ערך מומלץ

מבצרים צלבניים במזרח התיכון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מצודה צלבנית)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפת מבצרי צלבנים בלבנט. המפה מציגה את מיקום המבצרים הגדולים או בעלי חשיבות לאורך 200 השנים של קיום ממלכת ירושלים הצלבנית. חלק מהמבצרים לא היו קיימים לאורך התקופה והמפה מציירת ריכוז מבצרים שלא היה קיים בו זמנית
איור המשחזר את מבצר קראק דה שבלייה הגדול שבסוריה.

המבצר הצלבני שימש כעמוד השדרה של מערכת השלטון הצלבנית וחשיבותו חרגה מעבר לתפקידם הצבאי של המבצרים כמגיני דרכים, גבולות וערים. המבצרים שימשו כמרכזים מנהלתיים, כלים להבטחת השליטה והשלטון של האליטה הפרנקית, שתמיד הייתה בעמדת נחיתות מספרית בקרב האוכלוסייה של ארץ הקודש, אשר הייתה עוינת ברובה[1].

שרידי המבצרים הצלבניים בולטים בנוף ארץ ישראל, לבנון, ירדן וסוריה - עדות לתנופת הבנייה חסרת התקדים של שליטי ממלכת ירושלים ויתר המדינות הצלבניות. מדינות אלו התקיימו בזכות ארגון צבאי ייחודי, שנשען על צבא ומערכת ביצורים גדולת ממדים שהיא, כדברי פרופ' יהושע פראוור, "החלק המקורי והמרשים ביותר של היאחזות הצלבנים במזרח"[2]. הצלבניים שאבו את השראתם בבניית מבצריהם בעיקר מידע אדריכלי אירופאי, אך גם מידע ביזנטי ומוסלמי עשיר שנאסף במהלך מסעי הצלב. הצלבנים לא רק שתכננו ובנו מבצרים ומערכות ביצורים, המהווים סינתזה בין מערב למזרח, אלא גם התעלו על מוריהם ובנו מבצרים ובהם פתרונות מוצלחים, שהפכו בתורם לאבני בניין בסיסיות באדריכלות הצבאית האירופאית של ימי הביניים.

רקע

ערכים מורחבים – ממלכת ירושלים, היסטוריה של ממלכת ירושלים, מסע הצלב הראשון

לאחר שלוש שנים של קרבות בלתי פוסקים הגיע הצבא הצלבני של מסע הצלב הראשון (10961099) אל שערי ארץ הקודש וייסד את הנסיכויות הצלבניות הראשונות על חוף סוריה. בשנת 1099, נכבשה ירושלים ונוסדה ממלכת ירושלים הצלבנית. קומץ הצלבנים החל לבנות את המדינה הנוצרית-חילונית החדשה שהייתה במהותה צרפת שמעבר לים (צרפתית: Outremer).

בראשית ימיה נהנתה הממלכה הצלבנית משלטון ריכוזי חזק ויעיל. למרות משאביה המוגבלים ביותר ומחסור תמידי בכוח אדם ובאמצעים חומריים הצליחה הממלכה לבסס עצמה ככוח יציב ולכפות את עובדת קיומה על עולם האסלאם. בתהליך איטי ששורשיו באמצע המאה ה-12 החלה נסיגה איטית בכוחה של המלוכה, וסמכויות רבות עברו לידי האצולה הגבוהה. תהליך זה גבר והלך עד שבמאה ה-13 היה שלטונו של המלך סמלי בלבד. במקביל שינו תהליכים רחבי היקף את פני המזרח התיכון ואירופה ודחקו את ממלכת ירושלים לעמדה משנית. לבסוף הצליחו הממלוכים להחריב את המבצרים הצלבניים זה אחר זה והכריעו את המדינה הצלבנית, שסופה בא עם כיבוש עכו בשנת 1291.

ההיסטוריונים מציינים בבירור את נקודות המפנה האסוניות בתולדות ממלכת ירושלים, אך הנקודות בהן הוכרע מאזן הכוחות קשות יותר לזיהוי. קרב קרני חיטין, בו הושמד צבא ממלכת ירושלים, הוא אחת מנקודות מפנה אלו. ניתן לקבוע כי השפעתו של קו שבר זה הקרינה גם על מקומם ומהותם של הביצורים במחשבה הצבאית הצלבנית. לפני הקרב הייתה התפיסה האסטרטגית הצלבנית מבוססת על תוקפנות כמעט בלתי פוסקת, ובוני המבצרים הצלבניים חישבו את המשאבים ותיכננו את המבצרים גם מתוך ידיעה כי צבא צלבני ייאסף ויבוא לקדם את פני האויב המוסלמי, להתעמת עמו ולהשמידו עוד בטרם ייכנע חיל המצב. המבצרים לא נועדו לעמוד במצור ארוך או כזה בו הופעלו כלי ארטילריה באופן מאסיבי.

בשנת 1177 הובס הצבא האיובי בקרב גזר. מאז, בעשור של קרבות בלתי פוסקים ומערכות מצור, גדלו כוחו, תעוזתו ויכולתו הלוגיסטית של הצבא המוסלמי עד למהפך של שנת 1187 והמעבר המוחלט של ההגמוניה לידיים מוסלמיות. קרב קרני חיטין כפה על הצלבנים גישה חדשה של בניית מבצרים שתוכננו לעמוד במצור ממושך. בהיעדר סיוע מבחוץ או מרכז שלטוני, צבא ממלכת ירושלים קיבל תפקיד משני במשוואת ההגנה הצלבנית, והמבצרים הפכו לעמוד השדרה של הגנת ממלכת ירושלים.

בנקודה זו בהיסטוריה הופיע סוג חדש של מבצרים, הידוע גם כמבצרים קונצנטריים, שיכולתם לעמוד במצור ארוך מלווה בתקיפות ובהפגזות בלתי פוסקות מול צבא בעל עליונות מספרית ולוגיסטית. יכולת זו הוכחה במהלך הקרבות העזים, בהם נגלו יתרונות המבצר הקונצנטרי הצלבני: מניעת גישה של התוקפים אל חומות המבצר, יעילותו הקטלנית של השימוש בפישפשים מיוחדים לצורך תקיפות פתע, ועמידות המבצר כנגד חפירת מנהרות.

כתגובה לתהליכים אלה הפכה מלחמת מצור למורכבת יותר, ונשענה על שימוש אינטנסיבי בכלי ארטילריה כבדים, עד שהממלוכים הצליחו לגייס את המשאבים הדרושים להצטיידות בכלי ארטילריה בהיקף רחב. הפעלתם של כלים אלה לאורך זמן ובאופן מסיבי ורצוף כנגד הביצורים הצלבניים הכריעה את הכף ואת המצורים.

סוגי המבצרים

עד היום מתדיינים החוקרים על מקורות ההשראה לאדריכלות הצלבנית בכלל והענף הצבאי בפרט. החוקר הצרפתי עמנואל ריי מציין במחקרו את ההשפעות ה"מזרחיות", שמקורן במזרח התיכון המוסלמי-ביזנטי על האדריכלות הצבאית הצלבנית. לדבריו, הצלבנים ביססו את מבצריהם על מורשתם הארכיטקטונית האירופאית ועליה הוסיפו את ההשפעות הביזנטיות ומוסלמיות האופייניות לארץ ישראל. גישה זו נתמכת בסינתזה של החוקר בן זמננו דניס פרינגל המצביע על השפעות "מערביות" - אירופאיות - השפעות ביזנטיות והשפעות רומאיות על המבצרים הצלבניים. הוא מציע סקר רחב ממדים שבסופו יוכלו החוקרים לבודד את מקורות ההשפעה השונים ומשקלם. סינתזה דומה קיימת במחקרו של יו קנדי המצביע על השפעות ביזנטיות-ארמניות[3].

בתוך תקופה קצרה מכניסתם לארץ ישראל עברו הצלבנים מבניית מצודות פשוטות ואף פרימיטיביות לבניית מבצרים מורכבים וחדשניים שתוכניתם מעידה על הבנה בכל היבטי האדריכלות הצבאית. הצלבנים הפגינו גמישות וסתגלנות כשהם משתמשים ומתאימים לצרכיהם דגמים קיימים. כך ניתן להבחין במבצרי המגדל, שבבסיסם חיקו את אב הטיפוס האירופאי, ובקסטרום, ששורשיו במצודות רומאיות וביזנטיות. הצלבנים לא הסתפקו בהעתקה, אלא פיתחו דגמי מצודות ייחודיים, ובראשם "הקסטרום הכפול", הידוע גם כמצודה קונצנטרית, ומצודות ההרים, הידועות בספרות המקצועית גם כמצודות דורבן[4]. למרות המספר המרשים של חורבות ושרידים, מרבית הביצורים הצלבניים סבלו מתהליכי הרס ובלייה אגרסיביים ורוב המבצרים בארץ ישראל נהרסו עד היסוד, ומביצורי הערים המרכזיות בהם ישבו האצילים הגדולים לא נותר שריד. החורבות שנותרו ואלו שנחשפו בחפירות ארכאולוגיות מאפשרים שיחזור של הישגי האדריכלות הצבאית הצלבנית ותפקידם של המבצרים הצלבניים במערכת הקולוניאלית, שבסיכומו של דבר כשלה ונעלמה מעל במת ההיסטוריה.

למרות ההתפתחות הרעיונית והמרחק במורכבות התכנונית והביצועית בין מצודות המגדל למצודות ההרים, השתמשו הצלבנים גם בסוף המאה ה-13, על פי הצורך, בדגמי מצודות פשוטים שהיו נפוצים בתחילת המאה ה-12. מצודות הקסטרום, שנבנו במהלך המאה ה-12 לא נבנו יותר לאחר קרב קרני חיטין, ומצודות ההרים הראשונות נבנו עוד במחצית השנייה של המאה ה-12, אך שוכללו לדרגת שלמות ושימשו כעמוד השדרה של מערך הביצורים הצלבניים החל מתחילת המאה ה-13. תהליך זה מקביל להעלמות האביר-אציל בעל האדמות שנאלץ למכור את נחלתו למסדרים הצבאיים. תהליך זה, שסימניו ניכרים עוד לפני התבוסה בקרב קרני חיטין, הואץ לאחר מסע הצלב השלישי, משהוברר כי מגדלים ומבצרים קטנים אינם יכולים לעמוד בפני הצבאות של סוף המאה ה-13[5]. פועל יוצא מכל זה הוא אי היכולת לקטלג את כל מבצרי הצלבנים בצורה מניחה את הדעת. אחד מראשוני החוקרים המודרניים של האדריכלות הצבאית הצלבנית תומאס אדוארד לורנס (לורנס איש ערב), תיאר את המבצרים הצלבניים כ"סדרה של יוצאים מהכלל לחוק שטרם נתגלה"[6].

מבצרים רבים ניתן לכלול באחת הקטגוריות העיקריות, בעוד רבים אחרים אינם מתאימים באופן מובהק לקטגוריה מסוימת- חלקם מכילים מאפיינים של מבצרים מסוגים שונים, יחד עם חלקים שונים ממבצר אחר.

