בלארוס

בלארוס
Рэспубліка Беларусь
Республика Беларусь

דגל סמל
לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה
מוטו לאומי	תחי בלארוס! (לא רשמי)
המנון לאומי	אנו, הבלארוסים המנון
ממשל
משטר	רפובליקה נשיאותית סמכותנית
שפה רשמית	בלארוסית, רוסית
עיר בירה	מינסק 53°55′N 27°33′E (והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
שטח יבשתי	207,600 קמ"ר (87 בעולם)
אחוז שטח המים	זניח
אזור זמן	UTC +3
היסטוריה
הקמה
הכרזת ריבונות הכרזת עצמאות מברית המועצות	27 ביולי 1990 25 באוגוסט 1991
ישות קודמת	בלארוס הסובייטית
דמוגרפיה
אוכלוסייה (הערכה 1 בדצמבר 2024)	9,031,878 נפש (100 בעולם)
צפיפות	43.51 נפש לקמ"ר (174 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים 0 10 20 30 40 50 60 70 80 גילאי 0 - 14 16.30% גילאי 15 - 24 10.13% גילאי 25 - 54 42.05% גילאי 55 - 64 13.86% גילאי 65 ומעלה 17.67%
כלכלה
תמ"ג (2023)	71.86 מיליארד $ (86 בעולם)
תמ"ג לנפש	7,956$ (109 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי (2022)	0.801 (69 בעולם)
מטבע	רובל בלארוסי‏ (BYN)
שונות
סיומת אינטרנט	by
קידומת בין־לאומית	375
(למפת בלארוס מוגדלת)   מינסק פינסק ברסט הומל גרודנו מוהילב ויטבסק אוקראינה פולין ליטא לטביה רוסיה בלארוס (למפת בלארוס רגילה)   מינסק פינסק ברסט הומל גרודנו מוהילב ויטבסק אוקראינה פולין ליטא לטביה רוסיה בלארוס

רפובליקת בֵּלָארוּס, ובקיצור בלארוס ולעיתים גם בֵּלוֹרוּסְיָה או רוּסְיָה הַלְּבָנָה (בבלארוסית: Рэспубліка Белару́сь וברוסית: Респу́блика Белару́сь או Респу́блика Белоруссия) היא מדינה ללא מוצא לים במזרח אירופה, הגובלת ברוסיה ממזרח, באוקראינה מדרום, בפולין ממערב ובליטא ולטביה מצפון. הייתה שייכת לברית המועצות, ולאחר התפרקות ברית המועצות הפכה למדינה עצמאית. מאז 1996 קשורה בלארוס עם הפדרציה הרוסית בסדרת אמנות ליצירת ישות הקרויה האיחוד של רוסיה ובלארוס, כצעד לקראת איחוד אפשרי בין שתי המדינות.

מאז 1994 שולט בבלארוס אלכסנדר לוקשנקו. על רקע אופיו הדיקטטורי של שלטונו, זכה לוקשנקו לביקורת מהאיחוד האירופי וארצות הברית ולכינוי "הדיקטטור האחרון באירופה".

מקור השם

פירוש השם "בלארוס" הוא "רוס הלבנה". לעיתים קרובות היא עדיין נקראת בעברית ובשפות אחרות "רוסיה הלבנה" (באנגלית White Russia, בגרמנית Weissrussland וכדומה), דבר שהיסטוריונים בלארוסים מתנגדים לו, מכיוון ש"רוסיה" הוא כינוי למדינה הרוסית שמרכזה במוסקבה, שעלתה לגדולה לאחר המאה ה-13, בעוד ש"רוּס" הוא הכינוי העתיק יותר לארץ הסלאבים המזרחיים שמרכזה היה בקייב, ושבלארוס רואה את עצמה כאחת מיורשותיה (יחד עם רוסיה ואוקראינה). בכל מקרה, השם נכנס לשימוש רשמי רק במאה ה-19 בעידוד השלטונות הרוסיים. עד היום, בעיקר בחוגים לאומניים, נקראת הארץ "ליטא" וטוענת לבעלות על שם זה, מתוקף היותה הגורם הדומיננטי בדוכסות הגדולה של ליטא; גם הכינוי "בלורוסיה" או "ביילורוסיה", שהגיע מהשפה הרוסית, אינו נכון בעיניהם. השלטון הנוכחי של בלארוס מקפיד להשתמש בשם בלארוס (Беларусь) גם בכתיבה ברוסית. בעבר רווחה בקרב הרוסים גם הצורה: Белору́ссия, בֶּלוֹרוּסִּייָה או ביילורוסיה.

