוז בגטאות ועידוד הגירה, בהם:
- אלויס ברונר שימש כראש "הלשכה להגירת יהודים" בווינה עד אוקטובר 1942, לאחר שהודיע לאייכמן שהעיר "נקייה מיהודים". משנת 1943 מונה למפקד מחנה הריכוז דראנסי שבפרברי פריז.
- זיגפריד זיידל היה נציגו בלודז' ובנובמבר 1941 התבקש להרחיב את מחנה טרזיינשטט לממדי מחנה מעבר וריכוז ומונה למפקדו.
- הנס גינתר (Hans Günther) מונה כראש "הלשכה להגירת יהודים" בפראג.
- תיאודור דנקר מונה כראש המחלקה היהודית של האס דה בפריז, ושימש בתפקיד זה עד יולי 1942. מחנה הריכוז דראנסי נמצא תחת סמכותו עד שנת 1943.
- פרנץ נובאק (Franz Novak) - החל בפעילותו בלשכה להגירת יהודים בווינה, ומאביב 1940 היה אחראי לתיאום וארגון כל משלוחי היהודים ברכבות למחנות הריכוז וההשמדה.
- בהולנד שימש וילהלם צפּף (Wilhelm Zoepf) כראש "הלשכה להגירת יהודים" באמסטרדם, ונעזר בשירותיו של אריך ראייקוביץ' (Erich Rajakowitsch), מעוזריו של אייכמן, לצורך רישום בני יהדות הולנד ושילוחם להשמדה.
לאחר שירד מהפרק הרעיון הנאצי בדבר ההגירה הכפויה של יהודי גרמניה לארץ ישראל, התגבש רעיון גירוש היהודים למקומות אחרים בעולם. באוגוסט 1940 הכין אייכמן טיוטה ליישום הרעיון של גירוש היהודים לאי מדגסקר – החייאת תוכנית מדגסקר. רעיון זה לא התממש. בסוף השנה קודם אייכמן לדרגת שטורמבאנפיהרר. ביולי 1941 נעשו שינויים מבניים ב-RSHA ושם מחלקתו שונה (Referat IV B4).
בקיץ החלו גם ניסויי המתת המונים בגז, ולשם כך ביקר אייכמן במחנה ההשמדה אושוויץ ודן עם מפקדו, רודולף הס, בהיבטים הטכניים של העניין. בסתיו אותה שנה עדכן היידריך את אייכמן על הכוונה לחסל את כל היהודים באירופה ובהתאם לכך הוציא הימלר באוקטובר צו שאסר על כל הגירה יהודית מרחבי הרייך ונקבעו מועדי המשלוחים הראשונים של יהודי גרמניה להשמדה במזרח. באותו חודש הועלה אייכמן לדרגת אובר-שטורמבאנפיהרר.
אייכמן היה מעורב בהכנות לוועידת ואנזה, לבקשתו של היידריך. הוא הכין את ההזמנות לגורמים השונים, הכין את נאומו של היידריך, ורשם את הפרוטוקול. הוועידה התקיימה בברלין ב-20 בינואר 1942. בוועידה תואמו פעולות המוסדות השונים וסוכמו פרטי הביצוע בפועל של הפתרון הסופי לשאלת יהודי אירופה, תוכנית שיזם אדולף היטלר. בעקבות הוועידה התמנה אייכמן לאחראי על הובלת יהודי אירופה לאתרי ההשמדה, לשם כך הוא תכנן את כל הפעולות הנדרשות לביצוע יעיל של הגירושים והנחה את עובדיו בארצות השונות בהתאם. ב-31 בינואר 1942 שלח אייכמן מכתבים דחופים לכל דרגי הפיקוד של המשטרה, המשטרה החשאית ושירות הבטחון (SD), ובהם הוראות להכין את גירוש יהודי גרמניה, אוסטריה והפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה. הוא פירט בדקדקנות את סוגי האנשים שיש לגרש, ואלו מקרים נחשבו כיוצאי דופן. עם ביצוע הוראות אלו החלו הגירוש וההשמדה השיטתיים של יהודי אירופה. עד סוף שנת 1944 היה אייכמן שולח הוראות לעובדיו ברחבי אירופה בעניין עיתוי עריכת האקציות, קביעת מועדי המשלוחים, מקום יציאתם, מספר המגורשים ונושאים נוספים. הוא גם נדרש לתאם את פעולותיו עם גורמים ממלכתיים, כמו משרד החוץ ואחרים וכן מוסדות של מדינות אחרות שהיו מעורבות בגירושים. אייכמן גם היה אחראי על החרמת רכוש המגורשים ודאג לשמור על חלק מן הרכוש שנבזז עבור עובדי מחלקתו. הוא נדרש למצוא פתרונות לבעיות שונות שצצו ונאלץ לעיתים קרובות לחלק את משאבי הרכבות עם גורמים אחרים כמו הוורמאכט. במהלך עבודתו ביקר מספר פעמים במחנות השמדה על מנת ללמוד מקרוב על יעילות עבודתו וראה במו עיניו את גורל המגורשים.