ניתן לחלק את המבצרים הצלבניים לשלוש קטגוריות עיקריות:[7]

  • מגדלים - מיצדים שחלקם מבודדים, חלקם מוקפים בחומה פשוטה (אנגלית: Outworks) וחלקם משמשים כמגדל עוז במערכת ביצורים גדולה.
  • מצודות - ידועות בשם קסטרה (לטינית: Castra). בקטגוריה זו מבחינים בסוגי משנה:
  1. מצודות עם מגדל עוז. (אנגלית: Keep) (צרפתית: donjon).
  2. מצודה קונצנטרית (מצודה כפולה).
  • מצודות הרים. בקטגוריה זו קיימים מספר סוגי משנה:
  1. מצודות הרים היושבות על פסגה.
  2. מצודות דורבן, (Spur castle) היושבות על שלוחה.
  3. מצודות אי (שחלק מהחוקרים[8] רואים כתת-סוג של מצודות דרבן)

המגדל

קסטל בלנק, מגדל שנשתמר בשלמותו בצפון סוריה
מבצר קולוסי, מגדל צלבני בקפריסין

הביצורים הראשונים שבנו הצלבנים ברוב מבצריהם לפני הגעתם לארץ הקודש ובמהלך מסע הצלב הראשון היו מסוג "מגדל" (Turris), שהיה הסוג הפשוט ביותר. מרבית המגדלים נבנו בתוך השטח שנשלט על ידי הצלבנים, ולא על גבולות הממלכה. המגדל שיכן חיל משמר מינימלי, ששימש גם ככוח שיטור, ולעיתים גם כמקום מקלט לאוכלוסייה המקומית בעת מצוקה והתקפת כוח אויב. מטבע הדברים, ביצורים מסוג זה לא היו יכולים לעמוד במצור ומיקומם הוכתב על ידי צורכי האוכלוסייה המקומית, ובוניהם השתמשו בכל יתרון גאוגרפי אפשרי. ההיסטוריון דניס פרינגל, שערך סקר ארכאולוגי מקיף של אתרים צלבניים, מונה 75 אתרים מסוג ביצורי מגדל ומציין כי מגדלים נוספים, שחלקם לא זוהו וחלקם נהרסו ללא זכר, מופיעים במקורות היסטוריים ראשוניים של ממלכת ירושלים[9].

באופן סכימתי היה המגדל מבנה מרובע קטן יחסית. ובגרסאות הבסיסיות של המגדל היה הביצור לא יותר ממבנה בודד, בדרך כלל בעל 2 קומות, שאיפשר לחימה מחרכי ירי הקבועים בקירותיו ומעל גג המבנה, עליו נבנו עמדות ירי הידועות בשם שיני חומה (שינות). מגדלים גדולים נבנו עם מאפייני ביצורים שנמצאו בדרך כלל במצודות גדולות יותר. ניתן למצוא בשערי מגדלים אלו מערכת שאיפשרה לתקוף מהגג את האויב העומד בשער (משיקולי) כמו במגדל שבבית שאן. גובהו של המגדל נקבע על ידי חלוקת המשקל של קמרונות האבן. המגדלים הקטנים נבנו על קמרון חבית בודד או שני קימרונות מקבילים בכל אחת משתי הקומות, בעוד שהמגדלים הגדולים יותר נבנו במתכונת של ארבעה עד תשעה קימרונות צולבים, שנשענו על ארבעה עמודים מרכזיים, כפי שניתן לראות בקלעת ג'ידין (מבצר יחיעם). האולם המרכזי יכול היה לשמש את האדון המקומי והווסלים או הפרשים שבשירותו, וקמרונות אחרים או מרתפים שימשו לאחסון סחורה חקלאית, שנאספה כחלק מתשלום המסים של האוכלוסייה המקומית.

במגדלים הגדולים נבנו המדרגות בתוך הקירות החיצוניים או הוצמדו לחלקם הפנימי, לעומת המגדלים הקטנים בהם נבנה גרם מדרגות בצמוד לחלקו החיצוני של המגדל, לעיתים מעץ. תאורת אור יום חדרה למגדל דרך חרכי ירי ששימשו גם לצורכי הגנה והם נקבעו, בדרך כלל, בקירות הקומה הראשונה. רצפת המגדל כוסתה בעפר כבוש במקרים הבסיסיים, ובמבנים מפוארים בריצוף של לוחות אבן מסותתים. בור המים נחצב בדרך כלל מתחת לרצפת המגדל, ובמגדלים מפוארים במיוחד נבנה בית שימוש בתוך הקירות החיצוניים (מבצר יחיעם, מבצר קולוסי). בגרסאות מורחבות יותר הוקף המגדל חומה, שלעיתים נקבעו בה מגדלי שמירה פשוטים. המגדל במירבל, לדוגמה, היה מרובע עם צלעות של 13X13.9 מטרים שסביבו הייתה חומה שהקיפה חצר חיצונית. חומה זו נבנתה בצורה משתפלת בדומה לחלקלקה. המגדל הטמפלרי במעלה אדומים, מלדומים בפי הצלבנים, היה קטן במידותיו (9.3X8.5 מטרים) אך הוקף בחפיר שנחצב בסלע[10].

קסטרום

הקסטרום (מלטינית: Castrum) היה מבצר צלבני טיפוסי, שבצורתו הפשוטה דמה למבצרים הרומאיים מסוג קסטרום ונקרא על שמם. אולם הצלבנים השתמשו גם באלמנטים ובעקרונות תכנון ביזנטיים ומוסלמיים ואלמנטים ממבנים ייחודיים וייעודיים ששירתו את הצלבנים עוד באירופה.

באופן סכימתי ניתן לתאר את הקסטרום כהרחבה של ביצור המגדל. צורתו של הקסטרום פשוטה ויעילה במיוחד: מצודה מלבנית, אשר בארבע פינותיה נבנו מגדלי שמירה בולטים. ביצורים אלו שימשו כבסיסים צבאיים בהם יכול היה לשכון חיל מצב גדול יחסית, ובהם אוחסן ציוד צבאי, נשק ותחמושת. הקסטרום נבנה בגדלים שונים: החל ממבצרים קטנים יחסית ועד למצודות שהשתרעו על שטח גדול מוקף חומה, מגדלים ומספר שערי כניסה. הקסטרום התאפיין בחצר פנימית מבוצרת אחת לכל הפחות שהייתה ידועה גם בשם "ביילי" (bailey). חצר זו שימשה כמרכז חיי היום יום במבצר. בחצר נערכו אימונים ובקמרונות שהקיפו את החצר נבנו חדרי מגורים, מחסות לחיות הבית וחדרי אחסנה למזון וציוד. החצר המבוצרת הייתה באופן מסורתי התוכנית המועדפת על בוני מנזרים באירופה, בהם שימשה כאמצעי להסתגר מהעולם החיצון. בתוכנית זו הוקפה החצר בכנסייה, אולם אוכל ואולמות שינה.

הדמיון בין תוכנית הקסטרום למנזרים המבוצרים הפך סוג זה של מבצרים למועדף על המסדרים הצבאיים שבנו בקסטרום קפלה וקלויסטר והתאימו אותו לדרך החיים הייחודית של המסדר. דרך חיים זו הייתה בעלת מאפיינים בולטים של חיים משותפים מחד גיסא, וסדר יום שבו היה לפולחן הדתי-נוצרי מקום ראשון במעלה מאידך גיסא. ממבצרים פשוטים אלו נותר מעט מאד, אך תיאורים מפורטים נשמרו במקורות צלבניים. כך מספר ויליאם מצור על מצודת בית גוברין: "מצודה חזקה, מוקפת חומה שאיננה ניתנת לכיבוש, עם מגדלים, חומה חיצונית וחפיר". על איבלין (יבנה): "הם בנו בצורה חזקה מאד מבצר עם ארבעה מגדלים על הגבעה לאחר שהניחו את היסודות לעומק" ועל בלאנשגרד: "מעוז עשוי אבני גזית הנשען על יסודות מוצקים מעוטר בארבעה מגדלים גבוהים"[11].

חלק מביצורי הצלבנים עברו תהליך התפתחות. באופן זה הורחבו מבצרי-מגדל, שנרכשו על ידי המסדרים הצבאיים בעיקר לאחר הגדלת משאביהם הכספיים. שטחם של מבצרים-מגדלים אלה הורחב על ידי בניית חומה היקפית, שהרחיבה באופן משמעותי את שטח המבצר. מגדלים שנבנו בנקודות תורפה ושער מבוצר תרמו להגנת הביצור. דוגמה לביצור מסוג זה ניתן למצוא במבצר לטרון ("טורון דה שבלייה") ובמבצר הצלבני של מצודת ג'יבלין (בית גוברין) שהחל דרכו כמבצר קטן והורחב משמעותית עם העברתו לידי ההוספיטלרים. תהליך הגדילה של המבצרים לא עצר בביצורים: חלקם הפך לגרעין שסביבו התפתחו יישובים אזרחיים, בחסות הביטחון היחסי שהעניקו חומותיו.

השלב הבא בהתפתחות הקסטרום מיוחס כולו לאדריכלים הצלבניים, שהכפילו את מערכות ההגנה של הקסטרום הפשוט ויצרו את הקסטרום הכפול (מצודה קונצנטרית). המצור הארוך של צבאות צלאח א-דין על מבצר כוכב הירדן לאחר קרב קרני חיטין והקושי של הצבאות המוסלמיים להתגבר על חיל המצב הקטן יחסית, הוכיח את יעילות המבצר המוצב בנקודה אסטרטגית ומתוכנן ובנוי ללא דופי.

מתחילת המאה ה-13 ירדה קרנו של הקסטרום כתוכנית המועדפת לביצורים צלבניים, והמבצר הצלבני המשיך להתפתח. המסדרים הצבאיים, שבתקופה האחרונה לקיום ממלכת ירושלים היו היוזמים והבנאים העיקריים של מערכות ביצורים, בנו מבצרים שמוקמו על פסגות גבוהות של הרים. הסיבה למפנה נעוצה בהתפתחות מכונות המצור, ובראשן הטרבושה והשימוש בכלי ארטילריה אלו במספרים הולכים וגדלים. כרוניקה צלבנית מתקופת מסעי הצלב מציינת כי כדורים שנורו מטרבושה הרסו כל דבר בו פגעו והפכו מבנים לאבק. מסופר כי צבאות צלאח א-דין השתמשו ב-11 טרבושים במצור על מבצר כרכ במהלך שנת 1188. בעת המצור על עכו (1291) הפעילו הממלוכים לא פחות מ-90 כלי ארטילריה מסוג טרבושה כנגד חומות העיר. רוב מבצרי הקסטרום לא החזיקו מעמד כנגד התקפה ארטילרית מסיבית מסוג זה.