יש הטוענים כי היא מכונה "רוסיה הלבנה" על שם עצי השדר הרבים שבה, עצים אלו לבנים בגזעם ועל כן השם תואם למראה המדינה. עם זאת, ריבוי עצי השדר נכון גם לפולין, שכנתה ממערב.

היסטוריה

הדוכסות הליטאית הגדולה, מפה מאת טוביאס לוטר (Tobias Lotter)‏, 1780

העמים הסלאביים והבלטיים התיישבו בשטחה של בלארוס בין המאות ה-6 וה-8 לספירה. במאות ה-9 וה-10 לספירה קמו המדינות הסלאביות הראשונות באזור – פולאצק, טורוב וסמולנסק. במאה ה-13 הפך שטחה של בלארוס לחלק מהדוכסות הליטאית הגדולה. נבהרדק, הנמצאת בשטחה של בלארוס, הפכה לבירתה של הדוכסות, והשפה העיקרית בה הייתה בלארוסית תיכונה. ב-1569 התאחדה הדוכסות הליטאית הגדולה עם פולין והפכה ל"רפובליקת שני העמים" (Rzeczpospolita Obojga Narodów; או "האיחוד הפולני-ליטאי"). ב-1795 לאחר חלוקתה של הממלכה המאוחדת של פולין וליטא, עבר שטחה של בלארוס לאימפריה הרוסית. בני העם הבלארוסי, אוניאטים ברובם, אולצו להמיר את דתם לנצרות פרבוסלבית, ונכפתה רוסיפיקציה של התושבים. תושבי בלארוס, יחד עם הליטאים והפולנים, ניסו למרוד מספר פעמים בשלטון הצאר, אך הניסיונות כשלו והביאו להקשחת מדיניות הרוסיפיקציה.

לאחר מהפכת אוקטובר ב-1917 הוכרזה עצמאותה של הרפובליקה העממית של בלארוס (Беларуская Народная Рэспубліка); מדינה זו לא זכתה להכרה רחבה. ב-1919 עלו הקומוניסטים לשלטון בבלארוס והפכו אותה לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של בלארוס, אשר ב-1922 הפכה לאחת המייסדות של ברית המועצות. חלקה המערבי של המדינה דהיום, ובו מחוזות בריסק, הרודנה ווילנה, סופחו לפולין. בשנת 1939, בעקבות הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, פלשו הסובייטים למזרח פולין (מערב בלארוס) וסיפחו אותו. השטח חולק בין בלארוס ואוקראינה, והעיר וילנה נמסרה לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של ליטא, שסופחה לברית המועצות אף היא. הסובייטים ביצעו קולקטיביזציה מיידית בשטחים החדשים, והחלו ברדיפות מידיות נגד פולנים ובלארוסים, שחלק גדול מהם הוגלה לסיביר ולמרכז אסיה.

בלארוס הייתה אחד האזורים הסובייטיים שנפגעו באופן הקשה ביותר מהכיבוש הנאצי. חלקיה המערביים צורפו לנציבות הרייך אוסטלנד וכרבע מתושביה, יהודים ולא-יהודים, נספו. בסיום המלחמה הייתה הארץ עיי חורבות, ונזקקה לשיקום ממושך.

עד 1991 הייתה בלארוס "הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של בלארוס", כלומר רפובליקה סובייטית בברית המועצות. עם זאת, בלארוס הייתה חברת ארגון האומות המאוחדות מראשיתו, במקביל לחברותן של אוקראינה ושל ברית המועצות. בשלהי הפרסטרויקה התגברו הקריאות לעצמאות, ובאותה שנה החלו הפגנות ושביתות, אשר הסתיימו כאשר הפרלמנט הכריז על עצמאות מברית המועצות. באוגוסט 1991, אחרי כישלון ההפיכה במוסקבה, הכריזה בלארוס סופית על עצמאותה.

