תחבורה ציבורית בחיפה
תרשים של מערך התחבורה הציבורית בחיפה:
רכבת ישראל (בשחור), כרמלית (בכחול), מטרונית (בצהוב), רכבל חיפה (בירוק), רכבלית (באדום) ותחנות אוטובוסים מרכזיות מרכזית המפרץ ומרכזית חוף הכרמל
מערך התחבורה הציבורית בחיפה כולל קווי אוטובוס, המטרונית, רכבות, רכבל חיפה התיירותי, רכב שיתופי, פוניקולר תת-קרקעי הכרמלית, מוניות שירות, הרכבלית ובעתיד רכבת קלה לנצרת. חיפה היא העיר המרכזית באזור צפון מדינת ישראל, וממנה פועלים שירותי תחבורה ציבורית לכל רחבי ישראל, ובייחוד לאזור הצפון - מחוז הצפון ומחוז חיפה הכולל את מטרופולין חיפה.
בחיפה שתי תחנות מרכזיות בשני קצוות העיר (מרכזית המפרץ בצפון ומרכזית חוף הכרמל בדרום. בניגוד למרבית מדינת ישראל, בחיפה פועל שירות אוטובוסים חלקי גם בשבתות ובחגים, תולדה של רצון לשמור על הסטטוס קוו שהיה קיים בהקמת המדינה, אז פעלה בעיר, בניגוד לרוב הערים, תחבורה ציבורית. בנוסף, בחיפה פועל שירות אוטובוסים 24 שעות ביממה, הכולל הפעלת שלושה קווי אוטובוס מרכזיים בכל לילות השבוע, בנוסף למטרונית שפועלת 24 שעות ביממה.
היסטוריה
עד קום המדינה
.jpg)
בתקופת השלטון הטורקי החל מאמצע המאה ה־19 החלה לפעול תחבורה ציבורית מועטה ולא מאורגנת שהתבססה על כרכרות ודיליז'נסים שנקראו "חנטורות". הענף פותח בעיקר על ידי טמפלרים תושבי המושבה הגרמנית בחיפה, לצורך תנועה בחיפה הקטנה ולשדותיהם שבעמק זבולון. כעבור זמן מה החלו ערביי חיפה להתחרות בטמפלרים, והם הפכו לרוב בעלי העגלות בהם היה מקום לשני נוסעים. הנסיעה בעגלות אלו מחיפה לעכו (לאורך שפת הים) ארכה כ-5 שעות, וכן היה זמן הנסיעה לזכרון יעקב ולנצרת. נסיעה לביירות ארכה שלושה ימים. התחבורה בתקופה זו מחיפה הייתה אפשרית רק במספר צירים מועט שהתאימו לתנועת עגלות: כביש חיפה - עכו (לאורך חוף הים של מפרץ חיפה), וכביש חיפה - נצרת (כביש 75), ממנו נמשך כביש 60 לעפולה ולג'נין, ולדרום. נסיעה בדרכים שלא נסללו יכלה להעשות רק באמצעות רכיבה על גבי בעלי חיים.
הכרכרות והדיליז'נסים שנעו באמצעות בעלי חיים התרכזו בכיכר חמרה (כיכר פריז של ימינו), שכונתה על שמם "סאחאת אל חנאטיר" (כיכר העגלות), ושימשה כתחנה המרכזית של חיפה עד לאמצע שנות ה-30.
ראשיתה של התחבורה הציבורית הממונעת בחיפה בתקופת המנדט הבריטי עם גידולה והתרחבותה של חיפה מעבר לגרעין העתיק של העיר התחתית. אנשים פרטיים החלו להפעיל שירות תחבורה ציבורית ממונע שבוסס על מכוניות או משאיות קטנות, שהוסבו לרכב להסעת נוסעים, לצד השירות הוותיק שבוסס על עגלות מובלות בעלי חיים.
עם גידולה של חיפה ובניית שכונות מרוחקות החל לפעול בעיר שירות תחבורה ציבורית עירוני. ב-1923 החל לפעול שירות ממונע בין העיר התחתית (כיכר חמרה) לשכונת הדר הכרמל. עקב קשיים טכניים שנבעו מהדרכים הלא סלולות לשכונת הדר הכרמל, נפסק שירות זה לאחר זמן מה. ב-1925 חודש השירות, שהלך והתפתח עם השנים, עם גידולה של שכונת הדר הכרמל. ב-1929 פעלו במסגרת השירות תשעה אוטובוסים, והחל ניסיון ראשון לארגן את השירות כקואופרטיב 'שירות מכוניות הדר הכרמל הרצליה'. הקואופרטיב לא האריך ימים עקב מחלוקות בין בעלי הרכבים לנהגים השכירים. ב-1934 נוסד בהצלחה הקואופרטיב 'חבר, שירות מכוניות ציבוריות בע"מ חיפה', שאיגד בתוכו חלק מנהגי האוטובוסים בקו זה. כעבור זמן קצר הצטרפה לקואופרטיב קבוצת נהגים נוספת שפעלה בקו זה.