מבצרי הרים

מבצרים על פסגות הרים היו האחרונים, המשוכללים והגדולים במבצרים שנבנו על ידי הצלבנים בשלהי שלטונם בלבנט, כתשובה לכלי המצור ההולכים ומשתכללים בשימוש הצבא המוסלמי. המבצר הצלבני המרשים ביותר - קראק דה שבלייה שבסוריה, מהווה את הדוגמה הטובה והשלמה ביותר למבצרים אלו. ייחודם של מבצרי ההרים הצלבניים היה בניית הביצורים על קוי הגובה התלולים של ההר. בכך הועצמו מערכות ההגנה של המבצר על ידי הצמדה לנתונים הטבעיים של המדרון. הצלבנים בחרו בפסגות גדולות מספיק על מנת להכיל את כל מכלול המבנים הדרושים לקיום חיל המצב ולהגנה תוך שליטה על כל שטח ההר. טופוגרפיה מסוג זה איפשרה שימוש באלמנטים פשוטים יחסית, ובדרך כלל בחומות חיצוניות איתנות המוגנות על ידי מגדלים בולטים. אלה הפכו את המצודה לקלה להגנה וקשה לחדירה.

בנייה זו הקשתה ואף מנעה את הצבת כלי הארטילריה של האויב מול החומות ובאותה עת הקשתה על חיל הרגלים והפרשים של האויב להגיע אל שערי המבצר. שערים אלו ודרכי הגישה אליהם היו למעשה נקודות התורפה העיקריות, אם לא היחידות, של המבצר, וריכזו את מירב מאמצי הביצור של המתכננים והבונים. הדבר איפשר לחיל מצב קטן יחסית להגן על המבצר גם בפני צבא גדול. לסוג מצודות אלו שייכות גם מצודת דורבן, שהוקמו על שלוחה שנותקה מהפסגה על ידי חפיר מלאכותי, ומצודות אי, שביצוריהן עקבו אחר קו חוף שמנע התקפה ישירה על המבצר כמו במבצר עתלית[12].

מבנים אזרחיים במצודה

המבצרים הצלבניים שילבו מערכת צבאית, דהיינו מערכת ביצורים, עם מערכת אזרחית שכללה מבנים שונים. מבנים אלו נועדו לאפשר לחיל המצב לנהל את שגרת חיי היום-יום, ולמלא את הפונקציות האדמיניסטרטיביות שנזקקו להן. שילוב זה היה משותף לרובם המכריע של המבצרים, מן המגדל הקטן ועד למבצרי הענק.

כנסיות

האפסיס בקראק דה שבלייה
הקפלה בקומה הראשונה של קסטל בלנק (סאפיתא)

המבצרים הצלבניים, שבדרך כלל היו מבנים צנועים בגודלם, כללו בדרך כלל קפלות לצורכי פולחן, כלומר מבנה או אגף במסגרת מתחם במבצר. הקפלות היו מגוונות באופיין ובגודלן: לעיתים היה מדובר במבנה קטן וצנוע, ולעיתים נבנו במבצרים גדולים קפלות מפוארות במיוחד. הקפלות הצלבניות במבצרים רבים היו בעלות ספינה משנית אחת, כלומר מבנה בסיסי פשוט, לעיתים בסגנון של קמרון חבית או קמרון צולב.

מעט מאד נותר מהקפלה במבצר כוכב הירדן, שמוקמה במקור באגף המערבי בקומה העליונה של המצודה הפנימית, ונהרסה לחלוטין בעת כיבוש המצודה על ידי צלאח א-דין. שברי פסלים וקיר בנוי מאבנים מסותתות היטב הם כל שנותר מהקפלה, שייתכן ונבנתה עם מגדל פעמונים - אלמנט נדיר ביותר. שברי כותרות עמודים שנמצאו במצודה הצלבנית הגדולה של טורון דה שבלייה (לטרון) מעידים, ככל הנראה, על קפלה מסוגננת ומפוארת שנבנתה במקום. עדויות של נוסעים מהמאה ה-17 ועד המאה ה-19 מצביעים על מבנה הרוס של כנסייה, הנמצא במרכז המבצר. במבצרים אחרים שיבצו הצלבנים קפלות בתוך אחד מהמגדלים של המצודה. ד"ר אדריאן בועז משער כי במבצר ארסוף שימש מגדל השער הצפוני כקפלה[13]. קפלה צנועה נשתמרה היטב במגדל הדרום מזרחי של הקמרון הפנימי של מבצר הים בצידון. כנסייה ידועה נוספת נמצאת במבצר עתלית של מסדר הטמפלרים, ונודעה במשך השנים כאחת מהיפות שבדוגמאות האדריכלות הגותית בישראל, אולם רעש האדמה של שנת 1837 החריבה כמעט עד היסוד. מתיאורים שיש בידינו עולה כי לכנסייה היה אפסיס ראשי, אשר פנה לכיוון מזרח ומלבדו עוד שלוש אפסידות נוספות. הכנסייה נבנתה בצורה א-סימטרית ובסגנון גותי "קלאסי". שרידי קירות הכנסייה, כולל החלונות, מונחים היום במרכז המבנה.

במהלך המאה ה-12 בנו ההוספיטלרים קפלה בקמרון חבית שנבנה כנגד הקיר הצפון מזרחי של קראק דה שבלייה. חוקר המבצר פול דושאן זיהה שלושה שלבים שונים בהתפתחות הקפלה. שלב הבנייה הראשון היה בין השנים 1142 ו-1170. קפלה זו נפגעה קשות ברעידת האדמה של שנת 1170 ותוקנה בשלב הבנייה השני. השלב השלישי היה במהלך הרחבת המבצר במחצית הראשונה של המאה ה-13, אז נבנתה הקפלה מחדש. גודלה של הקפלה 21.5X8.5 מטרים והיא בנויה כקמרון חבית מאסיבי שחולק ל-3 תאים נפחיים על ידי 2 קשתות אבן ואפסיס עמוק, כשהאמבולטוריום סביב האפסיס מוקף בזר גומחות הקורנות ממנו כמו עלי כותרת בתצורה הידועה כ"שווה" (צרפתית: Chevet), הקפלה הוארה על ידי חלונות מונופוריים מוארכים שנקרעו בקירות המבנה. קירותיה של הקפלה כוסו בציורי קיר (פרסקאות), מהם נותרו מקטעים בלבד. על הקיר הצפוני החיצוני של הקפלה נותר קטע מפרסקו המתאר את כניסתו של אותו האיש אל בית המקדש ומלבד זאת נעדר המבנה כל אלמנט אדריכלי קישוטי אחר[14].

אולמות

חדרים גדולים ששימשו להתכנסויות ולעריכת טקסים היו חלק בלתי נפרד מרובם המכריע של המבצרים הצלבניים. מצודות צנועות הכילו אולם צנוע שלעיתים שימש גם כחדר אוכל (רפקטוריום). שרידים לאולמות נתגלו במצודת צפת, בה נחשף אולם בעל קמרון גותי מחודד, הדומה לאלו שנמצאו במבצר מונפור, שהיה מתומן. תקרתו, הנתמכת על ידי צלעות, נתמכה על ידי עמוד מרכזי. האולם המפואר במבצר עתלית, שניצב בסמוך לכנסיית המבצר, היה ככל הנראה מבנה מרשים ביותר שתקרתו נתמכה על ידי עמודים בעלי ראשים מפוסלים, ובקירותיו נקבעו חלונות עם עבודת ויטראז'.

הצלבנים שיכללו את השימוש בקמרונות שהקיפו את חומות המבצר. האולמות נבנו כחלק ממערכת הביצורים, הקיפו אותה ושימשו לעיבוי החומות ומקלט למגינים כנגד הפגזות וירי בימי מלחמה, ולשימוש כמחסנים וחדרים בעיתות שלום. באופן זה צומצם שטח החצר הפנימית למינימום על מנת לספק הגנה מרבית לחיל המצב מבלי לפגוע בשגרת היום-יום[15].

אולמות שינה

אולמות מיוחדים הוכשרו כאולמות שינה עבור דרי המבצר. שינה באולמות איפשרה לחיל המצב להגיב במהירות לאזעקה, ובמקרה של מבצרים בחזקת המסדרים הצבאיים הייתה השינה המשותפת חלק מאורח החיים המשותף של האבירים, שנהגו על פי כללים הדומים לאלו שהדריכו מסדרי נזירים. אולמות שינה דומים לאולמות אחרים במבצר ומיקומם בדרך כלל מזוהה במידת האפשר על ידי היקש. במבצר עתלית היה אולם השינה, ככל הנראה, אולם גדול הממוקם בדרום המבצר. ממזרח לאולם זה היו ממוקמים כנראה אולם האוכל והמטבחים, אם כי זיהויים איננו ודאי. האולם הוא בן 3 ספינות משנה ומידותיו הן 27X53 מטרים. מדרגות הובילו ממנו אל פתח כנסיית המבצר. חוקי מסדר הטמפלרים שופכים מעט אור על השימוש שנעשה באולמות השינה במבצרי המסדרים הצבאיים. כל חבר במסדר קיבל מצעים: 2 סדינים, שק מלא בקש ששימש כמזרן, כרית ושמיכה. הנזירים-אחים היו חייבים לישון כשלעורם חולצה מכנסים, חגורה ונעליים. מי שישן בעירום היה צפוי לעונש.

אולמות אוכל

אולם נוסף ששימש את חיל המצב היה אולם האוכל, הידוע גם כרפקטוריום (לטינית:refectorium), שעבור חברי המסדרים הצבאיים היה חלק בלתי נפרד מחיי השיתוף של הקהילה. בחדר האוכל נשמרה ההיררכיה הפיאודלית: חיילים פשוטים, קשתים וסרג'נטים ישבו בנפרד מאבירים ואצילים. רוב אולמות האוכל היו מרווחים, ולעיתים נבנו בסמוך לקלויסטר, אולם השינה ומטבחי המצודה. במבצר עתלית היה אולם האוכל מרווח וקמרונותיו מעוטרים בצלעות אבן ובצמוד אליו נמצאו מטבחי הטירה. במבצר בית גוברין שכן אולם האוכל בצד המזרחי של האגף הדרומי בטירה. תקרת האולם הגדול, שחולקה ל-8 קמרונות, נתמכה על ידי 3 עמודים מאסיביים ומרובעים. החופרים זיהו את האולם מאחר שנחשפו בו עמודי אבן שנחתכו על מנת לשמש כבסיס לשולחנות. סידור יוצא דופן זה עשוי להעיד על הקושי להשיג עץ כחומר גלם לבניית רהיטים ושימוש באבן שהיא חומר גלם קשה יותר לעיבוד. על אחד העמודים נחרט לוח משחק טחנה שאבירי המסדר יכלו לשחק בו כל עוד לא עסקו במקביל בהימורים. לוחות משחק דומים נמצאו במבצר שסטלה (עתרת) ומבצר עתלית שם נתגלה לוח חרוט באבן ולוח שני חרוט על חיפוי גבס של גג מבנה[16].

