כפר בירעם
 | |
| שרידי הכפר | |
| טריטוריה |
 המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | מחוז הגליל |
| נפה | נפת צפת |
| שפה רשמית | ערבית |
| שטח | 12,250[1] דונם עות'מאני (1945) |
| סיבת נטישה | צו צבאי |
| תאריך נטישה | 13 בנובמבר 1948 |
| יישובים יורשים | דובב, קיבוץ ברעם |
| דת | נוצרים מארונים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 710[1] (1945) |
| אזור זמן | UTC +2 |
|
(למפת אצבע הגליל רגילה)   בירעם | |
בִּרְעָם ( בערבית: كفر برعم) היה כפר נוצרי מארוני בגליל העליון. תושביו פונו ממנו במלחמת העצמאות ולא הורשו לחזור אליו. מאז, הם מנהלים מאבק משפטי משותף עם עקורי הכפר איקרית, במטרה לשוב לאדמותיהם. על אדמות הכפר הוקמו היישובים היהודיים דובב וברעם.
על פי ממצאים ארכאולוגים, התקיים באתר יישוב יהודי בתקופת בית שני, ובתקופת המשנה והתלמוד.[2] יש הסוברים כי מדובר ביישוב היהודי ברעם, וכי היישוב המארוני משמר את שמו.[3]
רקע
כפר ברעם היה כפר נוצרי מארוני בגליל העליון, כ-11 קילומטר צפון-מערבית לצפת וכ-4 קילומטר דרומית לגבול הצפון המפריד בין ישראל ללבנון. הכפר השתרע על גבעות בגובה 750 מטרים מעל פני הים. בין בתי הכפר נמצאו חורבות של יישוב יהודי מימי המשנה והתלמוד, ושרידי בית כנסת עתיק.[2]
המשכיל הצרפתי ויקטור גרן אשר ערך מסעות מחקר וכתב ספרים שהיו סיכומי מסעותו החקר הגאוגרפיים וארכאולוגיים שלו, כתב על בירעם המארונית:[4]
בכפר בירעם יושבים 500[5] מרונים רובם דלים ואביונים. בכנסייה שנבנתה לפני 30 שנה בקירוב משרתים שלושה כמרים, אשר הם עצמם עובדי אדמה פשוטים, כמוהם כבני עדתם... עכשיו אין היהודים באים להשתטח על הקברים ... בדקתי מקצתם ובהם שניים לא הרחק משרידי בית הכנסת שהזכרתי ראשון. ונוכחתי שעתה הם ריקים וכבודם גלה ושמם נמחה. באחד מהם יש שלושה תאים תת-קרקעיים קמורי תקרה שבתוך כל אחד מהם היה מקום לשני מתים. אחד הוסב לימים לבור מים"
— ויקטור גרן
ב-1945 היו בכפר 710 תושבים[1] כשרובם הגדול מארונים. הכפר שכן על 12,250 דונם,[1] כאשר 1,200 מהם שייכים לכנסייה המקומית. אדמות אלה הופקעו בשנת 1953. תושבי הכפר, עסקו בעיקר בחקלאות במספר רב של שטחים חקלאיים שהיו בבעלותם ובהם היו מטעי עצי פרי וכרמי זיתים.
כיבוש הכפר
הכפר נכבש, ללא התנגדות התושבים, במלחמת העצמאות, ב-29 באוקטובר 1948 על ידי חטיבה 7 של צה"ל וב-7 בנובמבר נערך לתושבי הכפר מפקד אוכלוסין, אשר נשמר במשרד המיעוטים, דאז בצפת. ב-13 בנובמבר נצטוו התושבים לעזוב את כפרם ולעבור כ-חמישה קילומטרים צפונה, לתוך תחומי לבנון, אף על פי ששלושה ימים קודם לכן, בישיבת דיווח של המושל הצבאי של הגליל העליון המזרחי, אמר המושל, אלישע סולץ, לדוד בן-גוריון, שהיה דאז ראש הממשלה ושר הביטחון כי "למרוניטים (המארונים) יש להתייחס בידידות".[6] חלק מהתושבים אכן גלו ללבנון, אך החלק האחר נשארו באזור הכפר והסתתרו במטעים ומערות.
ב-20 בנובמבר 1948 נפגשו נציגי התושבים עם שר המיעוטים, השר בכור-שלום שטרית שהיה בביקור בכפר השכן ג'ש (גוש חלב). בפגישה, נמסר לנציגים כי על התושבים לעבור לכפר גוש חלב, אשר נמצא במרחק של כ-4 קילומטרים מכפרם. וזאת, תוך כדי הבטחת מספר נציגי מדינה: השר שטרית, המושל הצבאי סולץ, נציג משרד הביטחון יוסף יעקובסון וקצין הקשר עמנואל פרידמן שהתושבים יוכלו לחזור לכפר כעבור שבועיים, והוצאתם נובעת מהמצב הביטחוני הרעוע בצפון ובשל החשש להתקפות פתע מכיוון לבנון.[7]
צה"ל אישר לעשרה שומרים, תושבי הכפר, להשאר בתחומו על-מנת לשמור על רכוש התושבים שפונו. שומרים אלה, גורשו על ידי המשטרה לאחר כשישה חודשים מיום הצבתם.