השלטון העצמאי היה בתחילה בעל אופי לאומני; בלארוסית הוכרזה כשפה הרשמית היחידה במדינה, אף על פי שתושבים רבים העדיפו לדבר ברוסית. כמו כן, את סמלי המדינה הסובייטיים החליפו סמלים לאומיים בלארוסיים: סמל ה"פאהוניה" - אביר עם חרב על סוס, שהיה סמלה של הדוכסות הליטאית הגדולה, ודגל לבן-אדום-לבן, שקיימות מספר גרסאות למשמעותו ההיסטורית ולקשר שלו לבלארוס; הדבר עורר ביקורת, מכיוון שסמלים אלה שימשו בעת מלחמת העולם השנייה את משתפי הפעולה עם הנאצים. ב-1995, כאשר נבחר אלכסנדר לוקשנקו לנשיא, התהפך תהליך הבלארוסיזציה – השפה הרוסית הפכה לשפה רשמית והוצגו סמלים לאומיים חדשים, שהיו מבוססים על הסמלים הסובייטיים. מאז נמצאת הארץ בתהליכי ריאקציה והתקרבות לרוסיה ועוינות כלפי העולם המערבי. מאז 1996 קשורה בלארוס עם הפדרציה הרוסית בסדרת אמנות העוסקות בהסרת מכסים, במטבע משותף, ובנושאים קשורים נוספים, שיצרו ישות הקרויה "האיחוד של רוסיה ובלארוס", לקראת איחוד אפשרי בין שתי המדינות. עם זאת, תנועות האופוזיציה בבלארוס תופסות תאוצה ואלה מניפות את הדגל האדום לבן ההיסטורי וסמל הפאהוניה ודורשים את עזיבתו של לוקאשנקו.

פוליטיקה

ערך מורחב – פוליטיקה של בלארוס

הדגל הלבן-אדום-לבן משמש כסמל ההתנגדות ללוקאשנקו.	סמל בלארוס בשנים 1991–1995

בלארוס היא רפובליקה שבראשה עומד נשיא בעל סמכויות נרחבות, הנבחר בבחירות כלליות אחת ל-5 שנים. הנשיא ממנה את ראש הממשלה, האחראי על מינוי השרים בממשלתו. במוסד המחוקק שני בתים: בית עליון ובו 64 צירים, 8 מהם ממונים על ידי הנשיא ו-56 נבחרים על ידי נציגים של מועצות מקומיות לתקופה של 4 שנים, ובית תחתון ובו 110 צירים, הנבחרים בבחירות כלליות אחת ל-5 שנים. בחירות כלליות לבית הנבחרים נערכו לראשונה בשנת 1995. כל שופטי בית המשפט העליון ממונים על ידי הנשיא; מחצית משופטי בית המשפט הגבוה לחוקה ממונים אף הם על ידי הנשיא, והמחצית השנייה – על ידי הבית העליון של הפרלמנט.

השלטון הנוכחי בבלארוס מתאפיין בשליטה סמכותנית של הנשיא אלכסנדר לוקשנקו, אשר אף תיאר עצמו כ"בעל סגנון שלטון סמכותני". על רקע אופיו הדיקטטורי של שלטונו, זכה לוקשנקו לביקורת מהאיחוד האירופי וארצות הברית ולכינוי "הדיקטטור האחרון באירופה". מאז שנת 1996 תוצאות הבחירות ומשאלי-העם אינן מוכרות על ידי משקיפים בינלאומיים. בבחירות בשנת 2020, על רקע טענות האופוזיציה לזיופים בהיקף נרחב בבחירות, מסר משרד החוץ הגרמני שיש אינדיקציות רבות לזיופים בבחירות. תנועות אופוזיציה רבות הוצאו מחוץ לחוק, ומנהיגיהן נאסרו או יצאו לגלות. תומכי לוקשנקו טוענים מנגד שסגנון שלטונו שומר על היציבות הפוליטית והכלכלית במדינה. מנהיגי האופוזיציה הבולטים כיום הם אלכסנדר קאזולין ואלכסנדר מילינקביץ'. בבחירות לנשיאות בשנת 2006 הם הפסידו ללוקשנקו. שניהם נאסרו כשהובילו הפגנות מחאה ודרשו חקירת זיופים בבחירות. גם סרגיי טיכאנובסקי מועמד האופוזיציה בבחירות של שנת 2020 נאסר, והוחלף בהמשך על ידי אשתו סבטלנה טיחנובסקאיה, שלאחר הבחירות נמלטה לליטא. בעקבות התוצאות של הבחירות לנשיאות בלארוס 2020 בהן נטען כי לוקאשנקו זכה ברוב של 80%, רבים מתושבי המדינה יצאו להפגנות המוניות כשהם דורשים בחירות חוזרות ואת התפטרותו של לוקאשנקו שמכהן כראש המדינה מזה 26 שנה.