לצד קואופרטיב 'חבר' שפעל בעיקר בקו השירות בין העיר התחתית להדר הכרמל, פעלו בחיפה בשנות ה-30 וה-40 קווי נסיעות נוספים, שהחלו בפעילותם עם ייסודן של שכונות חדשות בחיפה וישובים במרחב חיפה, שהופעלו על ידי חברות וקואופרטיבים שונים, יהודיים וערביים. בעיר פעלו אז קווים לשכונות נווה שאנן, אחוזה והכרמל ובת גלים, וליישובים במרחב: נשר, יגור, כפר חסידים, משמר העמק, עין השופט, הקריות ונהריה. שירות של חברות וקואופרטיבים ערביים פעל לבלד א-שייח', יאג'ור, חוף כיאט (כיום אזור מגדלי חוף הכרמל), טירה (טירת כרמל), ואדי ג'מאל (עין הים), עכו, כפר עטה, הושא, שפרעם, עוספייה ודליית אל כרמל.
התחבורה לחוף כיאט הופעלה על ידי משפחת כיאט, שיסדה במקום חוף רחצה בתשלום, והפעילה תחבורה ציבורית אליו מהעיר התחתית, החל מראשית שנות ה־30. הקו שירת גם את שכנות עין ג'מאל ואת הכפר טירה. עד 1948 הפעילה משפחת כיאט קווי תחבורה ציבורית נוספים בחיפה - קו מהעיר התחתית למחנות הצבא הבריטי באזור טירה, קו משכונות הר הכרמל לחוף כיאט, וקו סיבובי ששירת את שכונות חיפה הערבית. הקווים הופעלו על ידי 16 אוטובוסים שהיו בבעלות המשפחה[1].
ריבוי הגופים שהפעילו שירות תחבורה ציבורית בחיפה הוביל לתחרות פרועה, שהוסדרה רק בחלקה בחוקים ותקנות על ידי השלטון הבריטי. ב-1931 פרצה שביתת נהגים בכל הארץ, עקב מחיר הבנזין והאגרה הגבוה, יחד עם המדיניות הבריטית של מתן רישיון לספק שירותי תחבורה ציבורית לכל המעוניין. ועדה בריטית שהוקמה בעקבות השביתה הובילה ליצירת קווי תחבורה ציבורית קבועים בחיפה ובסביבותיה, שהתחלקו בין מפעילים יהודים וערבים. בשנים אלו התנהלה התחבורה הציבורית הממונעת בתחרות ניכרת עם העגלות מובלות בעלי החיים, ודחקה אותם אט אט עד להעלמות תחבורה ציבורית זו.
המצב הכלכלי הקשה בשנות ה-30, יחד עם בעיות הביטחון, שהתגברו עם פרוץ המרד הערבי הגדול, הובילו לאיחוד רוב החברות והקואופרטיבים היהודיים במהלך השנים הבאות. בשנת 1941 בוצע המיזוג הראשון עם קואופרטיב 'הקשר', שסיפק שרות לנשר, יגור, כפר חסידים ויקנעם. לאחר מכן התמזגו גם נהגי השירות למשמר העמק ועין השופט, וב-1945 התמזג גם קואופרטיב 'שירות בת גלים', שהפעיל שירות לשכונת בת גלים. כעבור שנה התמזג גם שירות 'הכרמל השאנן', שהפעיל שירות לשכונת נווה שאנן.
בשנת 1947 היו מאוגדים בקואופרטיב 'חבר' 164 נהגים ו-88 אוטובוסים. באותה שנה התבצע איחוד נוסף ובמסגרתו מוזג 'חבר' עם 'משמר המפרץ', שכלל 123 נהגים ו־43 אוטובוסים, והפעיל שירות לעמק זבולון ולנהריה. הקואופרטיב המאוחד נקרא 'שחר', ראשי תיבות של 'שירותי חיפה רבתי'. כעבור זמן קצר מוזג לקואופרטיב המאוחד גם קואופרטיב 'שירות הר הכרמל' בו היו חברים 77 נהגים, שהפעיל שירות לשכונות שעל הר הכרמל (אחוזה) ולבית אורן. שירות תחבורה בין-עירוני מחיפה הופעל בעיקר על ידי קואופרטיב 'אגד', שאליו מוזגו במהלך שנות ה־40 חברות נוספות. אגד הפעילה מחיפה קווי אוטובוס לתל אביב, לעפולה, לטבריה ולצפת.
עם פרוץ מלחמת העצמאות נטשו רוב תושביה הערבים של חיפה את העיר, ועל כן נפסקה פעולתן של רוב חברות התחבורה הציבורית הערביות.
תחבורה מסילתית קודם ליסוד המדינה
ב־1904 נחנכה רכבת העמק, שתחנת הקצה המערבית שלה הייתה תחנת חיפה מזרח, במבואות העיר התחתית של חיפה. סלילת מסילה זו הובילה לקיצור משמעותי בזמן הנסיעה לחיפה (נסיעה לטבריה שארכה כמה ימים נעשתה כעת בכמה שעות), וקישרה את חיפה עם עמק יזרעאל, עמק הירדן ודמשק. הביקוש הרב הוביל לתדירות נסיעות גבוהה יחסית של רכבת זו. סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה נוספה מסילת משנה שחיברה את ג'נין ומבואות שכם לרכבת העמק, ומסילה שחיברה בין חיפה לעכו.
פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוביל לשימוש רב של כוחות הצבא הטורקיים במסילה זו, ומנגד לניסיונות פגיעה במסילה על ידי הצבא הבריטי, ועל כן נפסקה כמעט לגמרי התחבורה האזרחית במסילה זו.
לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה ותחילת פעילות שלטון המנדט הבריטי חודשה בהדרגה פעילות רכבות הנוסעים. רכבות נוסעים פעלו מחיפה לעמק יזרעאל, עמק הירדן ולדמשק (שהייתה תחת שליטה צרפתית), לקריות ועכו, ואף לג'נין ולשכם במסילת השומרון (נסיעה אחת לשבוע). בתחילת תקופה זו נסלל קטע המסילה שבין תחנת חדרה מזרח לחיפה (כתחליף לקטע המסילה חיפה - עפולה - ג'נין - מסעודיה - טול-כרם), שחיבר את חיפה עם המסילה המזרחית שנסללה משני קצותיה בזמן מלחמת העולם הראשונה על ידי הכוחות הטורקיים והבריטים. סלילת קטע זה הובילה ליצירת מסילה רציפה בין חיפה לחדרה, טולכרם, קלקיליה, ראש העין ולוד. מלוד, שהייתה צומת הרכבות בארץ התפצלו מסילות ליפו ולירושלים ומסילה לרחובות שהמשיכה לאורך חוף הים לאשדוד, עזה, רפיח וקנטרה שעל שפת תעלת סואץ. קו יומי פעל בין חיפה לקנטרה, ממנה המשיכו הנוסעים ברכבת נוספת למצרים, לאחר שחצו את תעלת סואץ במעבורת. ב־1942 נבנה גשר פירדאן על תעלת סואץ, שאיפשר את הפעלת הקו הרציף חיפה - קהיר. ב־1937 נבנתה תחנת חיפה מרכז בנוסף לתחנת הרכבת חיפה מזרח שהייתה עד אז התחנה היחידה בחיפה.
במהלך תקופת שלטון המנדט הבריטי פותחה גם רשת הכבישים הסלולים בארץ, דבר שהוביל לתחרות קשה בין תחבורה ציבורית ממונעת ומסילתית. יתרון התחבורה הממונעת הובילה לירידה במספר הנוסעים ברכבת ולצמצום פעילותה. לצמצום זה תרם גם ריבוי הפגיעות בציוד הנייד ובמסילות במהלך המרד הערבי הגדול. בנוסף, לעיתים העדיפה האוכלוסייה היהודית את השימוש בתחבורת האוטובוסים הממונעת שהופעלה על ידי חברות בבעלות יהודית, על פני שימוש ברכבת שהופעלה על ידי השלטון הבריטי. במהלך הניסיונות להגדלת מספר נוסעי הרכבת נוצר שיתוף פעולה בין הרכבת לבין שירות אוטובוסים יהודי שפעל בין תחנת הרכבת בלוד לתל אביב ולירושלים.
מאז קום המדינה
לאחר קום המדינה מוזגו ל'שחר' חברה שהפעילה שירות נסיעות לשפרעם[2], וחברה שהפעילה קווי נסיעה לכפרים הדרוזים בכרמל. ב-1951, במסגרת איחוד חברות האוטובוסים בישראל, מוזג קואופרטיב 'השחר' עם הקואופרטיבים 'אגד' ו'דרום יהודה' לחברת אש"ד ששינתה את שמה כעבור זמן קצר לאגד, שמפעילה גם כיום את רוב קווי האוטובוס באזור חיפה. לצד אגד פועלת גם חברת הנסיעות והתיירות נצרת בבעלות משפחת עפיפי, המפעילה קווי אוטובוס מחיפה לנצרת מאז שנות ה-40.
משפחת כיאט, שהחזיקה בזיכיון להפעלת 4 קווי תחבורה ציבורית בחיפה, ביקשה לחדש את רישיונה בתום מלחמת העצמאות, אך סורבה על ידי ממשלת ישראל, שיעצה לה להיכנס למשא ומתן עם אגד. המשא ומתן בין אגד למשפחת כיאט נתקל בקשיים, בשל מחיר גבוה שדרשה משפחת כיאט, וסירוב קואופרטיב אגד לתת מניות למי שאינו עובד בפועל בחברה. הבוררות הסתיימה רק ב־1960, ובמסגרתה רכשה אגד את הזיכיון ואת האוטובוסים של המשפחה, תמורת סכום כספי[1].
בשנת 1956 הוחלט לחפור בחיפה מנהרת פוניקולר, שיסיע נוסעים מהעיר התחתית דרך הדר הכרמל עד למרכז הכרמל (גן האם). הפוניקולר שנקרא 'כרמלית' נחנך בשנת 1959 והוא פעיל עד היום (להוציא תקופת הפסקה בין השנים 1986 עד 1992). הכרמלית היא הפוניקולר היחיד בישראל כיום.