באוטוביוגרפיה שלו סיפר רודולף הס כי הוא וחבריו חטפו פיק ברכיים כל אימת ששלחו ילדים לתאי הגזים, אולם מי שנזף בהם והסביר להם בלהט את חשיבות העניין היה אייכמן. הס כתב שאייכמן הסביר לו שדווקא את הילדים צריך להרוג קודם, משום שאין שום הגיון בכך שהורגים דור של מבוגרים ומשאירים בחיים דור של נוקמים אפשריים, שיכולים אחר כך להקים את הגזע הזה מחדש.[6]
קומנדו אייכמן - שואת יהודי הונגריה
- ערך מורחב – קומנדו אייכמן
במרץ 1944, לאחר השתלטות הנאצים על הונגריה, הגיע אייכמן בראש צוות מיוחד של האס אס (Sondereinsatzkommando Eichmann, SEK) לבודפשט והוציא לפועל את השמדת יהודי הונגריה. המטרה הרשמית לשמה הגיעו הייתה: "להוציא את יהודי הונגריה מן הפעילות הציבורית, לרכזם, ולגרשם להשמדה, למעט יחידים הכשירים לעבודה." צוותו של אייכמן כלל בין 150 ל-200 עובדים, הבכירים שבהם היו: דיטר ויסליצני, תיאודור דנקר, זיגפריד זיידל, פרנץ נובאק, אוטו הונשה ופרנץ אברומייט. סגנו של אייכמן בצוות המיוחד היה הרמן קרומיי.
בתקופה הקצרה שבין מאי ליולי, גירש אייכמן, מומחה בתחומו, כ-440,000 יהודים מכל רחבי הונגריה בעיקר למחנה ההשמדה אושוויץ. השלטונות ההונגרים שיתפו פעולה עמו במבצע זה. ב-9 באוגוסט הפסיקו ההונגרים את הגירוש, אולם אייכמן ניסה במרמה לגרש עוד כמה אלפי יהודים מבודפשט. בתקופה זו היה פעיל במשא ומתן עם ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, שניסו ללא הועיל להציל חלק מיהודי הונגריה מהשמדה, בעסקה שכונתה "סחורה תמורת דם". באוקטובר אותה שנה שלח כ-76,000 יהודים בצעדות מוות לכיוון אוסטריה, כיוון שקווי הרכבת לפולין לא פעלו יותר ופעילות תאי הגזים במחנות ההשמדה נפסקה עם התקרבות הצבא האדום. ב-23 בדצמבר, ערב חג המולד, עם תחילת המערכה הסובייטית לשחרור בודפשט עזב אייכמן את הונגריה וחזר לאוסטריה.
אייכמן התערב בכמה מקרים לסיכול תוכניות שחרור יהודים על ידי ארגונים ומדינות שונות.
לקראת תום המלחמה
באוסטריה התבקש אייכמן על ידי היטלר ב-1945 לרכז יהודים מכובדים מגטו טרזיינשטט בטירול, כדי שאלה ישמשו מעין "קלף מיקוח" במשא ומתן עם האמריקאים והבריטים, אולם ראש המחוז המקומי התעלם מפניותיו של אייכמן. משימתו האחרונה של אייכמן כבעל דרגת קצין מילואים בוואפן אס אס הייתה לארגן יחידה ללוחמת גרילה באלפים. ליחידה זו הצטרף גם הפשיסט הרומני הוריה סימה. היחידה לא עשתה רבות, עקב סיום המלחמה. ימים ספורים לפני תום המלחמה, ניסה אייכמן להיפרד מחברו הוותיק קלטנברונר, אולם הלה סירב לראותו מתוך ידיעה שבארצות הברית שואפים לתפוס אותו ו"אין לו סיכוי".[7] לפני ירידתו למחתרת נפרד ממשפחתו והשאיר להם כמוסות ציאניד, למקרה שיפלו בידי הצבא האדום.