על רקע היחסים המתוחים עם מדינות המערב ועם רוסיה, בלארוס מקיימת קשרים דיפלומטיים עם מדינות אמריקה הלטינית והמזרח התיכון, בתוכן איראן וישראל.

שלטון מקומי

ערך מורחב – מחוזות בלארוס

בלארוס מחולקת לשישה מחוזות (אובלסט) ועיר הבירה המתפקדת כמחוז עצמאי.

מינסק, עיר הבירה, הנחשבת ישות אדמיניסטרטיבית עצמאית (מסומנת בספרה 1). מחוז ברסט, שבירתו ברסט (מסומן בספרה 2). מחוז הומל, שבירתו הומל (מסומן בספרה 3). מחוז הורדנה, שבירתו הרודנה (מסומן בספרה 4). מחוז מוהילב, שבירתו מוהילב (מסומן בספרה 5). מחוז מינסק (מסומן בספרה 6). מחוז ויטבסק, שבירתו ויטבסק (מסומן בספרה 7).

כלכלה

ערך מורחב – כלכלת בלארוס

ענפי התעשייה העיקריים הם ייצור מזון, כימיקלים, דשנים, טקסטיל, חומרי בניין, ציוד חקלאי וציוד תעשייתי. 30% משטח המדינה (63 מיליון דונם) משמשים את החקלאות. הגידולים העיקריים הם שעורה, שיבולת-שועל, חיטה, תפוחי אדמה, פשתן, טבק, סלק סוכר, ירקות ופירות. כ-14% מהשטח (בעיקר בצפון המדינה) משמשים למרעה. מגדלים בעיקר בקר, חזירים, כבשים וסוסים.

בתקופה הסובייטית הייתה בלארוס אחת הרפובליקות העשירות בברית המועצות. לאחר התפרקות ברית המועצות נכנסה המדינה למשבר כלכלי עקב היפרדותה מברית המועצות והפיכתה למדינה עצמאית. בשנים הראשונות שרר מחסור בחומרי גלם. בשנים הראשונות התבצעה הפרטה של הכלכלה, אך ב-1995 הכריז הנשיא אלכסנדר לוקשנקו על מדיניות כלכלית חדשה: "כלכלת השוק הסוציאליסטית". שיטה זו אינה שונה מכלכלה ריכוזית בסגנון הקומוניזם: המדינה שולטת על המחירים, השכר, שער החליפין. השלטון אינו אוסר על עסקים פרטיים, אך עושה הכול כדי שלא יוכלו להתקיים. בתקופת שלטונו של לוקשנקו מלאימה המדינה מפעלים ובנקים ומגדילה את שליטתה על הכלכלה. ההפרטות המעטות שמתבצעות הן ברמת העירייה והעסקים הקטנים.

סחר החוץ מתנהל בעיקר עם רוסיה, פולין, גרמניה, אוקראינה ולטביה. תקציב הממשלה הגבוה (בין 45%-50% מהתמ"ג) מלמד על כך שהכלכלה סוציאליסטית וכי יש מעורבות גדולה של המדינה במשק. ב-1997 חתמו רוסיה ובלארוס על הסכם איחוד מוניטרי ביניהן. המשבר הפיננסי שפקד את רוסיה בשנת 1998 – משבר הרובל, פגע קשות בבלארוס, התלויה בביקוש מרוסיה, אשר צנח. מאז שנת 2000, עם השיפור במצב הכלכלי ברוסיה, נהנית בלארוס מצמיחה גבוהה (6.7% בממוצע בין 2000–2006). ואולם צמיחה זו אינה נשענת על בסיס יציב, בעקבות היעדר תנאים מתאימים להשקעות, היעדר רפורמות, ותלות גבוהה ברוסיה.

כלכלת בלארוס מורכבת מ-44% תעשייה, 42% שירותים ו-14% חקלאות. האבטלה במדינה נמוכה, ועומדת על 2.7% מכוח העבודה; התפלגות העובדים היא: 26.5% בייצור, 53.5% בשירותים ו-20% בחקלאות.