עם השנים נוספו קווים שונים בתוך העיר ולמרחב על פי התפתחות השטח הבנוי של חיפה והמרחב. עד שנת 2003 היו כל הקווים הפרבריים מצפון וממזרח עוברים דרך הדר הכרמל עד לתחנה המרכזית (ששכנה עד שנות ה־70 בכיכר פלומר, ולאחר מכן עברה למרכזית בת גלים) בשני כיווני הנסיעה, דבר שהוביל לעומס תנועה רב באזור. ב־2002 נחנכה תחנת מרכזית המפרץ כתחנת המוצא של הקווים לצפון ולמזרח, וקבוצה של קווים עירוניים חדשים החלה לקשר בין מרכזית המפרץ ומרכזית חוף הכרמל לכל רחבי חיפה. באופן דומה הועברה תחנת המוצא של קווי הדרום למרכזית חוף הכרמל, השוכנת בפאתיה הדרומיים של חיפה ונחנכה בשנת 2003. עם זאת, מספר מצומצם של קווים לכיוון דרום - לירושלים, תל אביב ואילת - יוצאים גם ממרכזית המפרץ. יחד עם הפיצול הופחתו תעריפי הנסיעה מפרברי חיפה לעיר, והונהג השימוש בכרטיס מעבר, כרטיס המאפשר נסיעה במספר קווי אוטובוסים במרחב חיפה בפרק זמן של שעה, במחיר נסיעה בודדת. תוקף כרטיס המעבר הוארך מאוחר יותר בהדרגה ל-90 דקות (נכון לנובמבר 2011). שינויים אלו הובילו לדעיכתה ולבסוף לסגירתה של תחנת "מרכזית בת גלים".
למרות הכוונה המקורית, מספר קווים בין עירוניים ממשיכים להיכנס לתוך חיפה, בעיקר קווים מאוניברסיטת חיפה ומהטכניון לעיירות ערביות בגליל, קווים מהקריות לאוניברסיטת חיפה ולטכניון, וקווי תחבורה הפועלים במתכונת של קו מהדרין.
בשנת 2010 עברו אשכולות הקווים חיפה-יקנעם וחיפה-עפולה לידי חברת אומני אקספרס, שהוחלפה לאחר מכן בחברת סופרבוס.
התחבורה הציבורית כיום
אוטובוסים
כמו בשאר ערי ישראל אוטובוסים הם האמצעי העיקרי של התחבורה הציבורית בחיפה. מרבית שירות האוטובוסים בחיפה מופעל על ידי חברת אגד. קווים של אגד פועלים בשירות העירוני והבינעירוני, ובנוסף חברות אחרות מפעילות שירות בינעירוני היוצא מחיפה. שירות האוטובוסים בעיר כולל גם 3 קוי לילה (200, 205 ו-208), הפעילים, יחד עם המטרונית, לאורך כל שעות הלילה, ומספקים שירות תחבורה ציבורית 24 שעות ביממה. קווי האוטובוס בחיפה פעילים באופן חלקי גם בשבתות.
במחצית 2006 ביטלה אגד כניסת קווים רגילים לחלק משכונות הכרמל בחיפה ובמקומם החלה אגד להפעיל[3], תחת השם "שכונתית" קווי שירות שנסעו במסלול מאחד ממרכזי העיר לשכונות הסמוכות. בהתחלה הופעלו הקווים על ידי מיניבוסים[4], הקווים נסעו בתדירות גבוהה יותר מאשר הקווים הרגילים ואף נוספו מעט תחנות על מנת להקטין את המרחק מתחנה לתחנה. ב-1 בינואר 2009 הופעל שלב ב' של התוכנית, נוספו מספר קווים[5] והמיניבוסים הוחלפו באוטובוסים רגילים. כיום הקווים מופעלים על ידי מיניבוסים מתוצרת מרכבים על שלדת מרצדס-בנץ ספרינטר. תדירותם היא פעם בחצי שעה.
בעקבות פתיחתן של מנהרות הכרמל[6], החלו לפעול מספר קווים חדשים, ביניהם קו 4 של המטרונית המחבר בין תחנת מרכזית הקריות דרך מרכזית המפרץ למרכזית חוף הכרמל, כאשר באמצע הדרך קיימת בקו תחנת עצירה סמוך לגרנד קניון.
החל מפברואר 2017 הותרה העלייה מהדלת האחורית במספר קווים, כאשר תיקוף הכרטיסים מתבצע במכונות אוטומטיות באוטובוסים[7]. בחודש יולי 2017 הורחבה כמות הקווים בהם ניתן לעלות מאחור[8].
המטרונית
ערך מורחב – מטרונית
מֶטְרוֹנִית היא מערכת הסעת המונים המשרתת את מטרופולין חיפה. כחלק מהקמתה נסללו מסלולים ייעודיים לתחבורה ציבורית ומופעלים קווי אוטובוס ארוך רב-קיבולת על מסלולים אלו. הבחירה בשיטת תחבורה ייחודית זו נתקבלה בשל התוואי ההררי של חיפה, שאינו מאפשר בנייתה של מסילת ברזל וחייב פתרון גמיש יותר. בתחילת אוגוסט 2010 הוכרז כי חברת התחבורה "דן" היא הזוכה במכרז להפעלתו של המיזם בהתאם להצעה שהגישה בשותפות עם החברות "הארגז" ו"מאן"[9]. בחוזה שנחתם בנובמבר 2010 בין משרד התחבורה לחברת דן, הזיכיון להפעלת המטרונית הוענק לדן למשך 12 שנה והיא חויבה להפעיל במסגרת המיזם 90 אוטובוסים. המטרונית החלה בפעילות מלאה ב-16 באוגוסט 2013[10]. באוקטובר 2021 העבירה חברת דן בצפון (חברת בת של דן), את הפעלת המטרונית לחברת סופרבוס, לאחר שזו זכתה בינואר 2021 במכרז חדש להפעלת המטרונית. כיום פעילים במסגרת המטרונית חמישה קווים, כאשר אחד מהם, קו 1, פעיל 24 שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע וקו 5 פעיל שבעה ימים בשבוע.