לאחר מלחמת העולם השנייה
עם תום המלחמה נתפס אייכמן על ידי האמריקאים ונכלא במחנה מעצר תחת השם הבדוי אוטו אקמן. הוא הצליח לברוח משם בינואר 1946, לפני שגילו את זהותו[8], עבר בכמה מקומות והתיישב לבסוף בכפר קטן צפונית לצלה, באזור הכיבוש הבריטי. הוא נרשם ברשות המקומית תחת השם אוטו הנינגר. ראשית עבד כחוטב עצים, אולם לאחר שהחברה שבה עבד פשטה רגל נאלץ להתקיים מעבודות מזדמנות.
בשנת 1950 נסע לאיטליה דרך דרום טירול, שם סייעו לו גורמים בוותיקן (ביניהם ההגמון אלויס הודאל) לקבל תעודת מעבר של הצלב האדום תחת השם הבדוי "ריקרדו קלמנט". הוא הגיע באניה לבואנוס איירס שבארגנטינה ביוני 1950. עם הגיעו קיבל את פניו קרלוס פולדנר, קצין אס אס וסוכן של המודיעין הגרמני, שארגן לו דירה ודאג להנפקת תעודת זיהוי ארגנטינאית. בתחילת אוקטובר עבר למחוז טוקומאן, בצפון ארגנטינה, שם התגורר בחווה גדולה ועבד כראש צוות עבור חברת "קאפרי" שייסד פולדנר. חברה זו עסקה באיסוף נתונים לצורך הקמת תחנות כוח הידרו-אלקטריות והעסיקה כמה מאות אנשי אס אס לאחר הגעתם לארגנטינה. מארגנטינה יצר אייכמן קשר מכתבים עם אשתו וארגן את הגעת המשפחה אליו. אשתו וילדיו עזבו במפתיע את אוסטריה ביולי 1952 והגיעו גם הם לארגנטינה.
בקיץ 1953, בעקבות המשבר הכלכלי בארגנטינה, נאלץ אייכמן למצוא לו תעסוקה אחרת ולכן עברה המשפחה לדירה שכורה בשכונת אוליבוס שבצפון בואנוס איירס. בעל הדירה היה אוסטרי בשם פרנציסקו שמיט. בעקבות המעבר הורע מצבם הכלכלי, אייכמן ניסה את מזלו ללא הצלחה יתירה בהנהלת מכבסה, כבעל חנות הלבשה ולבסוף כמנהל חוות ארנבות בעיר קטנה כ-70 קילומטרים ממקום מגוריו.
ב-1956 שלח אייכמן מכתב ממחבואו בארגנטינה לקנצלר גרמניה המערבית קונרד אדנאואר, ובו הציג עצמו בשמו וביקש לשוב לגרמניה. הוא כתב שהוא צופה שיישפט בגרמניה על חלקו במלחמה, אך אינו סבור שיישלח לתקופת מאסר ממושכת.[9] לא ידוע האם אדנאואר השיב על המכתב.
ב-1960 לאחר מעצרו של אייכמן, פרסם המגזין "לייף" ראיון שערך וילם סאסן, עיתונאי נאצי הולנדי, עם אייכמן שנתיים קודם לכן.
החיפושים אחריו
בעיתונות בארץ ישראל עוררו על הצורך לתפוס את אייכמן ואף פירסמו בשנת 1947 את תמונתו[10]. פורסמו השערות שונות לגבי מקום מחבואו, ביניהם שהוא מנצל את ידיעותיו בעברית ומסתתר במסווה של פליט יהודי[11] או שהוא נמלט לאחת מארצות ערב[12].
שירות המודיעין של מערב גרמניה ידע כבר בשנת 1952 שאייכמן נמצא בארגנטינה,[13] אולם החיפושים אחריו התנהלו בעצלתיים. משטרת גרמניה המערבית סירבה לפנות לאינטרפול כדי לחפש אחריו ושגרירות מערב גרמניה בארגנטינה נוהלה על ידי נאצי לשעבר והתחמקה מסיוע.[14]
במהלך השנים ערך ציד הנאצים טוביה פרידמן חיפושים אחר אייכמן, אך ללא הועיל. בין השאר, הוא רכש תמונה שלו תמורת כסף רב. בשנת 1956 הוא החל בלחצים על ממשלת ישראל ומערב גרמניה לחפש אחריו והציע לקצוב פרס של 10,000 דולר על ראשו של אייכמן,[15] שעל פי הערכתו היה בדרום אמריקה.[16][17] בעיתונות התפרסמו באותן שנים שמועות על כך שאייכמן נמצא במצרים[18] או בארצות ערב אחרות,[19] שמועות שככל הנראה היו חסרות בסיס.
