פיגול

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מחשבת פיגול)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פיגול הוא מושג הלכתי המלמד על קרבן שנפסל להקרבה או לאכילה, עקב מחשבה לא רצויה של הכהן בשעת ההקרבה. משמעותה של המילה 'פיגול' היא "תיעוב".[1] האוכל פיגול במזיד חייב כרת (ובשוגגקרבן חטאת). איסור האכילה נמנה כאחת מתרי"ג מצוות שבתורה[2].

מקור ההלכה

נאמר בתורה בפרשת צו[3]:

וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר-זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי - לֹא יֵרָצֶה, הַמַּקְרִיב אֹתוֹ - לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ. פִּגּוּל יִהְיֶה! וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ - עֲו‍ֹנָהּ תִּשָּׂא.

 

פסוק דומה נאמר בפרשת קדושים[4]:

וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה' לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ. בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת, וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף. וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי - פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה.

 

כל קרבן מוקרב בתחילה במקדש: דמו ניתן על מזבח העולה, וחלק מבשרו נשרף ("מוקטר") על המזבח. לאחר מכן ניתן לאכול את שאר הבשר. לפי פשוטו של מקרא, מדובר בשלב האכילה לאחר ההקרבה במקדש - והאוכל את קרבן השלמים לאחר הזמן המיועד לאכילתו - פסל בכך את הקרבן ("לא ירצה"). אולם בתלמוד הפסוק התפרש באופן שונה: מדובר בעת ההקרבה במקדש, וכוונת הפסוק לומר, שאם בשעת ההקרבה במקדש הכהן תכנן לאכול ממנו תוך סטייה מהזמן המיועד לכך - הקרבן פסול[5]. לעומת זאת, קרבן שהוקרב כהלכתו במקדש ולא נאכל בזמן שמיועד לו - נקרא "נותר"[6]. בשר זה גם הוא אסור באכילה, אבל אכילתו איננה פוסלת את הקרבן, ובעליו איננו צריך להביא קרבן חדש תחתיו.  

השיקול המרכזי שהנחה את חז"ל בפירוש הכתוב הוא, שלא מתקבל על הדעת שקרבן שנעשה במקדש כהלכה ייפסל רטרואקטיבית מפני שאכילתו הייתה שלא כהלכה[7]. יש הסוברים שהבנת המצווה באופן זה היא הלכה למשה מסיני, ולא מסקנה מהכתובים[8]. הלכה זו מבליטה את חשיבותה של מחשבת האדם בקיום מצוות ובייחוד בקרבנות: עצם התכנון בשעת ההקרבה לאכול את הקרבן שלא כהלכה, גם אם בסופו של דבר לא יצא לפועל - פוסל את הקרבן.


פרטי ההלכה

מחשבת חוץ לזמנו

בעשיית הקרבנות קיימות ארבע פעולות בסיסיות: (א) שחיטת הקרבן, (ב) קבלת דמו בכלי (הנקרא "מזרק"), (ג) הולכת הדם בכלי אל המזבח, (ד) זריקת הדם על המזבח[9]. לאחר מכן ישנה פעולה נוספת: הקטרת חלקים מגוף הקרבן בראש המזבח. אם הכהן חשב מחשבה פסולה בעת אחת מארבע הפעולות הראשונות - הקרבן פסול. אך אם הכהן חושב מחשבה פסולה לאחר מכן, בשעת ההקטרה על המזבח - הקרבן אינו נפסל. טעם הדבר: משום שזריקת הדם, המייצג את נפש הקרבן, היא היוצרת את הכפרה, ולאחר שהדם נזרק כהלכה אין דבר היכול לפסול עוד את הקרבן.

קיימת מחלוקת האם הקרבן מתפגל במחשבה או שיש צורך בדיבור[10]. יש שתלו זאת במחלוקת האמוראים[11] מהו מקור האיסור, אם מהפסוק "לא יחשב" שמשמעותו שהפיגול חל על ידי מחשבה, או מ"כל דבר רע" שמשמעותו שהפיגול חל על ידי דיבור[12], ויש שתלו זאת במחלוקת אם הרהור כדיבור דמי או לא[13].

המחשבה הפוסלת את הקרבן יכולה להיות הן מחשבה לאכול מן הקרבן אחרי הזמן שנקבע לאכילתו, והן מחשבה להקריב (שגם היא נקראית "אוכל המזבח"[14]) חלקים מן הקרבן על המזבח לאחר הזמן המיועד לכך. מחשבות אלו נקראות "מחשבת חוץ לזמנו".