עם פתיחת המטרונית חל שינוי במספר קווי תחבורה בעיר. כך לדוגמה בוטלו הקווים 103 (ממרכזית המפרץ לחוף הכרמל) ו-108 (ממרכזית המפרץ לבת גלים).
הכרמלית
- ערך מורחב – כרמלית
הכרמלית היא כלי תחבורה תת-קרקעי, שהחל לפעול בשנת 1959. הכרמלית היא פוניקולר הנוסע על מסילה תת-קרקעית באורך של 1.8 קילומטרים, ולה שש תחנות בעיר חיפה. היא מובילה בין אזור הנמל בעיר התחתית ותחנת הרכבת מרכז השמונה למרכז הכרמל, דרך הדר. כיום הכרמלית פועלת בתדירות של כ-12 דקות ברוב שעות היום, שעות הפעילות שלה הן בין 06:00 לחצות בימות השבוע, עד שעה 15:00 בימי שישי, ומצאת השבת עד שעה חצות. החל מ-1 בינואר 2017 הכרמלית הוכנסה לכרטוס המשותף עם שאר התחבורה בחיפה (אוטובוסים, מטרונית ורכבת).
רכבת ישראל
הקו הראשי של רכבת ישראל חוצה את חיפה לאורך חוף הים וכולל שש תחנות רכבת בשטחה השיפוטי (חיפה מרכז, חיפה בת גלים וחיפה חוף הכרמל, מרכזית המפרץ, חוצות המפרץ, קריית חיים). עקב מיקום תחנות הרכבת בחלק התחתון של העיר, הרכבת אינה משמשת כמעט לנסיעה עירונית בתוך חיפה, אך ישנו שימוש רב ברכבת לנסיעה פרברית לקריות, ולנסיעות בין עירונית לעכו, נהריה ותל אביב. עקב מיקומה הטופוגרפי של המסילה בסמוך לחוף הים התחנות קרובות לאזור העיר התחתית, נמל חיפה, שכונת בת גלים, בית החולים רמב"ם ואזור התעשייה מתמ, אך מרוחקות למדי משכונת הדר הכרמל ומשכונות הכרמל, מהטכניון ומאוניברסיטת חיפה. על מנת לפתור את בעיית הקישוריות, נבנו מספר פרויקטים תחבורתיים על מנת לאפשר הגעה אל תחנות הרכבת משאר מקומות בעיר, ביניהן הרכבלית והכרמלית.
בחיפה ישנה השקה בין התחנות המרכזיות של האוטובוסים ותחנות הרכבת, דבר המאפשר מעבר בין סוגי תחבורה ציבורית שונים, ותחנות רכבת חדשות אף נבנו מתוך תכנון בקרבת התחנות המרכזיות. עד שנות ה־70 שכנו התחנות המרכזיות בעיר התחתית, בקרבה לתחנת הרכבת חיפה מרכז. לאחר מעברם לתחנת בת גלים, נבנתה תחנת הרכבת בת גלים בסמוך לתחנה המרכזית. עם פיצול פעילותה בראשית העשור הראשון של המאה ה־21, נבנו תחנות הרכבת חוף הכרמל ומרכזית המפרץ בסמוך לשתי התחנות המרכזיות החדשות.
במסגרת תוכנית החומש של רכבת ישראל הוחלט להקים מחדש את קו רכבת העמק מחיפה לבית שאן. הקמת הקו אושרה בחודש יולי 2006, אולם לא קודמה עד לשנת 2010. התוכנית הוחזרה לסדר היום של ממשלת ישראל כחלק ממיזם "נתיבי ישראל", שנועד לקצר את זמני הנסיעה בין מרכז המדינה לפריפריה. החלטת ממשלה קבעה כי מימוש פרויקט זה, יתחיל במהלך 2011 ויבוצע על ידי החברה הלאומית לדרכים, שעד כה עסקה בהקמת רשת הדרכים הבינעירונית בלבד. באוקטובר 2016 נחנכה המסילה, המחברת את חיפה לאזור עמק יזרעאל ולערים עפולה ובית שאן. במסגרת הפרויקט נפתחה שלוחה של תחנת הרכבת מרכזית המפרץ, ממנה יוצאות רכבות לכיוון עמק יזרעאל (בית שאן, עפולה ותחנות נוספות), ובעתיד מתוכנן לקום חיבור יבשתי בין מסילת רכבת העמק הישראלית לבין מסילת הרכבת הירדנית באירביד – וחיבורו לנמל חיפה.
