ראש השנה למלכים ולרגלים

ראש השנה למלכים ולרגלים
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ב' ; ספר שמות, פרק מ', פסוקים י"ז-ל"ג ; מגילת אסתר, פרק ג', פסוק ז'
משנה	משנה, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה א'
תלמוד בבלי	מסכת ראש השנה, דף ב' - דף ד'

על פי ההלכה, ביום א' בניסן חל ראש השנה למלכים שהוא תחילת השנה לעניין ספירת שנותיהם של מלכי ישראל, ובמשנה מופיע שהוא גם ראש השנה לרגלים שהוא תחילת השנה למניית שלוש הרגלים לעניין דין בל תאחר לדעת רבי שמעון. אך בגמרא מבואר כי ראש השנה לרגלים לדעת ר' שמעון הוא בט"ו בניסן.

רקע

ארבעה ראשי שנים נקבעו ביהדות לציון תחילת השנה בתחומים שונים. קביעת השנה המדויקת לכל תחום הכרחית לקיום מצוות שנתיות, בעיקר מצוות התלויות בארץ ובכלל זה: שמיטה, יובל, ערלה, ביכורים, תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני.

תאריכי ראשי השנים נקבעו במשנה, בפתיחת מסכת ראש השנה:

"אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם.
בְּאֶחָד בְּנִיסָן – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים.
בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי.
בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת.
בְּאֶחָד בִּשְׁבָט – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ."

בתורה מכונה חודש ניסן בשם "החודש הראשון" וכן "ראש חדשים", בציווי מקראי מיוחד שנאמר למשה רבינו זמן קצר לפני יציאת מצרים, ציווי שכלל גם את מצוות קידוש החודש: "החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות י"ב, ב'). שם זה מופיע גם במגילת אסתר "בחודש הראשון הוא חדש ניסן.

בא' ניסן קנו את קורבנות הציבור בבית המקדש מכסף החדש של התרומה החדשה שנתרמה על ידי מחצית השקל.

על פי אחת הדעות, חנוכת המשכן הייתה בא' בניסן, ובשנים עשר הימים שלאחריו הקריבו נשיאי שנים עשר השבטים קורבנות, נשיא ליום. זכר לכך, נוהגים לקרוא בכל יום את הפסוקים המתארים את קרבן הנשיא שהקריב באותו יום.

כמו כן, בשנת ב'מ"ח נולד יצחק אבינו, האב השני ביהדות (על פי מדרש תנחומא הישן, בסוף פרשת פקודי).

ראש השנה למלכים

מספר דינים נאמרו בתלמוד הנוגעים לתאריך ראש השנה למלכים.

א. שטרי חוב: ההלכה קובעת כי שטרי חוב שהזמן המתואר בהם מוקדם מזמן ההלוואה פסולים ולעומת זאת שטרי חוב שהזמן הכתוב בהם מאוחר משעת ההלוואה כשרים. טעם הדבר, שעל הלוואה עליה נכתב שטר בין הלווה והמלווה חל שיעבוד לקוחות. כלומר, אם ימכור הלווה את קרקעותיו לאדם שלישי ובהגיע זמן פירעון ההלוואה לא יהיה בידו די כדי להחזיר את חובו, יוכל המלווה לגשת לאותם שקנו את הקרקעות מן הלווה ולגבות מהם את תשלום החוב. טעם הדבר, משום שהלוואה בשטר מפורסמת בדרך כלל והקונים מודעים שהקרקע אותה הם רוכשים עשויה להיגבות מהם.

מעתה, שטרי חוב שהזמן בהם מאוחר משעת ההלוואה כשרים, משום שאין בהם שום חשש. שהרי אם מכר הלווה את קרקעותיו אחר הזמן המצוין בשטר, יודעים הלקוחות שהקרקע שבידם עשויה להשתעבד לפירעון החוב ומקבלים זאת על עצמם. לעומת זאת, שטר שהזמן המצוין בו מוקדם משעת ההלוואה יכול לגרום לכך שהמלווה יוכל לגבות קרקעות שנמכרו על ידי הלווה לפני ההלוואה, אך לאחר הזמן המצוין בשטר. פעולה כזו היא שלא כדין, שהרי הלקוחות קנו קרקע שאינה משועבדת וההלוואה נעשתה אחר המכירה ולכן השטרות פסולים.

משום כך, ישנה חשיבות גדולה לזמן הכתוב בשטר. ואת הזמן הכתוב בשטר, מונים על פי שנות המלך. ומשום כך ישנה חשיבות גדולה ליום בו סופרים שנה למלך.

ב. לעניין הכתרת מלכים. ומספר דינים מובאים בקשר לכך.

מלך שהוכתר ביום כ'ט בחודש אדר, אף על פי שמלך יום אחד בלבד, משיגיע היום שלמחרת - ראש חודש ניסן שבו מונים את ראש השנה למלכים, נחשב שעלתה לו שנה, משום שיום אחד בשנה לפעמים נחשב כשנה.

אך אם הומלך בא' ניסן, אף על פי שכבר מאדר נימנו עליו להמליכו, אין סופרים לו שנה עד שיגיע א' בניסן בשנה הבאה.

שני מלכים שמלכו בחודש אדר, כגון שמת זה והומלך זה, מונים לשניהם את השנה. וכן אם מת אחד בניסן והומלך אחר תחתיו בניסן, מונים לשניהם את השנה ואפילו אם מלך המלך הראשון יום אחד לפני שמת, משום שגם כאן קיים הכלל שיום אחד בשנה נחשב כשנה. לעומת זאת, אם מת המלך האחד באדר והומלך המלך השני בניסן, אפילו אם נמנו להמליכו מאדר ואפילו אם היה הוא מלך בן מלך שהמלכות עוברת אליו בירושה, אין מונים לשני אלא מניסן.

