ז'אן-פרנסואה ליוטר
 | |
| דיוקנו של ליוטר. | |
| לידה | 10 באוגוסט 1924 |
|---|---|
| פטירה | 21 באפריל 1998 (בגיל 73) |
| זרם | פוסט-מודרניזם |
| תחומי עניין | נרטיב ומטא-נרטיב, הנשגב, יהדות |
| הושפע מ | מונטן, קאנט, מרקס, פרויד, ויטגנשטיין, פארסונס, היידגר, דורקהיים, ג'.ל. אוסטין |
| השפיע על | רורטי, בארת, באדיו |
ז'אן-פרנסואה ליוטר (בצרפתית: Jean-François Lyotard; 10 באוגוסט 1924 - 21 באפריל 1998) היה פילוסוף, סוציולוג ותאורטיקן של הספרות, צרפתי הנמנה עם זרם הפוסטמודרניזם. נודע בשל ספרו "המצב הפוסטמודרני" אשר פורסם בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20, וניתוחיו לגבי השלכות הפוסטמודרניזם על האדם בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה. השיח הבין-תחומי שלו משתרע על פני תחומים כגון ידע ותקשורת, גוף האדם, אמנות מודרנית ואמנות פוסט-מודרנית, ספרות ותאוריה ביקורתית, מוזיקה, קולנוע, זמן וזיכרון, העיר והנוף, והיחס בין אסתטיקה ופוליטיקה. נמנה עם מייסדי המכללה הבינלאומית לפילוסופיה.
חייו
ליוטר נולד בוורסאי בשנת 1924 לז'אן פייר, נציג מכירות, ומדלן קוואלי. בסוף שנות ה-40 למד פילוסופיה בסורבון שבפריז. עבודתו לתואר שני, שנקראה "אדישות כעיקרון אתי", ניתחה צורות של אדישות וניתוק בזן בודהיזם, סטואיות, טאואיזם, ואפיקורסיות. לאחר סיום לימודיו שימש חוקר במרכז הלאומי הצרפתי למחקר מדעי.
קריירה אקדמית
בשנים 1950–1952 לימד פילוסופיה בקונסטנטין שבאלג'יריה. קיבל תואר דוקטור בספרות על עבודת הדוקטורט שלו, "שיח, דמות" (בצרפתית: Discours, figure) שיצאה לאור כספר בשנת 1971. בשנת 1966 החל ללמד באוניברסיטת פריז VIII, והחזיק במשרה זו עד לשנת 1987, שבה הפך לפרופסור אמריטוס. הוא המשיך בפעילות אקדמית מחוץ לצרפת, כפרופסור לתאוריה ביקורתית באוניברסיטת קליפורניה באירוויין וכפרופסור אורח באוניברסיטאות ברחבי תבל, בהן אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, אוניברסיטת ייל, אוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, אוניברסיטת מונטריאול ואוניברסיטת סאו פאולו. נמנה עם מייסדי המכללה הבינלאומית לפילוסופיה, יחד עם ז'אק דרידה, פרנסואה שטלה וז'יל דלז. לפני מותו פיצל את זמנו בין פריז לאטלנטה, שם לימד באוניברסיטת אמורי.
פעילות פוליטית
בשנת 1954 הצטרף ל-Socialisme ou Barbarie, ארגון פוליטי צרפתי שנוצר בשנת 1948 סביב חוסר ההתאמה של הניתוח הטרוצקיסטי להסברת הצורות החדשות של שליטה בברית המועצות. מטרת הארגון הייתה לקיים ביקורת על המרקסיזם מתוך מלחמת העצמאות של אלג'יריה. כתביו בתקופה זו התמקדו בפוליטיקה שמאלית רדיקלית, עם דגש על המצב באלג'יריה, שלו היה עד ראייה בעת שלימד פילוסופיה בקונסטנטין. הוא כתב מאמרים אופטימיים של תקווה ועידוד לאלג'יראים (המאמרים נכללים בספרו "כתבים פוליטיים"). ליוטאר קיווה לעודד מאבק אלג'ירי לעצמאות מצרפת, ולמהפכה חברתית. בעקבות מחלוקות עם קורנליוס קאסטוריאדיס בשנת 1964, עזב ליוטאר את Socialisme ou Barbarie לפלג חדש, Pouvoir Ouvrier, שממנו פרש בשנת 1966. אף שליוטאר נטל חלק פעיל במהומות מאי 1968, הוא הרחיק עצמו מהמרקסיזם המהפכני בספרו שפורסם בשנת 1974, Economie Libidinale. הוא הרחיק עצמו ממרקסיזם, משום שחש שלמרקסיזם יש גישה סטרוקטורליסטית נוקשה ודגש חזק על ייצור תעשייתי כתרבות יסוד.