תחבורה ותקשורת

ערכים מורחבים – רכבת בלארוס, בלטלקום

בבלארוס ישנם 3,969,400 קווי טלפון, כ-1,000,000 טלפונים סלולריים, שלושה מיליון מקלטי רדיו ו-3.2 מיליון טלוויזיות. בתחבורה היבשתית יש 53,500 ק"מ כבישים, כ-1,133,000 מכוניות נוסעות וכ-5,520 ק"מ מסילות ברזל. נמלי תעופה בינלאומיים מצויים במינסק ובהומל.

בהזמנת הסוכנות הלאומית לחקר החלל בוצעו שיגורים של כמה לוויני תקשורת על ידי סין.

שידורי טלוויזיה בשטח בלארוס החלו בשנת 1956. בשנת 1993 הוקמה החברה הלאומית הממלכתית לטלוויזיה ורדיו.

תרבות

הספרות הבלארוסית המודרנית מתמקדת בחיים בברית המועצות ובחברה הפוסט הסובייטית. בכל שנה נערך במינסק פסטיבל הספרות נפראמאט. סופרים בלארוסים ידועים הם ולדימיר קרטקייביץ', קוזמה צ'ורני וסבטלנה אלכסייביץ' (זוכת פרס נובל לספרות ב-2015).

היצירות הראשונות על בסיס מוזיקה עממית נכתבו במהלך המאה ה-19 על ידי אנטון אברבוביץ'. בתקופת ברית המועצות הוקמו במינסק מספר מוסדות לרבות תיאטרון לאופרה ובלט וקונסרבטוריון. להקת "פסניארי" זכתה לפופולריות רבה ברחבי ברית המעוצות והיא כללה ברפרטואר שלה יצירות של מלחינים ומשוררים מקומיים. בין הלהקות הפופולריות הנוכחיות ניתן לציין את "Nizkiz".

גאוגרפיה

לבלארוס אין גישה לים. נופה גבעי ומישורי ברובו שיפוע כללי דרומה. שטחים רבים בדרום הם ביצות או ביצות שיובשו. אקלימה יבשתי למדי ולכן בחורף הטמפרטורה הממוצעת בה היא מינוס 6 מעלות צלזיוס ובקיץ 18 מעלות צלזיוס.

חבל דזרז'ינסקי הוא האזור ההררי היחיד במדינה, ופסגתו 356 מטר.

מקווי המים של המדינה הם 21,000 נהרות ונחלים, שהחשובים שבהם הם הדנייפר והנימן. לאורך נהר פריפיאט, בעיקר באזור דרום בלארוס, משתרעות ביצות פריפיאט, שטח גדול של אדמה ביצתית. שטחן של הביצות כ-98,400 קמ"ר והן משתרעות לאורך 480 ק"מ ממערב למזרח ו-225 ק"מ מצפון לדרום.

הערים הגדולות במדינה (נתוני האוכלוסייה נכונים לשנת 2020) הן הבירה מינסק (2,020,000 תושבים), הומל (510,000 תושבים), מוהילב (357,000 תושבים), ויטבסק (364,000 תושבים) והורדנה (356,000 תושבים).

דמוגרפיה

האוכלוסייה בבלארוס מורכבת מ-78% בלארוסים, 13% רוסים, 4% פולנים, 3% אוקראינים, 1% יהודים ואחוז אחד של אחרים. 7.25 מיליון מהאוכלוסייה מתגוררים בערים. לפני מלחמת העולם השנייה הייתה מרבית האוכלוסייה בערים מורכבת מיהודים ופולנים, ואילו בני העם הבלארוסי התגוררו בעיקר באזורים הכפריים. ביטוי לכך ניתן לראות בכמות הכנסיות הקתוליות שניצבות עד היום במרכזי הערים. חלק מאלה הוסבו לכנסיות אורתודוקסיות בימי הצאר וחלקן למבני ציבור בתקופה הסובייטית. רוב היהודים הושמדו במהלך מלחמת העולם השנייה. האוכלוסייה הפולנית סבלה מרדיפות המשטר הקומוניסטי לפני ואחרי המלחמה: רבים מהפולנים המשכילים הוצאו להורג, הוגלו לסיביר ולמרכז אסיה או גורשו לפולין. גם השלטון הנוכחי מערים קשיים על פעילות חברתית ותרבותית של פולנים, אם כי הכנסייה הקתולית מקבלת יד חופשית, בעיקר בגלל ההשפעה הפוליטית של הוותיקן.

