שיטת הפלפול
שיטת הפִּלְפּוּל[1] היא תופעה שרווחה בעולם היהודי בתקופות שונות, ונפוצה במיוחד בימי הביניים. להבדיל מהמונח "פלפול" הרווח במשנה ובתלמוד, "שיטת הפלפול" הוא כינוייה של שיטה שרווחה החל מבעלי התוספות, עבור למעטים בין הראשונים, והתגברה במיוחד בתקופת האחרונים – בייחוד ביהדות אשכנז.
שיטה זו לבשה צורות שונות בתקופות השונות, אך עם זאת, התאפיינה לרוב בצורות חשיבה והנחות יסוד דומות; בהן, הלכדה של התורה שבעל פה תוך השקפה כי כולה מקשה-אחת, עיסוק בחשיבה תאורטית שאינה נוגעת לפסיקת הלכה ונטייה לחידוד וחריפות לשמן. תופעה זו הייתה סלע מחלוקת שנים רבות, וזכתה מצד רבנים וחכמים לגינוי בצד עידוד.
הפלפול המוקדם
ערך מורחב – פלפול
במשנה ובספרות המדרשית נעשה שימוש בפלפול בעיקר תוך לימוד הפסוקים ובעימות של הלכות שונות זו מול זו. פלפול מוקדם זה אופיין בדרך חשיבה הפכפכה: כשמו כן הוא, "פל-פל" – הטיית הדעה אנה ואנה; צורת חשיבה שאינה מתמקדת במהותם של הדברים, אלא ביכולת הלוגית המופשטת לטעון אותם, וכתוצאה מכך לכל A תמיד ניתן לטעון לא-A. בנוסף, פלפול מוקדם זה החל לרוב בדיון הלכתי שטמן בחובו השלכות מעשיות, על אף שהמשך הדיון יכול ליסוב גם על נושאים תאורטיים לחלוטין. מאוחר יותר, הפכה המשנה עצמה למושא שיטה זו, וסוג חדש של פלפול התבסס בעיקרו על מעין שעשוע בדברי הלכה; כלומר, שימוש בנימוקים אנטי-הלכתיים באופן שברור היה כי על-אף שהם עוסקים בנושא מעשי – אין כל ספק שאין ביכולתם לשנות הלכה פסוקה.[2]
הפלפול בימי הביניים
הפלפול המאוחר יותר החל להתפתח לאחר כתיבת התלמוד, שהפכה ליסוד משמעותי בחשיבה הפלפולית והמסורתית. אירוע זה של כתיבת התלמוד הציב הנחות-יסוד חדשות בבסיס הפלפול – הנחות שחלקן אף הפכו לעקרונות אידאולוגיים. כך לדוגמה, היו שדגלו בגישה של הרמוניזציה כלל-הלכתית לכל התורה שבעל פה, וסברו כי ההלכה אובייקטיבית ואינה תלויה במקום ובזמן או בדעות שונות – גישה שלפיה לא תיתכן סתירה בהלכה, הגם שזו סתירה בין שני מקורות מרוחקים מאוד זה מזה – כרונולוגית או גאוגרפית.[3] יתרה מכך, התלמוד עצמו הפך למושא לפלפול, וכך רווחה הגישה כי התלמוד כולו מקשה אחת ללא סתירות, ושיש להתאמץ כדי ליישבן.
הנחות יסוד אלה לגבי התלמוד כללו את זו שכל התנאים והאמוראים הכירו את מכלול ההלכות שהתחברו בתקופתם, ומכאן שבמקרה של סתירה יש ליצור 'חילוק' – אבחנה דקה ככל שיידרש, כדי להסביר את ההבדל בין שני המקרים. רעיון זה אומץ על ידי בעלי התוספות בחיבורם על התלמוד, ובהקדמה לספר "ים של שלמה" כותב המהרש"ל הגדרה מפורסמת לשיטתם של בעלי התוספות, המתארת בדיוק את גישת ההלכדה של התלמוד:
שהם עשו את התלמוד ככדור, והפכוהו וגלגלוהו ממקום למקום, ונמצא מיושר התלמוד ומקושר.