מחסנים ואורוות
קמרון בבית גוברין ששימש כאורווה עם אבוסים בצמוד לקירות

בכל מבצר נשמר מקום לאיחסון. במגדלים שימשה הקומה הראשונה כמחסן, ובטירות גדולות יותר נועדו שטחים גדולים לאותה מטרה. במצודת קראק דה שבלייה משתרע מתחם הקימרונות בצד המערבי של המצודה הפנימית. אורכו של האולם 120 מטרים ורוחבו 7 מטרים, והוא שימש לאיחסון, אך נבנו בו גם מאפייה ושירותים. קמרונות אחרים במבצר כללו שטחי איחסון נוספים שחלקם נוספו במהלך המאה ה-13 ובהם אוחסנו מוצרי מזון, כלי נשק ותחמושת. אורוות היו אף הן חלק בלתי נפרד מהשטחים שהוקצו במבצרים, וזאת מאחר שסוסים היו כלי מלחמה חשובים והצלבנים הסתמכו על חיל פרשים בעת קרבות בשטח פתוח. מבנים וחללים נוספים שימשו לשיכון בהמות משק ועבודה. במבצר עתלית נחשפו אורוות גדולות באזור של העיר הצמוד לחומות המבצר, בו נתגלו מבנים וחצרות שהיו יכולים להכיל יותר מ-200 סוסים. אורוות נוספות נמצאו בחצר שגודרה בסמוך למבצר עצמו ושטח נוסף גודר בצפון העיר - ככל הנראה עבור בקר. במגדל הקטן במבצר דטרוא, שעמד ממזרח למבצר עתלית, נחצבה חצר פנימית, אשר שימשה למגורי הבהמות של מגיני המבצר. בקיר המזרחי של חצר זו נחצבו בסלע 13 אבוסים. 3 אבוסים נוספים נחצבו בקיר המערבי של החצר (הקיר המזרחי של המצודה) ובקיר הדרומי נחצבו שניים נוספים. חופרי המבצר הצלבני של בית גוברין משערים, כי חיל המצב של המבצר השתמש בקמרונות, שבמקור היו חלק מהאמפיתיאטרון הרומאי שגובל בחלק החיצוני של המצודה, ובנו אבוסים מאבנים שפורקו מהמבנה הרומאי.

אספקת מים

באר במבצר כוכב הירדן

אספקת המים הייתה חיונית למצודה על מנת לקיים שגרת חיים יום-יומית; בעת מצור הפכה שאלת אספקת המים לעניין של חיים ומוות. במהלך בניית מצודת צפת נעזרו הצלבנים בערבי מתושבי המקום, שהצביע על באר או קבוצה של בארות, שייתכן ונחפרו על ידי בוני המצודה המוסלמית שעמדה במקום בעבר, ולאחר בניית המבצר סיפקו את צורכי חיל המצב. מקורות מוסלמיים המתארים את המבצר הצלבני מתייחסים למערכת אספקת המים כאחד מפלאי העולם[17]. במבצר קראק דה שבלייה נבנו מספר מפעלי מים על מנת לספק את צורכי חיל המצב בעת שלום ובעת מצור. מאגר מים המים הגדול במבצר ניזון ממוביל מים שהיה מחובר אל מחוץ למבצר. בעת מצור שאבו הצלבנים מים מבאר שעומקה 27 מטרים, שנחפרה בקמרון המערבי באגף הפנימי של המבצר. מובילי מים שימשו מספר מבצרים, ובהם כוכב הירדן וג'יבלין (בית גוברין). בקראק דה שבלייה השתמשו הצלבנים במאגר מים פתוח להגנה כחפיר רטוב, ששכן ליד החומה הדרומית של המצודה הפנימית. במבצר כוכב הירדן נחצבו 2 בורות מים. הבור הקטן היה בעל קיבולת של 100 מטרים מעוקבים, שימש את המבצר הפנימי ואליו התנקזו מי גשמים מגגות המבצר שהוזרמו במרזבי חרס בקוטר 10 סנטימטרים. בסמוך לבור נבנו אבוסים ואזור רחצה. מים עודפים מהבור הקטן נוקזו בצינור אל בור גדול בעל קיבולת של 650 מטרים מעוקבים, שנחצב בקצה המזרחי של החצר החיצונית.

במידת האפשר הסתמכו הצלבנים על מערכות מים קיימות. במבצר בלמונט על הר צובה נבנה המבנה המרכזי על מספר בורות מים, שניזונו מתעלות חצובות בסלע ונחצבו, ככל הנראה, בתקופה הביזנטית. במקומות אחרים, כגון במצודת צלאח א-דין, ניצלו הצלבנים את החפיר, שהיה הנקודה הנמוכה ביותר של המבצר, לאיסוף מי גשמים ולהעברת המים למאגרים בתוך המצודה. חוקרים מניחים כי החלק העמוק של החפיר בצידו הדרום מערבי שימש לאיסוף מים. במצד עתרת (לטינית: Vadum Iacob) נמצאו שרידי כדים ששימשו במתקן שאיבה מסוג אנטיליה. כדים אלו היו בעלי צוואר ארוך, גוף ארוך ואליפטי, בסיס עגול וללא ידיות. המים הועלו מהבאר באמצעות מסילות עולות ויורדות, אליהן הוצמדו הכדים. הכלי היה מתהפך בהגיעו לראש המסילה, והמים היו נשפכים לתעלה בנויה. שרידי מתקן דומה, ששפך את מי הבאר למאגר מים סמוך, זוהו במצודת לה-פאבה .

המגדל הקטן יחסית של קסטלום בליסימום (Castellum Beleismum), השוכן על הדרך בין ג'נין לשכם, שמר על הקפלה של איוב הקדוש ונהנה מאספקת מים שמקורה במפעל מים שמקורו ככל הנראה בתקופה הכנענית. גרם מדרגות ומעבר מקורה באורך של 40 מטרים, רוחב של 3 מטרים ו-4.2 מטרים גובה הוביל ממעיין ביר א-סינגיב לקפלה ולמגדל[18].

ביוב

קצה של פיר שירותים במבצר מונפור

מערכות הביוב במבצרים פינו פסולת ממטבחי המצודה ומבתי השימוש ששימשו את חיל המצב. צינור אבן הוביל פסולת מהקימרונות הפנימיים של מבצר בלמונט בהם שכנו, ככל הנראה, מטבחי המצודה ובתי השימוש שלה לכיוון דרום מערב, מחוץ לחומות. במבצר קראק דה שבלייה בתי השימוש נבנו מלכתחילה בתוך מגרעות באולם המערבי הגדול, אך הוחלפו על ידי בתי שימוש שנבנו בשני מפלסים במגדל מיוחד.

בטירה המוסלמית קַלְעַת נַמרוּד, שנבנתה במהלך המאה ה-13, נחשפו שני בתי שימוש במגדל שסומן כ"מגדל 11". במבצר יחיעם נחשפו בתי שימוש שנבנו בתוך עובי הקיר הדרומי בקומת הקרקע, בקומה הראשונה של מגדל העוז המזרחי ובקומה השנייה של מגדל העוז המערבי. ככל הנראה רוקנו השפכים דרך פיר שהגיע עד הוואדי[19]. במבצר מונפור נותר קצה הפיר המרוקן את שפכי המצודה בתחתית הצד הדרומי של האולם המערבי בו שכנו ככל הנראה שירותי הטירה. במבצר כוכב הירדן הובילה תעלה את מי השופכין של המצודה מאזור ששימש לרחצה לכביסה אל בור ספיגה שנכרה ממערב למצודה.

מטבחים

תנורים במבצר אפולוניה

המטבח היה ליבו של המבצר, ומטעמי נוחות נבנה בסמיכות לאולמות השינה ואולמות האוכל. לעיתים נבנו בצמוד אליהם תנורי אפייה ללחם, ובמקרים מיוחדים שימש החום מתנורי הבישול והאפייה לחימום מים עבור בית המרחץ.

במבצר עתלית נחשפו שרידים של שני תנורי אבן הבנויים בתוך הקיר באולם הדרום-מערבי, אחד מצופה בלבנים והשני בנוי מאבן בלבד. המטבח נהנה מאספקת מים מבור בעל קיבולת של 800 מטרים מעוקבים. במבצר מונפור זיהו החוקרים חדר במגדל העוז שככל הנראה היה מטבח, ובו נמצאו שברים של כלי איחסון מחרס, עלי ומכתש מאבן, ושברי כלים אחרים. המטבח בפינה הדרומית של המבצר הפנימי במבצר כוכב הירדן השתמר היטב. המטבח קטן בשטחו ומכיל 3 תנורים או כירות לבישול, עליהן הונחו קלחות מתכת גדולות. בסמוך למטבח היו מחסנים, והועלתה סברה כי אפר מהתנורים, שנאסף לאחד מהם, שימש כחומר גלם לבניית המבצר. על גבו של אחד מכלי המטבח נחרט לוח משחק טחנה: עדות לפופולריות של המשחק בקרב חברי המסדר. מים למטבח נשאבו מבור מים בפינה הצפון מערבית של החצר הסמוכה, שהכיל עד 100 מטרים מעוקבים. במבצר אפולוניה (ארסוף) הפכו ההוספיטלרים חדר בגודל 10X7 מטרים בפינה הצפון מערבית של המבצר, בין מגדל העוז והאולם הצפוני למטבח. במקום נבנו 5 כירות ונמצאה שכבת אפר עבה מפעילות התנורים. בקרבת התנורים נבנו שתי בריכות, ואליהן מובילים צינורות חרס. מתחת לריצפה נבנתה תעלת ביוב. ליד מטבח נבנה חדר שירות, וייתכן כי האולם מצפון למטבח שימש כחדר אוכל.

מאפיות ותנורי אפיה נמצאו בחפירות של מבצרים רבים. עובדה זו לבדה מעידה על חשיבות מתקן זה בחיי חיל המצב. המאפייה השלמה ביותר נמצאה במבצר קראק דה שבלייה. לאחר ניקוי שנערך באולם באגף המערבי של המצודה הפנימית נחשף תנור משברי אבנים שמידותיו 6.5X7 מטרים. ארובתו של התנור בנויה מלבנים מסותתות. חלקו התחתון של התנור נבנה מלבנים חסינות חום, וחלקו העליון של נבנה בצורת כיפה שקוטר בסיסה היה 5.3 מטרים. ארובה שנבנתה מאבני גזית הובילה את העשן ממרכז התנור אל מחוץ למאפייה. תנור זהה בצורתו נחשף במצד עתרת, שבנייתו מעולם לא נסתיימה. במצד זה היה תנור המרובע שמידותיו 5X5 מטרים. חלקו העליון של התנור נבנה מלבנים בצורת כיפה, ודרך פתח קטן הוכנס הלחם לאפייה. על רצפתו של התנור נמצאה שכבה דקה של אפר, עובדה המעידה כי התנור היה בשימוש אף על פי שתהליך בניית הטירה מעולם לא הושלם. במבצר עתלית נחשפו שני תנורי אפיה בסמוך לבית מרחץ קטן, שככל הנראה ניצל את חום התנורים.

ביצורים

הצלבנים השתמשו באלמנטים מורכבים לביצורים, ברובם כתשובה לאיומים והתפתחות לוחמת המצור וכלי המצור בשימוש צבאות התקופה. עם תום המאה ה-13 נבנו מרבית המצודות על ידי המסדרים הצבאיים, שניצלו את משאביהם הכספיים הרבים לבניית מצודות ענק והמצאת פתרונות יצירתיים בכל תחומי הביצור. הצלבנים השתמשו בטכנולוגיות קיימות ששימשו את הביזנטים והמוסלמים, ואף הרחיקו לכת והשתמשו באלמנטים שמקורם בטירות ארמניות.

