שלוש מתנות שבחטאת
| מקרא | ספר דברים, פרק י"ב, פסוק כ"ז |
|---|---|
| משנה | משנה, מסכת זבחים, פרק ד', משנה א' |
| תלמוד בבלי | מסכת זבחים, דף ו' עמוד ב' מסכת זבחים, דף ל"ח עמוד ב' |
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק י"ט, הלכות א'–י"ח |
שלוש מתנות שבחטאת הן שלוש המתנות האחרונות של קרבן חטאת. מאחר שמתנות אלה אינן מעכבות את הקרבן, דינן קל יותר ביחס למתנה הראשונה שבה תלויה כשרות הקרבן, וגדרן המדויק נע בין דם המיועד לזריקה כשרה על המזבח, לבין דם שנותר במזרק לאחר ביצוע הזריקה.
דיון זהה קיים ביחס למתנה השנייה בקרבנות שחייבות בשתי מתנות, בהן רק המתנה הראשונה מעכבת את הקרבן[1].
רקע
קרבן חטאת טעון ארבע מתנות בארבע קרנותיו של המזבח. היות שזריקת הדם מתבצעת בשלבים, נחלקו בית שמאי ובית הלל אימתי חלה הכפרה המעכבת את כשרות הקרבן: ”בֵּית שַּׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שֶׁאִם נְתָנָן מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר. וּבַחַטָּאת, שְׁתֵּי מַתָּנוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף חַטָּאת שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר” (משנה, מסכת זבחים, פרק ד', משנה א'). ההלכה נפסקה כבית הלל, שלמדו מהפסוק ”וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה' אלקיך... וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ”[2], שאף במקרה שבוצעה רק שפיכה אחת - כלומר זריקה אחת, הקרבן כשר[3].
הגדרת שלושת המתנות
הלכה זו שעל אף שיש מצוות זריקה בדם הקרבן - אין הכפרה תלויה בקיוומה, מכיון שכבר בוצעה נתינה אחת מתוך ארבעת המתנות, מעלה ספק כיצד להתייחס למתנות האחרונות, שכן ייתכן שמדובר בשיירי הדם על כל דיניו.
רב פפא קובע כי למתנות אלו יש התייחסות מעורבת:
כתחילתם
- כתחילתם - לגבי הלכות אחדות היחס לשלש המתנות - "כתחילתם", כאילו היו מתנות אלו - המתנה הראשונה המתירה את הקרבן להקרבה ולאכילה. יחס זה הוא בין לגבי דיני הזריקה, ובין לגבי דין הדם, והוא נובע מהיות שלושת המתנות הראשונות השלמה למתנה הראשונה, למשל:
- הנותן את שלשת המתנות מחוץ לעזרה אם בנה שם מזבח וזרקו עליו[4] חייב, כאילו היתה מתנה ראשונה, וזאת מכיון שהן נחשבות כהשלמה למתנה הראשונה[5].
- יש ליתן מתנות אלו רק מתוך כלי שרת ככל שאר המתנות.
- יש ליתן את שלושת המתנות בצורה זהה למתנה הראשונה, באצבע דווקא.
- אם קיבל את דם הקרבן בארבע כלים נפרדים, ומכל אחת ביצע נתינה אחת בלבד על המזבח, הרי שגם לאחר נתינת שאר המתנות - חל שם שיירי הדם על הדם שנותר בכל אחד מכלי השרת, כפי שחל על הדם בתוך הכלי ממנו ניתנה המתנה הראשונה.
- כך גם בדיני הדם - ההתייחסות לשיירי המתנה הראשונה היא "כתחילתם":
- לגבי נתינת שלש התמנות לאחר שקיעת החמה נחשב הדם "כתחילתם" ואסור ליתן ממנו, ככל זריקה שדינה להיזרק רק ביום. רש"י מדגיש כי אין בקביעה זו סתירה לעובדה שהזריקה איננה "זריקה גמורה", אלא שדם הקרבנות נפסל בשקיעת החמה, משמעות הדברים היא שאם לא היה הדם נפסל בשקיעת החמה - מצד עבודת הזריקה היה אפשר לקיים אותה גם בלילה.
- אם ניתז מדם החטאת על הבגד לאחר שנתן במתנה אחת טעון כיבוס, מכיון שדינו נותר כמו שהיה קודם הנתינה הראשונה[6].
כסופם
- כסופם - בהלכות אחרות היחס למתנות אלו - "כסופם", כאילו המתנות כבר ניתנו וכביכול אין זריקות אלו אלא בגדר שיריים, למשל לעניין הקרבת הקרבן לאחר מיתת הבעלים, ההתייחסות לדם היא "כסופם", כלומר כאילו כבר התבצעה הזריקה המתרת את הקרבן בהקרבה, ומכיון שכך מותר ליתן את שאר המתנות על גבי המזבח.
כמו כן לגבי הלכות הקשורות לגבי שינוי הסטטוס של הקרבן, שלעניין זה נחשבות הזריקות הנותרות כהשלמה בלבד של הקרבן, באופן שאינו מותיר להם את האפשרות לשנות את המעמד ההלכתי של הקרבן. הגדרות אלו מסוכמות על ידי רב פפא בשלושה כללים המתחילים במילה "לא";
- לא שריא - אינן נחשבות כמתירות את בשר הקרבן לאכילה, שכבר הותר במתנה הראשונה.