בספטמבר 1957 פריץ באואר, התובע הכללי היהודי של מדינת הסן שבגרמניה המערבית, גילה לד"ר פליקס שנער, ראש משלחת השילומים בגרמניה, שאייכמן יושב בבואנוס איירס. הוא פנה לנציג הישראלי משום שחשש שבצינורות הגרמניים מישהו עלול להכשיל את הסגרתו. איסר הראל, ראש המוסד, שלח מישהו לבדוק את המידע, אך לא הצליח לאתר את אייכמן. כעבור שנתיים, פנה באואר שוב אל המוסד, הפעם עם שם וכתובת.[8] סוכני המוסד הגיעו אל הכתובת שהתקבלה מבאואר, אולם השכנים סיפרו שהמשפחה עברה דירה ומישהו מהם סיפר שהיא עברה לסביבת רחוב גריבלדי.[20]
באוקטובר 1959 התפרסם בעיתונות בישראל מכתב שקיבל טוביה פרידמן מתובע במערב גרמניה שהודיע לו שאייכמן נמצא בכווית.[21][22][23][24] הידיעה עוררה גל של תגובות בישראל, ובדצמבר טען התובע הכללי של מדינת-המחוז הסן במערב גרמניה שהוכח שאייכמן בכווית.[25] במקביל, בנובמבר 1959 התפרסמה שמועה שאייכמן בתימן.[26] באותו זמן, עסק המוסד בבירורים ראשונים של מידע שהצביע על מסתורו האמיתי של אייכמן בארגנטינה. לדברי כלתו של אייכמן, הוא אמר לילדיו פעם שהוא עייף מחייו כנמלט, ושיער מה צפוי לקרות לו.
זהותו של אייכמן נחשפה על ידי יהודייה בשם סילביה הרמן, שהייתה זוגתו של בנו הבכור קלאוס, לזמן קצר. הם לא ידעו שהיא יהודייה ושאביה ניצול שואה, וכשהיא גילתה את זהותו האמיתית, העבירה הודעה לשירותים החשאיים של ישראל. מפחד לנקמה, היא ברחה לחוף המערבי של ארצות הברית, ושם היא מתגוררת[27].
חטיפתו, משפטו והוצאתו להורג
- ערכים מורחבים – לכידת אדולף אייכמן
ב-1960 נלכד אייכמן במקום מגוריו בבואנוס איירס על ידי "המוסד", בפעולה שתוכננה ובוצעה בפיקודו של ראש "המוסד", איסר הראל. בפעולה השתתפו, בין השאר, רפי איתן, אברהם שלום (סגן מפקד המבצע), צבי מלחין, יהודית נסיהו, צבי אהרוני, יעקב גת ויונה אליאן, שהיה הרופא המרדים שהרדים את אייכמן. אייכמן נחטף ב-11 במאי, והובא לישראל בחשאי ב-21 במאי.
ב-23 במאי הודיע דוד בן-גוריון בכנסת:[28]
עלי להודיע בכנסת, כי לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הבטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי – יחד עם ראשי הנאצים – למה שהם קראו 'הפתרון הסופי של בעיית היהודים', כלומר השמדת שישה מיליונים מיהדות אירופה. אדולף אייכמן כבר נמצא במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם תש"י-1950.
לאחר שנחטף לישראל, הוצא נגדו צו מעצר שהוארך מדי פעם עד לסיום שלבי החקירה, שארכה כתשעה חודשים. בעת שהותו בכלא הישראלי פחדו כי ינסה להתאבד ולכן נשמר 24 שעות ביממה. בסיום החקירה הוגש נגדו כתב אישום הכולל 15 סעיפים וביניהם פשעים נגד העם היהודי, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה, וחברות בארגונים עוינים (ס"ס, ס"ד ודומיהם, שהוכרזו כארגונים עוינים במשפטי נירנברג). בנוסף כלל כתב האישום גם פשעים שביצע נגד עמים אחרים, כגון גירושים המוניים של פולנים וסלובנים, רציחת עשרות אלפי צוענים ועוד.
משפט אייכמן
- ערכים מורחבים – משפט אייכמן
משפטו של אדולף אייכמן נערך בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופטים משה לנדוי, ד"ר בנימין הלוי ויצחק רווה. בראש התביעה עמד היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, ועל הנאשם הגן עורך הדין הגרמני ד"ר רוברט סרווציוס (שהגן גם על נאשמים אחדים במשפטי נירנברג), מאחר ואף עורך דין יהודי לא היה מוכן לייצגו[דרוש מקור]. הדיון הראשון נערך ב-11 באפריל 1961. עם תחילת המשפט ניסה הסניגור לחלוק על סמכות בית המשפט לשפוט את אייכמן, בהתבססו על ארבע טענות:
- השופטים הם יהודים ויש חשש שלא יהיו אובייקטיביים.