השפעה צלבנית על אדריכלות צבאית

החפיר החיצוני בטירת בומריס

השפעת האדריכלות הצלבנית על אדריכלות צבאית אירופאית מורכבת ואינה ברורה מאליה. הטירות הצלבניות הגדולות שנבנו בתבנית של ביצורים כפולים לא שוכפלו באירופה. העלות הגבוהה של הקמת טירות מסוג זה הייתה סיבה מספקת לכך. דוגמה למבצר שנדמה שהועתק מארץ הקודש לאנגליה הוא מבצר ביסטון, שנבנה על פי דוגמת מבצרי הרים צלבניים, והוקף בחפיר חצוב באבן. טירת דובר, שנבנתה בשנת 1180 על ידי המלך הנרי השני, הייתה מבוססת על עקרונות מהאדריכלות הצבאית הצלבנית, והייתה דומה למבצר קראק דה שבלייה. בטירה נבנה מגדל עוז מרובע, שהיה בין האחרונים שנבנו באנגליה. נטישה (חלקית) זו של מגדל העוז כמרכז במצודה מבוססת גם כן על ניסיון הצלבנים במזרח. בהיותו פגיע לארטילריה ולפעולות חפירה החלו האדריכלים האירופאים להסתמך על עקרון המבצר הכפול כדוגמת כוכב הירדן. דוגמה למבצר מסוג זה ועדות לעלויות האדירות הקשורות בהקמתו ניתן לראות בטירת בומריס שבנייתה על ידי אדוארד הראשון החלה ב-1295 ולא הושלמה מאז.

אלמנטים נוספים שמקורם באדריכלות צלבנית הם המגדלים העגולים, שבוני טירות אירופאים אימצו כתוכנית ברירת המחדל בבניית ביצורים במקום המגדלים המרובעים. מידותיהם הגדולות של המגדלים הצלבניים בעתלית או קראק דה שבלייה שגגותיהם היו בסיס לכלי ארטילריה לא הועתקו לאירופה, ובמקומם נבנו מגדלים בעלי מידות צנועות יותר. הטקטיקה הצלבנית של הצבת טרבושה וכלי ירי אחרים על גגות מגדלי מצודות לא הכתה שורשים בלוחמת מצור אירופאית. יתר על כן, בחלק מהמגדלים השתמשו המהנדסים האירופאים בחלקי עץ, בניגוד לשימוש האחיד באבן במבצרים צלבניים, שכתוצאה מכך היו עמידים יותר[20].

חומות

משיקולי וחרכי ירי בחומה החיצונית של קראק דה שבלייה

החלק העיקרי בביצורי המבצר הצלבני היו החומות שהקיפו והגנו על שאר המבנים, ושימשו גם כקיר תומך למבנים פונקציונליים בתוך המצודה. רוב החומות הצלבניות הורכבו משתי שכבות שנבנו מאבנים מסותתות או מאבני גוויל, שהרווח ביניהן מולא במלט או בפסולת עפר ואבנים. החוקר והיסטוריון רוני אלנבלום מציין כי עובי החומות עלה בהדרגה, תהליך שהואץ עם הקמת המבצרים הקונצנטריים. חומות מבצרי הקסטרום של תחילת המאה ה-12 נבנו בעובי של כ-2.5 מטרים, בעוד שחומות כוכב הירדן ומבצרי המאה ה-13 נבנו בעובי 4 מטרים לפחות. החומות היו עבות יותר בבסיסן וצרות בקצה העליון, בעיקר בגלל מגבלות טכנולוגיית הבניין של התקופה[21].

חרך ירי במבצר כוכב הירדן

החלק העליון של החומה שימש את המגינים על מנת להתקיף את האויב מעמדות מיוחדות שסיפקו הגנה מלאה לחיל המצב מהן ניתן היה לירות על התוקפים דרך חרכי ירי ופתחים מיוחדים. ברוב המקרים ניתן היה לחצות את החומה דרך מעבר. אל מעבר זה עלו דרך חדר מדרגות, שנבנה בדרך כלל בתוך קיר החומה או באחד המגדלים. במקרים אחרים נבנה מאבן או מעץ גרם מדרגות חיצוני שהוביל אל קצה החומה. מעבר זה, הידוע בצרפתית כשמין דה רונד, יכול היה להקיף את היקף חומות המבצר ולעבור דרך המגדלים בגבהים שונים ובכך לספק למגינים עמדות ירי בזוויות שונות. במבצר עתלית נבנה שמין דה רונד בגובה של 5.6 מטרים מתחת לקצה החומה. מעבר זה, ברוחב של 2 מטרים, קישר בין עמדות ירי שבהן יכלו ארבעה אנשים להלחם דרך שני חרכי ירי שנקבעו במרחק של 5 מטרים אחד מהשני.

חרכי הירי איפשרו למגינים לירות חיצים בתוקפים. פתח החרך נבנה כך שרוחבו איפשר לקשת להגן על גופו מאש התוקפים, ובמקביל לנוע בחופשיות, לדרוך את נשקו, לכוון ולירות. במקור היה חרך הירי לא יותר מרווח שהושאר בין אבני החומה, אך במצודות הצלבניות ובהסתמך על ניסיון האדריכלים הביזנטיים, הוארך החרך על מנת לאפשר תנועה חופשית ושדה ירי רחב על מנת להרחיק את התוקף משטחים מתים בהם לא היה שדה ראייה מתאים. בדרך כלל בנו הצלבנים בבסיס החומה חלקלקה בזווית שהתאימה לזווית הירי מהחרכים והרחיקה את האויב מן הבסיס. חרך הירי הורחב לתא קטן בצורת משולש. גובהו איפשר גישה נוחה לעמדת הירי והוא היה רחב מספיק על מנת לאפשר לקשת, ובמידת האפשר לאדם נוסף, לתפוס את העמדה. עמדות הירי במבצר כוכב הירדן, שהיה קומפקטי במידותיו, היו קטנות יחסית וחלקן איפשר ירי בכריעה. חרכי ירי היו נדירים יותר בטירות בתחילת המאה ה-12, ובמאה ה-13 הפכו לחלק בלתי נפרד ממערכות ההגנה שבשימוש בטירות צלבניות והשתכללו בתכנון ובביצוע, בעיקר בעקבות השיפור שחל בקשתות ובטכניקות הירי.

מגדלים וצריחים

מגדל עגול ומגדל מרובע במצודת צלאח א-דין

מגדלים וצריחים הבולטים מקו החומה היו חלק חשוב מהגנת המבצר והם שינו את פני המצודה ממגדל שהציע הגנה פאסיבית, שבה חיל המצב היה נטול אפשרות להגן על עצמו, למבצר היכול לנקוט בהגנה אקטיבית ולאפשר לחיל המצב לתקוף את האויב דרך חרכי ירי שהוצבו במגדל ואף לשלוט באש לאורך קו החומה. המגדלים הוצבו במרחק מחושב אחד מהשני, כך שחיצים שנורו מעמדות במגדל אחד יכסו לפחות מחצית מהמרחק, ויוכלו לפגוע גם במטרות שבבסיס החומה. אף על פי שמגדלים צלבניים נבנו במגוון צורות, המגדל המרובע היה בתחילה הבחירה המועדפת על המתכננים הצלבניים, בין היתר משום שהיו זולים ופשוטים יותר לבנייה. בתחילת המאה ה-12 נבנו מגדלים ללא חללים, כלומר כל המבנה היה מלא באבנים והלחימה נתאפשרה רק מגג המגדל. דוגמה לכך ניתן לראות במבצר כפרלט, קסטרום שנבנה על ידי המוסלמים ושימש גם את הצלבנים, ובשלב הראשון של מבצר בית גוברין.

המגדלים, כמו המבצרים, התפתחו וגדלו בשטחם ובמידותיהם, ולעיתים הפכו ליחידות ביצור עצמאיות. בשלב הבא של התפתחות המגדלים נבנו חללים בתוך המגדל, תחילה חדרי מדרגות ויציאות לפוטרנה (פישפשים) כפי שניתן לראות במגדלי כוכב הירדן. במהלך המאה ה-13, עם המעבר למבצרים גדולים יותר ובעלי ביצורים מורכבים, החלו הצלבנים לבנות מגדלים עגולים או עגולים למחצה. מגדלים אלו, שהיו קשים יותר לבנייה ודרשו מומחיות רבה יותר בסיתות אבנים, סיפקו יתרונות אחדים: העובדה שלמגדל העגול אין פינות הקשתה על האפשרות פירוק המגדל על ידי הוצאת אבני הפינה הפגיעות יותר. כמו כן יצרו הצלבנים את המגדל העגול מאבנים בצורת טרפז, שיצרו מבנה מהודק בעל חלוקת עומסים מדויקת, בדומה למבנה קשת. חרכי ירי במגדל עגול כיסו זוויות ירי רחבות יותר מחרכים במגדל מרובע, והחתך העגול הותיר מינימום של שטח מת במפגש עם החומה.

גובה המגדלים השתנה ממבצר למבצר. המגדל הצפוני במבצר עתלית התנשא לגובה 34 מטרים. על פי מקורות צלבניים, שבעת המגדלים במצודת צפת, הגדולה במזרח התיכון, התנשאו לגובה של 48.8 מטרים. המגדלים תפחו בגודלם ובגובהם גם על פי תפיסת המבצר הכפול, לפיה המגדלים חייבים לכסות באש יעילה את חלקי הביצורים הסמוכים וגם עקב השימוש בגגות המגדלים כבסיסים לכלי ארטילריה צלבניים[22].

שערים

שער הכניסה למצודה הפנימית של כוכב הירדן עם התקן לפורטקליס

שערי המצודה היו נקודת התורפה העיקרית בביצורים ומאמץ רב הושקע בהגנה ובשליטה על תנועת הבאים בשערי המבצר. התכנון של שער תפנית שימש בוני ביצורים עוד ביוון המיקנית, ובו הנכנס לשער נאלץ לחשוף את צידו השמאלי שאיננו מוגן על ידי מגן להתקפה מעמדות שנבנו בקירות מבנה השער. בשערים גדולים נבנתה תפנית נוספת שהובילה אל תוך המצודה. היסטוריון האדריכלות האסלאמית קפל ארצ'יבלד קרסוול מציין במחקריו[23] כי השימוש בשערי תפנית החל עוד בתקופה הפרה-איסלמית והפך לאלמנט אדריכלי חשוב בתקופת הח'ליפות העבאסית, ועם כניסת הצלבנים לארץ ישראל וייסוד ממלכת ירושלים היה לחלק בלתי נפרד מביצורים לבנטיניים. תרומת הצלבנים לתכנון שערים התמקדה בשכלול מכלול שערי הכניסה ואיחוד כל טכנולוגיות ההגנה הביזנטיות והמוסלמיות למערכת מורכבת ויעילה אחת.