עבודתו
בספריו ניסה ליוטר להסביר את המושג פוסטמודרניזם על פי השקפתו, ולפרט את השלכותיו על חיי היומיום. בספרו "המצב הפוסטמודרני" טען כי העידן הפוסטמודרני מתבטא בהתקדמות תקשורת ההמונים, המחשבים ושיטות תרגום חדשות, המפרקות את המגה-נרטיבים בעולם ולא מאפשרות יצירת נרטיב המשותף לקבוצה גדולה באמת. ליוטר העדיף להאחז בריבוי נרטיבים קטנים, ולא בשאיפה להתגבר על המכשולים לניסוח נרטיב על, ועל ידי כך חשף עצמו לביקורת.
ספריו שתורגמו לעברית
- המצב הפוסטמודרני (La Condition postmoderne : rapport sur le savoir), תרגום: גבריאל אש; "שתי שיחות מתוך בצדק" (Au juste), תרגום: אריאלה אזולאי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999
- הסברים על הפוסטמודרני (Le Postmoderne expliqué aux enfants : Correspondance 1982-1985), תרגום: אמוץ גלעדי, רסלינג, 2006
יתר ספריו
- La Phénoménologie, 1954.
- Discours, Figure, Klincksieck, 1971. (Thèse de Doctorat d'État, sous la direction de Mikel Dufrenne.)
- Dérive à partir de Marx et de Freud, 1973; nouvelle éd., 1994.
- Des dispositifs pulsionnels, 1973, nouvelle éd., 1994.
- Économie libidinale, 1974.
- Rudiments païens, 1977.
- Les Transformateurs Duchamp, 1977.
- Au juste (avec Jean-Loup Thébaud), 1979.
- La pittura del segreto nell’epoca post-moderna : Baruchello, 1982.
- Le Différend, 1983.
- Tombeau de l'intellectuel et autres papiers, 1984.
- Que peindre ? Adami, Arakawa, Buren (1987), rééd. préfacée et postfacée, 2008.
- L'Inhumain : Causeries sur le temps, 1988.
- Heidegger et les Juifs, 1988.
- La Faculté de juger (avec J. Derrida, V. Descombes, G. Kortian…), 1989.
- Leçons sur l'analytique du sublime, 1991.
- Signé Malraux, 1996.*
- Questions au judaïsme, 1996.
- La Confession d'Augustin, 1998.
- Misère de la philosophie, 2000.
- Pourquoi philosopher ?, 2012 [1964]
משפחתו
ליוטר התחתן בשנת 1948 עם אנדרה מאי, ונולדו להם שני ילדים. בשנת 1993 נישא בשנית לדולורס דידזק, אם בנו דוד, שנולד בשנת 1986.
לקריאה נוספת
- רונית פלג, לשון ומוסר : הדיפרנד של ז'אן פרנסואה ליוטר, דיסרטציה, אוניברסיטת תל אביב, 2007.
קישורים חיצוניים
- ז'אן-פרנסואה ליוטר, הדיפרנד, תיאוריה וביקורת 8-9, קיץ 1996 - הפרק הראשון מתוך "הדיפרנד"
- מיכל בן-נפתלי, ליוטאר ו"היהודים", תיאוריה וביקורת 8-11, קיץ 1996
- רוני קליין, ליוטר: כיצד להתנגד? משחרור להתנגדות
- יצחק בנימיני, היהודי הנצרח ומעבר לו: על התת–תיאולוגי בעקבות ליוטר, 'עתון 77' 366-7, באתר Academia.edu