— הקדמת "ים של שלמה" על מסכת בבא קמא, בפסקה ונחזור לראשונות[4]
עם זאת ניתן להבחין שבעלי התוספות שפעלו החל מהמאה ה-11 וה-12, כשמונה מאות שנים לאחר כתיבת התלמוד, שילבו בגישתם הפרשנית גם גישה פשטנית העוסקת בפסיקת הלכה.[5]
שיטת ה'חילוקים'
- ערך מורחב – שיטת החילוקים
למרות הערפול סביב ייסוד שיטת הפלפול המאוחר – שיטת החילוקים – ידוע כי מקורה הוא באשכנז, בישיבות ששכנו בערים אאוגסבורג, נירנברג ורגנשבורג, באמצע המאה ה-14, לקראת תום תקופת הראשונים, חל מפנה בדרך לימודם של חכמים רבים בישיבות אשכנז, בעיסוק שיטתי בגוף נוסח התלמוד, רש"י ותוספות, בחשיבה תיאורטית שאינה נוגעת לפסיקת הלכה. יסודה בהנחה שהטקסט של התלמוד ומפרשיו מדוקדקים בתכלית ואין בהם שום חסר ויתר, והמקשן והתרצן הם שני בני אדם בעלי גישה שונה, ולא דרך דידקטית להצעת דברי התלמוד בדרך שאלה ותשובה. חוקרים רבים רואים בכך ההופעה המוקדמת ביותר של "שיטת הפלפול" בימי הביניים.
עבודת המפלפלים כללה דיוק דקדקני בלשון התלמוד, בסדרם ובסמיכותם של עניינים, העלאת אפשרויות של קושיות ואוקימתות אחרות, הסברת עמדותיהם של המקשן והתרצן, ודיוק בדבריהם של רש"י ובעלי התוספות שקדמו להם. כמו הם היא כללה השוואה בין הטקסטים השונים, סיווגם, יישוב סתירות ביניהם, והמצאת חילוקים רבים בין נושא למשנהו – גם אם היה צורך להמציא המצאות מופלגות ללא בסיס טקסטואלי. שיטת לימוד זו הובילה לעיסוק בחריפות לשמה והשעשוע האינטלקטואלי שבלימוד פלפלני הפך לערך בפני עצמו, דבר שהוביל להתרחקות מפסיקת הלכה, ועיסוק בלימוד לשם ההנאה האינטלקטואלית שבכך.
כבר בשלב זה היו מי שביקרו את דרך הלימוד. כך רבי יוחנן ב"ר מתתיה, שפעל בצרפת 10 שנה לפני הגירוש ב-1394, כותב ש"הגדולים אשר נתן ה' בדעתם לחבר ספרים... שם ה' בפיהם ברוח הקודש לקצר או להאריך" לפי צורך השעה והזמן, לכן אין לדקדק בלשונם מדוע כתבו כך ולא כך[6].
הדיוקים, החילוקים והפלפולים לא עוצבו כחיבורים, כשאר חיבורי התוספות, אלא נשארו בגדר "ליקוטים", "קונטרסים" ו"גליונות". חלק מהם הוכנסו ל"שיטה מקובצת" של רבי בצלאל אשכנזי, אף שהוא לא ראה צורך בהעתקת הלשונות המלאים, כלשונו: "ואני כותב לשון הקונטריסין לחדד התלמידים, הגם כי המעמיק בדבריהם - רוב דבריהם אין בהם ממש, והמקום ידיננו לכף זכות כי לאהבתם אני טורח לכתוב באורך"[7]. ליקוטים אלו הופיעו מאוחר יותר, בראשית המאה ה-15 כ"תוספות גורניש", שהוא החיבור הראשון מסוגו בספרות הראשונים[8]
למרות שיש המיחסים המצאת שיטת הפלפול לרבי יעקב פולק שהיה ראש ישיבה בקרקוב. לדעת החוקרים מסורת זו נובעת שרבי יעקב פולק שלמד בישיבות אשכנז הפיץ בפולין את שיטת הפלפול שהתפתחה לכיוונים שונים בדורות שאחריו. תלמידו, רבי שלום שכנא, המשיך את דרכו של רבו בשיטת החילוק והפלפול בישיבתו הפופולרית "ישיבת חכמי לובלין".[9] רבי יעקב לא כתב שום חיבור,[10] ואין יודעים במדויק במה דגל, והאם תמך בשיטתו בקיצוניות דומה לזו שהתפתחה בדורות שלאחר מכן. כך, רבי ברכיה בירך שפירא מהלל את שיטת החילוקים של רבי יעקב פולק, אך מתנגד נמרצות לקיצוניות שאליה הגיעו הדורות שלאחר מכן.[11] המהר"ם מלובלין מביא בחידושיו[12] פלפול אך כותב: "ואפסיק מזה, כי אין כוונתי לזה בחיבור זה ולא כתבתי זה אלא כדי להלהיב את לב התלמידים...".