- חקיקה אקס-טריטוריאלית: אין לקיים את המשפט מאחר שהנאשם נחטף מביתו שלא בארץ.
- תחולה פלילית רטרואקטיבית: החוק (החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950) שעליו מתבסס כתב האישום הוא משנת 1950 ולכן רטרואקטיבי למעשים שנעשו במהלך המלחמה ולא מקובל שחוקים פליליים יהיו רטרואקטיביים.
- העבירות נעברו מחוץ לשטח מדינת ישראל, ובמועדים בהם בוצעו מדינת ישראל לא הייתה קיימת.
בית המשפט דחה טענות אלה.
אחרי דחיית טענות אלה השיב הנאשם על כל כתב האישום בצורה דומה: "במובנו של כתב האישום – לא אשם" (Im Sinne der Anklage – nicht schuldig). העדויות במשפט כללו 121 עדים ו-1,600 מסמכים, מהם בחתימת אייכמן עצמו. התביעה הראתה את חלקו הפעיל של אייכמן בגירוש והשמדת היהודים בכל רחבי אירופה; החזקתם בתנאים מחפירים תת-אנושיים ורציחתם בשיטתיות במטרה להשמיד את העם היהודי כולו. הסניגוריה לא ניסתה כמעט לטעון להפרכת האירועים אלא ניסתה לצמצם את מעורבות אייכמן במקרים אלה לכדי 'בורג קטן במערכת'. הסניגוריה טענה כי אייכמן רק ציית לפקודות הממשל הנאצי שלא יכול היה להפר בהיותו פקיד נמוך דרג, וכי האשם העיקרי במאורעות השואה היה הממשל הגרמני ולא מערך הפקידות שלו. טענות אלו נדחו על ידי השופטים. בפסק הדין נקבע, כי ניתן היה לסכל את ביצוען של הפקודות ואף לפרוש מהמנגנון הנאצי, וכי לאייכמן, גם אם היה רק פקיד צייתן, אסור היה לבצע פקודות של רצח.
בפסק הדין הוכח כי אייכמן היה בעל תפקיד מרכזי במנגנון ההשמדה. סמכויותיו היו רחבות. הוא יזם ועודד בעצמו חלק מפעולות הגרוש ודבק בקנאות ובברוטליות בהליך זה מתוך דבקות באדולף היטלר ובמשנתו האנטישמית. הוא לא ויתר על השמדתו של אף יהודי גם כשנתבקש לכך מגורמים שונים ולא עצר מפעילותו כשקיבל הוראה מהממונים עליו לקראת סוף המלחמה. אמנם אייכמן לא היה הבכיר ביותר בהליך ההשמדה ואנשי מנגנון נוספים עמדו מעליו (כדוגמת היידריך והימלר), אולם השופטים קבעו כי אין זה גורע מהתפקיד אותו ביצע ומאחריותו למאורעות השואה.
ב-15 בדצמבר 1961 נמצא אייכמן אשם ונידון למוות. ב-29 במאי 1962 דחה בית המשפט העליון את הערעור של אייכמן, ואישר את פסק הדין של המשפט הראשון. אייכמן, אשתו ורה (ורוניקה), חמשת אחיו ומספר אנשי רוח ישראלים[29] שלחו בקשות חנינה לנשיא המדינה, יצחק בן-צבי, שפרטיהן פורסמו בשנת 2016.[30] הנשיא דחה את הבקשה, וכתב בכתב ידו על גבי מסמך הבקשה את דברי הנביא שמואל לאגג: "כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ, כֵּן-תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ", (כשם שחרבך הפכה נשים לשכולות, כך תהפוך כעת אימך לשכולה).[31]
הוצאה להורג
- ערך מורחב – תליית אייכמן
ב-31 במאי, לאחר סירוב הנשיא לחנינה, הוצא אייכמן להורג בתלייה בשעה 23:58. גופתו נשרפה בחצר כלא רמלה' ואפרו פוזר בים מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל[32]. זו הייתה הפעם היחידה בתולדות מדינת ישראל שגזר דין מוות, שנגזר על נאשם במשפט פלילי, בהליך תקין, הוצא לפועל. לפני תלייתו, קרא אייכמן: "תחי גרמניה! תחי ארגנטינה! תחי אוסטריה! לעולם לא אשכח אתכן!"[33].