הגישה לשערי המבצרים הצלבניים הגדולים נשלטה על ידי חפיר גשר מתרומם, שהיה בטווח ירי ממגדלים הבולטים ממכלול השער. משיקולי חלש על פתח השער ופורטוליס (מעין שער מתרומם) חצץ בין דלתות השער לתוקפים. לרוב צופו הדלתות בלוחות ברזל לחיזוק והגנה מאש, ובצירים מאסיביים החצובים בתוך מזוזות השער. המעבר במבנה השער היה בפעמים רבות חשוך ונבנה בפיתול 90° כפול שמעברים ללא מוצא נקבעו בפינותיו. בתקרת המעבר נקרעו פתחי הריגה ובנקודות נפרדות לאורכו נקבעו חרכי ירי.

מערכת הכניסה במצודת בית גוברין, שנשתמרה בחלקה, מאירה את איכות ומורכבות אדריכלות השערים הצלבנית. מערכת זו נבנתה בהדרגה לכלל מבוך שיכול היה לבלבל כל אורח, ולהפוך לקטלני עבור כל פולש. תחילה חייב היה התוקף לפרוץ דרכו דרך שער בחומה החיצונית, שם עמד בדרכו מבנה שער שני בחומה הפנימית שדלתותיו חוזקו על ידי פורטוליס ומגדל ששלט על הגישה לשער. בהמשך התפתל מבנה השער לאורך 40 מטרים מהיקף החומה הפנימית, ובקצה התפתל המעבר בזווית ישרה לכיוון צפון. מנקודה זו עבר התוקף בשטח פתוח לאורך החומה עד לרמפה שהובילה למבנה שער שלישי שבו נבנו שני פיתולים, והוביל את התוקף אל צידה השני של החומה הפנימית בשטח פתוח וחשוף לאש מעמדות בחומה הפנימית ובמגדל עוז.

שער הכניסה למגדל העוז של כוכב הירדן

במבצר כוכב הירדן נבנתה מערכת שתחילתה בשער חיצוני שהתנועה אליו עברה מעל חפיר וככל הנראה נשלטה על ידי גשר מתרומם. השער הוביל למעבר צר שהעובר בו היה חשוף לאש מחרכי ירי לאורך 40 מטרים עד לנקודה מול המגדל המזרחי גדול הממדים, בו נשבר המעבר ב-180°. שורה נוספת של חרכי ירי חלשה על המשך מהלכו לאורך 33 מטרים נוספים. בקצה הקטע נשבר המעבר בזווית ישרה לכיוון מערב והוביל לשער דו-כנפי שננעל על ידי קורה אנכית וזכה להגנה נוספת של פורטוליס, חרכי ירי משני צדדיו ומשיקולי מעליו. השער הוביל למבנה שער מקומר שהמעבר נשבר בו ב-90° והוביל לחצר החיצונית, בה חשף את ההולך לאש צולבת משתי חומות המבצר. הדרך לשער המבצר הפנימי עברה בחצר החיצונית ולאורך היקפן המלא של חומותיו. שער המבצר הפנימי היה מוגן על ידי מגדלים בולטים מהחומות הפנימיות ומשיקולי מעל דלתות הכניסה שהובילו למעבר שנשבר בזווית ישרה. מערכות מורכבות מסוג זה לא היו בנמצא בטירות אירופאיות אף לאחר ימי הביניים.

האדריכלים הצלבניים החזירו לשימוש את מערכת הפורטקליס, (צרפתית: portcullis) שהיא שער עשוי סורג ממתכת, עץ, או שילוב של שניהם. השער התרומם לתוך מבנה מגדל על מנת לאפשר כניסה לטירה, והורד כך שקצותיו ננעצו בקרקע על מנת למנוע כניסה. במקרים מסוימים איפשר הפורטקליס את כליאת האויב בין שני השערים. במקרים אלה היו חרכי ירי שאפשרו ירי חצים לעבר האויב הכלוא ופתחי הריגה שאפשרו השלכת קליעים או נוזלים על התוקפים. התקנים אלו היו בשימוש במהלך התקופה הרומאית, אך נזנחו על ידי האדריכלים הביזנטיים והערבים. שרידים המעידים על שימוש בפורטקליס, לרוב מסילות חצובות במזוזות השער, נמצאו במספר רב של מבצרים צלבניים ובהם קראק דה שבלייה, ואדום יעקב (עתרת) וארסוף. הכניסה למבצר עתלית הייתה דרך שער שנבנה בפאתו הדרומית של המבצר, בין החומה הפנימית לחיצונית. השער הוביל אל מסדרון ארוך שהיה בטווח הירי והתצפית של שתי החומות העיקריות (מזרחיות). שער זה היה מוגן על ידי משיקולי מעל פתחו החיצוני, פורטקליס לפני דלתות השער ופתחי הריגה לאורך המעבר.

פשפשים

מעבר לפתח סתרים במגדל צפון מערבי במבצר נמרוד

פִּשְׁפֵּשׁים היו פתחים קטנים בחומה ששימשו את מתכנני המבצר הצלבני לבניית יציאה אל חוץ לחומות עבור מגיני חיל המצב, מבלי להזדקק לשערים העיקריים ומבלי לסכן את מערכת ההגנה שהיו במרכז תשומת הלב של האויב. פשפשים אלו שימשו להתקפת פתע נגד אויבים, יציאה למשימות מיוחדות ובעיתות מצוקה לבריחה מתוך המבצר. הפשפשים אפשרו גם כניסה של יחידות קטנות או בודדים אל תוך המבצר ונודעו כפוטרנה (צרפתית: Postern) או סורטי. במבצר כוכב הירדן הובילו גרמי מדרגות בחלק מהמגדלים אל פתחי סתר שנבנו בנקודות מוסתרות מעיניי האויב והובילו אל קרקעית החפיר, פתחים אלו שימשו את חיל המצב בעת המצור של שנת 1188 ודרכם יצאו המגינים להתקפות חוזרות ונשנות ששברו את מערך המצור ואיפשרו לצלבנים לפשוט על המחנה המוסלמי. במבצר ג'יברין (בית גוברין) הובילו מעבר וגרם מדרגות ממגדל שסומן על ידי החוקרים כמגדל 650, אל שני פתחי סתר, אחד לצד מערב ושני לצד מזרח. הפתחים הובילו לבסיס החפיר של המבצר. בשלב מאוחר יותר נסתם אחד הפתחים והמעבר כולו נסגר על ידי מילויו בפסולת אבנים, ככל הנראה עדות לחששם של הצלבנים כי פתחים אלו עלולים לשמש את האויב כנקודת כניסה אל תוך המבצר.

חלקלקה

חלקלקה של מבצר כוכב הירדן

החלקלקה הייתה בשימוש במבצרים עוד בעת העתיקה. החלקלקה שכנה בין החפיר המקיף את החומה לבין החומה עצמה, ולרוב נבנתה מעפר כבוש המכוסה לבנים חלקות או לבנים מסותתות. במקרים מסוימים הונחו בבסיסה סלעי ענק שהקשו על חציבה מתחתיה. במקרים אחרים, כגון במצודות הרים, צופה המדרון באבנים מסותתות כמעין חלקלקה שנועדה למנוע מהאויב את האפשרות לטפס אל בסיס חומות המבצר (כפי שנעשה במבצר מונפור) ולעיתים נחצבה החלקלקה כולה מתוך הסלע (כפי שנעשה במבצר בלמונט). אחת החלקלקות הידועות ביותר נבנתה בקראק דה שבלייה. החומות הדרומית והמערבית של המצודה הפנימית נבנו עם חלקלקה בגובה של 20 מטרים שהגנה מפני חפירת מנהרות, הפגזה ארטילרית ונזקי טבע, בעיקר רעידות אדמה שאפיינו את האזור. חלקלקות קטנות יותר נבנו במבצר כוכב הירדן שחומותיו מוגנות בשיפועים בגובה של 2 מטרים.

חפיר

חפיר במבצר ארסוף

החפיר היה אחד מהאלמנטים היעילים לבידוד המבצר מסביבתו. האדריכלים הצלבניים השתמשו בחפיר בשילוב עם חומה חיצונית על מנת להרחיק כלי מצור מהחומה הראשית ולהקשות על עבודת החפרים בכריית מנהרות מתחת לחומה. חפירים חצובים שימשו כמקור חומרי בנייה עבור מבני המבצר ומידותיהם שונות ממבצר למבצר. כתב היד "בניית מצודת צפת" שנכתב על ידי נזיר טמפלרי בשנת 1264[24] מציין כי החפיר של מבצר צפת נחצב לעומק 15 מטרים ולרוחב 6 מטרים. החפיר במבצר כוכב הירדן נחצב בסלע בזלת קשה, לרוחב של 20 מטרים ולעומק של 12 מטרים. החפיר המזרחי של מבצר מונפור, שהפריד את המבצר מהשלוחה עליה הוקם, היה בעל מידות דומות. החפיר של מבצר עתלית היה בעל רוחב משתנה בין 15 ל-29 מטרים. עומקו הרדוד יחסית, 6 מטרים, מוסבר הן בגובה פני הים המקשים על חפירות באתר והן על ידי העובדה כי יעילותו הוכפלה על ידי יכולתם של מגיני המצודה להציף אותו במי ים על פי הצורך. לעיתים נעשה שימוש בחפיר כמאגר מים עבור חיל המצב ששכן במבצר.

טכנולוגיית בנייה

יסודות

מלאכת בניית המבצר הצלבני החלה בבניית יסודות עמוקים שנחפרו עד לסלע הבסיס של אתר הבנייה. באתר החפירות של מצד עתרת נחשפו יסודות המבצר בחפירות שנערכות במקום מאז שנת 1994, ובהם 3 סוגים שונים של ביסוס. בדרום המצודה נחפרה תעלה עמוקה אל תוך שכבות הסלע של התל, במזרח נבנתה החומה הצלבנית על גבי חומה עתיקה, שמקורה ככל הנראה מהתקופה ההלניסטית. בצד צפון נבנתה החומה על יסודות חלשים של מבנה בזלת בעומק של חצי מטר. הבנייה החפוזה נבעה, ככל הנראה, מהאיום של הצבא המוסלמי בפיקודו של צלאח א-דין שהתקרב למבצר. ואכן, חומה זו היא שהותקפה על ידי חפרים מוסלמיים ודרכה פרצו אל תוך המבצר.