מאפיינים
ערים אלה, אוגסבורג, נירנברג ורגנשבורג, היוו מרכז חשוב של תלמידי־חכמים שלמדו על־פי שיטת הפלפול, ואף היו דרכי חשיבה אופייניות שכונו על שם ערים אלה; דרכי חשיבה שהתאפיינו בהתמקדות בפריסת כל האלטרנטיבות שמתאפשרות מבחינה לוגית.
כך לדוגמה, "נירנברגר" היא קושיה המתעוררת כאשר מקשים ממקור אחד נגד אחר, אך מתעלמים מכך שקיים מקור נוסף בעניין המניח הנחת יסוד שונה. דוגמה ל"פלפול נירנברגר", היא סוגיית ריבית, שבה קיימת מחלוקת אמוראים בין רבי אלעזר לרבי יוחנן, האם ריבית קצוצה – ריבית קבועה – יוצאת בדיינים, כלומר, נלקחת בכוח מהמלווה, או שההלוואה וההתחייבות לריבית בעינן עומדות ובית-דין אינם מתערבים. התלמוד מקשה על אמוראים אלה משתי ברייתות שונות, מהאחת מוכח כי חלה חובת השבה ומהאחרת מוכח כי אין חובת השבה, אך אם התלמוד ידע מראש על קיומן של שתי הברייתות, מדוע הוא הביא בתחילה רק אחת מהן כדי להקשות, והעלים את השנייה?! בסוג זה של קושיות, התאפיין בין השאר הפלפול הנירנברגאי.[13] סוג נוסף של פלפול נירנברגר הוא כשאמורא מקשה שאלה על שתי שיטות, לחפש שיטה שלישית שתתאים לעמדת האמורא השואל.
"רגנסבורגר" הוא כפי שמגדיר הרב מרדכי מארדוש, מבאר חידושי המהר"ם שיף: "רעגשבורג היינו כשחוזר בעל האיבעיא ומקשה על הפשיטות מברייתא; קשה, מאי מיבעיא ליה – הא ידע הברייתא!"; כלומר, מצב בו אדם שואל שאלה, ולמרבה התמיהה לאחר שנענה, הוא מוכיח ממקורות כאחד הצדדים, כך שעולה תמיהה מדוע שאל אם ידע את המקור שהוא עצמו הביא.[14]
סוגי קושיות נוספות הם "אויסברנגר",[15][16] כלומר, במקרה שהגמרא מביאה קושיה ממשנה על דברי אמורא ואינה צריכה להביא את תחילת המשנה ובכל זאת מביאה, ועל כך קשה שהבאת כל דברי המשנה זה מיותר.[17] וכך בצורה הפוכה "פירברנגר" שהגמרא יכלה להביא רק את תחילת המשנה ולא את סופה,[18] התירוץ בדרך כלל היה, שקשה גם מתחילת המשנה וגם מסופה, או שלולי סוף המשנה היה ניתן לתרץ באופן מסוים. השל"ה התנגד לתירוצים אלו וסבר שהתירוץ הפשוט הוא, שמכיוון שהגמרא הביאה חלק מהמשנה אגב כך הביאה את כולה, בכדי ללמד את הקוראים הלכות נוספות.[19]
המוכר יותר הוא ה"בלוסר",[20] לעיתים הגמרא מניחה הנחה ואחריה שואלת שאלה והשאלה קשה גם ללא ההנחה, וכאן קשה "בלוסר" – (בלא זאת בהגיה אשכנזית) הקושיה קשה גם בלי ההנחה,[18] התירוץ מסביר למה לא קשה ללא הנחה, בעל החוות יאיר טען שהאמרה "חזור חזור ואל תצטרך לבלזור" מדברת על הבלוסר ולא על צמח הבלדור.[21]
שיטת 'גג על גג' וה'לשיטתו'
- ערך מורחב – שיטת הפלפול גג על גג
צורות פלפול נוספת שהתפתחה במאה השמונה עשרה הוא הפלפול הלא מקומי, שעיקרו הוא לקשר בין נושאים שונים לחלוטין תוך מציאת רעיון משותף ביניהם, תוך שימוש באסוציאציות מופלגות וחריפות וחיבור שרשרת של סוגיות בתלמוד, שתכונה סמויה משותפת לכולם. דרך לימוד זה מכונה "גג על גג". מבין אלו שלמדו בצורה כזו נודע במיוחד רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה, ששיכלל את השיטה ונודע בפלפוליו החריפים.