שעה ורבע לאחר שהרופא בכלא רמלה קבע את מותו של אייכמן, הופיעה הידיעה על תלייתו בכל עיתוני לונדון וסוכנות הידיעות רויטרס עידכנה את האירוע במבזקים שוטפים. ה-BBC שידר את הידיעה בכל השפות המרובות בהן משדר השירות העולמי שלו. הניו יורק הראלד טריביון כתב למחרת במאמר ראשי: "מבחינת הצדק האנושי, מוצדק בהחלט הדבר שאייכמן – אחרי משפט הוגן, מלא וקפדני, ייתלה כפושע רגיל, בארץ שקרובי תושביה נהרגו בצורה כה אכזרית על ידיו ונרצחו על ידי חבריו".
מסמכים על אייכמן, בהם טופס טביעות האצבע שלו שנתנו למשטרת ישראל, נמצאים בידי יד ושם.[34] גדעון האוזנר סיפר בספרו על משפט אייכמן, כי בזמן שבתו בכלא, כתב אייכמן אוטוביוגרפיה. לדברי האוזנר, הוא טען בפני ראש הממשלה בן-גוריון כי ספרו של אייכמן מיועד להתחרות בפסק הדין של בית המשפט ואם יפורסם, עלול לעורר ספקות בעולם לגבי פסק הדין. עוד טען האוזנר, כי אייכמן כבר אמר את דברו במהלך המשפט ומדינת ישראל אינה חייבת לאפשר לו פרסום נוסף. בן-גוריון הורה לגנוז את כתב היד.[35]
ילדיו
לאייכמן היו ארבעה בנים: קלאוס, הורסט, דיטר וריקרדו. הוא סיפר לילדיו שהיטלר רדף אחרי היהודים כיוון שהם זממו לעקר את הגרמנים על ידי הכנסת כימיקלים למים שלהם. כן טען בפניהם שרק רצה לגרש את היהודים מגרמניה, אך נאלץ לרצוח אותם לאחר ששום מדינה לא הסכימה לקבלם. כדי למנוע את חשיפת זהותו, אף סיפר לבניו שהוא דודם[36], אך הודה על האמת לאחר ויכוח עם בנו הורסט. הוצאתו להורג הייתה נקודת שבר עמוקה במשפחתם.
קלאוס הבכור, שהיה הקיצוני ביותר באמונתו הנאצית, ניסה להביא עידי הגנה עבור אביו, וטען שנכשל בגלל סירוב ישראל להבטיח לעדים חסינות. הוא טען שאביו ביקש "פתרון בעיית היהודים ללא שפיכות דם"[37]. הוא התקומם במסיבת עיתונאים בבואנוס איירס, שעות לאחר שאביו נידון למוות, על "חוסר הצדק" בגזר הדין[38][39]. בריאיון ב-1961 כשביקר בארצות הברית, טען: "כל הדברים שהם מאשימים בהם את אבא שלי הם תעמולה טהורה. פשעי המלחמה האלו לא נכונים", ובגלל כך גורש מהמדינה. ב-1959 התחתן עם מרתה, אישה ממוצא אפריקני, ונולדו להם שני ילדים. מאוחר יותר עזב אותה ועבר לדרום גרמניה[40], שם נולדו לו עוד שלושה ילדים מאישה אחרת. הוא מת בגרמניה מאלצהיימר ב-2015, בגיל 79.
קלאוס ואחיו הורסט - שהיה הקרוב ביותר לאב, ונאצי אדוק שהניף צלב קרס על בית המשפחה כשנתפס, ואף לבש לעיתים קרובות סרט נאצי על בגדיו כשהיה בקרבת הבית - הקימו יחד תא טרור נאצי כדי לתקוף עסקים יהודים ובתי כנסת. ב-1962, המשטרה פשטה על המטה שלהם לאחר קרב יריות, והחרימה חומרי תעמולה נאצית, רובים ובקבוקי תבערה, עמם תכננו לתקוף אוטובוס של תלמידי בית ספר יהודי. הורסט נשלח בהמשך לשנתיים מאסר על אחזקת כלי נשק וחומרי תעמולה נאצים. עסקי האחים פשטו רגל והם נאבקו לשרוד כלכלית. הורסט היה נשוי לכרמן ברטין לינדמן, שהתמודדה לראשות העיירה גארופה בארגנטינה מטעם מפלגת "אלטרנטיבה חדשה", ופרשה לאחר שעוררה סערה כשהתבטאה בראיון שההיסטוריה סולפה וכי "אייכמן לא היה אדם רע"[41]. הוא מת בארגנטינה מסרטן המעי הגס ב-2015, בגיל 75.
דיטר, היה בעבר מנהל עבודות בנייה וחילק את זמנו בין ארגנטינה לגרמניה לפני שפרש לפנסיה. הוא מחזיק בכמה נכסים שאותם הוא משכיר, ויש לו שני ילדים. כיום חי עם אשתו האיטלקייה מרתה ולינוטי, ומתגורר בבואנוס איירס, לא רחוק מבית המשפחה הקודם. גם הוא מעריץ את אביו ומתעקש שהיה חף מפשע.