לאחר 1948
באפריל 1949, הוחכרו שטחי היבול של הכפר, על-אף התנגדות התושבים, בעלי הקרקעות, לחברה יהודית. הפועלים שהועסקו, היו ערבים מהגליל. ב-21 ביולי 1949 נפגשו נציגי תושבי כפר בירעם עם השר בכור-שלום שטרית ותבעו את מימוש הבטחתו להשיבם לכפר. השר ענה במברק אשר הגיע ב-30 ביולי אותה השנה, ובו נכתב: "אנא התאזרו במעט סבלנות".[7]
באוקטובר 1949 ביקשו נציגי כנסיית בירעם להשתמש באדמות הכנסייה בכפר. הממשל אישר לאנשי הכמורה להחכיר את האדמות לעונה אחת, חורף 1949 בלבד. למעשה, עד תום הממשל הצבאי לא הורשו העקורים לבקר בכפר, ולא בשטחים הפרטיים אשר בבעלות הכנסייה המקומית.
באוגוסט 1951 פנו נציגי כפר בירעם למספר משרדים ממשלתיים, ביניהם משרד הדתות בבקשה להשתמש באדמותיהם על-מנת לקיים את משפחותיהם. התשובה הגיעה באותו החודש מדוד ענת, קצין הקשר לעדות הנוצריות ובה נאמר, בין השאר, כי "מר סתוי, המושל הצבאי בגליל, בירר את עניין האדמות עם משרד החקלאות ונקבע שתושבי הכפר רשאים לקבל פיצויים על התקופה שאין ביכולתם ליהנות מיבולים אלה".
לאחר מלחמת ששת הימים החלו עקורי הכפר לבקר בשרידי הכפר, לקיים במקום אירועים וטקסים דתיים ולראשונה הביאו את מתיהם לקבורה במקום. בית הקברות פעיל גם כיום, ובו מצבות קבורה משפחתיות מונומנטליות. הכנסייה השוכנת בתחומי גן לאומי ברעם, נפתחת לקהל בעת חגים ואירועים. כמו כן, הם נוהגים לקיים מדי שנה בגן הלאומי קייטנה לילדים ממשפחות העקורים.
המאבק המשפטי
ערך מורחב – עקורי איקרית ובירעם
לקריאה נוספת
- מרדכי אביעם, החפירה והמחקר של בתי הכנסת העתיקים בבירעם, מכמנים, 20, תשס"ז, עמ' 33–42
- מרדכי אביעם, בתי הכנסת העתיקים של ברעם, קדמוניות, ל"ה, 2, תשס"ג, עמ' 118–125
- רות עמירן, שבר תבליט מקושט מבית-הכנסת בכפר-ברעם, ארץ ישראל, ג', תשי"ד, עמ' 178–181
קישורים חיצוניים
- ספי בן יוסף, בירעם: עדיין גולים בארצם, באתר ynet, 30 באוקטובר 2003
- יואל שרון, גם אם אדמתי בוערת, באתר ynet, 26 בנובמבר 2007
- אמנון גופר, ברעם הוא בירעם, באתר ynet, 5 במרץ 2009
- רבקה שפק-ליסק, ברעם היה כפר יהודי עד המאה ה-13, באתר "e-mago", 3 בדצמבר 2009
- מיכאל יעקובסון, תמונות וסקירה פיזית של שרידי הכפר בבלוג "חלון אחורי", 21 באוגוסט 2013
- עקורי איקרית וברעם, באתר הצופים העבריים בישראל
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 נתונים מסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל, שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.
- ^ 2.0 2.1 זאב וילנאי, מדריך ארץ ישראל, ירושלים, דפוס "יהודה", תשי"ד-1954: "בין בתיו שרידי בית כנסת קדום, מחורבות היהודים היפות והמענינות ביותר בארץ".
- ^ רבקה שפק-ליסק, ברעם היה כפר יהודי עד המאה ה-13 e-mago, 3/12/2009
- ^ "ברעם- ישוב קדום", מתוך: בית יגאל אלון. מוזיאון ומרכז חינוכי- אדם בגליל, מאגר מידע
- ^ לפי מקורות אחרים מדובר ב-300 איש. אין נתונים מדויקים על מספר תושבי הכפר באותה התקופה, אך הדעה הרווחת היא שהיה מדובר במספר מאות.
- ^ דוד בן-גוריון, מן היומן, עמ' 354
- ^ 7.0 7.1 פרשת כפר בירעם ועקוריו, באתר האינטרנט "כפר בירעם - אדם אדמה ושורשים ברי-קיימה", שהקים "ועד עקורי כפר בירעם"