השפה הרוסית היא כעת השפה המדוברת ביותר, כשהשפה הבלארוסית משמשת בעיקר כשפה רשמית, אם כי נעשים מאמצים להחיות את השפה ולהחזיר אותה לשימוש היומיומי.

קצב גידול האוכלוסייה השנתי הוא שלילי, ועומד על 0.2%-.

התפלגות דתית: 31% נוצרים אורתודוקסים ו-18% קתולים.

יהודי בלארוס

ערך מורחב – יהדות בלארוס

עד למלחמת העולם הראשונה הייתה בבלארוס אוכלוסייה יהודית גדולה ובעלת תרבות מפוארת. הקהילות הגדולות היו במינסק, הרודנה, פינסק, הומל, מוהילב וויטבסק. בערים אלה היוו היהודים אחוז גדול מכלל האוכלוסייה. לפי מפקד האוכלוסין הגדול של האימפריה הרוסית משנת 1897, 51% מתושבי מינסק היו יהודים.

בלארוס הייתה ערש התרבות היהודית הליטאית, ובתחמה פעלו ישיבות מפורסמות, שהגדולה ביניהן הייתה וולוז'ין, שנחשבה ל"אם הישיבות", והעמידה את ראשי הישיבות והרבנים החשובים ביותר בעולם בזמנם, ואשר היה בה גם גרעין של השכלה כללית, שהבולט בחבריה היה חיים נחמן ביאליק. כן התנהלו בה ישיבות מיר, גרודנא, קמניץ, קלצק וסלוצק. גם העיר בריסק, שהייתה מרכז רוחני יהודי מפואר ועתיק-יומין, סופחה לאחר המלחמה לבלארוס. יהודי וילנה היו חלק מהמרקם התרבותי והדמוגרפי של יהדות ליטא-פולין-בלארוס. חלק גדול מהיהודים החרדים (אלו שאינם חסידים או ספרדים) שומרים עד היום את ההגדרה של 'יהודים ליטאים', שמבחינה היסטורית חלה על כל יהודי בלארוס.

לפני השואה חיו בבלארוס כ-750,000 יהודים, מרביתם בחלקה המערבי, שהיה עד 1939 בשלטון פולין. עם כיבושה של בלארוס על ידי גרמניה הנאצית ב-1941 הצליחו חלק מן היהודים להימלט מזרחה (בעיקר מהחלק המזרחי, שהותקף מאוחר יותר), בעוד רוב הנשארים נרצחו. לאחר המלחמה חזרו חלק מן הניצולים לבלארוס. החיים היהודיים קמו לתחייה מהר, והתקיימו תקופה מסוימת ברמה גבוהה יחסית לברית המועצות. במינסק התנהל תיאטרון יהודי בהנהלת שלמה מיכאלס; בקהילות רבות הוסיפו להתקיים רבנים ובתי כנסת. לאחר רצח מיכאלס ומשפט הרופאים ב-1953, חוסלה מרבית הפעילות. נוסף על כך, השלטונות הסובייטים עודדו יהודים רבים לעזוב את בלארוס ואוקראינה ולהתיישב בעומק רוסיה ומרכז אסיה, כדי לפתח את האזורים הללו מבחינה כלכלית. בשנות ה-90 של המאה ה-20 התעוררו החיים היהודיים שוב; הוקמו בתי ספר במקומות שונים, ושבו רבנים לעמוד בראש הקהילות. לפני תחילת העלייה גדולה של שנות ה-90 היו בבלארוס 112,000 יהודים. בין השנים 1990–2004 עלו לישראל כ-70,000 עולים מבלארוס. בבלארוס עצמה פעילים מאוד התנועות: חב"ד – ברוב הערים; קרלין – בעיקר בפינסק, הליטאים – במינסק, בהומל, מוהילוב, ויטבסק ובבריסק. כמו כן, במינסק ובלידה קיימת קהילה רפורמית. כיום יש בבלארוס כ-25,000 יהודים.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של בלארוס
• Dima Bartalevich's photos of Minsk
• מידע על בלארוס בקטלוג הספרייה הלאומית
• מידע על יהדות בלארוס בקטלוג הספרייה הלאומית
• בלארוס, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
• כתבה של העיתונאי אילן שחורי ב"רואים עולם" על בלארוס, ספטמבר 2010 (ביוטיוב)
• רועי ארד, מאמר על בלארוס בשמונה חלקים
• בלארוס, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
• Belarusian Literature – Famous Authors and Their Masterpieces
• בלארוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32680241בלארוס