לאחר חטיפת אייכמן, ורוניקה אשתו חזרה לגרמניה יחד עם בנם הצעיר ריקרדו שהיה בן 5. ריקרדו, ארכאולוג שמתמחה במזרח התיכון, הוא היחיד שהתנער מאביו. בראיון בשנות ה-90 אמר שלאביו הגיע למות בשל מעשיו. הוא גינה אותו בגלוי: "הוצאתו להורג הייתה מוצדקת, הוא רק דמות היסטורית עבורי"[42].
ראו גם
לקריאה נוספת
- איסר הראל, הבית ברחוב גריבלדי, ספרית מעריב, 1975.
- חנה יבלונקה, מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001.
- חנה ארנדט, אייכמן בירושלים - דו"ח על הבנאליות של הרוע, הוצאת בבל.
- פיטר מלקין (צבי מלחין), אייכמן בידי.
- משה פרלמן, איך נתפס אייכמן, תל אביב 1961.
- רוברט מ"וו קמפנר, המקצוע: השמדה; דרכו של אייכמן, ירושלים-תל אביב 1974.
- גדעון האוזנר, משפט ירושלים, הוצאת לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1980.
- ניל בסקומב, המצוד אחר אייכמן, משכל – הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2010.
- STANGNETH, BETTINA, Eichmann Before Jerusalem, Knopf, 2014, מסת"ב 9780307959676
קישורים חיצוניים
מיזמי קרן ויקימדיה |
---|
ציטוטים בוויקיציטוט: אדולף אייכמן |
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אדולף אייכמן |
- וידויו של אדולף אייכמן - הראיון שפורסם במגזין לייף ב-1960, באתר "נזכור"
- אייכמן, אדולף אוטו (1906-1962), באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- אדולף אייכמן, מתוך התערוכה "חמישים שנה למשפט אייכמן", באתר יד ושם
- עופר אדרת, תביעה: על גרמניה לחשוף אם סייעה לאדולף אייכמן לאחר המלחמה, באתר הארץ, 14/03/10
- תיאור 14 פגישות של הכומר האל עם אייכמן בכלא רמלה
- על הוויכוח בין אנשי רוח יהודיים לבין בן-גוריון על מוסריות ההוצאה להורג של אייכמן, בבלוג של ארכיון צה"ל
- אדולף אייכמן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- פרס גדול בעד כתובתו של אייכמן, דבר, 30 במרץ 1956
- הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל באתר הספרייה הלאומית
- "אייכמן" הסרט המלא (2007) כולל תרגום מובנה, סרטון באתר יוטיוב
- הקלות הבלתי נסבלת של ההשמדה: אייכמן ואחרים, פרק בפודקאסט 'קולות של רוח' על אייכמן והבירוקרטיה של הפתרון הסופי, מגיש: ליאור טל שדה, 1 במאי 2019
הערות שוליים
- ^ אדולף אייכמן, בתוך: ישראל גוטמן (עורך), האנציקלופדיה של השואה, כרך א', ספריית פועלים תל־אביב, תש"נ–1990; עמ' 76
- ^ Judgment-011, בפרויקט יזכור
- ^ משפט אייכמן - ישיבה 75 - אייכמן מעיד על שיעורי העברית (מתחיל ב-46:01).
- ^ Eichmann's Helpers - ויסליצני שימש אז כראש המדור לענייני יהודים באס דה.
- ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, עמ' 26–27.
- ^ ניר יהב, 50 שנה למשפט אייכמן: התובע זוכר כל רגע, באתר וואלה!, 27 בינואר 2012
- ^ עדותו של וילהלם הטל (Wilhelm Höttl), קצין בשירות מחלקת החוץ של האס דה, במשפט אייכמן.
- ^ 8.0 8.1 תום שגב, המיליון השביעי, ו, 1, עמ' 308.