רכבל חיפה התיירותי
- ערך מורחב – רכבל חיפה
רכבל חיפה הוא רכבל המקשר בין בת גלים, שלחוף הים, ושכונת סטלה מאריס, שבקצה הצפוני של הכרמל. והוא משמש במקור כאטרקצייה תיירותית, ואינו נכלל עם שאר אמצעי התחבורה העירונית בעיר. והיא משמשת גם כאופצייה ככלי תחבורה לכל דבר. עבור הסטודנטים ואנשי הסגל האקדמיים בהגעתם להאקדמית גורדון. ואת חנייתם בתחנה התחתונה.
מוניות שירות
מוניות שירות פועלות בחיפה עוד מתקופת המנדט הבריטי, תוך תחרות חריפה עם קווי האוטובוסים. באזור חיפה פועלות מוניות שירות בקווים עירוניים, פרבריים ובין-עירוניים. נקודת המוצא של מרבית מוניות השירות היא בהדר הכרמל, וממנה יוצאים קווים לתל אביב, כרמיאל, נהריה, עכו, קריית ים, טירת כרמל, נצרת, עוספייה, דליית אל כרמל, טבריה, נשר, הטכניון, אוניברסיטת חיפה, שכונות הכרמל ובת גלים. בקריית אתא פועל קו מוניות פנימי, וכן פועל קו בין קריית ים, קריית מוצקין וקריית ביאליק.
מוניות שירות מורשות לנסוע בנתיבי תחבורה ציבורית רגילים, אך אינן רשאיות להשתמש בנתיבי המטרונית, בהם פועלים רק אוטובוסים בקווי שירות. כמו כן, שיטת הכירטוס של האוטובוסים אינה תקפה במוניות השירות, לרבות כרטיסי המעבר. עם זאת, מוניות השירות עשויות להיות תדירות ומהירות יותר מקווי האוטובוס, ובחלק מהמקרים פוטרות את הנוסע מהצורך לעבור בין אוטובוסים.
הרכבלית
- ערך מורחב – רכבלית
רכבלית הוא רכבל באורך כ-4.4 קילומטרים, המקשר בין מרכז התחבורה מרכזית המפרץ, שבו ממוקמות תחנת האוטובוסים ותחנת הרכבת, לבין הטכניון ואוניברסיטת חיפה. לרכבל שלוש תחנות נוספות בצומת הצ'ק פוסט, ברחוב רב-אלוף יעקב דורי ובטכניון העליון, שתהיינה תחנות תפעוליות בלבד. הנסיעה ממרכזית המפרץ עד הטכניון נמשכת כ-10 דקות, ומהטכניון עד אוניברסיטת חיפה עוד כ-9 דקות. במערכת 150 קרוניות, כאשר כל קרונית בעלת כושר נשיאה של עד עשרה נוסעים. הספק המערכת עומד על 2,400 נוסעים בשעה בכל כיוון. הקרוניות יוצאות לדרכן בכל כ-15 שניות, והן נגישות לבעלי מוגבלויות.
תחנות מרכזיות ומסופים
התחנה המרכזית הראשונה של חיפה הייתה בכיכר חמרה (כיכר פריז של ימינו), ובה חנו עגלות והדיליז'אנסים שסיפקו שירותי נסיעה לעיר ולמרחב. עם התפתחותה של חיפה והגידול במספר הנוסעים החלו גם הרחובות הסמוכים לכיכר לשמש כמקום חניה זמני. ב-1935 הועברה התחנה המרכזית של הכרכרות והמוניות לדרך העצמאות, וקווי האוטובוס הפרבריים עברו לכיכר פלומר. קווי האוטובוס הבין־עירוניים שהופעלו על ידי אגד עברו לתחנת אגד ברחוב העצמאות. לאחר קום המדינה עברה תחנת אגד הבין עירונית לרחוב יפו.
בשנות ה-70 נבנתה תחנת מרכזית בת גלים, אליה עברו כל הקווים הפרבריים והבין־עירוניים, ששימשה כתחנה המרכזית עד ל־2003. בשנה זו פוצל השירות בתחנה לתחנות מרכזית חוף הכרמל ומרכזית המפרץ בשני קצוות העיר, בעוד מרכזית בת גלים לבסוף נסגרה והפכה למסוף קטן.
מסופי תחבורה ציבורית
נוסף על שתי התחנות המרכזיות, פועלים כיום בעיר מספר מסופים קטנים:
- מסוף פלומר – ממוקם בסמוך לשער של נמל חיפה ותחנת הרכבת חיפה מרכז – השמונה ומשמש מספר קווים בין-עירוניים של חברת הנסיעות והתיירות נצרת לנצרת.
- מסוף שמחה גולן – ממוקם בסמוך לגרנד קניון ומשמש מספר קווים עירוניים של חברת 'אגד'.
- מסוף האוניברסיטה – ממוקם באוניברסיטת חיפה ומשמש מספר קווים עירוניים של חברת 'אגד' וקו בין-עירוני לנצרת ועיירות ערביות בגליל.
- מסוף הטכניון – ממוקם בטכניון ומשמש מספר קווים עירוניים ובין-עירוניים של חברת 'אגד' וקו בין-עירוני לנצרת.
- מסוף רכבת בת גלים – ממוקם בצמוד לתחנת הרכבת בת גלים ומשמש בעיקר קווים עירוניים של אגד וכן את הקו השני של המטרונית.
