סעודות שבת
סעודות שבת הן סעודות הנאכלות ביום השבת. לפי ההלכה יש לאכול שלוש סעודות מדי שבת: האחת בליל שבת (סעודת ליל שבת), השנייה בבוקר יום השבת (סעודה שנייה או סעודת יום שבת), והשלישית לקראת צאת השבת (סעודה שלישית). חיוב זו מוטלת על גברים ועל נשים בשווה[1].
חיוב שלוש סעודות השבת נובע מהצורך לענג את השבת ולכבדה יותר מאשר ביום חול, שכן בעת העתיקה היה נהוג לאכול שתי סעודות ביום, אחת בבוקר ואחת בערב.
מקור החיוב
המשנה מבארת שכאשר שריפה פורצת בשבת, מותר להציל "מזון שלש סעודות". בהקשר הלכה זו, המציינת את מספר הסעודות שאוכלים בשבת, הגמרא מציינת את לשון הברייתא:
תנו רבנן: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת? שלש. רבי חידקא, אומר: ארבע. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום ל-ה' היום לא תמצאוהו בשדה (ספר שמות, פרק ט"ז, פסוק כ"ה). רבי חידקא סבר: הני תלתא היום – לבר מאורתא, ורבנן סברי: בהדי דאורתא
מכך שבפסוק לגבי אכילת המן בשבת נכתבה שלוש פעמים המילה "היום". לדעת רבי חידקא שלוש הפעמים שנכתב "היום" הן חיוב רק לסעודות היום, חוץ מסעודת הלילה, ולשיטתו יש חיוב לאכול ארבע סעודות בשבת. יש הנוהגים לאכול גם סעודה רביעית בשבת הנקראת "סעודה דרבי חידקא" כדי לצאת ידי חובת הדעה הזו[דרוש מקור].
אף כי החובה היא על סעודה אחת בלילה ושתיים ביום, במידה ולא נאכלה סעודה בלילה, יש לאכול שלוש סעודות ביום.
מן הדין האחראים על הצדקה בכל עיר מצווים לתת לעניים אוכל או כסף המספיקים לשלוש סעודות בשבת, כשלכל סעודה עליהם לספק לעני לפחות כדי אכילת פת לחם בשיעור כביצה ודג קטן.
דאורייתא או דרבנן
למרות שהגמרא מביאה מקור לחיוב שלש סעודות מן המקרא, משמע מדברי הרמב"ם[2] הכולל את חיוב שלש סעודות בדיני עונג שבת - שלפי דבריו הוא מצווה מדברי סופרים - שסבר כי חיוב סעודות השבת הוא מדרבנן "בלבד".
יש החולקים על הרמב"ם, כגון הלבוש (אורח חיים רצא), הט"ז (אורח חיים תרעח, א'), והערוך השולחן (אורח חיים רעד'). בפרי מגדים (משבצות זהב רצא, א) מזכיר דעה זו, אך חולק עליה ומבאר שמדובר בחיוב דרבנן, ואילו הפסוק הוא אסמכתא בעלמא.
ערוך השולחן מציין את דברי הטור[3] לפיהם הקב"ה דאג שכל יהודי קיבל שלשה מנות של מן ליום השבת, מה שמורה על עניין שלש סעודות של שבת ליישוב הסתירה לכאורה של דעת הרמב"ם עם דברי הגמרא. ועל-פי זה כתב שיתכן שתקנת שלש סעודות נתקנה על-ידי משה רבנו, בראותו את תבנית ירידת המן שהתחלק לשלש סעודות של שבת. כך מיושב כי תקנת חכמים (משה) הביאה עיקרון שלש סעודות שמופיע כבר בתורה.
זמני הסעודות
בהלכות גדולות מובא מנהג עתיק לחלק את סעודת היום לשני חלקים, ובכך לקיים שתיים מתוך שלש סעודות השבת. אולם הראשונים[4] חלקו על מנהג זה, וכתבו שאין לחלק את סעודות היום לשני חלקים, וחילוק זה אינו עולה כדי שתי סעודות. שיטה זו מוזכרת ברמב"ם :"חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת, אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה" (משנה תורה, ספר זמנים, הלכות שבת פרק ל הלכה ט).