חלק נוסף מדרך לימוד זה נקרא "לשיטתו", והוא לקשר בין מאמרים של תנא או אמורא מסוים שלכאורה אין ביניהם שום קשר ולמצוא את הרעיון המשותף, דוגמה לכך אפשר להביא מהקישור של מאמרי אביי ורבא ביע"ל קג"ם שכולם שאביי לשיטתו ורבא לשיטתו, והם תלוים אחד בשני למרות שמדובר בנושאים נפרדים[22].
בין אלו שהשתמשו בדרך לימוד זה נמנו רבי יחזקאל לנדא בספרו דורש לציון[23] ואף האדמו"ר רבי מאיר יחיאל מאסטרובצה,[24] ורבי מאיר שפירא[25], ומאוחר יותר גם רבי מנחם מנדל שניאורסון[26].
שיטה זו הייתה מקובלת בעיקר בפולין, גליציה והונגריה, במאה השמונה עשרה ואילך אולם בימינו התמעט השימוש בה, ומקובלת בעיקר בחצרות צאנז, וסאטמר.
ההתנגדות לפלפול
רבים התנגדו לשיטה זו, חלקם באופן עקיף ובהתייחס לצורך "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא", וחלקם התנגדו באופן ישיר כאשר ראו את תוצאותיה של השיטה בקהילותיהם שהובילה להספק לימוד דל, לעיסוק ממושך בנושאים מצומצמים ולעיוותים אינטלקטואליים.
בין המתנגדים לשיטה היו גדולי האחרונים כמו המהר"ל מפראג, רבי שלמה לוריא (מהרש"ל), רבי ישעיה הלוי הורוביץ (מחבר ספר השל"ה) החת"ם סופר ואחרים. למעט רבי יעקב פולק היו תומכים נוספים לשיטה, אם כי באופן מסויג יותר, ביניהם המהרש"א, מהר"ם שיף, היעב"ץ והפני יהושע.
המהר"ל מפראג כתב: ”אך הטיפשים בארצות אלו דרכיהם הפך זה. מלמדים עם הנער מקרא מעט... ויש שמעתיקין אותו אל הגמרא מיד. יצפצף הנער בקול דברים בלבד ותמונת הפשט לא ידע להבין אף דבר מה ממנו... ויכלו בהבל ימיהם ושנתם בבהלה לעסוק בפלפול של הבל.”[27]
מהר"י ברונא, שהיה ראש הישיבה ברגשנבורג כותב[28] על דרך לימוד זאת שיש להזהר מלפסוק הלכה על פיה:”כשאנו מפלפלים ולומדים חריפות כמו בזמן התוספות.[29] אז אנו רגילין למשקל ולמטרח בדקדוקים ובחלוקים דקים במיעל פילא בקופא דמחטא, אבל לפסוק הדין או להתיר איסורין אין לפסוק הדין ואין להתיר האיסור אלא בראיות ברורות מלובנות ומחוורות מתוך פשטי סוגיה דשמעתתא ולא מתוך הדקדוק כהאי”
לקריאה נוספת
- דב רפל, הוויכוח על הפלפול, דביר, 1980.
- הרב חנוך ארנטרוי, עיונים בדברי חז"ל ובלשונם, עמ' רפ"א, מוסד הרב קוק, תשל"ח.
- הרב שלמה גרינשפאן, מלאכת מחשבת חלק א'. לונדון תשט"ו. (ארבעים עמודים ראשונים).
- חיים זלמן דימיטרובסקי, "על דרך הפלפול", ספר היובל לכבוד שלום בארון, האקדמיה האמריקנית למדעי היהדות, ירושלים 1975. (להורדה)
- שלמה זלמן הבלין, "המפנה בדרכי הלימוד של ה"פלפול" האשכנזי והספרדי", סידרא לד (תשפ"ב). (להורדה)
- בועז שפיגל, 'הדרוש ההלכתי במאות ה-17 וה-18 - דרכיו צורותיו ותכניו.'