- ^ עופר אדרת, אייכמן שלח מכתב לקאנצלר גרמניה וביקש לחזור למדינה, באתר הארץ, 12.4.2011
- ^ מ. זינגר, לדמותו של ארכי־-רוצח, דבר, 23 ביולי 1947
- ^ הרוצח עודנו חי, המשקיף, 29 בנובמבר 1946
- ^ א. אייכמן רוצח 500 אלף יהודי הונגריה מסתתר בארצות ערב, דבר, 6 בינואר 1947
- ^ הביון הגרמני ידע שאייכמן מסתתר בארגנטינה כבר ב-1952, באתר הארץ, 8 בינואר 2011
- ^ עופר אדרת, אדולף אייכמן אחרי המלחמה: חבל שלא הרגנו עוד יהודים, באתר הארץ, 3 באפריל 2011
- ^ מציע להקציב 10 אלף דולר לתפיסת אדולף אייכמן, מעריב, 2 בפברואר 1956
אייכמן חי ויש לעצרו, דבר, 1 באפריל 1956 - ^ הקונגרס היהודי מרכז חומר נגד רוצחי יהדות גליציה, דבר, 10 בספטמבר 1956
- ^ פרס בעד תפיסת אייכמן, מעריב, 30 באוקטובר 1958
- ^ אייכמן בקאהיר?, מעריב, 1 במרץ 1956
גם אייכמן יושב במצרים?, מעריב, 30 באוגוסט 1956 - ^ אייכמן ורוצחי־יהודים אחרים נראו אשתקד בחברת המופתי, חרות, 14 ביולי 1953
- ^ תום שגב, המיליון השביעי, ו, 1, עמ' 309.
- ^ נתגלו עקבות אייכמן, מעריב, 11 באוקטובר 1959
- ^ רב־הטבחים מסתתר בנסיכות הנפט בכוויית, מעריב, 13 באוקטובר 1959
- ^ פרשת גילוי רב הטבחים אייכמן בכווית, חרות, 14 באוקטובר 1959
- ^ שמואל שגב, אייכמן לא לקח אתו בני משפחתו כדי לטשטש עקבותיו, מעריב, 14 באוקטובר 1959
- ^ "הוכח שאייכמן בכוויית" אומר התובע בפרנקפורט, דבר, 24 בדצמבר 1959
- ^ אייכמן בתימן?, מעריב, 6 בנובמבר 1959
- ^ חדשות 2, מה עלה בגורלה של משפחת אייכמן?, באתר מאקו, 3 בנובמבר 2018
ynet, ה"דיילי מייל" חושף: זה בנו של אייכמן, שחי בארגנטינה, באתר ynet, 3 בנובמבר 2018 - ^ אייכמן - רוצח מיליוני היהודים - נתפס בידי שרותי הבטחון הישראליים ונמצא במעצר בישראל, דבר, 24 במאי 1960
- ^ צבי צמרת, כשאנשי הרוח ביקשו לחון את אדולף אייכמן, באתר מידה, 28 בינואר 2016.
- ^ עופר אדרת, בקשת החנינה של אייכמן מהנשיא: "הושפעתי מרגשות אנושיים, ביקשתי לעבור תפקיד", באתר הארץ, 27 בינואר 2016
- ^ איתמר דגן, אייכמן ואגג, דף שבועי, אוניברסיטת בר-אילן, פרשת תצוה ה'תשע"ז – דיון בפתק המפורסם שהוצמד לבקשת החנינה ששלחה ורה אייכמן.
- ^ אדולף אייכמן הוצא להורג בתלייה, דבר, 1 ביוני 1962.
- ^ תום שגב, המיליון השביעי, ו, 2, עמ' 342.
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים יהונתן ליס, המשטרה תעביר ל"יד ושם" טופס טביעת האצבע של אייכמן, באתר הארץ - ^ גדעון האוזנר, משפט ירושלים, עמ' 409; בתוך: תום שגב, המיליון השביעי, ו, 2, עמ' 339; עמ' 521, הערה 38.
- ^ בנו של אייכמן טוען כי לא הכיר את אביו, דבר, 31 במאי 1960
- ^ קלאוס אייכמן: אבי רצה ב"פתרון בעיית היהודים ללא שפיכות דם", הצופה, 17 באפריל 1961
- ^ פסה"ד לא הפתיע בנו של הנאשם, הצופה, 12 בדצמבר 1961
- ^ אלמונים זרקו בקבוקי מולוטוב לבית-ספר יהודי בארגנטינה, חרות, 3 ביוני 1962
- ^ א. דויטשקרון, בנו של אייכמן: רצינו לחטוף את שגריר ישראל בארגנטינה, מעריב, 27 בדצמבר 1965
- ^ ynet, בגלל ראיון: כלתו של אייכמן לא תהיה ראשת עיירה, באתר ynet, 24 באוקטובר 2015
- ^ חדשות 2, מה עלה בגורלה של משפחת אייכמן?, באתר מאקו, 3 בנובמבר 2018
ynet, ה"דיילי מייל" חושף: זה בנו של אייכמן, שחי בארגנטינה, באתר ynet, 3 בנובמבר 2018
25635487אדולף אייכמן