עבודת אבן

האבן ששימשה לבניית מבצרים צלבניים נחצבה בדרך כלל מהאזור הסמוך למבצר. באזורי ההרים והשפלה נעשה שימוש באבן גיר מקומית, באזור הכנרת ובצפון עמק הירדן בבזלת, ובמישור החוף באבני חול וכורכר, הקלות יותר לכרייה אך פחות עמידות. בפרויקטים גדולים, בעיקר של המסדרים הצבאיים שמשאביהם הכספיים היו ניכרים, הביאו הבנאים הצלבניים אבנים על פי הצורך ועל פי תכונות החומר ממספר מקורות. במבצר כוכב הירדן שימשה הבזלת שנחצבה מחפיר המבצר לבניית החומה, המגדלים והמבנים הפנימיים. אבן גיר שהובאה ממרחק (ככל הנראה מהרי הגלבוע) שימשה לאלמנטים אדריכליים, לחלק הפנימי של חרכי הירי, לקשתות, למסגרות החלונות ולמבנים בחלק העליון של המבצר הפנימי. אבן גיר מהודרת יותר שימשה לבניית הקפלה. בזלת ואבן גיר שימשו גם לבניית מבצר מרגט ומצד עתרת, שבנאיו היו בני מזל כיוון שהמבנה הגאולוגי של האתר הורכב משכבת אבן גיר מעל שכבת בזלת. הצלבנים קילפו את השכבה העליונה והשתמשו באבנים לבניית קירות המבצר, ובגושי בזלת גסים ופצלים קטנים למילוי המרווחים בין קירות החומה והקמרונות[25]. לבנייה באבן בזלת היה גם יתרון חזותי. לקירות השחורים של מבצר מרגט הייתה השפעה מרתיעה שנוצלה במלואה על ידי הצלבנים. יש יסוד להנחה כי האדריכלים הצלבניים השתמשו ביסוד פסיכולוגי ובהופעה התיאטרלית בבניית חומות גבוהות ומגדלים מאסיביים המקרינים עוצמה[26]. השפעה זו ניכרת בהחלטתו של צלאח א-דין שלא לצור על מבצרים אלו במהלך מסע הכיבוש של שנת 1188. מראם האימתני "הבטיח" את התשת הצרים והפחית את אומץ לבם.

סימן היכר של עבודת סתתי האבן הצלבניים ניכרת באבנים שפניהן היו חשופות לאור השמש. אבנים אלו סותתו בסיתות אלכסוני באיזמל בצורת מסרק, שהותיר סימנים אלכסוניים לא בולטים. עבודות אבן דומות היו נפוצות באירופה של ימי הביניים אך בלבנט מזוהה סיתות זה עם הצלבנים ועם מפעלי הבנייה שלהם. סתתי האבן הצלבניים קישטו וסיתתו את שולי האבן באופן מודגש, מעשה האופייני בעיקר למבנים ומבצרים מהודרים. דוגמאות לכך ניתן לראות בטירת קראק דה שבלייה, בשילוב עם אבן גוויל במגדלי הענק של טבעת ההגנה הפנימית במבצר עתלית ובאופן מוגבל במבצר כוכב הירדן.

חומות

הצלבנים בנו את חומות המבצרים בשיטה הדומה למבצרים הארמניים מימי הביניים. בשיטה זו נבנו שני קירות, חיצוני ופנימי, והרווח ביניהם מולא בליבה של שברי אבנים ומלט שנשפך מלמעלה במהלך בניית הקירות. שיטה זו שימשה את הצלבנים בכל מפעלי הבנייה: מבצרים, מבנים עירוניים וכפריים ובתי מגורים. המלט הצלבני היה חזק מאוד, והליבה נותרה בשלמותה גם במבצרים צלבנים שעל חוף הים, בהם ניזוקו המבנים על ידי תהליכי בליה שהסירו את אבני החומה. במצד עתרת נלקחו אבני החומה לפני מאות שנים לשימוש משני במבנים מוסלמיים, אך הליבה נותרה על עומדה ובחלקים מסוימים נשתמרה לגובה של 7 מטרים. במקום שנעקרו אבנים מהחומה החזיק המלט את האבן ושברים גדולים נותרו צמודים לליבה.

קירות החומה נבנו מאבני גזית שלעיתים היו אבנים מסותתות היטב עם שוליים מודגשים בסיתות עדין, ולעיתים ללא הדגשת שוליים או אבנים מסותתות בגסות (אבני גוויל) ללא הדגשת שוליים. הצלבנים לא הקפידו תמיד על אחידות, וסוגים שונים של אבני גזית שימשו לעיתים באותו קיר, כפי שניתן לראות עד היום במבצר ציפורי. הצלבנים השתמשו באבני גוויל להצמיד את הקירות לליבת המלט ובנקודות החשופות לארטילריה של האויב על מנת להסיט את הקליע ממסלול הפגיעה בביצורים או להקטין את עוצמת הפגיעה, בעוד השוליים המסותתים סייעו בהנחה מדויקת של האבנים. אבני גזית מסותתות עם שוליים מודגשים היו בשימוש מאות שנים בטרם התקופה הצלבנית, ודוגמאות של אבנים הרודיניות הן הוכחה לכך. הצלבנים השתמשו באבנים אלה בעיקר לצרכים אסתטיים ולבנייה במבנים אזרחיים, בחלקים הפנימיים של המצודות, בחצרות ובאולמות.

בחומות ובאלמנטים אחרים של בנייה במבצר השתמשו הצלבנים לעיתים באבני שדה שנחצבו ועובדו באופן גס וחוברו עם מלט ושברי אבן. שיטה זו חסכה זמן בעת הקמת הקירות ואיפשרה לפועלים בלתי מקצועיים ולחיילים לקחת חלק פעיל בבנייה. בעת בניית פינות במבנים, מסגרות ומזוזות של דלתות וחלונות השתמשו הצלבנים תמיד באבנים מסותתות היטב.

שימוש משני בחומרי בנייה

ספוליה, עמוד עתיק בשימוש משני בשער העיר קיסריה. במזוזה - חריץ לשער מתרומם, וחרך ירי

הצלבנים שמרבית מצודותיהם נבנו על או בסמוך לאתרים עתיקים ניצלו חומרי בניה משימוש משני ופירקו מבנים קדומים על מנת להשתמש באבנים מעמודי שיש וגרניט לחיזוק המבצרים, נוהג שהיה נפוץ במזרח באותה תקופה. שיטה זו איפשרה חיסכון ניכר במשאבים, בזמן ובהעסקת פועלים לא מיומנים. המנהג שניתן לו השם המדעי ספוליה שימש בתהליך הבניה של רוב המבצרים הצלבניים. בנאי מבצר כוכב הירדן השתמשו בחומרי בנין של העיר היהודית העתיקה מתקופת התלמוד (המאה ה-3) שזוהתה בשם "כוכב", ושכנה כ-700 מטרים מדרום למבצר הצלבני. אבנים מעוטרות בסמלים יהודיים, דוגמת מנורת שבעה קנים, נמצאו בין אבני הבניין של המבצר הצלבני. דוגמה נוספת לספוליה הוא השימוש התכוף של הצלבנים בעמודים שמקורם במבנים עתיקים בבניית חומות. עמודים אלו קשרו את ליבת המלט של החומה אל הקירות החיצוניים, וחיזקו יסודות של מגדלים כנגד חפירת מנהרות.

תולדות מחקר האדריכלות הצבאית הצלבנית

רקע

עם נסיגת אחרון הצלבנים ממבצר עתלית בשנת 1291 הלך ודעך העניין האירופאי בשרידי ממלכת ירושלים והתמקד ברעיון המופשט של מסעי צלב, מתוך רצון לתת משמעות להיסטוריה של הממלכה הצלבנית שהשתנתה בהתאם לזמן. מסעי הצלב שימשו כמיתוס ללאומנות הצרפתית המתפתחת של המאה ה-17, ככלי לניגוח קנאות דתית, וכנגד הכנסייה הקתולית. במהלך המאה ה-19 שימשו מסעי הצלב כרקע והשראה לתנועה הרומנטית. לאורך כל אותה מאה הביעו מטיילים אירופאים לארץ ישראל עניין באתרים ה"קדושים" לנצרות או בעתיקות רומאיות. בכתביהם אין כמעט איזכור לשרידי מבצרים צלבניים, עובדה המותירה את המחקר המודרני ללא תיאור של מבצר עתלית ומצודת צפת בתקופה שלפני רעידת האדמה של שנת 1837 שהחריבה אותם כמעט לחלוטין, ובטרם מלחמותיו של איברהים פאשה באימפריה העות'מאנית שגרמה נזקים רבים למצודות הצלבניות של צידון, מצודת צלאח א-דין, ואנטיוכיה.

המחקר במאה ה-19

המחקר של מצודות הצלבנים החל כתוצאה מעניין הולך וגובר של האקדמיה הצרפתית במסעי הצלב כמפעל צרפתי באופיו ומהותו, עניין שתפס תאוצה בימי נפוליאון השלישי והאימפריה הצרפתית השנייה שהתרפקה על העבר הצרפתי והביעה עניין בבניית אימפריה קולוניאליסטית. מלחמת קרים, שפרצה ב-1854 על רק מאבקי שליטה בכנסיית הקבר ובמקומות "קדושים" לנצרות, תרמה גם כן לחקר המבצרים הצלבניים. הספר "הארכיטקטורה הצבאית של ימי קדם" (צרפתית: Essai sur l'architecture militaire au moyen-age), שנכתב על ידי האדריכל והתאורטיקן אז'ן עמנואל ויולה-לה-דוק ויצא בשנת 1854, כלל ניתוח של תחום האדריכלות הצבאית, שהפך לענף מדעי אינטלקטואלי. עבודת המחקר החלוצית בתחום הארכאולוגיה הצלבנית נכתבה בשנת 1860 על ידי המרקיז אז'ן-מלכיור דה ווגואה תחת השם "הכנסיות של ארץ הקודש" (צרפתית: Les Eglises de la Terra Sainte), ובה מופיע תיאור מדוקדק של כנסיות בארץ הקודש ששרדו מהתקופה הצלבנית. הספר מתאר את הקשרים של מבנים אלו עם המסורת האדריכלית הצרפתית של ימי הביניים. המחקר החלוצי בתחום האדריכלות הצבאית הצלבנית נכתב בסוף המאה ה-19 על ידי עמנואל גויילם ריי, חוקר צרפתי אוטודידקט, שערך סיורים מקיפים בסוריה וארץ ישראל בין השנים 1857 ו-1864 וביקר בכל אחד מהמבצרים הצלבניים העיקריים. מחקרו הראשון עסק בגנאלוגיה של הצלבנים ומחקרו השני, שפורסם בשנת 1871, נקרא "מחקרים במונומנטים של אדריכלות צבאית של הצלבנים בסוריה וקפריסין" (Etudes sur les monuments de l'architecture militaire des Croise's en Syrie et dans ile de Chypre). בספר זה מתוארים לראשונה בפירוט כל המבצרים הצלבניים החשובים, ובהם מבנים מורכבים כמו מבצר מרגט וקראק דה שבלייה. הוא ערך מחקרים חשובים נוספים בתחום האדריכלות הצלבנית, אך מעולם לא נכנס לפנתיאון של האקדמיה הצרפתית ולא זכה בה למעמד של ממש[27].

המחקר במאה ה-20

בשנת 1909 סייר החוקר הבריטי תומאס אדוארד לורנס (לורנס איש ערב) בטירות הצלבניות של סוריה. ספרו "טירות הצלבנים" ששימש כתזה לתואר באוניברסיטת אוקספורד, הכיל רעיונות חדשניים רבים ונכתב בדעתנות. לורנס תיאר את יחסי הגומלין ונקודות הדמיון והשוני בין טירות הצלבנים לטירות בימי הביניים של מערב אירופה, אותן הכיר אישית מסיורי אופניים שערך בצרפת שנתיים קודם לכן. במקביל להבנת האופי האירופאי של טירות הצלבנים ציין לורנס את ההשפעות הביזנטיות והמוסלמיות על האדריכלות הצבאית הצלבנית.