הפעלת התחבורה הציבורית בשבת
חיפה היא אחת הערים היהודיות היחידות בישראל בהן פועלות כיום שירות אוטובוסים חלקי גם בשבתות וחגים[11]. הסיבה לכך נעוצה בהיותה של חיפה עיר עם אוכלוסייה מעורבת קודם למלחמת העצמאות. בתקופה זו התחרו ביניהם קווי תחבורה ציבורית שהופעלו על ידי חברות יהודיות וערביות. בניגוד לחברות יהודיות בשאר הארץ, בחיפה הפעילו החברות היהודיות שירותי תחבורה גם בשבת על מנת להתחרות בחברות הערביות שהפעילו קווי נסיעה מקבילים לקווי החברות היהודיות, ופעלו גם בשבת. סיבה אחרת להפעלה השירות היה שיקולי ביטחון, על מנת למנוע כניסה של קווי שירות ערביים לשכונות יהודיות בשבתות (לצורך שירות האוכולוסיה הבריטית), ולצורך שירות ציבור הנוסעים היהודי לחוף בת גלים, לאחר התנפלות ערבית על יהודיות בחוף כיאט, שהיה באזור ערבי. הציבור הדתי התנגד בחריפות להפעלת שירות התחבורה היהודי בשבת, אך למרות זאת החל לפעול השירות היהודי גם בשבת.
המצב כיום
לאחר קום המדינה הוחלט במסגרת הסכם הסטטוס קוו להקפיא את המצב הקיים, ועל כן פועלת תחבורה ציבורית בחיפה בשבת. עם זאת, ההפעלה היא חלקית (קווים רבים אינם פועלים כלל), ותדירות ההפעלה נמוכה. זאת למרות שקיים רישיון להפעלת מרבית קווי האוטובוס ביום שבת בחיפה. שירות התחבורה פוסק ביום שישי אחר הצהריים בדומה לשאר ישראל (למעט קו 1 של המטרונית שפועל 24/7, וקו 5 של המטרונית שפועל גם בשישי ברציפות עד חצות). בשישי בלילה מתחדש השירות במספר קווי לילה הפועלים בעיר חיפה ובמטרופולין חיפה משעה 22:00 עד 04 בשבת בבוקר. בשבת בבוקר (החל מהשעה 9) פעילים כעשרה קווים עירוניים הפועלים בעיקר בין השכונות להדר (ובקיץ עד לחופי הים) וכן לנשר ולטירת כרמל, בתדירות נמוכה של כל כ-30–60 דקות. בצהרי השבת, בסביבות השעה 16, קווי השירות הרגילים מתחילים לפעול, ואיתם גם מרבית הקווים הבינעירוניים לערים בגליל ובעמק. בנוסף לשירות העירוני, ישנו שירות בין עירוני מצומצם בשבת ובשישי אחר הצהריים (ובשישי בלילה באמצעות קווי הלילה) בין חיפה לחלק מהערים שמצפונה וממזרחה (בעיקר נצרת). הכרמלית, הרכבלית ורכבת ישראל אינן פועלות בשבת, אף על פי שהרכבת הבריטית פעלה קודם קום המדינה גם בשבת.
הפעלת תחבורה ציבורית 24/7
החל מ-2013, פועלת בעיר המטרונית, קו 1 של המטרונית הפועל לאורך קו החוף של חיפה – ממרכזית חוף הכרמל, דרך העיר התחתית, מרכזית המפרץ ומגיע לקריות – פועל 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, ועל כן חיפה היא העיר היחידה בישראל בה פועלת תחבורה ציבורית כל הזמן. לאחר הפעלת המטרונית, הוחל בהפעלת קווי הלילה העיקריים של חיפה והקריות – 200 ו-210, 7 לילות בשבוע לאורך כל השנה, על מנת לאפשר כיסוי תחבורה ציבורית מלא לאזורים נרחבים בעיר ובכל שעה. קווים אלה אמנם נקראים קווי לילה, אך למעשה הם חלק אינטגרלי מהתחבורה הציבורית הרגילה – כך שהם פועלים לאורך כל ימות השנה (גם באמצע השבוע, בימי לימודים ואף בימי זיכרון), ומספקים שירות לאזורים מגוונים בתדירות גבוהה יחסית (כל 30 דקות), בשני כיווני הנסיעה. בשעות המוקדמות של שישי בערב (מכניסת שבת ועד שעה 22:00), הם אינם פעילים, על אף שקו 1 של המטרונית פועל. ביום כיפור, וכן בחגים מסוימים, התחבורה הציבורית לרוב מופסקת לחלוטין. בנוסף קיימים קווי 205 ו-208 המשרתים את הנוסעים מ/אל חיפה בשעות הלילה, אולם הם פעילים רק בחופשות ובסופי שבוע (לילות ה' עד מוצ"ש).
אגד מפעילה את קו הלילה 905 שפועל ממרכזית המפרץ לנתב"ג דרך תחנת רכבת חוף הכרמל, כביש החוף ותל אביב, שירות זה אינו פעיל בשבת (ובשישי בלילה). קווי הלילה וקו 1 של המטרונית מאפשרים לנוסעים להגיע מ/אל תחנת הרכבת חוף הכרמל ולמרכזית המפרץ גם בשעות הקטנות של הלילה.