בכלל המחשבה השנייה, נכללת עבודת זריקת הדם, שלמדו חז"ל שעל אף שאינה "אוכל המזבח", מכיון שהיא מוגדרת עבודה, הרי שאם אדם חשב לזרוק על המזבח לאחר הזמן המיועד, נחשבת גם כן מחשבה זו כמחשבת פיגול[15]. וכן הקרבת שיירי הדם של שלוש מתנות שבחטאת על המזבח[15].


ערך מורחב – מחשבת חוץ למקומו

סוג נוסף של מחשבה הפוסלת את הקרבן אך אינו נחשב כפיגול: כאשר הכהן חושב לאכול את הקרבן במקום שלא נועד לו. לכל קרבן יש תחום המותר לאכילה - בעזרה או בירושלים. מחשבת הכהן לאכול את הקרבן מחוץ לתחום זה פוסלת את הקרבן. סוג זה נקרא "מחשבת חוץ למקומו". מחשבה זו על סטייה ממקום האכילה חמורה פחות ממחשבה על סטייה ממסגרת הזמן, ולכן האוכל מן הקרבן אינו נענש בעונש החמור של כרת[16].

האיסור במחשבת הפיגול ועונשו

במסכת זבחים אומר רבי ינאי ”מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה שנאמר לא יחשב”[17], מוני המצוות לא מנו לאו זה במניינם.

פסוק נוסף המתקשר לאיסור זה הוא ”לא תזבח לה' אלקיך... כל דבר רע”[18], ממנו דרשו חז"ל "כל דיבור רע", כלומר שקרבן שכלול בו מחשבה פסולה מוגדר כ"דבר רע" שאסור להקריב ממנו[19].

אין עונש מלקות על מחשבת פיגול, משום שהיא מוגדרת כלאו שאין בו מעשה שלהלכה אין לוקים עליו[20].

סייגים

עירוב מחשבות

ערך מורחב – עירוב מחשבות

עירוב מחשבות הוא שילוב שתי מחשבות פסולות של אדם המקריב קרבן בבית המקדש, כאשר מחשבה אחת היא לאוכלו מחוץ למקום הקצוב - מחשבת פיגול, והשנייה היא לאכלו מחוץ לזמן הקצוב - "מחשבת פסול". או אם לחילופין מלבד מחשבת הפיגול חשב לזרוק את הדם על המזבח שלא במקומו הנכון - (חוץ לזמנו), אזי למרות שקיים כלל כי שלא במקומו כמקומו, כלומר שדם קרבן שהותז על המזבח שלא במקומו הנכון, יש להתייחס אליו כאילו נזרק במקומו האמיתי והוא כשר, לענין פיגול לא ניתן להשתמש בכלל האמור כדי להחשיב את המחשבה כמחשבת פיגול, ושיהיה באכילתו איסור כרת, אלא המחשבה השניה שחשב לזרוק את הדם שלא במקומו מקלקלת את מחשבת הפיגול, ומונעת ממנו לחול על הקרבן, וזאת על פי הכלל שזריקה שאינה מתרת בשר באכילה אינה מביאה אותו לידי פיגול, כלומר שמחשבה על זריקה שאינה כשרה, אינה יכולה להביא אותו לידי פיגול.

מר זוטרא מסביר שלומדים זאת מהפסוק "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו פיגול יהיה", ומכך לומדים שפיגול נחשב רק בקרבן "שפיגולו גרם לו", כלומר שאין בו פסול נוסף מלבד מחשבת הפיגול[21]

קיימים מספר מחלוקות בקשר לסיאטוציות מסויימות בדין פיגול:

מפגלין בחצי מתיר

ערך מורחב – מפגלין בחצי מתיר
  • כלל שנוי במחלוקת אמוראית לפי שיטת רבי מאיר האם הוא קיים או לא הוא "מפגלין בחצי מתיר". הכלל אומר שגם אם אדם חשב מחשבת פיגול רק בעת אחד מחלקי העבודה המתרת את הקרבן או המנחה להקרבה או אכילה, נחשב הקרבן לפיגול. החכמים חולקים על כך.