- הרב דוד טרייטל, דרך לימוד הפלפול 'גג על גג' ירחון האוצר גליון עב, עמוד רצד
קישורים חיצוניים
- שיטת הפלפול, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- ד"ר מנחם צוקר, הפלפול והפשט(הקישור אינו פעיל), אתר הניווט בתנ"ך
- רפאל שוח"ט, יחסו של הגר"א לפלפול ובעיית המסורות בעל פה, אתר דעת; פורסם ב"שנה בשנה", ה'תשנ"ח
- הרב ד"ר שלמה טולדאנו, [ ;imageType=courseFile&Source=ADMIN הוויכוח על הפלפול], מכללת ליפשיץ
- שלם יהלום, הפלפול: עדויות ראשונות, תרביץ פ"ד, חוברת ד', תשע"ו, עמ' 543–574
הערות שוליים
- ^ למקורו האטימולוגי של המונח, ראו הערך פלפול.
- ^ ראו לדוגמה את רבי מאיר ש”היה אומר על טמא – טהור, ומראה לו פנים, ועל טהור – טמא, ומראה לו פנים” (מסכת עירובין, דף י"ג, ע"ב); ובהרחבה ראו: פלפול#מאפייני הפלפול המדרשי.
- ^ ראו: אברהם פרימן, דיני ישראל בארץ ישראל (122) – "לוח הארץ", ה'תש"ו.
- ^ ראו: בעלי התוספות#יצירתם וכתיבתם.
- ^ ראו פלפול, באנציקלופדיה "דעת".
- ^ בתשובתו המובאת בשו"ת מהרי"ל החדשות סימן קפ"ה
- ^ שיטה מקובצת על כתובות יח עמוד ב
- ^ ישראל מ' תא-שמע, "תוספות גורניש" – מהותן ויחסן אל שיטות ה"פלפול" וה"חילוקים", בתוך "סיני", כרך סח, ירושלים תשל"א, עמ' קנה
- ^ אביעזר בורשטיין, אדירי דעה, הפרק על המהרש"ל.
- ^ למעט הגהות לספר פסקיו של הרב מרדכי בן הלל, שגם היו לעיני רבי משה איסרליש בעת שכתב את חיבורו ההלכתי.
- ^ בספרו זרע ברך, חלק ב'.
- ^ בבא בתרא, קמ"ח עמוד א'
- ^ הסוגיה מופיעה במסכת בבא מציעא, דף ס"א, ב'; ראו גם בחידושי המהר"ם שיף שם, המתייחס לסוגיה זו כאל "פלפול נירנברגר".
- ^ בבאור הרב מרדכי מארדוש על חידושי המהר"ם שיף, מסכת שבת, דף קט"ו, ב'.
- ^ עליו על פירברנגר ועל בלוסר ראה, הרב יוסף שלמה מאיר, אויגסבורגר או אויסברענגר, כתב העת ירושתנו, כרך ח, עמ' רמא-רנד, בני ברק תשע"ה
- ^ בתרגום מילולי הוא ביידיש קדומה "הבאה מושלמת" הפירוש של פירברנגר הוא "הבאת ההתחלה"
- ^ קושיה מסוג זה מופיעה בספר צל"ח חולין נב:
- ^ 18.0 18.1 קושיה מסוג זה מופיע בספרו של ראנ"ה שפיץ, מלא רצון חלק ב דף צז טור ג מהדו' פפד"מ ת"ע
- ^ מקור דבריו הוא מדברי רבי יצחק דיליאון המובא בספרו של רבי שמואל אבן גיר כללי שמואל דף ו ע"ב במהדו' ונציה שפ"ב
- ^ נכתב גם בלא זאת, בל"ז, בלא זעהער
- ^ הועתק מכתב ידו על ידי רמ"ד וויסמנדל בראש ספר קיקיון דיונה נייטרא תרצ"ד
- ^ ספר, דורש לציון, דרוש יג, ספר מאיר עיני חכמים חלק א'
- ^ דרוש בשיטת יע"ל קג"ם, בספר "דורש לציון", מהדורת מפעל נודע ביהודה השלם, תשנ"ה, דרוש 13, באתר HebrewBooks,
- ^ בספריו מאיר עיני חכמים ג' חלקים,
- ^ אהרן סורסקי, רבי מאיר שפירא : במשנה, באומר ובמעש
- ^ ספר,אוצר לקוטי שיחות - לשיטתייהו, ליקוט שיחותיו של הרבי העוסקות בעניין "לשיטתייהו" במחלוקות תנאים ואמוראים
- ^ גור אריה על התורה, ספר דברים, פרשת ואתחנן (עמ' מ'-מ"א), הוצאת "יהדות", תשל"ב.
- ^ שו"ת סי' כ"ט.
- ^ זמן המיועד ללימוד פלפול, להבדיל מ"זמן פירוש" המיועד ללימוד הפשט וההלכה.
35347520שיטת הפלפול