פיתוח עתידי
 |
פרק זה עוסק במיזם עתידי
| |
| פרק זה עוסק במיזם עתידי |
רכבת קלה לנצרת
- ערך מורחב – הרכבת הקלה חיפה - נצרת
הקמת רכבת קלה, שתחבר בין חיפה לנצרת ונוף הגליל ותשפר את הנגישות התחבורתית של "גוש נצרת" למפרץ חיפה. אורך מסילת הרק"ל הוא 41 ק"מ, כאשר את תוואי המסילה ניתן לחלק לשני מקטעים: קטע פרוורי – ממרכזית המפרץ בחיפה ועד הר יונה בנוף הגליל וקטע עירוני – מהר יונה ועד רח' המוסכים בנצרת. כמו כן יוקמו לאורך התוואי כ־19 תחנות איסוף והורדת נוסעים, חניוני חנה וסע, מתחם דיפו ומרכז בקרה. הרכבת תופעל על ידי זכיין פרטי שייבחר במכרז.
הפרויקט עתיד להסתיים בשנת 2027 והוא מנוהל על ידי חברת חוצה ישראל.
המשך רשת קווי המטרונית
- ערך מורחב – מטרונית
ביולי 2020 החליט משרד התחבורה, להטיל על החברות הממשלתיות את המשך התכנון והפיתוח של רשת קווי המטרונית בחיפה והקריות, בעקבות הפסקת ההתקשרות עם חברת "יפה נוף" שהייתה אחראית על הפרויקטים עד כה. חברת נתיבי ישראל קיבלה את האחריות לביצוע של 2 מקטעים חדשים: בין חיפה לנשר, ובין חיפה לעכו. חברת חוצה ישראל קיבלה את האחריות לתכנון של 4 מקטעים עתידים: 2 מקטעים בחיפה, ו-2 מקטעים שמחברים את חיפה לקריית אתא וטירת הכרמל[12].
קישורים חיצוניים
|
עיינו גם בפורטל
פורטל חיפה הוא שער לכל הערכים והנושאים אודות חיפה. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים בחיפה על כל רובדיה: גאוגרפיה, היסטוריה, חברה, תרבות ועוד.
|
היסטוריה
- דני גולדשמידט, תולדות "חבר" - הגוף המוביל בתחבורה הציבורית באיזור חיפה, באתר אגד, עודכן ב-28 ביולי 2019
- דני גולדשמידט, מנהגים בודדים עד קואופרטיב "הקשר", באתר אגד, עודכן ב-28 ביולי 2019
- דני גולדשמידט, רקוויאם לסניף בת גלים, באתר אורכב בארכיון האינטרנט מאתר אגד
- דני גולדשמידט, "שירות הר הכרמל" הקואופרטיב המיוחס, באתר "ארגון גמלאי אגד"
- דני גולדשמידט, ראשית התחבורה הציבורית באזור קריית אתא, באתר אורכב בארכיון האינטרנט מאתר אגד
- אלי לירן, כיכר חמרה כבבואה להתפתחות התחבורה הציבורית בחיפה בשנים 1950-1920, חיפה -ביטאון העמותה לתולדות חיפה, גיליון 6, אוקטובר 2008, עמ' 16–23.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 אליהו מרקוביץ, מלחמת 12 השנים של משפחת כיאט, מעריב, 11 באוקטובר 1960
- ^ קו אוטובוסים חיפה-שפרעם, על המשמר, 22 בספטמבר 1949
- ^ חיפה: פרויקט "השכונתית" יצא לדרך, מיניבוסים שכונתיים מחליפים אוטובוסים בשבע שכונות בעיר.
- ^ אגד שכונתית - תחבורה ציבורית עד הבית.
- ^ שכונתית בחיפה, שלב ב'.
- ^ רוני ניר, קווי אוטובוס חדשים החלו לפעול במנהרות הכרמל, באתר mynet (כפי שנשמר בארכיון האינטרנט), 19 במרץ 2011
- ^
אורן דורי, ללא מגע נהג: חיפה מצטרפת לפרויקט "עולים מאחור לאוטובוס", באתר TheMarker, 23 בפברואר 2017
- ^ עידן יוסף, 5 קווים חדשים של אגד בחיפה מצטרפים לעלייה מאחור, באתר News1 מחלקה ראשונה, 4 ביולי 2017
- ^ יונתן הללי, מהפך בחיפה: חברת דן תפעיל את קווי הרכבת הקלה, באתר nrg, 5 באוגוסט 2010
- ^ על-פי התנאים שנקבעו במכרז להפעלת השירות, החברה שתזכה בו תהיה מחויבת להתחיל להפעיל את המטרונית תוך שנתיים ו-45 ימים מיום ההודעה על הזכייה במכרז.
- ^ תחבורה ציבורית בשבת פועלת גם בעיר אילת הנחשבת עיר תיירותית, וכן גם בערים נוספות בצפון שיש בהן רוב יהודי כמו נצרת עלית, ומגדל העמק, אך נמצאות בקרבת יישובים ערביים.
- ^ ליאור גוטמן, שבע שנים אחרי ההפעלה: משרד התחבורה מוציא את הפעלת המטרונית בחיפה למכרז, באתר כלכליסט, 9 בספטמבר 2020
38283427תחבורה ציבורית בחיפה