המקור לתאריך זה

בנושא המקור לחודש ניסן כראש השנה למלכים נחלקו האמוראים רבי יוחנן ורבי אלעזר.

רבי יוחנן לומד את המקור מן הפסוק במלכים א' (פרק ו' פסוק א') המתאר את בניין הבית על ידי שלמה. ושם נאמר, "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחודש זיו הוא החודש השני למלך שלמה על ישראל." והפסוק מקיש ומחבר את שנות יציאת מצרים לשנות מלכות שלמה, כדי ללמד שכפי שליציאת מצרים מונים מניסן, אף למלכות שלמה מונים מניסן.

רבי אלעזר לעומתו לא מסכים עם הלימוד הזה, משום שהוא סובר שאין הכרח לומר שמניין השנים מיציאת מצרים נמנה דווקא מניסן ולא מתמוז אב או אדר וממילא אין מקור להקיש אליו את מלכות שלמה. והמקור לדעת רבי אלעזר הוא מן הפסוק בדברי הימים ב' (פרק ג' פסוק ב') המתאר גם הוא את בניין הבית על ידי שלמה ושם נאמר: "ויחל לבנות בחודש השני בשני בשנת ארבע למלכותו," כשכפילות הלשון "השני בשני" מלמדת שכפי שחודש אייר הוא שני לחודשי השנה, שני הוא גם למלכותו של שלמה.

המניין למלכי אומות העולם

ההתייחסות במשנה לתאריך א' בניסן כראש השנה למלכים נאמרה באופן כללי, אך בתלמוד מבואר שלא מדובר בכל המלכים אלא מלכי ישראל בלבד. מה שאין כן מלכי אומות העולם, שמניין מלכותם נקבע בתאריך א' בתשרי.

לעומת זאת, פסוקים שהביא רב יוסף מוכיחים למעלה מכל ספק שאת מניין שנותיו של המלך כורש, שהיה ממלכי אומות העולם, מנו מחודש ניסן כמלכי ישראל. הסיבה לכך, כפי שמפרש רבי אבהו, היא שכורש היה מלך כשר ומשום כך מנו לו כמלכי ישראל. יצויין כי פסוקים אחרים שמביא רב חסדא מוכיחים את ההפך הגמור, שגם לכורש מנו מחודש תשרי כשאר מלכי אומות העולם. ועל כך מפרש רבי יצחק שכורש שהיה כשר החמיץ ולפיכך חזרו למנות לו כשאר מלכי אומות העולם.

ראש השנה לרגלים

הדין המבואר במשנה, לפיו חג הפסח שחל בחודש ניסן הוא ראשון לרגלים, הוא כדעת רבי שמעון עליו חולקים מספר תנאים. המחלוקת ביניהם נוגעת לדין "בל תאחר," הקובע כי אדם שאיחר להביא את חובותיו לבית המקדש עובר על מצוות לא תעשה. בדין זה, נחלקו התנאים כמה רגלים צריכים לעבור בכדי שיתחייב אדם בלאו זה.

לפי דעת תנא קמא: כיוון שעברו שלושה רגלים בכל סדר שיהיה, עובר המאחר על הלאו.

לפי דעת רבי שמעון ורבי שמעון בר יוחאי: צריכים לעבור שלושה רגלים כפי הסדר. חג הפסח, חג השבועות וחג הסוכות. וזוהי דעת משנתנו הסוברת כי פסח הוא הראשון לרגלים. לפי דעה זו, פעמים שיתחייב אדם בלאו אחר שלושה רגלים, כשהתחייב חוב לבית המקדש לפני חג הפסח, לפעמים יתחייב אחר ארבעה רגלים כשהתחייב חוב לבית המקדש לפני חג השבועות ולפעמים יתחייב אחר חמישה רגלים כשהתחייב חוב לבית המקדש לפני חג הסוכות.

לפי דעת רבי מאיר: כיוון שעבר רגל אחד מתחייבים בלאו.

לפי דעת רבי אליעזר בן יעקב: כיוון שעברו שני רגלים מתחייבים בלאו.

לפי דעת רבי אלעזר ברבי שמעון: כיוון שעבר חג הסוכות מתחייבים בלאו.

המקור לדין זה

המקור לכך שלדעת משנתנו חג הפסח הוא ראשון לרגלים וממילא א' בניסן הוא ראש השנה לרגלים, נלמד מן הפסוק בספר דברים (פרק ט'ז פסוק ט'ז) שם כתוב: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות," כאשר המילים "בחג הסוכות" מיותרות, משום שהפסוקים הקודמים דיברו על דיני עלייה לרגל בסוכות. מכאן מסיק רבי שמעון שהוא התנא של משנתנו, שחג הסוכות הוא אחרון הרגלים וממילא הפסוק מפרט את סדר הרגלים שמתחילים עם חג הפסח.

מנהגי היום

ביום זה עורכים יהודי תוניסיה ולוב את טקס הבסיסה. הטקס כולל ברכות לשנה טובה ומעשה המזכיר את הקמת המשכן, שנעשתה בא' בניסן.

ראו גם

• מסכת ראש השנה
• מניין השנים בלוח העברי
• ראש חודש
• תחילת שנה חדשה

לקריאה נוספת

• משנה, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה א'

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.