בשנת 1921 עברו סוריה ולבנון לשלטון מנדט צרפתי שהביא עמו להרחבת המחקר הארכאולוגי, עריכת סקרים וחפירות באתרים ברחבי סוריה ולבנון. מאמץ המחקר שהוקדש לשלטון הצלבני-פרנקי נתפס גם כחיפוש שורשים צרפתיים באזור הלבנט, ואף כהצדקה לשלטון המנדט הצרפתי, שנתקל בהתנגדות עזה מצד המקומיים. את מאמצי המחקר הללו הוביל רנה דוסו (Rune Dussaud), תלמידו של החוקר והמזרחן שארל קלרמון-גנו וראש מחלקת עתיקות המזרח בלובר. פעילותו הענפה פורסמה במגזין "סוריה" שעסק בחפירות בסוריה[28], ובשנת 1927 פורסם ספרו "טופוגרפיה היסטורית של סוריה בימי קדם וימי הביניים" ( Topographie historigue de la Syrie antique et medie'vale), שקידם מאד את ענף הגאוגרפיה ההיסטורית. ממשל המנדט הצרפתי הזמין את חוקר האמנות קמיל אנלרט על מנת להנציח את המונומנטים הכנסייתיים הצלבניים בסוריה. בשנת 1925 הוציא אנרלט את הספר "המונומנטים של הצלב בממלכת ירושלים:ארכיטקטורה דתית וחילונית" (Les Monuments des Crois dans le royarhme de Jerusalem: architecture religieruse et civile). הוא התכוון להוציא בהמשך ספר על אדריכלות צבאית, אך בפברואר 1927 מת בפתאומיות בפריז. רנה דוסו מינה את תלמידו פול דושאן להשלים את המלאכה. ביחד עם צוות קטן שכלל את האדריכל פרנק אנוס וקצין צבא ששימש כצלם הם התיישבו בחדר קטן במבצר קראק דה שבלייה וחקרו, ציירו וצילמו את המבצר עד לסוף חודש מרץ 1927. תוכניתו של דושאן הייתה לחקור את כל מבצרי הצלבנים, אך קראק דה שבלייה התגלה כפרויקט גדול מהמצופה. מאז ביקורו של ריי במבצר התיישבו בו כפריים סורים, גרמו נזק לחלק מהביצורים ומילאו את הקימרונות התת-קרקעיים בזבל. בסיוע פלוגה של חיילים החל מבצע ניקוי של המבצר שנמשך עד לשנת 1929. בשנת 1933 נקנה המבצר על ידי ממשלת צרפת, התושבים הסוריים פונו ממנו והמבצר שוקם.

דושאן עצמו פרסם בשנת 1934 את הכרך הראשון, "קראק דה שבלייה", מתוך הטרילוגיה "מצודות הצלבנים בארץ הקודש" ( Les Chateaux des Croise's en Terre Sainte). המחקר הורחב בכרך השני, "על הגנת ממלכת ירושלים", שיצא בשנת 1939 וכלל את מבצר בופור שבלבנון, מבצר עתלית וקיר מואב שבירדן. מחקר זה שימש כבסיס למחקרים עתידיים. החלק האחרון יצא רק בשנת 1977, לאחר מות דושאן, וכלל תיאור של המבצרים הצלבניים ברוזנות טריפולי ונסיכות אנטיוכיה. העבודה היסודית אינה כוללת מחקר של המצודות המוסלמיות שנבנו במקביל לצלבניות. תפארתן של המצודות הצלבניות בסוריה ולבנון העלימה מעיני החוקרים הצרפתיים את השרידים הפחות מרשימים שנותרו בארץ ישראל. מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי נטלה את היוזמה, ובשנות ה-30 של המאה ה-20 מימנה חפירות במבצר עתלית, בהן נחשפו במחקר מדוקדק שרידי הביצורים שלו. הביצורים התבלו כתוצאה מהרס שיטתי ושרידיהם המועטים הביאו לכך שחוקרים קודמים התעלמו כמעט לחלוטין מהאתר. מלחמת העולם השנייה הביאה לסיום תקופת המחקר הראשונה במבצרים הצלבניים[29].

המחקר הישראלי

הקמת האוניברסיטה העברית ומדינת ישראל הביאו לתנופה חדשה במחקר ההיסטורי והארכאולוגי של התקופה הצלבנית ולהרחבתו לכל סוגי הבנייה הצלבנית. החפירות החשובות ביותר התנהלו באתר של כוכב הירדן בשנת 1966 על ידי משלחת ארכאולוגים בראשותו של מאיר בן דב, שחשפה את שרידיו של מבצר צלבני מורכב. הופעתו של מבצר כוכב הירדן כ"יש מאין" על במת המחקר הוכיחה כי האדריכלות הצבאית הצלבנית הייתה מתקדמת וייחודית, והעבירה את מרכז הכובד של המחקר לשיטה של חפירות ארכאולוגיות[29].

בסוף המאה ה-20 נערך סקר של אתרים ארכאולוגיים צלבניים על ידי בית הספר הבריטי לארכאולוגיה בירושלים בראשותו של החוקר דניס פרינגל. מחקר זה, שהתמקד במבנים צלבניים קטנים יותר כגון חרבת בורגתה ושרידים של מבנים צלבניים נוספים, הוסיף ידע רב להבנת ההתיישבות הצלבנית בארץ ישראל. התיישבות זו הייתה בעיקר של אצילים קטנים שבנו מבנים לא מרשימים אך היו עמוד השדרה של החברה הלטינית-פרנקית בממלכת ירושלים. המחקר סייע גם להבנת היעלמות שכבה זו של וסלים עצמאיים והשתלטות המסדרים הצבאיים[29].

משנת 1994 עד לשנת 2007 נערכו עונות חפירה רצופות במצד עתרת על ידי צוות חפירה של האוניברסיטה העברית ומשנת 2002 נחפר מחדש מבצר מונפור על ידי צוות חוקרים מאוניברסיטת חיפה במאמץ מחודש לשפוך אור על המבצרים של ממלכת ירושלים. בשנת 2006 החל רצף של 3 עונות חפירה, בהן נערך סקר מקיף של מבצר המונפור על ידי צוות חוקרים מאוניברסיטת חיפה. המבצר מופה מחדש כהכנה לעריכת תוכנית שיקום מקיפה[30].

ראו גם

לקריאה נוספת

  • יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זיכה את פראוור בפרס ישראל, ותרגומו לצרפתית זיכה אותו בפרס האקדמיה הצרפתית.
  • יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985
  • Hugh Kennedy. Crusader castles.Cambridge University Press, 2001
  • David Nicolle. Crusader Castles in the Holy Land 1097-1192 (Fortress) Osprey Publishing 2004
  • David Nicolle. Crusader Castles in the Holy Land 1192-1302 (Fortress) Osprey Publishing 2005
  • Kristian Molin. Unknown crusader castles. Continuum International Publishing Group, 2001
  • Adrian J. Boas Archaeology of the Military Orders. Taylor & Francis, Inc. 2006
  • Ronnie Ellenblum. Crusader Castles and Modern Histories. Cambridge University Press 2007

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מבצרים צלבניים בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Ronnie Ellenblum Crusader castles and modern histories Cambridge, UK : Cambridge University Press, 2007 p. 112
  2. ^ יהושע פראוור, הצלבנים דיוקנה של חברה קולוניאלית, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1985, עמ'
  3. ^ Ronnie Ellenblum Crusader castles and modern histories Cambridge, UK : Cambridge University Press, 2007 page 68
  4. ^ Ronnie Ellenblum Crusader castles and modern histories Cambridge, UK : Cambridge University Press, 2007 page 71
  5. ^ Adrian J. Boas. Crusader archaeology: the material culture of the Latin East. Routledge, 1999. page 89
  6. ^ Crusader Castles, Lawrence's Oxford thesis. London: Michael Haag 1986
  7. ^ Adrian J. Boas. Crusader Archaeology: The Material Culture of the Latin East. Routledge; 1999 pp 103-108
  8. ^ Adrian Boas. Archaeology of the Military Orders (Routledge 2006) page 136
  9. ^ Adrian Boas. Archaeology of the Military Orders (Routledge 2006) page 108
  10. ^ Adrian J. Boas. Crusader archaeology: the material culture of the Latin East. Routledge, 1999. pp 90-96
  11. ^ מצוטטים בספרו של פראוור הצלבנים: דיוקנה של חברה קולוניאלית. ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ו 1975.עמוד 373
  12. ^ Adrian J. Boas. Crusader archaeology: the material culture of the Latin East. Routledge, 1999. page 107
  13. ^ Adrian Boas. Archaeology of the Military Orders (Routledge 2006) page 153
  14. ^ Denys Pringle, Atlit, in Secular buildings in the Crusader Kingdom of Jerusalem: an archaeological Gazetteer, Cambridge University Press, (1997), pp. 22-24
  15. ^ Ronnie Ellenblum Crusader castles and modern histories . Cambridge, UK : Cambridge University Press, 2007 page 244
  16. ^ Adrian J. Boas. Crusader Archaeology: The Material Culture of the Latin East. Routledge; 1999 pp 164
  17. ^ Adrian Boas. Archaeology of the Military Orders (Routledge 2006) page 156
  18. ^ Denys Pringle, Bal'ama, khirbat, in Secular buildings in the Crusader Kingdom of Jerusalem: an archaeological Gazetteer, Cambridge University Press, (1997), p 30.
  19. ^ Denys Pringle, A. Petersen, M. Dow and C. Singer, Qal‘at Jiddin: A Castle of the Crusader and Ottoman Periods in Galilee, Levant 26, (1994), pp. 135-66
  20. ^ Hugh Kennedy. Crusader castles. Cambridge University Press, 2001. page 188
  21. ^ Ronnie Ellenblum Crusader castles and modern histories . Cambridge, UK : Cambridge University Press, 2007 page 239
  22. ^ Ronnie Ellenblum Crusader castles and modern histories . Cambridge, UK : Cambridge University Press, 2007 page 242
  23. ^ K. A. C. Creswell. Fortification in Islam before A.D. 1250,” Aspects of Art Lecture, Henriette Hertz Trust, British Academy, Proceedings of the British Academy, XXXVIII (1952): 89-125
  24. ^ Malcolm Barber. The Templars: selected sources. Manchester University Press, 2002. page 84
  25. ^ Denys Pringle, Qasr Al-'Atra, in Secular buildings in the Crusader Kingdom of Jerusalem: an archaeological Gazetteer, Cambridge University Press, (1997), pp. 85
  26. ^ Adrian Boas. Archaeology of the Military Orders (Routledge 2006) page 183
  27. ^ Hugh Kennedy. Crusader castles. Cambridge University Press, 2001. page 3
  28. ^ Hugh Kennedy. Crusader castles. Cambridge University Press, 2001. page 5
  29. ^ 29.0 29.1 29.2 Hugh Kennedy. Crusader castles. Cambridge University Press, 2001. page 8
  30. ^ חדשות בעתיקות גיליון 120 (2008)


ערך מומלץ