התוספות[5] מביאים את דעת בעל הלכות גדולות, ודוחים אותו. המשנה קובעת שאם שריפה פורצת בשעת המנחה מצילים מזון של סעודה אחת, ומכאן משמע שזמן סעודה שלשית הוא לאחר מנחה בדווקא. מוסיפים תוספות כי חלוקת הסעודה לשני חלקים יש בה משום ברכה שאינה צריכה, וסיבה זו מספיקה אף היא כדי לדחות את המנהג.[6]
מכאן שיש להיזהר לאכול את הסעודה השלישית דווקא לאחר זמן המנחה (מחצי שעה אחר חצות היום). וכן נפסק להלכה.
השולחן ערוך[7] מוסיף ש"אם נמשכה סעודת הבוקר עד שהגיע זמן המנחה, יפסיק הסעודה ויברך ברכת המזון, ויטול ידיו ויברך ברכת המוציא, ויסעוד". אולם על פי החשש שהעלה תוספות, המשנה ברורה מציין שיש לצאת לטיול קצר בין שתי הסעודות, כדי לוודא שהן תחשבנה שתי סעודות ולא סעודה אחת.
מי שלא אכל את סעודת ליל שבת חייב לאכול שלש סעודות ביום[8], כדי לצאת ידי חובת הפוסקים שאין זמן הסעודות מעכב.
תוכן הסעודות
בכל סעודות השבת יש לאכול פת לכתחילה.
התוספות (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף כ"ז עמוד א') כותבים שבניגוד לסעודות המחויבות בסוכה, לעניין סעודת שבת חובה לאכול פת, כיון שהסעודות נלמדות מאכילת המן, שבא במקום לחם (ונקרא "לחם מן השמים"). במרדכי[9] כתב אף הוא כן, והביא בשם רבי אליעזר ממץ כי אף בסעודה שלישית חייב לאכול פת[10]
וכך מוכח מדברי הרמב"ם[11] שכל שלשת הסעודות דינם שווה:
חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה, וצריך להזהר בשלש סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה סועד שלש סעודות... וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות, וכן בימים טובים.
בשתי הסעודות הראשונות, כדי לצאת ידי חובת הסעודה יש לאכול פת בשיעור כביצה, אך בדיעבד די בכזית[12].
צריך לכבד את סעודות השבת במאכלים חשובים מביום חול. יש מצווה מיוחדת לאכול דגים בשבת ויש מדרש[13] האומר שכל האוכל דג ביום דג (בגימטריה ז') ניצל מד"ג (ראשי תיבות - דין גיהנום).
נוהגים לשיר בסעודות השבת זמירות שבת.
בברכת המזון שלאחר סעודות שבת מוסיפים קטע המכונה 'רצה' בסופה של הברכה השלישית.
בסעודה שלישית
גדר חיוב האכילה בסעודה שלישית
בסעודה שלישית יש הסוברים (שיטת רבינו תם) שדי בפירות וירקות, אך להלכה נפסק שצריך גם בסעודה זו לאכול פת או (וכל הפחות מיני מזונות).
השולחן ערוך עצמו פוסק שיש לאכול דווקא פת לסעודה שלישית, אלא אם האדם שבע, שאז מותר לאכול מאכלות אחרים. כיון שיש דעות שאין חובה גמורה לאכול פת בסעודה שלישית, פסק השולחן ערוך[14] שמי ששכח להוסיף "רצה" בברכת המזון של סעודה שלישית, אין לו לחזור ולברך ברכת המזון.
יין בסעודה שלישית
הטור (סימן רצא) הביא בדעת הרמב"ם שיש לקדש אף בסעודה שלישית, ומציין את דעת הרא"ש החולקת על כך. הבית יוסף מציין אפשרות שאין זו הכוונה בדעת הרמב"ם, אלא שיש לקבוע את כל סעודות השבת על היין משום חשיבותן. שהרי לא כתב לשון קידוש בסעודה שלישית אלא שצריך לשתות בה יין בסעודה משום עונג שבת:”יקבע סעודה שלישית על היין ויאכל וישתה עד מוצאי שבת”[15] כמו שכתב לגבי שאר הסעודות: "וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות".