- לא מפגלא - אם הכהן נתן את המתנה הראשונה כראוי, ואת שלש הנותרות - במחשבת פיגול, לא פיגל את הקרבן והוא כשר.
- ולא עיילא - אין להם תורת "פסול כניסת פנים", כלומר שאם נתן את המתנה הראשונה במזבח החיצון (המקום הראוי), ולאחר מכן הכניס את הדם הנותר להיכל, אין הדם נפסל מדין "קרבן חטאת שנכנס דמה לפנים"[7].
במילים אחדות מסכם רב פפא את כל הכללים: ”חוץ, ולילה, זרות, וכלי שרת, קרן, ואצבע, כיבוס, ושירים - כתחלתן, מיתה, לא שריא, ולא מפגלא, ולא עיילא לגואי, - כסופן”.
הרמב"ם[8] פסק ”ואם נתן אחת בפנים, והשלימן בחוץ, חייב משום מעלה בחוץ”. לשון הרמב"ם מתפרש בספרי האחרונים בשני דרכים: הדעה הרווחת היא שרק אם השלים את כל שלושת המתנות בחוץ חייב[9], אך אחרים הוכיחו מדבריו שהמתנות האחרות נחשבות כ"השלמה" למתנה הראשונה, ורק אם פירש שהוא נותן את הדם בחוץ כהשלמה לעבודת הזריקה - חייב[5].
מחלוקת הרמב"ם והראב"ד
קיימת מחלוקת רמב"ם וראב"ד כיצד להתייחס לדם הנותר במזרק לאחר הזריקה הראשונה, האם להתייחס אליו כדם המחויב בזריקה על המזבח כך שמי שזורקו בחוץ חייב, או להתייחס אליו כשיריים. לפי שיטת הרמב"ם, לדם הנותר במזרק יש דין שיריים והזורקו בחוץ פטור, ולדבריו חיוב הזריקה על שלושת המתנות בחוץ (המפורש בדברי רב פפא שלעניין זה נחשב דם השלוש מתנות "כתחילתם"), הוא רק במידה והדם אינו שיירים של הזריקה הראשונה אלא התקבל ישירות מצוואר הקרבן במזרק נפרד[10], אך הראב"ד חולק עליו בזה וסובר שבשני המקרים יהיה הזורק חייב.
האחרונים התחבטו בשאלה איך ייתכן שהדם שנותר בכוס לאחר המתנה הראשונה, המכונה "שלושה מתנות שבחטאת", יוגדר כשיריים, מה שפוטר את הזורקו בחוץ, אם עדיין ישנה חובת זריקה על דם זה. רבי חיים מבריסק מבאר בספרו כי בסיטואציה שלפנינו אין סתירה בין שני ההגדרות, חובת הזריקה על המזבח ודין שיירי הדם החל על הדם הנשאר מהזריקה הראשונה, שכן חובת ה"שיריים" אינה תוצאה של העדר חיוב זריקה על הדם הנשאר בכוס, אלא תוצאה של פעולת הזריקה עצמה, ומכיון שלדעת בית הלל בזריקה הראשונה חלה כבר הכפרה ושאר הזריקות אינן אלא למצוה, אז גם אם ישנה עדיין מצוה לעשות זריקות נוספות על המזבח, יחול על הדם דין חובת זריקה ושיריים במקביל[11].
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ל"ח עמוד ב'.
- ^ דברים יב כז
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ו' עמוד ב'
- ^ רמב"ם יד החזקה הלכות מעשה הקרבנות פרק יט הלכה א)
- ^ 5.0 5.1 רבי איסר זלמן מלצר, אבן האזל על הרמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק ב' הלכה ו', דף סג ע"א בצורת הדף הנפוצה, בשם הרב ישעיה וינוגרד וטעמו שהמקריב בחוץ לא מוכח שרוצה להשלים את המתנות הראשונות אלא אם כן פירש את כוונתו.
- ^ לשון רש"י שם "כאילו ניתז קודם לכן"
- ^ רש"י מסביר שכתוב "לכפר בקודש", (ויקרא ו) בראוי לכפרה הכתוב מדבר
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קרבנות, הלכות פסולי המוקדשין, פרק ב', הלכה ו'
- ^ רבי אריה לייב מאלין, חידושי רבי אריה לייב מאלין, סימן יד אות ג
- ^ יד החזקה הלכות מעשה הקרבנות פרק יט הלכה יג:הזורק מקצת מתנות בחוץ חייב. המקבל דם חטאת בכוס אחד נתן ממנו בחוץ וחזר ונתן בפנים חייב על הניתן בחוץ שהרי כולו ראוי ליקרב בפנים ואם נתן ממנו בפנים וחזר ונתן בחוץ פטור מפני שהן שירים אבל אם קבל בשני כוסות בין שנתן שניהן בחוץ או אחד בחוץ ואחד בפנים או אחד בפנים ואחד בחוץ הרי זה חייב
- ^ חידושי רבנו חיים הלוי, הלכות הקרבת הקרבנות פרק י"ט הלכה י"ח