הגמרא מסבירה כי הדעה הסוברת מפגלין בחצי מתיר, קובעת כי כאשר ישנם שני מתירים בקרבן אחד, כמו למשל קומץ ולבונה המתירים קרבן מנחה, כל אחד מה'מתירים' חל על חצי מהקרבן, כך שאם שאם אדם הקטיר רק את הקומץ או רק את הלבונה על המזבח, הוא מתיר חצי מהקרבן לאכילה. לעומת זאת לפי הדעה הסוברת שאין מפגלין בחצי מתיר, מסתפקת הגמרא האם דין זה הוא רק לענין פיגול אבל לענין התרת הקרבן לאכילה מודים חכמים שמפגלים בחצי מתיר וממילא ההיתר של אחד מהמתירים הוא באופן מוחלט, לאורך - כך שמחצית מהקרבן מותר לאכילה או שמא ההיתר הוא לרוחב - בחומרת האיסור, כך שהקטרת אחד מהמתירים מחליש את חומרת האיסור אך לא מתיר כליל אף חלק מהקרבן.

הקטרה מפגלת הקטרה

ערך מורחב – הקטרה מפגלת הקטרה
  • כלל אחר ששנוי במחלוקת אמוראית ומתייחס לדין פיגול בקרבן מנחה, הוא "הקטרה מפגלת הקטרה". כלל זה מתייחס לאופן שאדם ביצע אחת מהפעולות ההקטרה במנחה, למשל הקטרת הקומץ, וחשב במחשבתו על מנת להקטיר את הלבונה לאחר זמן הפיגול.

המחלוקת, מתייחסת לשאלה התלויה בשני כללים: האחת האם מכיון שהקומץ והלבונה אינם מתירים זה את זה, אינם יכולים לפגל את זה, בדומה לשני כבשי העצרת שאם חשב בשעת שחיטתו של אחד מהם לפגל את חבירו - לא חלה מחשבת הפיגול, והשניה מכיון שלקרבן יש שני מתירים כלומר שני פעולות שהיתר המנחה להקרבה ולאכילת שייריה תלויה בה, יתכן שהמחשבה על אחד מהם לא יפגל את המנחה, סוגיה הנקראת בשם מפגלין בחצי מתיר

לפי דעתם של "חריפי דפומבדיתא" שהם שני הבנים של רחבה מפומבדיתא, הקטרה מפגלת הקטרה, כלומר ואפילו לפי השיטה שאין מפגלין בחצי מתיר, שלפיה היה מקום לומר שמכיון שהקומץ הוא רק אחד משני מתירים של הקרבן, הרי שכאן מכיון שהמחשבה היתה בשעת הקטרת הקומץ, והיא היתה על הקטרת הלבונה, הרי זה כאילו היא היתה בכל הקרבן[22].

רב מנשיא בר גדא מסר בשם רב חסדא שסבר ש"אין הקטרה מפגלת הקטרה".

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ ראו ספר ישעיהו, פרק ס"ה, פסוק ד'.
  2. ^ ספר המצוות, עשה צ"א; ספר החינוך, מצווה קמ"ג.
  3. ^ ויקרא ז,יח
  4. ^ ויקרא יט,ה-ז
  5. ^ מסכת זבחים, דף כט עמוד א
  6. ^ וכפי שמופיע בפרשת קדושים: "והנותר עד יום השלישי באש ישרף"
  7. ^ מסכת זבחים, שם
  8. ^ פירוש "אדרת אליהו" מאת הגר"א, תחילת פרשת משפטים.
  9. ^ ראו בהרחבה בערך דם חטאת.
  10. ^ עיין בתוספות כתב יד בבכורות שנדפס בשיטה מקובצת על בכורות שנדפס בספר מזבח כפרה - שהסתפקו בזה, וכן הסתפקו בתוספות שאנץ בבא מציעא מג ב. אבל התוספות שם מכריעים שהפיגול חל רק בדיבור.
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כ"ט עמוד ב'
  12. ^ רבי חיים חזקיהו מדיני, שדי חמד, מערכת המים כלל יז יח, בשם "מטה יששכר".
  13. ^ רבי חיים חזקיהו מדיני, שדי חמד, מערכת המים כלל יז יח, בשם הספר שערי דעה ובשם משנת חכמים
  14. ^ כלימוד חז"ל: "ואם אכל יאכל ביום השלישי" - תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף י"ג עמוד א'
  15. ^ 15.0 15.1 זבחים שם על פי ביאור רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק
  16. ^ דינים אלו סוכמו בקצרה במשנה במסכת זבחים פרק ב משנה ג.
  17. ^ דף כ"ט עמוד ב'
  18. ^ ספר דברים, פרק י"ז, פסוק א'.
  19. ^ ספרי, דברים פרק י"ז.
  20. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק י"ח, הלכה ב'.
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כ"ו עמוד ב'.
  22. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף י"ז עמוד א' ועוד


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30847107פיגול