בעקבות כך כתב המשנה ברורה[16] שיש להשתדל לשתות יין בסעודה שלישית כדי לקיים את שיטת הרמב"ם.
מאכלים מיוחדים בסעודת שבת
בקהילות מסוימות נהגו לאכול מאכלים מיוחדים בסעודת שבת, המרמזים על עניינים רוחניים. בחסידויות רבות מקפידים על אכילת מאכל מיוחד העשוי מרגל קרושה בסעודת יום השבת, ונקרא גאלע. נהוג גם לאכול מאכלי קוגל בסוף סעודות השבת.
סעודת רבי חידקא
ערך מורחב – סעודת רבי חידקא
סעודת רבי חידקא או סעודה דרבי חידקא היא סעודה הנהוגה בקרב קהילות שונות כתוספת לשלש סעודות שבת, הסעודה נערכת במהלך יום השבת כדי לצאת ידי חובה לדעת רבי חידקא הסובר ששלשת הסעודות צריכות להיות ביום השבת ולא בליל שבת. יש העורכים אותה בפירות ומיני מזונות. הנהגה זו נתונה למחלוקת בין האחרונים האם ראוי לנהוג כך או שמא יש בזה חשש מינות.
מלווה מלכה
- ערך מורחב – מלווה מלכה
מְלַוֵּה מַלְכָּה היא סעודה שנוהגים לאכול במוצאי שבת. סעודה זו נקראת גם "סעודה רביעית" או "סעודת דוד המלך".
מובא בגמרא:
הסעודה נקראת גם "סעודתא דדוד מלכא" (סעודת דוד המלך), שכן דוד המלך ביקש מה' לדעת את יום מותו, ו-ה' גילה לו שהוא ימות בשבת, ומאז, בכל מוצאי שבת היה דוד עושה סעודה לבני ביתו, כדי להודות ל-ה' על שעודנו בחיים[17].
לדעת חלק מהראשונים סעודת מלוה מלכה אינה סעודה נוספת על שלושת הסעודות, אלא סעודה שלישית היא היא מלוה מלכה, שמלוה את המלכה ביציאתה.[18]
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ רבנו תם (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ז עמוד ב') כותב שנשים חייבות בסעודות השבת, שכן "אף הן היו באותו הנס" – כלומר, נס של ירידת המן. הרמב"ן, מנגד, כותב שפירוש זה מיותר הוא, שכן נשים חייבות בכל עניינים של שבת בלאו הכי. כלל זה נובע מהיקש בין הפן השלילי של שבת ("שמור") לבין הפן החיובי של שבת ("זכור").
- ^ משנה תורה, ספר זמנים, הלכות שבת פרק ל הלכה ט.
- ^ אורח חיים סימן רעד.
- ^ והפוסקים, וכן נפסק בשולחן ערוך (רצא, ב)
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ח עמוד א'.
- ^ ועיין גם באור זרוע, שבת נב.
- ^ סימן רצא סעיף ג.
- ^ הרמ"א בשלחן ערוך סימן רצא סעיף א.
- ^ שבת רמז שצז.
- ^ אמנם, המרדכי מציין גם את שיטת הראבי"ה, לפיה מותר לאכול "מיני תרגימא" בסעודה שלישית. ואמנם כל הסעודות נלמדות מאכילת המן, אך לפי דעה זו ירידת ואכילת המן מלמדת על מספר הסעודות, ולא על תוכן אכילתן
- ^ הלכות שבת פרק ל הלכה ט.
- ^ רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רע"ד, סעיף ז'
- ^ דרוש מקור
- ^ אורח חיים סימן קפח, סעיף ח.
- ^ במשנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ל', הלכה י'
- ^ סימן רצא, סעיף קטן כא.
- ^ טעמי המנהגים שבת, אות תכה; ליקוטי מהרי"ח בשם סידור רבי שבתי סופר.
- ^ שו"ת יביע אומר חלק י - אורח חיים סימן לג. ר"י קאפח על הרמב"ם הלכות שבת פרק ל הלכה ה.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.